ביאור:מ"ג ויקרא כא יב
וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו[עריכה]
ומן המקדש לא יצא. (ת"כ. נזיר לז) אינו הולך אחר המטה ועוד מכאן למדו רבותינו (סנהדרין פד) שכהן גדול מקריב אונן וכן משמעו אף אם מתו אביו ואמו אינו צריך לצאת מן המקדש אלא עובד עבודה: ולא יחלל את מקדש. שאינו מחלל בכך את העבודה שהתיר לו הכתוב הא כהן הדיוט שעבד אונן חלל:
ומן המקדש לא יצא. אינו הולך אחר המטה. (ת"כ כאן וסנהרין יט.) ועוד מכאן למדו רבותינו (הוריות יב:) שכהן גדול מקריב אונן, וכן משמעו, אף אם מתו אביו ואמו אינו צריך לצאת מן המקדש אלא עובד עבודה. ולא יחלל את מקדש אלהיו, שאינו מחלל בכך את העבודה אם עבד כשהוא אונן, שהתיר לו הכתוב לעבוד, הא הדיוט שעבד אונן חלל, לשון רש"י: ושני המדרשים הללו חלוקים הם זה עם זה, שאם הכתוב התיר בכהן גדול שאינו צריך לצאת מן המקדש מפני אנינותו כהדיוט אבל יכול הוא לעבוד כשהוא אונן, אם כן אין בכאן אזהרה כלל שלא יצא אחר המטה. וכן "לא יחלל את מקדש אלהיו" כפי הלשון הזה אינו אלא לומר שאין עבודתו מחוללת, וללמד שההדיוט שעבד אונן חלל, ואם כן הכתוב הזה שלילות ולא אזהרה, ובעלי ההלכות מנאוהו בלאוין בהלכות פסוקות ובהלכות גדולות: ועוד שכבר כתבתי (לעיל י ו) הברייתא שהיא שנויה בתורת כהנים (שמיני מילואים מב מג), ומפורש בה שהוא לאו גמור, כדקתני ומפתח אהל מועד לא תצאו (לעיל ח לג), יכול בשעת עבודה ושלא בשעת עבודה, תלמוד לומר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל, אימתי אינו יוצא ואין מחלל הוי אומר בשעת עבודה, וקתני אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה שאם יצאו בשעת עבודה חייבין מיתה, מנין לכל הכהנים שבכל הדורות וכו'. והרי הוא לאו גמור, אזהרה שלא יניח עבודה ויצא: לפיכך אני אומר כדי לקיים כל דברי חכמים, שעיקר הכתוב הזה יזהיר בכהן גדול שלא יצא מן המקדש בשעת עבודה על כל נפשות מת, ולא יחלל את המקדש שיעזוב עבודתו לכבוד המת, אבל יהיה כבוד המקדש ועבודתו גדול עליו מכבוד המת ואהבתו אותו. וכל שכן שאם מניח עבודתו ללא דבר ויוצא שעובר בלאו הזה, אבל הזהירו הכתוב בענין המת להתיר לו העבודה כשהוא אונן, ומאחר שהיא מותרת לו אם יניחנה מרצון עצמו יהיה חלול המקדש. וזה הוא פירוש הכתוב הזה, וכבר כתבתיו בסדר ויהי ביום השמיני: [ועיין עוד בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "עיון נוסף" וכו']
ומן המקדש לא יצא. אמרו המעתיקים אחר המת והוא הנכון. ויש אומרים בשבעת ימי המלואים וזה לא יתכן כי כבר באר ומלא את ^ידו גם כן יתכן שלא יצא מן המקדש כי אם לדבר מצוה:
ומן המקדש לא יצא. בשביל המת. ולא יחלל את מקדש אלהיו. שיראה שהוא מחשיב יותר כבוד המת מכבוד המקדש והקדש שנתנה לו.
[מובא בפירושו לפרק ח' פסוק ל"ה] ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו. על דעת הברייתא של תורת כהנים (שמיני מלואים מב) ענין הפסוק הזה שלא יצאו מפתח אהל מועד יומם ולילה בשעת עבודה, כלומר עד שישלימו כל העבודה המוטלת עליהם באותו העת: והיא מצוה נוהגת לדורות שלא יניח כהן עבודה ויצא. וחייבין עליה מיתה. והוא שאמר בכהן גדול (להלן כא יב) ומן המקדש לא יצא ולא יחלל, אמרו (בת"כ כאן) אימתי אינו יוצא ואינו מחלל, הוי אומר בשעת עבודה.
[מובא בפירושו לפרק י' פסוק ו'] (...) אבל עיקר הכתוב הזה אזהרה בבני אהרן, ושמע פירושו. כבר אמרו רבותינו (הוריות יב:) שכהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל, ואם מת לו מת אסור לפרוע ולפרום עליו ולהטמא לו, שנאמר (להלן כא י יא) את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ועל כל נפשות מת לא יבא. ובעבור שהוא רשאי להיות מקריב כשהוא אונן, אמר בו הכתוב, ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו, (שם יב) והטעם שיזהיר אותו שלא יצא מן המקדש ויניח העבודה כי זה חלול המקדש הוא: והנה זו האזהרה שלא יצא מן המקדש בשעת העבודה נוהגת בכל הכהנים, אבל לימד בכהן גדול שמקריב אונן, וכיון שכן הוא, אם הניח העבודה ויצא באנינות יתחייב ככל כהן שמניח עבודה ויוצא לרצונו:
[כהמשך לפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מה משתמע" וכו'] ועוד מצינו שנחלקו רבותינו בפרק שני של מסכת זבחים (טז.) ואמרו, אונן מנא לן דמחיל עבודה, דכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל, הא אחר שלא יצא חלל, ורבי אלעאי אמר מהכא, הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם (לעיל י יט), אני הקרבתי מכלל דאי אינהו אקרבו שפיר וכו', ורבי אלעאי מאי טעמא לא אמר ומן המקדש לא יצא, אמר לך מי כתיב הא אחר שלא יצא חלל: והענין, לומר כי כיון שאמר הכתוב אזהרה בכהן גדול שלא יצא ולא יחלל העבודה בהניחו אותה, אין לכהן הדיוט במשמע הזה שיחלל כשיעבוד. ומכאן ראיה עוד שאיננו רשות להתיר העבודה לכהן גדול ולהודיעו שאין עבודתו מחוללת בכך, כי היה יוצא מזה בודאי שכהן הדיוט מחלל אותה: והנה יראה מזה בפשוטו, כי על דעת הפירוש הראשון הוא שלילות בכהן גדול, שאינו מחלל עבודתו, כלשון רש"י. אבל מפני שהברייתא מפורשת שהוא אזהרה, נאמר שהם יסברו, כי מאחר שאין האזהרה אלא בכהן גדול, ומכלל שההדיוט יוצא ומניח העבודה, מזה נלמוד שהיא מחוללת, ואילו היתה כשרה לא יתיר לו להניחה. וכך שנויה בתורת כהנים בפרשה הזאת (פרשה ב ו), ומניין שאם עבד עבודתו כשרה, תלמוד לומר ולא יחלל את מקדש אלהיו, הא כהן הדיוט שעבד עבודתו פסולה: והסוגיא ששנויה בסנהדרין (יט.), ומן המקדש לא יצא, שאינו יוצא אחר המטה עמהם אלא הם נכסין והוא נגלה הם נגלין והוא נכסה דברי רבי מאיר, ורבי יהודה אומר אינו יוצא מן המקדש כלל, שנאמר ומן המקדש לא יצא. ופירשו בטעמו של רבי מאיר, ו"מן המקדש" מקדושתו לא יצא, וכיון דאית ליה היכירא לא אתי למנגע, ורבי יהודה אגב מרריה דילמא מיקרי ונגע, כל זה אסמכתא מדבריהם. הם הנהיגו סילסול בכהן גדול שלא יצא אחר המטה, לפי שהוא אינו מטמא לקרובים, ואדם בהול על מתו, שמא יגע בהן, כענין, ויפל יוסף על פני אביו (בראשית נ א). אבל כהן הדיוט, על קרוביו הוא מטמא, ועל אחרים אינו בהול שיטמא להן. וכל זה בכהן גדול מעלה מדבריהם, וסמכו אותה לכתוב הזה כדרך האסמכתות בתלמוד. וכך מצאתי בתוספתא בסנהדרין (פ"ד ה"א) אמרו לרבי יהודה אין מן המקדש לא יצא אלא בשעת עבודה בלבד. ועוד שם בירושלמי (פ"ב ה"א) ראיות, אין כאן מקום הזכרתם:
כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי יְקֹוָק:[עריכה]
[מובא בפירושו לפסוק א'] אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם. וכי עדיין לא ידענו שהכהנים בני אהרן המה מה ת"ל בני אהרן, גם כפל האמירה צריך ביאור. והקרוב אלי לומר בזה שאהרן קדוש ה' היה מקור הקדושה וממנו נמשכה הקדושה גם לבניו אך לא היו כמותו בכל צד כי היו רחוקים ממקור הקדושה, ע"כ אהרן שהיה מקור הקדושה לא הותרה לו לטמא לשום קרוב אפילו לאב ואם וכן כל כ"ג מזרעו דומה לו מכל צד שהוא מקבל שפע הקדושה בעצם וראשונה מקדושה ראשונה ית' כמ"ש כי נזר שמן משחת אלהיו עליו. נזר לשון הפרשה ור"ל שהופרש ממשחת אלהיו וניתן עליו לא ע"י אמצעי, אבל בני אהרן שקבלו הקדושה באמצעית אהרן לצדדין קתני כי מצד עצמם אין בהם קדושה ומצד היותם בני אהרן יש בהם קדושה, ע"כ דינם חלוק כי מצד חלק הקדושה שקבלו אין להם לטמא למתים הרחוקים, ומצד שהם רחוקים קצת מן מקור הקדושה הותר להם לטמא לקרובים, ע"כ כפל האמירה כי אמירה ראשונה אמור אל הכהנים בני אהרן מצד היותם בני אהרן ע"כ דבקה בהם הקדושה באמצעית אהרן ע"כ ראוי לצוות להם לנפש לא יטמא בעמיו.