תרגום (דוד פרישמן)/משירי א. פּושקין/ההמון

הֶהָמוֹן

אַלֶכְּסַנְדְר סֶרְגֵיֶבִיץ' פּוּשְׁקִין

Procul este profani.

אֶל-מֵיתְרֵי הַכִּנּוֹר נָגַע הַמְשׁוֹרֵר,
עֵת נַפְשׁוֹ בְּחָזוֹן וַחֲלוֹמוֹת הָטְבָּעָה.
וַיְנַגֵּן – וּסְבִיבוֹ עָם נִבְעָר וְצוֹרֵר,
עָם פֶּתִי אֵין לֵב לוֹ, עָם מוֹרֶה וְסוֹרֵר,
עָמַד וּבְלִי-הָבִין אָזְנוֹ שָׁמָעָה.
 
אָז דִּבֵּר הֶהָמוֹן עֲרַל הַשְּׂפָתַיִם:
„לָמָּה-זֶה כָכָה בִנְעִימוֹת יְרַנֵּן?
לָמָּה-זֶה יַרְעִישׁ לָרִיק הָאָזְנַיִם,
הֲיֵשׁ כָּל-מַטָּרָה כִּי קוֹלוֹ יְחַנֵּן?
מַדּוּעַ יְצַלְצֵל? מַה-יּוֹרֶה, יַשְׁמִיעַ?
אַף לָמָה הַלְּבָבוֹת רַק יָנִיד, יָנִיעַ,
כַּקּוֹסֵם הָעוֹשֶׂה נִפְלָאוֹת גְּדוֹלוֹת?
כָּרוּחַ הוּא חָפְשִׁי וְאוֹהֵב כָּל-מֶרִי,
וְאוּלָם כָּרוּחַ לֹא יִשָּׂא כָל-פֶּרִי –
הֲיֵשׁ כִּי תוֹעֶלֶת תְּהִי מִן-הַקּוֹלוֹת?”
 
המשורר
 
דֹּם, הָמוֹן אֵין-הָבִין, עַם אָוֶן וּתְכָכִים,
שְׂכִיר-יוֹם אַתָּה, עֶבֶד לַעֲסָקִים וּצְרָכִים!
מַה-נַּפְשִׁי תִגְעָלְךָ, הוֹי פָּרָה סוֹרֵרָה!
וְאַתָּה רַק רִמָּה, לֹא בֶן-הַשָּׁמַיִם!
תּוֹעֶלֶת תְּבַקֵּשׁ. – עַל-כַּף-הַמֹּאזְנַיִם
תַּעֲרִיךְ בְּמִשְׁקָל גַּם פְּסִיל בֶּלְוֶדֵּרָה.
רַק מוֹעִיל, רַק מוֹעִיל תְּבַקֵּשׁ מֵחָזוֹן.
וְשַׁיִשׁ זֶה – אֵל!... אַךְ אִם-יֵשׁ בָּזֶה עִקָּר?
מִמֶּנּוּ הַסִּיר שִׁבְעָתַיִם לָךְ תִּיקָר,
כִּי בָהּ הֵן תְּבַשֵּׁל לְבִטְנְךָ מָזוֹן.
 
ההמון
 
אִם בְּחִיר אֵלִים אַתָּה, מִמָּרוֹם שָׁלוּחַ,
כִּי-עַתָּה כִשְׁרוֹנְךָ, הָאִישׁ הַמָּשׁוּחַ,
יְהִי-נָא לְבַעֲבוּר הַאִירְךָ עֵינֵינוּ:
אַחֶיךָ אֲנַחְנוּ, כִּי עַל-כֵּן תַּקְּנֵנוּ.
שִׁפְלֵי-רוּחַ אָנוּ וְאַנְשֵׁי-תְכָכִים,
עַזֵּי-פָנִים, רָעִים וּנְלוֹזֵי-דְרָכִים,
עַרְלֵי-לֵב, חַטָּאִים, קְטַנִּים וּשְׁפָלִים,
מַלְשִׁינִים וּרְשָׁעִים, עֲבָדִים וּסְכָלִים;
כִּסְדוֹם הֵן הָיִינוּ, דָּמִינוּ לַעֲמוֹרָה:
וּבְכֵן אִם-אָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹכָה,
אָז תֶּן-לָנוּ לֶקַח, הוֹרֵנוּ-נָא תוֹרָה,
וַאֲנַחְנוּ רַק נִשְׁמַע וּדְבָרְךָ נִתְמוֹכָה.
 
המשורר
 
הֵעָלוּ מִמֶּנִּי – מָה אֵפוֹא לַמְשׁוֹרֵר,
מָה אֵפוֹא לַבָּר כִּי-יִתְחַבֵּר עִם-תֶּבֶן?
לֹא אֶתְכֶם יְחַיֶּה קוֹל-כִּנּוֹר וִיעוֹרֵר:
וְלִבְּכֶם בְּרָעַתְכֶם כְּבָר הָיָה לְאֶבֶן;
גַּם יַסֵּר עַל-פֶּשַׁע לִי הָיְתָה תוֹעֵבָה.
לְיַסֵּר עַל-פֶּשַׁע, הוֹי עֵדָה שׁוֹבֵבָה,
הֵכִינוּ אֲחֵרִים לָכֶם כָּל-יִסּוּרִים,
גַּם שְׁבָטִים גַּם שׁוֹטִים גַּם בָּתֵּי-אֲסוּרִים;
כְּבָר רַבִּים בֵּינֵיכֶם עֲבָדִים לַבְּרִיּוֹת,
מֵחוּצוֹת עָרֵיכֶם, מֵרְחוֹבוֹת הוֹמִיּוֹת
הַדֹּמֶן יְטַאטְאוּ – לְהוֹעִיל לָאָדָם! –
אַךְ אִמְרוּ: הַבְקִרְבְּכֶם הַכֹּהֲנִים יִזְנָחוּ
מִזְבֵּחַ וְקָרְבָּן וְקֹדֶשׁ יִשְׁכָּחוּ
וְלָקְחוּ הֵמָּה הַמַּטְאֲטֵא בְיָדָם?
לֹא לְהַטִּיף מוּסָר בְּשַׁבָּת וָחֹדֶשׁ,
לֹא לְהָבִיא תוֹעֶלֶת וּלְהַנְעִים עֲבוֹדָה:
לְחָזוֹן נוֹצַרְנוּ וּלְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ,
לַשְׁמִיעַ קוֹל זִמְרָה וּתְפִלָּה וְתוֹדָה.

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.