תפארת ישראל (מהר"ל)/פרק יח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

ספר תפארת ישראל - פרק יח

האדם אשר הוא בעל חומר והוא גשמי, צריך לברר לו הדבר כפי מה שהוא אדם גשמי, כדי שיקנה הידיעה כפי אשר ראוי לאדם. ולכך כדי שידעו הכל מציאות השם יתברך, עשה הקדוש ברוך הוא כל הנסים והנפלאות והמופתים במצרים כמו שמבואר מן הכתוב, כדי שיודע הדבר בראות העין הגשמי אשר זהו ראוי לאדם אשר הוא גשמי, וכדכתיב (שמות ז') ואני אקשה את לב פרעה וגו' למען רבות מופתי. וכן קדושת המשכן למען שידעו הכל קדושתו אמר (שם כ"ט) ונקדש בכבודי, ואמרו ז"ל (זבחים קט"ו ע"ב) אל תקרי בכבודי אלא במכובדי אלו נדב ואביהו שיעשו חטא ויתקדש הבית על ידם, כמו שהוא יתברך השוכן בבית הזה נבדל מכל הנמצאים וזהו קדושת הבית, וזה נראה כי אף לצדיקים אינו מתאחד עמהם ואין לו צירוף עמהם וזהו קדושתו, שאם היה מצורף לנמצאים אין ספק שיהיה צירוף אל אוהביו מכובדיו, ואם היה מצורף אליהם לא היה עושה דין בהם, כי הדין אשר עושה בצדיק מורה זה כי הוא יתברך נבדל לגמרי אף מאוהביו. וכן כאשר נתן השם יתברך התורה על ידי משה עוד היה בלב האדם הגשמי ספק בתורה מן השמים, ולפיכך על ידי קרח ועדתו נתלבן ונצרף תורה מן השמים שידעו הכל דבר זה בבירור גמור. כי דבר זה היה חטא קרח ועדתו שהיו כופרים בתורה מן השמים כמו שמוכיח הכתוב, ולפיכך היה עונש קרח ועדתו שנבלעו חיים שאולה, וזה כי התורה היא תורת אמת, לא כמו שאר דברים כי עם שהם אמת, כמו אם יאמר אחד ראובן הוא בבית זה והאמת שהוא בבית, מכל מקום לא נקרא דבר זה שהוא אמת, מצד כי אפשר שלא יהיה בבית ועם שהוא אמת דבר זה הוא במקרה. וכאשר יאמר האדם ראובן איננו בבית הוא שקר אבל הוא שקר במקרה, כי היה אפשר שיהיה בבית, אבל האמת שהיא אמת בעצם היא תורת משה שהיא אמת בעצם, שכל דבריה הם מוכרחים ואי אפשר בענין אחר. וזה כי כאשר אמרה תורה אהרן הוא כהן ודבר זה אמת בעצם לפי שהוא הכרחי שכך יהיה שאי אפשר שיהיה בענין אחר, לכך מציאות זה הוא העצם והוא הכרחי שיהיה כך ולא בענין אחר, וכן כל דברי תורה הם כך שמציאותם הכרחי וכמו שהתבאר בפרק שלפני זה:

ובמדרש (במד"ר פרשה י"ח) בוקר ויודע ה' אמר משה גבולות חלק הקדוש ברוך הוא בעולמו יכולים אתם לעשות יום ולילה וזה שאמר הכתוב ויבדל אלקים בין האור ובין החשך וכן הבדיל אהרן להקדישו קודש קדשים לכך אמר בקר ויודע ה'. פירוש דבר זה כמו בקר שאין לשנות אותו, והן הן הדברים אשר אמרנו כי כל דברי תורה הם מוכרחים להיות ואין מציאותם במקרה, כמו שסדר העולם בעצם ואינו במקרה שדבר זה הכל מודים שאין העולם מציאותו במקרה כך הם כל דברי תורה. וכאשר היו חולקים על דבר שמציאותו הכרחי אי אפשר שיהיה אדם כזה נמצא כי המוכרח במציאות הדבר שהוא כנגדו הוא מוכרח שלא יהיה נמצא אחר שהפכו מוכרח. ולכך כאשר היו חולקים על התורה שכל דבריה מוכרחים במציאות, המתנגד לזה מוכרח שאין לו מציאות כלל, ולכך כתיב - (במדבר ט"ז) ויאבדו מתוך הקהל וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה שהיו מוכרחים להיות בלתי נמצאים כלל וירדו חיים שאולה שהוא האבדון. ואלו ירדו מתים לא נקרא זה שאין ראוי להם המציאות כלל, אחר שהיו מקבלים מיתה טבעית כדרך כל הארץ והיה להם חיים טבעיים, אבל משה אמר אם כמות כל אדם ימותון ויהיה להם המציאות אשר ראוי לנמצאים לא ה' שלחני לתת התורה כי התורה שהמציאות שלה מוכרח, אין ראוי להתקיים החולק על המוכרח ודבר זה ברור מאד:

ובפרק הספינה (בבא בתרא ע"ד ע"א) אמר ליה ההוא טעייא תא ואחוי לך בלועי דקרח אזלי וחזאי תרי בזעי נפק מנייהו קוטרא שקל גבבא דעמרא ומשי מיא ואנחי ברישא דרומחא ועיילי להתם וכי אפיק הוה מחריך אמר ליה אצית מאי שמעת ושמעית דהוו אמרי משה אמת ותורתו אמת והן בדאין אמר ליה כל תלתין יומין מהדרי להו גיהנם כבשר בקלחת ואמרי הכי משה אמת ותורתו אמת והן בדאין עד כאן. באור זה כי לחולקים על התורה שהיא שכל אמת אין ראוי להם מציאות כמו שאמרנו. ולכך אמרו דאמר ליה ההוא טעייא, קרא השכל טעייא, וזה כי השכל הוא החוקר על הדברים ומשוטט בעולם לארכו ולרחבו ואף בדברים הנבדלים הוא חוקר ועומד עליהם, וזהו ענין הטעייא כי הטעייא הוא סוחר ישמעאל שהוא סוחר ומסבב כל הארץ לארכה ולרחבה וקונה הסחורה, ונקרא מה שקונה הסוחר לקח, כך השכלי הוא שקונה המושכלות והם קנין שלו, ולכך נאמר על החכמה (משלי ד') כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, ובפרק קמא דקידושין (ל"ב ע"ב) דרשו והדרת פני זקן אין זקן אלא מי שקנה חכמה, או נאמר כי שם חכם על שם קנין החכמה והוא הרבה מאד, ולפיכך שם העצמי הראוי אל השכל הוא שם טייעא שהוא סוחר חוזר על הדברים שקונה. ואמר תא ואחוי לך בלועי קרח אין הפירוש שהראה לו בראיה חושיית גשמית, שאין הדבר כך כלל רק שהשכל מראה לו הכל בראיה שכלית לא גשמית, ואמר חזא תרי בזעי ונפיק קוטרא מנייהו, פירוש כי התחלת יסוד הגיהנם נמשך מן מדרגה השניה, ודבר זה בארו חכמים בחכמתם במה שאמרו (בראשית רבה פרשה ו') כי לכך לא נאמר כי טוב בשני של בריאת עולם שבו נברא גיהנם. וזה כי הגיהנם אין בו שלמות, שאלו היה בו שלמות לא באו שם הרשעים שאינם שלמים בעצמם, וכל מספר בעולם יש בו שלמות חוץ ממספר שנים. וזהו כי האחד הוא שלם בעצמו שאין באחד חלוק כלל, ודבר שאין בו חלוק הרי הוא שלם ודבר זה מבואר, והשנים אין בו שלימות כלל, כי אי אפשר לחבר קצה אל קצה על ידי שני קוים שזה נקרא שלמות כאשר תתחבר הראש בסוף שאז הוא שלם בעבור שלא תוכל להוסיף עליו דבר, אבל בשלשה קוים נעשה שלם שתחבר הסוף בראש כזה ומכל שכן למעלה ממספר זה אבל שנים לא תוכל לחבר הסוף בראש שיהיה שלם ונמצא פגם כזה ולפיכך השנים חסר שלמות ומזה נמשך הגיהנם שהוא הבלתי שלם, ואין ספק בפירוש זה למי שיודע בסתרי החכמה. ובשביל כך לא נאמר בשני כי טוב שלא נאמר כי טוב רק על דבר השלם, ודבר שאינו מושלם אינו טוב. ולפיכך אף מלאכת המים התחיל ביום שני ולא הושלם כי זהו ענין השניות שאין בו השלמה למי שיבין את זה, ולכך אמרו גם כן לכן לא נאמר כי טוב ביום השני לפי שנבראו בו המים ולא נגמרו כי אין הדבר טוב רק כאשר הוא שלם, ולכך אמר דחזי תרי בזעי כי הגיהנם הוא מן השניות שאין בו השלמה כלל. ואמר דנפק קוטרא מנייהו בא לומר כי לאלו האנשים ראוי להם הגיהנם