ביאור:בבלי תענית דף כז

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת תענית: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא | הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

אי מה משרת בעל מום לא - אף כהן מברך בעל מום לא?

הא איתקש לנזיר.

ומאי חזית דמקשת לקולא? אקיש לחומרא!

אסמכתא נינהו, מדרבנן, ולקולא.

אלו הן מעמדות לפי שנאמר צו את בני ישראל כו':

מאי קאמר ^[1]?

הכי קאמר: אלו הן מעמדות ^[2]; ומה טעם תיקנו מעמדות? - לפי שנאמר (במדבר כח ב) צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי [ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו] - והיאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו?! התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבעה משמרות: על כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים של כהנים ושל לוים ושל ישראלים הגיע זמן משמר לעלות כהנים ולוים עולין לירושלים.

תנו רבנן: 'עשרים וארבעה משמרות בארץ ישראל ושתים עשרה ביריחו;

שתים עשרה ביריחו ^[3]? נפישן להו טובא?

אלא ^[4] שתים עשרה מהן ביריחו ^[5].

הגיע זמן המשמר לעלות חצי המשמר היה עולה מארץ ישראל לירושלים וחצי המשמר היה עולה מיריחו כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבירושלים'.

^[6]

אמר רב יהודה אמר שמואל: כהנים ולוים וישראלים מעכבין את הקרבן ^[7].

במתניתא תנא רבי שמעון בן אלעזר: כהנים ולוים וכלי שיר 'מעכבין את הקרבן ^[8].

במאי קמיפלגי?

מר סבר: עיקר שירה בפה ^[9] ומר סבר: עיקר שירה בכלי ^[10].

אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: משה תיקן להם לישראל שמונה משמרות: ארבעה מאלעזר ^[11] וארבעה מאיתמר; בא שמואל והעמידן על שש עשרה; בא דוד והעמידן על עשרים וארבעה, שנאמר (דברי הימים א כו לא) בשנת הארבעים למלכות דוד נדרשו וימצא בהם גבורי החיל ביעזר גלעד.

מיתיבי: 'משה תיקן להם לישראל שמונה משמרות: ארבעה מאלעזר וארבעה מאיתמר; בא דוד ושמואל והעמידן על עשרים וארבע שנאמר (דברי הימים א ט כב) [כלם הברורים לשערים בספים מאתים ושנים עשר המה בחצריהם התיחשם] המה יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם! ^[12]!

הכי קאמר: מיסודו של דוד ושמואל הרמתי ^[13], העמידום על עשרים וארבע ^[14]. ^[15]

תניא אידך: 'משה תיקן להם לישראל שש עשרה משמרות: שמונה מאלעזר ושמונה מאיתמר, וכשרבו בני אלעזר על בני איתמר חלקום והעמידום על עשרים וארבע, שנאמר (דברי הימים א כד ד) וימצאו בני אלעזר רבים לראשי הגברים מן בני איתמר ^[16] ויחלקום לבני אלעזר ראשים לבית אבות ששה עשר ^[17] ולבני איתמר לבית אבותם שמונה; ואומר (דברי הימים א כד ו) [ויכתבם שמעיה בן נתנאל הסופר מן הלוי לפני המלך והשרים וצדוק הכהן ואחימלך בן אביתר וראשי האבות לכהנים וללוים] בית אב אחד אחוז ^[18] לאלעזר ^[19] ואחוז אחוז לאיתמר ^[20]'.

מאי ואומר ^[21]?

וכי תימא 'כי היכי דנפישי בני אלעזר הכא נמי דנפישי בני איתמר' ^[22] - שמונה מעיקרא ארבעה הוו.

תא שמע: 'בית אב אחד אחוז לאלעזר ואחוז אחוז לאיתמר ^[23], תיובתא דרב חמא בר גוריא ^[24]!?

אמר לך רב חמא בר גוריא: תנאי היא ^[25] ואנא ^[26] דאמרי כי האי תנא דאמר שמונה.

תנו רבנן: 'ארבעה משמרות עלו מן הגולה ^[27], ואלו הן: ידעיה [חרים] פשחור ^[28] ואימר; עמדו נביאים שביניהם

עמוד ב

וחלקום ^[29] והעמידום על עשרים וארבעה ^[30], בללום ונתנום בקלפי ^[31]; בא ^[32] ידעיה ^[33] ונטל חלקו וחלק חבריו ^[34] שש ^[35]; בא חרים ונטל חלקו וחלק חבריו - שש; וכן פשחור וכן אימר; וכן התנו נביאים שביניהם שאפילו יהויריב ^[36] ראש משמרת ^[37] עולה ^[38] - לא ידחה ידעיה ממקומו, אלא ידעיה עיקר ויהויריב טפל לו ^[39].

וישראל שבאותו משמר מתכנסין בעריהן וקורין במעשה בראשית:

מנהני מילי?

אמר רבי יעקב בר אחא אמר רב אסי: אלמלא מעמדות ^[40] לא נתקיימו שמים וארץ ^[41] שנאמר (בראשית טו ח) ויאמר ה' אלהים במה אדע כי אירשנה: אמר אברהם: 'רבונו של עולם! שמא ישראל חוטאין לפניך אתה עושה להם כְדור המבול ^[42] וכדור הפלגה ^[43]'? [הערה: אולי רש"י לא גרס "וכדור הפלגה"]

אמר ליה: 'לאו'.

אמר לפניו: 'רבונו של עולם! הודיעני במה אירשנה!'

אמר ליה: (בראשית טו ט) קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת [ואיל משלש ותר וגוזל...[פסוק יח] ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר: לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדל נהר פרת].

אמר לפניו: 'רבונו של עולם! תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם'?

אמר לו: 'כבר תקנתי להם סדר קרבנות: בזמן שקוראין בהן לפני - מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ^[44] ואני מוחל להם על כל עונותיהם.

תנו רבנן: אנשי משמר היו מתפללין על קרבן אחיהם ^[45] שיתקבל ברצון, ואנשי מעמד ^[46] מתכנסין לבית הכנסת ויושבין ארבע תעניות: בשני בשבת בשלישי ברביעי ובחמישי: בשני - על יורדי הים ^[47]; בשלישי - על הולכי מדברות ^[48]; ברביעי ^[49] - על אסכרא שלא תיפול על התינוקות; בחמישי ^[50] - על עוברות ומיניקות: עוברות שלא יפילו, מיניקות שיניקו את בניהם; ובערב שבת לא היו מתענין מפני כבוד השבת; קל וחומר בשבת עצמה.

באחד בשבת מאי טעמא לא?

אמר רבי יוחנן: מפני הנוצרים ^[51].

[הערה: עד זמנו של רבי יוחנן עדיין רבים מהנוצרים עשו יום המנוחה שלהם בשבת, ובזמנו של רבי יוחנן החליטו הנוצרים להמיר את שבת ביום ראשון: לפי אנציקלופדיא יודאיקא בשנת 305 היה כנס נוצרים בספרד, ושם העלו את הדרישה להעביר את יום המנוחה משבת ליום ראשון. הדרישה לא נתקבלה על כל הכנסיה, והעלתה שוב בכנסיה בניקיאה בשנת 325. משמע, שעד שנת 305 לפחות שמרו המוצרים את השבת כיום מנוחה.]

רבי שמואל בר נחמני אמר: מפני שהוא שלישי ליצירה ^[52].

ריש לקיש אמר: מפני נשמה יתירה, דאמר ריש לקיש: נשמה יתירה ^[53] ניתנה בו באדם בערב שבת; במוצאי שבת נוטלין אותה ממנו ^[54], שנאמר (שמות לא יז) [ביני ובין בני ישראל אות הוא לעלם כי ששת ימים עשה יהוה את השמים ואת הארץ וביום השביעי] שבת וינפש' - כיון ששבת ^[55] - וי אבדה נפש ^[56].

ביום הראשון בראשית - ויהי רקיע:

תנא: בראשית בשנים ^[57], יהי רקיע באחד.

בשלמא יהי רקיע באחד - תלתא פסוקי הוו ^[58], אלא בראשית בשנים מאי טעמא?: חמשה פסוקי הויין, ותניא: הקורא בתורה אל יפחות משלשה פסוקים?

רב אמר 'דולג' ^[59], ושמואל אמר 'פוסק' ^[60].

ורב דאמר 'דולג' - מאי טעמא לא אמר 'פוסק'?

קסבר כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה;

ושמואל אמר 'פוסק' - ומי פסקינן? והאמר רבי חנינא קרא ^[61]: צער גדול היה לי אצל רבי חנינא הגדול, ולא התיר לי לפסוק אלא לתינוקות של בית רבן הואיל ולהתלמד עשוין ^[62]'?

ושמואל - התם טעמא מאי? משום דלא אפשר? - הכא נמי לא אפשר!

ושמואל אמר 'פוסק' - מאי טעמא לא אמר 'דולג'?

גזירה משום הנכנסין וגזירה משום היוצאין ^[63].

מיתיבי: פרשה של ששה פסוקים ^[64] קורין אותה בשנים, ושל חמשה ביחיד, ואם הראשון קורא שלשה - השני קורא שנים מפרשה זו ואחד מפרשה אחרת; ויש אומרים שלשה ^[65], לפי שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקין -

למאן דאמר 'דולג' - לידלוג, ולמאן דאמר 'פוסק' - ליפסוק ^[66]!

שאני התם -

הערות[עריכה]

^ דקא בעי מאי ניהו מעמדות, ומייתי קרא את קרבני לחמי לאשי וגו'
^ דלקמן
^ בתמיה?
^ אימא
^ ברישא משמע לבד העשרים וארבעה שבעיירות ארץ ישראל - היו שנים עשר ביריחו, דהוו להו שלושים וששה, ו'שנים עשר מהן', משמע שמאותן העשרים וארבעה היו שנים עשר ביריחו
^ הכי גרסינן: הגיע זמן המשמר, חצי המשמר עולה לירושלים וחצי המשמר עולה ליריחו כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבירושלים – כלומר: כיצד היו שנים עשר ביריחו? - כשהגיע זמן המשמר לעלות לירושלים בשבת, מתחלקים אנשי המשמר, חציין הולכין לירושלים לעבודה וחציין הולכין ליריחו הסמוכה לירושלים, ומתקנין שם מים ומזון לאחיהם, וכך עושין כל העשרים וארבעה משמרות - נמצא שנים עשר ביריחו; ולא נהירא לי.
^ אם אין מעמד מכולן בירושלים, כדתנן (לעיל תענית כו,א): על כל משמר היה מעמד בירושלים, של כהנים לוים וישראלים, כיון דכולהו בעלים בעינן דליהוי כמוהו על גבי עבודה
^ פלוגתא בשילהי מסכת סוכה (נ,ב), ובערכין (יא,א) מפורשת
^ וכלי לבסומי קלא בעלמא, וכיון דאיכא לוים - לא מעכב משום כלי שיר
^ אבוב; וכן בפרק 'החליל' (סוכה נ ב)
^ מבניו של אלעזר, שעשה מהן ארבעה משמרות, וגמרא גמר לה
^ ותיובתא דרב חמא, דאמר: שמואל העמידם על ששה עשר, ודוד העמידן על עשרים וארבעה, דהא שמעינן מינה דתרוייהו בהדי הדדי תקנינהו
^ שהעמידן על ששה עשר
^ בא דוד והעמידן על עשרים וארבעה
^ אית ספרים שכתוב בהן: מיסודו של שמואל ודוד העמידום על עשרים וארבעה, כלומר: שניהם הועילו בדבר, ושמואל העמידם על ששה עשר, ודוד על עשרים וארבע.
^ כלומר: ראשי הגברים של בני אלעזר היו רבים מאיתמר, והאי וימצאו משמע דקודם לכן היו קבועים, ועכשיו הוסיפו עליהן
^ ויחלקום לששה עשר בית אב
^ שהיה מתחילה
^ דהיינו שמונה בגורל דהיינו נמי שמונה, והוו להו ששה עשר
^ מה שהיה מתחילה אחוז לאיתמר אחוזים עתה כבתחילה, שלא הרבו עליהם שום בית אב
^ וכי תימא מעיקרא הוו ארבעה לאלעזר וארבעה לאיתמר
^ ומיהו בני אלעזר נפישי טפי, דהא לאיתמר לא אוקמינהו אלא על שמונה, ודאלעזר על ששה עשר
^ אלמא כדקיימי קיימי, ושמע מינה דמשה תיקן להם ששה עשר, שמונה מזה ושמונה מזה
^ וקשיא לרב חמא דאמר ארבעה וארבעה, והא דכתב לעיל ובשנת הארבעים וגו' המה יסד - במה שהוסיפו עליהן עד עשרים וארבעה משתעי, [אבל] משה תיקן להם ששה עשר משמרות
^ דהא איכא תנא דלעיל דקתני משה תיקן להן שמונה משמרות משניהן
^ קאימנא כוותיה
^ בבית שני, והשאר לא עלו, שהרבה מישראל נשתיירו, ולא רצו לעלות
^ ומבעיא לי דפשחור לא כתיב גבי עשרים וארבע משמרות (דברי הימים א' כד)!?
^ לעשרים וארבעה
^ וכתבו כנוי של כל אחד ואחד בחלק
^ כתבו על עשרים וארבע חתיכות קלף ראשי משמרות שחלקו מאותן ארבעה
^ משמרה של
^ בא אחד מהן
^ חמש חתיכות קלף, דהוו להו
^ ומי שהיה עולה בידו ראשון היה לשַׁבַּת ראשונה שבסדר; שהיו עולין בידו זו אחר זו - כך היו עובדין בשבתותיהן זו אחר זו
^ שהיה במקדש ראשון
^ ראשון למשמרות
^ מן הגולה
^ הואיל ומתחלה לא עלה יהויריב; אלא כל משמרות הנעשות מידעיה קודמות לעבודה ליהויריב, ויהויריב בא ועובד אחריהן במקום משמר אחר, וששה דידעיה עושין אותן חמשה שלא להרבות במשמרות
^ עיסקי קרבנות שישראל עושין - הן היו כלים בחטאן, ומשהן כלין
^ העומדים בזכותן
^ שמאחר שהן כלין אין העולם מתקיים
^ והואיל שעל עיסקי קרבן העולם עומד, לכך קורין אנשי מעמד בעריהן במעשה בראשית
^ מהיכא יליף לה להאי - גמגום [הערה: מדוע רש"י אינו מתיחס לדרש "ונשלמה פרים שפתינו"?]
^ תמידים שבכל יום
^ אותן עשרים וארבעה שהיו בעריהן
^ דכתיב בשני (בראשית א ו) יהי רקיע בתוך המים וצריך להזכיר ולרצות על הדבר
^ דכתיב (בראשית א ט) ותראה היבשה - תהי ראויה יבשה להולכיה, שלא יזוקו מפני חיות רעות
^ שבו נתלו המאורות, וכתיב ביה (בראשית א יד) יהי מאורות - מארת כתיב
^ דכתיב ביה (בראשית א כ) ישרצו המים שרץ נפש חיה
^ שעושים אותו יום טוב שלהם [ולא עובדים, ואנו לא עובדים ביום תענית, ולא רוצים שיֵרָאה שאנו כמוהם]
^ דאדם נברא ביום ששי, ובכל יום שלישי הוי חלוש, כדכתיב (בראשית לד כה) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים
^ שמרחיבים דעתו לאכילה ושתיה
^ והוי חלש
^ שנח ושמר את השבת
^ 'וינפש' דורש בנוטריקון: ווי נפש
^ כהן ולוי קורין ביום תענית בראשית
^ וסגיא בהו לחד גברא
^ הראשון קורא שלשה פסוקים, והשני מתחיל בפסוק שסיים בו הראשון, והשנים עמו - הרי שלשה; ומשום אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים ליכא, משום דלא אפשר
^ מפסיק הפסוק לשנים: ראשון קורא שני פסוקים וחצי, ולוי משלים חצי אותו הפסוק שקרא הכהן עם שנים הנותרים
^ שהיה בעל מקרא, ויודעה בגירסא ובקי בטעמיה
^ הרבה טרחתי וחזרתי עליו שיתיר לי לפסוק הפסוק לשנים לצורך תינוקות שלומדים לפני, שאינן יכולין לקרוא פסוק כולו
^ גבי ספר תורה; ובדילוג אי אפשר משום הנכנסין והיוצאין: אם שני דולג ומתחיל בפסוק שסיים בו הראשון - בני אדם הנכנסין שלא שמעו קריאת הראשון סבורין לומר שלא קרא הראשון אלא שני פסוקים, ונפיק מיניה חורבא! וכשהראשון קורא שלשה פסוקים ואינו משייר אלא שנים - איכא גזרת יוצאין: דסברי האי שני דסגיא ליה בשני פסוקים
^ אשאר ימות השנה קאי
^ מפרשה אחריתי
^ כלומר: פרשה של חמשה פסוקין, אמאי קורא שני שלשה פסוקין בפרשה אחרת? לידלוג או ליפסוק

[1] דקא בעי מאי ניהו מעמדות, ומייתי קרא את קרבני לחמי לאשי וגו'

[2] דלקמן

[3] בתמיה?

[4] אימא

[5] ברישא משמע לבד העשרים וארבעה שבעיירות ארץ ישראל - היו שנים עשר ביריחו, דהוו להו שלושים וששה, ו'שנים עשר מהן', משמע שמאותן העשרים וארבעה היו שנים עשר ביריחו

[6] הכי גרסינן: הגיע זמן המשמר, חצי המשמר עולה לירושלים וחצי המשמר עולה ליריחו כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבירושלים – כלומר: כיצד היו שנים עשר ביריחו? - כשהגיע זמן המשמר לעלות לירושלים בשבת, מתחלקים אנשי המשמר, חציין הולכין לירושלים לעבודה וחציין הולכין ליריחו הסמוכה לירושלים, ומתקנין שם מים ומזון לאחיהם, וכך עושין כל העשרים וארבעה משמרות - נמצא שנים עשר ביריחו; ולא נהירא לי.

[7] אם אין מעמד מכולן בירושלים, כדתנן (לעיל תענית כו,א): על כל משמר היה מעמד בירושלים, של כהנים לוים וישראלים, כיון דכולהו בעלים בעינן דליהוי כמוהו על גבי עבודה

[8] פלוגתא בשילהי מסכת סוכה (נ,ב), ובערכין (יא,א) מפורשת

[9] וכלי לבסומי קלא בעלמא, וכיון דאיכא לוים - לא מעכב משום כלי שיר

[10] אבוב; וכן בפרק 'החליל' (סוכה נ ב)

[11] מבניו של אלעזר, שעשה מהן ארבעה משמרות, וגמרא גמר לה

[12] ותיובתא דרב חמא, דאמר: שמואל העמידם על ששה עשר, ודוד העמידן על עשרים וארבעה, דהא שמעינן מינה דתרוייהו בהדי הדדי תקנינהו

[13] שהעמידן על ששה עשר

[14] בא דוד והעמידן על עשרים וארבעה

[15] אית ספרים שכתוב בהן: מיסודו של שמואל ודוד העמידום על עשרים וארבעה, כלומר: שניהם הועילו בדבר, ושמואל העמידם על ששה עשר, ודוד על עשרים וארבע.

[16] כלומר: ראשי הגברים של בני אלעזר היו רבים מאיתמר, והאי וימצאו משמע דקודם לכן היו קבועים, ועכשיו הוסיפו עליהן

[17] ויחלקום לששה עשר בית אב

[18] שהיה מתחילה

[19] דהיינו שמונה בגורל דהיינו נמי שמונה, והוו להו ששה עשר

[20] מה שהיה מתחילה אחוז לאיתמר אחוזים עתה כבתחילה, שלא הרבו עליהם שום בית אב

[21] וכי תימא מעיקרא הוו ארבעה לאלעזר וארבעה לאיתמר

[22] ומיהו בני אלעזר נפישי טפי, דהא לאיתמר לא אוקמינהו אלא על שמונה, ודאלעזר על ששה עשר

[23] אלמא כדקיימי קיימי, ושמע מינה דמשה תיקן להם ששה עשר, שמונה מזה ושמונה מזה

[24] וקשיא לרב חמא דאמר ארבעה וארבעה, והא דכתב לעיל ובשנת הארבעים וגו' המה יסד - במה שהוסיפו עליהן עד עשרים וארבעה משתעי, [אבל] משה תיקן להם ששה עשר משמרות

[25] דהא איכא תנא דלעיל דקתני משה תיקן להן שמונה משמרות משניהן

[26] קאימנא כוותיה

[27] בבית שני, והשאר לא עלו, שהרבה מישראל נשתיירו, ולא רצו לעלות

[28] ומבעיא לי דפשחור לא כתיב גבי עשרים וארבע משמרות (דברי הימים א' כד)!?

[29] לעשרים וארבעה

[30] וכתבו כנוי של כל אחד ואחד בחלק

[31] כתבו על עשרים וארבע חתיכות קלף ראשי משמרות שחלקו מאותן ארבעה

[32] משמרה של

[33] בא אחד מהן

[34] חמש חתיכות קלף, דהוו להו

[35] ומי שהיה עולה בידו ראשון היה לשַׁבַּת ראשונה שבסדר; שהיו עולין בידו זו אחר זו - כך היו עובדין בשבתותיהן זו אחר זו

[36] שהיה במקדש ראשון

[37] ראשון למשמרות

[38] מן הגולה

[39] הואיל ומתחלה לא עלה יהויריב; אלא כל משמרות הנעשות מידעיה קודמות לעבודה ליהויריב, ויהויריב בא ועובד אחריהן במקום משמר אחר, וששה דידעיה עושין אותן חמשה שלא להרבות במשמרות

[40] עיסקי קרבנות שישראל עושין - הן היו כלים בחטאן, ומשהן כלין

[41] העומדים בזכותן

[42] שמאחר שהן כלין אין העולם מתקיים

[43] והואיל שעל עיסקי קרבן העולם עומד, לכך קורין אנשי מעמד בעריהן במעשה בראשית

[44] מהיכא יליף לה להאי - גמגום [הערה: מדוע רש"י אינו מתיחס לדרש "ונשלמה פרים שפתינו"?]

[45] תמידים שבכל יום

[46] אותן עשרים וארבעה שהיו בעריהן

[47] דכתיב בשני (בראשית א ו) יהי רקיע בתוך המים וצריך להזכיר ולרצות על הדבר

[48] דכתיב (בראשית א ט) ותראה היבשה - תהי ראויה יבשה להולכיה, שלא יזוקו מפני חיות רעות

[49] שבו נתלו המאורות, וכתיב ביה (בראשית א יד) יהי מאורות - מארת כתיב

[50] דכתיב ביה (בראשית א כ) ישרצו המים שרץ נפש חיה

[51] שעושים אותו יום טוב שלהם [ולא עובדים, ואנו לא עובדים ביום תענית, ולא רוצים שיֵרָאה שאנו כמוהם]

[52] דאדם נברא ביום ששי, ובכל יום שלישי הוי חלוש, כדכתיב (בראשית לד כה) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים

[53] שמרחיבים דעתו לאכילה ושתיה

[54] והוי חלש

[55] שנח ושמר את השבת

[56] 'וינפש' דורש בנוטריקון: ווי נפש

[57] כהן ולוי קורין ביום תענית בראשית

[58] וסגיא בהו לחד גברא

[59] הראשון קורא שלשה פסוקים, והשני מתחיל בפסוק שסיים בו הראשון, והשנים עמו - הרי שלשה; ומשום אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים ליכא, משום דלא אפשר

[60] מפסיק הפסוק לשנים: ראשון קורא שני פסוקים וחצי, ולוי משלים חצי אותו הפסוק שקרא הכהן עם שנים הנותרים

[61] שהיה בעל מקרא, ויודעה בגירסא ובקי בטעמיה

[62] הרבה טרחתי וחזרתי עליו שיתיר לי לפסוק הפסוק לשנים לצורך תינוקות שלומדים לפני, שאינן יכולין לקרוא פסוק כולו

[63] גבי ספר תורה; ובדילוג אי אפשר משום הנכנסין והיוצאין: אם שני דולג ומתחיל בפסוק שסיים בו הראשון - בני אדם הנכנסין שלא שמעו קריאת הראשון סבורין לומר שלא קרא הראשון אלא שני פסוקים, ונפיק מיניה חורבא! וכשהראשון קורא שלשה פסוקים ואינו משייר אלא שנים - איכא גזרת יוצאין: דסברי האי שני דסגיא ליה בשני פסוקים

[64] אשאר ימות השנה קאי

[65] מפרשה אחריתי

[66] כלומר: פרשה של חמשה פסוקין, אמאי קורא שני שלשה פסוקין בפרשה אחרת? לידלוג או ליפסוק

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]