תפארת ישראל (מהר"ל)/פרק יד
ספר תפארת ישראל - פרק יד
בפרק היה נוטל (סוטה כ' ע"א) תנן אם יש לה זכות תולה לה וכו', פירוש אם יש זכות לסוטה. ובגמרא זכות דמאי אילימא זכות התורה הא אינה מצווה ועושה ואי זכות דמצוה מי מגנא כולי האי והתניא את זו דרש רבי מנחם בר' יוסי כי נר מצוה ותורה אור תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור לומר לך מה נר אינו הא אינה מצווה ועושה ואי וכות דמצוה מי מגנא מגין אלא לפי שעה אף מצוה כן ומה אור מגין לעולם אף תורה מגינה לעולם ואמר בהתהלכך תנחה אותך בעוה"ז בשכבך תשמור עליך זו מיתה והקיצות היא תשיחך זה לעולם הבא משל למהלך בדרך באישון לילה ואפילה ומתירא מן הקוצים ומן הברקנים ומן הפחתים ומן הלסטים ומן חיה רעה ואינו יודע באיזה דרך הוא מהלך נזדמנה לו אבוקה נצול מן הקוצים ומן הברקנים ועדיין הוא מתירא מחיה רעה ומלסטים כיון שעלה עמוד השחר נצול מחיה רעה ומלסטים ועדיין אינו יודע באיזה דרך הוא מהלך כיון שהגיע לפרשת דרכים נצול מכולם. דבר אחר עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה שנאמר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה אמר רב יוסף מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא תורה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא אמר ליה רבא דואג ואחיתופל מי לא הוו עסקי בתורה אמאי לא הגינה עלייהו אלא אמר רבא תורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא ואצולי לא מצלי מצוה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא ואצולי לא מצלי הגיע לפרשת דרכים מאי פרשת דרכים רב חסדא אמר זה תלמיד חכם ויום המיתה רב נחמן אמר זה תלמיד חכם ויראת חטא מר זוטרא אמר זה תלמיד חכם דמסיק שמעתתא אליבא דהלכתא אמר רב יוסף דרש רבי מנחם בר יוסי להאי קרא לא רדפו בתר דוד דכתיב לאמר אלקים עזבו רדפו ותפשוהו כי אין מציל מאי דרוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך ולא הוו ידעי דעבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה ע"כ. וביאור ענין זה כי המצוה תקרא נר, מפני שהנר האור שלו נתלה בגוף השמן והפתילה ומפני כך אינו אור גמור, וכן המצוה נתלה במעשה האדם שעשה על ידי גופו ואין המצוה דבר נבדל לגמרי בשביל זה. אבל התורה שאינה נתלה בגוף והוא שכל נבדל בלבד, לכך תקרא התורה אור כי האור הוא נבדל לגמרי אינו נתלה בגשם. וידוע שכל דבר שהוא בגוף הוא בזמן וכל דבר שאינו בגוף אינו תחת הזמן, ולכך אמר שהמצוה לפי שעה דהוא הזמן שהאור אלקי שהוא במצוה הוא נתלה בגוף כמו האור שהוא בנר הנתלה בגוף שהוא השמן והפתילה והוא לזמן, אבל התורה היא מיוחדת לאור, שאין אור גשמי שאין בו דבר ממש, וכך התורה היא שכל נבדל ולפי' התורה מגינה לעולם שהרי הדבר הנבדל מן הגשמי אינו נתלה בזמן. ואמר בהתהלכך תנחה אותך, פי' כי יש דבר בא על האדם בעולם מן הפורענות ואין צריך אל זה הצלה גמורה, רק להזהיר אותו שלא ילך לשם ולהראות לו הדרך אשר ילך בו שלא יהיה נזוק, ומדבר זה מצלת אותו המצוה שנקראת אבוקה מטעם אשר התבאר למעלה, ולכך אמר נזדמנה לו אבוקה נצול מן הקוצים והברקנים. ויש דבר שבא על האדם בכח ורודף אחריו ביותר כמו הלסטים וחיה רעה שרודפים אחרי האדם, ומדבר זה אין המצוה מגינה עליו, אבל התורה שנקראת אור מגינה עליו, וזה שאמר עלה עמוד השחר נצול מן הלסטים ומן חיה רעה, כי העמוד השחר הוא אור גמור והתורה שהיא אור גמור נקרא עמוד השחר. ומה שאמר ואינו יודע באיזה דרך מהלך פירוש שאינו עומד על המדרגה האחרונה שהיא נוכח השם יתברך אבל הוא נוטה ממנה, וזה שאמר שאינו יודע באיזה דרך מהלך כלומר שאינו על דרך שהוא נוכח השם לגמרי. ויראה עוד כי ההפסד שיגיע לאדם יש במקרה ויש שאינו במקרה, היזק שהוא במקרה כמו האדם שעובר בגשר ונפחת הגשר וכיוצא בזה ד"ז הוא במקרה, שאלו לא הלך לשם לא נעשה זה והמצוה מצלת אותו שלא יבא לשם ומדמה זה לקוצים וברקנים שאלמלא לא הלך לא קרה לו, ודבר שהוא במקרה אינו מזיק כמו דבר שאינו במקרה, ואשר הוא במקרה המצוה מגינה, והיזק שאינו במקרה כמו שיבואו חלאים על האדם לפי טבעו שדבר זה אינו תולה במקרה, ודבר זה נקרא לסטים וחיה רעה, כי דבר שאינו במקרה רודף אחר האדם יותר כמו חיה ולסטים ודבר זה בודאי הוא יותר היזק, לכך אין המצוה מגינה רק התורה מגינה על זה וזה שאמר עלה עמוד השחר נצול מלסטים וחיה רעה. וקאמר דבר אחר עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה, פירוש כל עבירה הוא מצד הגוף שעל ידו באה העבירה, ולכך מבטלת העבירה המצוה שעושה בגוף, אבל אין העבירה שהיא מעשה הגוף מכבה ומקלקלת למוד התורה שהוא השכל שהוא למעלה ואין הגוף מגיע עד שם. ומקשה מרישא דקתני שהמצוה מגינה לפי שעה ומשמע רק בשעת מעשה המצוה מגינה, ומתרץ רב יוסף מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא פירוש במקום שאין צריך רק הגנה, כי בעידנא דעסיק במצוה שהיה פועל פעל אלקי ראוי להגנה והצלה, אבל בעידנא דלא עסיק בה הגנה הוא דמגינה אבל אינה מצלת מטעם אשר התבאר למעלה, כי המצוה כיון שהיא בגוף היא לזמן והא דאמר שהמצוה היא לפי שעה לענין הצלה קאמר, והתורה כיון שאינה גשמית היא מצלת לעולם. ורבא מוקי לה דתורה בעידנא דעסיק בה מצילה ומגינה, ובעידנא דלא עסיק בה כיון שפנה דעתו מן התורה השכלית אגוני מגנא אבל לא אצולי, ומצוה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה אגוני היא דמגינה אבל אינה מצלת. והא דאמר שהמצוה אינה אלא לפי שעה מפני שאינה עושה המצוה רק הגנה ואפשר שיבא פורענות גמור עליו אחר כך, דבר זה נקרא לפי שעה אחר שאינה מצלת לגמרי. וקאמר הגיע לפרשת דרכים וכו' פירוש פרשת דרכים נקרא המדרגה המיוחדת שאין לה הסרה ונטיה כלל מן השם יתברך, ובשביל כך נקרא פרשת דרכים רצה לומר הדרך המיוחד והנבדל משאר דרכים אשר בו יגיע למחוז חפצו ושוב לא יטה ימין ושמאל. ופירש רב חסדא זה תלמיד חכם ויום המיתה כאשר האדם בגופו החמרי אינו עומד במדרגה המיוחדת האחרונה, והוא נוטה מן השם יתברך כיון שהוא עם גופו החמרי, אבל ביום המיתה בהסתלק הגוף אז נפשו עומדת על המדרגה המיוחדת שהיא נוכח ה' לגמרי וזהו פרשת דרכים. ולרב נחמן פרשת דרכים זה תלמיד חכם ויראת חטא, כי אף שיש בו חכמה ומצות צריך שיהיה זה עם השם יתברך וזהו נקרא פרשת דרכים, והוא הדרך המיוחד שהוא נוכח ה' וזהו יראת שמים שהוא עם השם יתברך לגמרי מבלי נטיה ממנו, לכך נקרא פרשת דרכים יראת שמים. ולמר זוטרא פרשת דרכים דמסיק שמעתתא אליבא דהלכתא שהוא הדרך אשר הוא נוכח ה', כי ההלכה היא דרך הישר ודרך האמת, אבל אם אינו מסיק שמעתתא אליבא דהלכתא, אף על גב שגם הוא תורה אין זה מדרגה אחרונה המיוחדת רק כאשר מסיק שמעתתא אליבא דהלכתא. ולפי דברי הכל נקרא פרשת דרכים המדרגה שהיא נוכח ה מבלי נטיה ימין ושמאל. והתבאר בזה איך התורה היא המורה הדרך להביא את האדם לחיי עולם הבא, כי התורה היא המצרף את האדם להוציאו מן הטבע ומורה לו דרך הנבדל שהוא נוכח ה' להתדבק בו יתברך. ובפרט מי ששונה הלכות הם הפסקים והדינים שהם הלכה, כי מעלת התורה היא היושר באמת וההלכה היא הדרך הישר בתורה, ולכך היא מוליכה את האדם בדרך היושר נכחו להתדבק בו יתברך לא שאר חכמות, ואלו דברים עמוקים מאד ודי בזה למי שמבין דברים אלו על אמתתם: