תורת העולה/חלק ב/פרק לח
פרק שמונה ושלשים[עריכה]
עניין ישראל במעמדן, והכהנים בעבודתן, ושיר הלוים וזמרם. כבר נתבאר ענין המקדש והכלים שבתוכו וכל עבודותיו שהיו מורים על ענין הבריאה, ועניני העולם בכללו, כמו שנתבאר. וכמו שידוע שאף על פי שהקדוש ברוך הוא ברא העולם וחדשו, הוא גם כן מנהיגו, בכל יום ויום מחדש מעשה בראשית, ונותן לו הקיום והתמידות חדשים לבקרים רבו אמונתו. לכן באה ענין העבודה במקדש בכל יום נגד מעשה אלקינו יתעלה בכל יום ויום. ואף על פי שהיה מסודר כל עניני העולם בבנין המקדש וכליו, מכל מקום באו גם כן ענין חדוש בכל יום ויום בפני עצמו, להורות על עניני העולם בכללו, ולזה היו ישראל נחלקים לשלשה חלקים, כהנים בעבודתם, ולוים בדוכנן, וישראל במעמדן, כי העולם כולו נחלק לשלשה חלקים, עולם השכלי, ועולם הגלגלי, ועולם השפל. הכהנים בעבודתן נגד העולם השכלי, כמו שנאמר (מלאכי ב) כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו' כי מלאך ה' צבאות הוא. וכבר האריך בעל העקידה פרשת אחרי מות וריש פרשת אמור, בהראותו שהכהנים למטה הם כדמות מלאכי מעלה במרום, וכהן גדול הוא בכהנים דוגמת השם יתעלה בעולמו. וכמו שהאריך שם פרשת אמור שער ששה וששים, ומזה נמשכים טעמי בגדי כהונה, וכמו שאני עתיד לבאר אם ירצה השם יתעלה.
הלוים בדוכנן, נגד עולם הגלגלים, שהם משוררים ומזמרים בתנועתן לפני קונם יתעלה, כמו שנתבאר למעלה, לכן היה עבודות הלוים לשורר, ולשוער בשוערים, לפתוח ולנעול דלתות המקדש, נגד המון צבאות הגלגלים הפותחים ונועלים ברקיע על ידי תנועתן. ודע כי יציאת השמש ושאר כוכבים וזריחת אורן על הארץ, הוא הפתיחה, כמו שאנו אומרים בתפילה של שבת, הפותח לנו שערי מזרח, ובוקע חלוני רקיע, ונעילת השערים הוא שקיעת החמה, כמו שדרשו ז"ל (ירושלמי תענית ד א) שזמן תפילת נעילה, הוא בזמן נעילת שערי שמים, שהוא זמן שקיעת החמה, וזהו עבודת הלוים שהיו פותחין ונועלין ומשוררים כמו שעשו הגלגלים, וכמו שנאמר (איוב לא) ברן יחד כוכבי בקר ויריעו בני אלקים.
והיה גם כן מעבודות הלוים, לעזור לכהנים, בענין שחיטת והפשט הקרבנות, כי על ידי הכהנים והלוים נשלם הווית והפסד העולם, הנרמז בעניני הקרבן, וענין הקולות שהיו נערכים במקדש בעבודתן, היא על פי השמעת הקול בגלגלים על פי המוזיגא, כמו שכתבתי למעלה פרק חמשה ועשרים חלק ראשון, ולכן היו הלוים נפסלים בקול, כי אין קול של הגלגלים משתנים. ובהיות כי ידוע שנפל מחלוקת גדול' בין חכמי המחקר בענין הגלגלים ותנועותיהם, אם הם מתנועעי' מצד שיש להם נפש משכלת, והם חיים משכילים, כדעת הרב המורה והנמשכים אחריו, או אם תנועותיהם הם מצד הטבע בלבד, כמו שהוא דעת בעל העקידה וסיעתו, וכמו שהאריך בזה בעל העקידה פרשת בראשית שער שני. כן נפל מחלוקת בין חכמי התלמוד, פרק החליל (סוכה נא א) ופרק בתרא דתענית (כז א), אם עיקר שירה בפה שהוא מצד ההשכלה, נגד הכת האומרים שהם חיים משכילים, או אם השירה בכלי, שהוא אינו בעל שכל אלא שמשורר על ידי אדם השורר בו, כדעת האומרים שהתנועה היא מצד הטבע אשר שם בם בוראן. ובהיות כי העקר שהסכימו עליו רוב החכמים שהם חיים משכילים, על כן הוקבע הלכה שעיקר שירה בפה.
וכתב הרמב"ם (כלי מקדש ג ב) ומתי אומרים שירה, על כל עולת הצבור החובה, ועל שלמי עצרת בעת נסוך היין, אבל עולת נדבה שמקריבים הצבור, והנסכים הבאים בפני עצמם, אין אומרים עליהם שירה. וזה כי אין לומר רק אדבר של חובה, משום ששירת הגלגלים אינו אלא על דבר חובה, כי מנהיגן ומניעיהם שהם השכלים הנבדלים, פועלים פעולה על דרך החיוב, מוכרחים בפעולותיהם, מלבד השם יתעלה אשר פעולתו בנדבה ורצון, ולכן משוררים גם כן בשלמי עצרת, שהיו השכלים אז גם כן מוכרחים בדעתן, והוא ששמחו בנתינת התורה, כמו שדרשו ז"ל (שבת פח ב) שאמרו (תהלים ח) הודך על השמים וגו'. כמו שהאריכו בזה בויכוח שהיה למשה עם מלאכי שרת בזה, והוצרכו להודות בנתינת התורה בעל כרחן. והיה עקר השירה בעת נסוך היין. וכבר נתבאר לעיל פרק שבעה עשר ענין הנסוך שהיה מורה על זה הענין ההכרחי, והשפעה היורדת מלמעלה.
וכתב עוד הרמב"ם (כלי מקדש ג ג), ואין פוחתין משנים עשר לוים על הדוכן. כבר ידוע מה שנאמר (דניאל יב ג) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. ושנים עשר לוים, נגד שנים עשר מזלות, והלוים נקראו מצדיקי הרבים, שנאמר (דברים לג י) יורו משפטיך ליעקב. גם בעגל הצדיקו רבים, והם ככוכבים, ומקצת הלוים משוררים בפה ומקצתן בכלים, נגד הגלגלים שמקצתן שירתן בפה, רצה לומר שהכוכב עומד בגלגל ותנועתו בעצמו, ומקצתן בגלגל הקפה שעל ידה היא התנועה והוא גורם השיר, ואפשר שדברי כל החכמים אמתיים, ומקצת גלגלים הם חיים משכילים, ומקצתן תנועתן בטבע, על כן מקצת השיר בפה ומקצתו בכלי כמו שנתבאר.
עוד כתב הרמב"ם ז"ל (כלי מקדש ג ד), ובמה הם מנגנים, בנבלים בחלילין וכו'. אחשוב שכלי הנגון אלו היו נערכים על פי חכמת המוסיקה אשר בעוונות נשתכחה ממנו מיום שנתבטל השיר. ולכן היו באין כלים אלו לפי דקדוק הנגונים שהיו מנגנים, והכל היה בסוד תנועות המערכה העליונה אשר אמר שירה בהלוכו, וכמו שדרשו ז"ל (תנחומא אחרי מות ט) במה שנאמר (יהושע י יב) שמש בגבעון דום. שאמר לו לדום משירתו ויאמר בגינו שירה.
וזה לשון רבינו בחיי פרשת כי תשא (לב יז), נמצא בכתוב שבעה כלי זמר נגד שבעה כוכבי לכת, שבתי, צדק, מאדים, חמה, נוגה, כוכב, לבנה. כנור נגד שבתי, תוף נגד צדק, מחול נגד מאדים, מינים נגד חמה, עוגב נגד נוגה, צלצלי שמע נגד כוכב, תרועה נגד לבנה. זהו שאמר הכתוב (תהלים קנ) הללוהו בתקע שופר הללוהו בנבל וכנור הללוהו בתוף ומחול הללוהו במינים ועוגב הללוהו בצלצלי שמע הללוהו בצלצלי תרועה. והנה בין כולם תשעה מיני זמר, נגד תשעה גלגלים, ובעלי חכמי המוסיקה יודעין לכוין כל מין ומין ממיני זמר הללו כנגד גלגל וגלגל, ושופר, ונבל, הנשארים בכתוב, השופר נגד גלגל תשיעי המקיף, והנבל, נגד גלגל השמיני שבו הכוכבים, עד כאן לשונו. והנה לפי ידיעתן בתנועת הגלגלים וכוונתן לכל גלגל כפי הצורך בשירת הלוים, היו מוסיפין בכלי הניגון כפי רצונו. וכמו שכתב הרמב"ם וזה לשונו, במה היו מנגנים בנבלים וחלילין וכינורות וחצוצרות והצלצל, ואין פוחתין משתי נבלים, ולא מוסיפין על ששה, ואין פוחתין משני חלילין, ולא מוסיפין על שנים עשר, ואין פוחתין משני חצוצרות, ואין מוסיפין על עשרים ומאה, ואין פוחתים מתשעה כינורות, ומוסיפין עד לעולם, והצלצל אחד בלבד, עד כאן לשונו. וכן הוא בפרק שני דעירובין (ערכין יג ב). וכתב עוד (כלי מקדש ג ה) כי החלילים שהיו מנגנים בהן, היה אבוב שלהם של קנה מפני שקולו ערב, עד כאן לשונו. וכן הוא במשנה פרק שני דעירובין (ערכין י א), והוא הוראה מצד שיתוף שם הקנה, לרמוז על מה שנאמר (בראשית יד יט) קונה שמים וארץ. כתב עוד (כלי מקדש ג ה) בימי המועדות וראשי חדשים היו הכהנים תוקעין, להיות כי המועדים וראשי חדשים היו נקבעים על פי מהלכי המאורות, שהם חמה ולבנה, כמו שנאמר (בראשית א יד) והיו לאותות ולמועדים וגו'. ולכן היו משוררים בהן, כמו השירות שלמעלה.