ביאור:משנה אהלות פרק טז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת אהלות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח
----
תקנות טומאה של חכמים[עריכה]
חטיבה I: אוהל מדברי חכמים[עריכה]
|
ר' טרפון נשבע שההלכה הנאמרת כאן היא טעות, ואף הצביע על מקור הטעות: מרדע שנטמא וטימא את נושאו, גרם לתנא לחשוב שהטומאה היא משום אוהל. וראו השערות נוספות למקור הטעות בתוספתא טו, ט. ר' עקיבא נתן הסבר מוצלח יותר לביטוי "מביא את הטומאה", שאכן משמש בדרך כלל לטומאת אוהל: חכמים תקנו שלמרות שהנוגע בכלי שני טמא רק טומאת ערב (ראו לעיל א, ב) – האיכר ייטמא טומאת שבעה, כאילו היה באוהל המת, כי במקרה כזה הטומאה דומה לטומאת אוהל, ויש סכנה שיחשבו שטמא אוהל טמא רק עד הערב. בתוספתא טו, י מדגישים שדווקא אדם הנושא את המרדע מטמא, ולא המרדע שנישא בדרכים אחרות. וראו תוספתא שבת א, ח, שההלכה הזו היא מאלו שנפסקו כבית שמאי. |
(א) כָּל הַמִּטַּלְטְלִין מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה כאוהל בְעֹבִי הַמַּרְדֵּעַ. אם הקוטר שלהם הוא כשליש טפח
- אָמַר רְבִּי טַרְפוֹן: אֶקְפַּח אֶת בָּנַי שֶׁזּוֹ הֲלָכָה מְקֻפַּחַת, שֶׁשָּׁמַע הַשּׁוֹמֵעַ וְטָעָה,
- שֶׁהָאִכָּר עוֹבֵר וְהַמַּרְדֵּעַ עַל כְּתֵפוֹ, וְהֶאֱהִיל צִדּוֹ אֶחָד עַל הַקֶּבֶר,
- וְטִמּוּהוּ מִשֵּׁם כֵּלִים הַמַּאֲהִילִים עַל הַמֵּת.
- אָמַר רְבִּי עֲקִיבָה: אֲנִי אַתְקִין, שֶׁיְּהוּ דִבְרֵי חֲכָמִים קַיָּמִין:
- יְהוּ כָל הַמִּטַּלְטְלִין מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה עַל אָדָן הַנּוֹשְׂאָן - בְּעֹבִי הַמַּרְדֵּעַ,
- וְעַל עַצְמָן - בְּכָל שֶׁהֵן,
- וְעַל שְׁאָר אָדָם וְכֵלִים - בְּפוֹתֵחַ טֶפַח.
(ב) כֵּיצַד? – כּוּשׁ מוט הפלך שֶׁהוּא תָּחוּב בַּכֹּתֶל,
|
הכוש מדגים את האמור "ועל עצמם בכל שהן", שהרי אין בו רוחב טפח. הקדר מדגים את האמור "ועל הכלים בפותח טפח". |
- כַּחֲצִי זַיִת מִתַּחְתָּיו, וְכַחֲצִי זַיִת מֵעַל גַּבָּיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מְכֻוָּנִין - טָמֵא.
- נִמְצָא מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה לְעַצְמוֹ בְכָל שֶׁהוּא.
הַקַּדָּר שֶׁהוּא עוֹבֵר וְהַסַּל האסל עַל כְּתֵפוֹ, וְהֶאֱהִיל צִדּוֹ אֶחָד עַל הַקֶּבֶר,
- כֵּלִים שֶׁבְּצַד הַשֵּׁנִי - טְהוֹרִין.
- אִם יֵשׁ בֶּאֱסַל פּוֹתֵחַ טֶפַח - טְמֵאִין.
חטיבה II: תלוליות החשודות כקברים[עריכה]
הַתְּלוּלִיּוֹת הַקְּרוֹבוֹת - בֵּין לָעִיר בֵּין לַדֶּרֶךְ, אֶחָד חֲדָשׁוֹת וְאֶחָד יְשָׁנוֹת - טְמֵאוֹת.
|
גזירה נוספת של חכמים: מחשש שמא נקבר בתלולית נפל או איבר של מוכה שחין – טימאו אותן. וראו תוספתא, טז, א. הגזירה חלה על תלוליות קרובות לעיר או על תלוליות ישנות, שלא נבדקו. ר' יהודה מיקל בהגדרת התלוליות. |
- וּבָרְחוֹקוֹת: חֲדָשׁוֹת - טְהוֹרוֹת, וִישָׁנוֹת - טְמֵאוֹת.
- אֵיזוֹ הִיא הַקְּרוֹבָה? - חֲמִשִּׁים אַמָּה.
- וִישָׁנָה? - שִׁשִּׁים שָׁנָה, דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.
- רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: קְרוֹבָה - שֶׁאֵין קְרוֹבָה מִמֶּנָּה, וִישָׁנָה - שֶׁאֵין אָדָם זכוּרָהּ.
חטיבה III: חשיפת בית הקברות[עריכה]
(ג) הַמּוֹצֵא מֵת כַּתְּחִלָּה מֻשְׁכָּב כְּדַרְכּוֹ - נוֹטְלוֹ וְאֶת תְּפוּסָתוֹ.
|
ראו תוספתא טז, ב, לתיאור מתים שאינם כדרכם. אם נמצאה גופה בקבר בודד, או שניים – מותר למוצא לפנות אותם יחד עם העפר שבו נקברו. אבל אם נמצאו שלושה קברים ומעלה – לפנינו בית קברות, ואין לפנותו. וראו בתוספתא שם שדווקא אם מצא שלושה קברים, אבל אם ידע על אחד מהם מראש - אין מדובר בבית קברות. שיעור בית הקברות הוא לפחות 20 אמה. אם נמצא ולו קבר אחד במרחק 20 אמה – מתרחק עוד 20 אמה, למרות שאילו היה מוצא את הקבר היה מפנה אותו, כי רגלים לדבר שלפניו בית קברות. |
- מָצָא שְׁנַיִם - נוֹטְלָן וְאֶת תְּפוּסָתָן.
- מָצָא שְׁלֹשָׁה, אִם יֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעַד שְׁמוֹנֶה, כִּמְלֹא מִטָּה וְקוֹבְרֶיהָ,
- הֲרֵי זֶה שְׁכוּנַת קְבָרוֹת: בּוֹדֵק מִמֶּנּוּ וּלְהַלָּן עֶשְׂרִים אַמָּה,
- מָצָא אֶחָד בְּסוֹף עֶשְׂרִים אַמָּה - בּוֹדֵק מִמֶּנּוּ וּלְהַלָּן עֶשְׂרִים אַמָּה, שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר,
- שֶׁאִלּוּ מִתְּחִלָּה מְצָאוֹ - הָיָה נוֹטְלוֹ וְאֶת תְּפוּסָתוֹ.
(ד) הַבּוֹדֵק - בּוֹדֵק אַמָּה עַל אַמָּה, וּמַנִּיחַ אַמָּה,
|
בין קבר לקבר היתה אמה. לכן בודק אמה שלמה לסירוגין. הגדרת קרקע בתולה – ראו תוספתא טז, ג. לעניין הבדיקה השוו נידה ט, ה. מפנה האדמה לאחר שהוצאה משם הגופה יכול לאכול תרומה, ואינו טמא; אבל המפקח גל אבנים ומחפש בו ניצולים או גופות – אינו אוכל תרומה. ללשון "וכן" במובן של ניגוד ראו יבמות א, ח, ובביאור שם מופיעות דוגמאות נוספות. |
- עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לַסֶּלַע אוֹ לִבְתוּלָה. עומק הבדיקה – עד הסלע או עד קרקע בתולה.
הַמּוֹצִיא אֶת הֶעָפָר מִמְּקוֹם הַטֻּמְאָה - וְאוֹכֵל בְּדִמְעוֹ.
- וְכֵן הַמְפַקֵּחַ בַּגַּל - וְאֵינוּ אוֹכֵל בְּדִמְעוֹ.
(ה) הָיָה בוֹדֵק, וְהִגִּיעַ לַנַּחַל, אוֹ לִשְׁלוּלִית, אוֹ לְדֶרֶךְ הָרַבִּים - מַפְסִיק.
|
אם בתוך 20 האמה היה נחל וכו' – זה גבול בית הקברות. |
חטיבה IV: פינוי קברים ידועים[עריכה]
שָׂדֶה שֶׁנֶּהֶרְגוּ בָהּ הֲרוּגִים, מְלַקֵּט עֶצֶם עֶצֶם - הַכֹּל טָהוֹר.
|
אם היו גופות מוטלות על פני השטח, וכן אם יודע היכן הקבר שהוא מפנה, וכן בור שמטילים לתוכו נפלים או גופות, והוא רוצה לפנותו, וידוע שאין זה בית קברות – אין עליו לפנות את העפר. אבל אם תכנן להקים בית קברות והתחרט, והוא מפנה אותו – עליו לפנות גם את העפר. |
הַמְפַנֶּה קִבְרוֹ מִתּוֹךְ שָׂדֵהוּ, מְלַקֵּט עֶצֶם עֶצֶם - הַכֹּל טָהוֹר.
בּוֹר שֶׁמְּטִילִין לְתוֹכוֹ נְפָלִין אוֹ הֲרוּגִין, מְלַקֵּט עֶצֶם עֶצֶם - הַכֹּל טָהוֹר.
- אִם הִתְקִינוֹ לַקֶּבֶר מִתְּחִלָּה - יֵשׁ לוֹ תְפוּסָה.