לגמרי מכל וכל, לא כמו שאר עבירות אף אם חטא אין הגיהנם מתיחס לו לגמרי כמו זה שראוי לו הגיהנם לגמרי. ולכך אמר דעלה קוטרא משם ושקל גבבא וכו' הכל להורות כי עצם הגיהנם ראוי להם. ומה שאמר דנפיק קוטרא מנייהו פירוש עשן נמשך מן האש של גיהנם, וקרא הגיהנם שפועל ברשעים אש מפני כי האש יש לו תוקף וגדול כחו וכך הגיהנם שהוא דין רשעים יש לו חוזק ותוקף, ולכך הגיהנם שהוא דין רשעים נקרא אש, והתולדה קרא עשן ג"כ לפי שהעשן מתילד מן חוזק האש ג"כ ואין ספק כי הגיהנם שהוא דין הרשעים מתפשט כחו בעולם הזה, כי שולט דין הגיהנם אף בעולם הזה בכמה דברים וזה שאמר דעלה קוטרא מנייהו, ואין כל הדברים האלו גשמיים כלל רק הכל מושכל. וכן מה שאמר דשקל גבבא וכו' הכל ענין מושכל, כי דבר ברור הוא כי הגיהנם שהוא חוזק דין הרשעים הוא נגד המציאות, וזהו ענין הגיהנם שהוא הפסד ואבוד לנמצאים, ולפיכך אמר דמחריך המגיע לשם מפני כי לאלו הרשעים ראוי הגיהנם בפרט יותר, ולכך הם יורדים חיים שאולה לטעם אשר התבאר למעלה מפני שהיו חולקים על התורה שהוא השכל האמתי המחויב, ולכך ראוי להם ההעדר לגמרי עד שאין להוסיף על זה כי התורה היא מציאות מחויב והגיהנם העדר גמור. ולכך אמר דשמע שהיו אומרים משה ותורתו אמת והם בדאים, כי דין הגיהנם היה פועל בהם לגמרי, ודבר זה הוא מברר האמת ולכך היה פועל בהם דין הגיהנם שהוא ההעדר. ובשביל פעל זה שהיה הגיהנם פועל בהם בשביל שהיו חולקים על האמת שהוא מחוייב מוכרח להיות נמצא עד שהתורה היא מחוייב המציאות, לכן היה פועל בהם הגיהנם שהוא הפך זה שהוא ההעדר הגמור, וזהו מברר אמתת התורה עד שהיו אומרים משה אמת ותורתו אמת. ואמר כי כל תלתין יומין מהפך להו גיהנם כבשר בקלחת ואמרי הכי. וביאור ענין זה כי שלשים יום מסוגלים לתורה, וזהו כי בשלשים יום מסבב הירח כל גלגלו וחוזר להקיף כמו בראשונה, ולא תמצא ההקף וחזרת גלגל בפחות, כי שאר גלגלים יש להם זמן יותר להקפתם ומפני כי אלו רשעים ראוים לגיהנם לא מצד מה, ולכך אמר כי מתחדש להם הגיהנם כל שלשים יום פירוש שפועל בהם כל הגיהנם ולא מקצת גיהנם. וזה כמו שאמרנו כי ראוים היו בני קרח בפרט לגיהנם כאשר היו חולקים על התורה וכל דבר שהוא כל יש לו השלמה, והשלמתו הוא כאשר הוא חוזר חלילה כי אז נשלם וחוזר חלילה, ואם אינו חוזר חלילה אין לו השלמה ואם אין לו השלמה אינו הכל, ודבר זה מבואר מאד. ועוד כי כל דבר המתחדש כמו הירח שמתחדש אחר שלשים יום, חדוש שלו הוא אמתת עצם הויתו, כמו האדם שנולד הלידה הוא אמתת הויתו ולא כך כאשר כבר נמצא והוא מוסיף עליו, כגון האדם שהוא מוסיף בגידול אין זה אמתת הויתו. ולזה אמר דמהפך ליה גיהנם כבשר בקלחת כל שלשים יום שמתחדש להם הגיהנם וזהו אמתת הוית הגיהנם שפועל בהם. ואומרים משה אמת ותורתו אמת כי עצם הגיהנם היה פועל בהם, בשביל שהם היו חולקים על התורה וראוי להם אמתת הגיהנם כמו שאמרנו וזה מברר כי משה ותורתו אמת. ואם יקשה לך מה שאמר כל ל' יום ואין שייך ימים בשאול, אין זה קשיא למבין ויתבאר דבר זה במקום אחר, שכמו שיש ימים ממש לבני אדם גשמיים כך שייך ימים לדברים בלתי גשמיים ואין כאן מקומו ויתבאר במקום אחר: