תוספות יום טוב על טבול יום ד

<< · תוספות יום טוב · על טבול יום · ד

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

מפרישין ממנו תרומת מעשר בטהרה. כתב הר"ב ואע"ג דהאי מעשר טבול לתרומת מעשר שבו. לענין שני ושלישי הטבל כחולין. וכן לשון הרמב"ם. וה"פ לענין שני שעושה שלישי דהא לא משכחת בתרומה רביעי. וא"כ למאי נ"מ נקט שלישי. ולשון הר"ש לגבי טבול יום ושני. ולידים מסואבות דמתניתין נקט להו שני. ואע"ג דט"י עצמו נמי שני הוא:

מפני שהוא שלישי. פי' אוכל מעשר:

משנה ב

בכפישה או בנחותא. פי' הר"ב כלים שאינם מקבלין טומאה. ולא הויא כאותו כפישה דתנן במשנה ז' פ"ה דאהלות שפירש הר"ב סל גדול מחזיק מ' סאה. דלאו אורחא דמלתא למתני שתקח כלי גדול כל כך לחלה אחת קטנה. וכן בערוך משמע דהך דהכא לא הוי כמו ההיא דהתם. ואולי דהיינו גי' הספר בכפישה מצרית. אבל בס"א ל"ג לה וכן בגמרא דנדה דף ז'. והר"ש כתב כלים שאין להם בית קבול כגון נסרים. כ"כ רש"י בנדה. וכתב עוד בתשובת רב האי ראיתי אנחותא נסרים לווחים שמנסרים הנגרים ומשפין הלווחים. ע"כ:

ומקפת. לשון הר"ב מקרבת לכלי אצלה. וכן ל' הר"ש. וכלו' אצלה אצל העיסה. ל' הרמב"ם ותשים הכלי עם העסה בכלי אחד והוא ענין אמרו. ומקפת. ועיין לקמן:

וקורא. והרמב"ם העתיק וקוראה. והכי איתא במתני' ז' פרק בתרא דנדה:

וקורא לה שם. כתב הר"ב ולא חשיב מוקף אא"כ הוי סמוך בשעת קריאת השם. והא דבספ"ב דחלה משמע דא"צ שיהא מוקף אלא בשעת נטילה מההיא דכתבתי התם בשתי עיסות אחת טהורה ואחת טמאה דמניח אפילו כביצה באמצע ולא חיישינן שמא אחר שקראה שם תגע והא ודאי דצריך שלא תהא על הכביצה בשעת קריאת שם דאל"כ הא נגעה. תירץ הר"ש דהתם כגון דאמר בשעת חבורו לאחר שיהא מופרש ומובדל יהא חלה. כה"ג מוקף הוא כיון דאמר בשעת חבורו אע"פ שלא חל עליו שם חלה עד שהופרש. א"נ הכא דוקא דמפסיק מנא לא חשיב מוקף. אע"פ שהפרישתם מתחלה לשם כך ובירו' דחלה משמע כפי' הראשון:

מפני שהוא שלישי. פי' העסה:

והשלישי טהור לחולין. כתב הר"ב דטבול יום דין שני יש לו. לעיל ה"ל לפרש הכי אלא דהך מתני' בגמ' דנדה פ"ק (דף ז') מייתי לה ומפרש עלה דשאני טבול יום ועמ"ש בפרק בתרא דנדה מ"ז ועוד במשנה ב' פ"ג דחלה:

משנה ג

עריבה כו'. כתב הר"ב לעיל אשמועינן ט"י באדם כו' וכ"כ הר"ש ומהר"ם כתב דלא תימא דבעריבה אסור שמא תשכח ותקרא לה שם בעריבה. דיותר היא נזכרת בטומאת עצמה מבטומאת העריבה ע"כ:

מקפת. לפי ל' המשנה ה"ל למתני ה"נ ומקיפין.

משנה ד

אבן אמר הרי זו תרומת מעשר. כן הגי' בס"א. והרמב"ם העתיק הרי זה ופי' הרי זה הלגין ולפ"ז בתר הכי נמי גרס ה"ז תרומת מעשר:

לא אמר כלום. דאין מערבין בטבל כדתנן במשנה ב' פ"ג דעירובין:

נשברה החבית. כלומר ונפסד המעשר ונאבד מן העולם:

משנה ה

בראשונה היו אומרים מחללים כו'. אחר שזכר קצת מעניני התרומות והמעשרות וההלכות שנתחדשו בה אמר בראשונה וכו'. הרמב"ם. והר"ב והר"ש מפרשים טעם אחר בסוף מתני' דלקמן ולא ישרו דבריהם בעיני כמו שאוכיח שם בס"ד:

מחללין על פירות ע"ה. פי' הר"ב מחללין מעשר שני על פירות ע"ה ואין חוששין שמא הפירות של ע"ה מעשר הן וכו'. וכן פי' הרמב"ם ונראה דמיירי בפירות של ע"ה או במעותיו והן בידו דאילו ביד ע"ה הרי אין מוסרין לו מעשר שני אלא דדמאי כדמוכח מתני' ג' פ"ג דדמאי ואיכא למידק אמאי בראשונה לא אמרו אלא על הפירות בלבד ולא על המעות ולפי הסברא טפי איכא למיחש בפירות שהן של מעשר שני ממאי דאיכא למיחש במעות שבמעות עצמם לא שייך מעשר אלא ע"י חלול והר"ש מפ' דמתני' בחבר שיש לו מעות של מ"ש של דמאי איירי כי ההיא דתנן במס' מ"ש פ"ג מי שהיה לו מעות מ"ש בירושלים וצריך להם פי' להוציאם לדברים אחרים ולחבירו פירות אומר לחבירו הרי המעות האלו מחוללין על פירותיך. נמצא זה אוכל פירותיו בטהרה. כלומר בקדושת מעשר. כדכתיב (דברים כו) לא אכלתי ממנו וגו' בטמא. והלה עושה צרכיו במעות. ולא יאמר כן לע"ה אלא בדמאי לפי שאין מוסרים מ"ש של ודאי לעם הארץ. שלא יזלזל בו. אבל בדמאי הקלו. והשתא מתני' דהכא בכה"ג איירי שמחללין מעות של דמאי על פירות עם הארץ. אבל פירות של דמאי דבגבולין (דפירות מעשר בירושלים אין נפדין). אין מחללין על מעות ע"ה. דבמעות חיישינן טפי דלמא אתא לזלזולי ומפיק להו. ע"כ. ומתוך דברי הרמב"ם שבחבורו פרק ח' מהלכות מעשר שני (הלכה י"ג) אפשר שגם הוא מפרש כן. שסמוך למשנה זו דמעשר שני שהביאה הר"ש העתיק מיד להך דהכא. משמע דאדלעיל מיניה קאי לומר שמה שהתירו בדמאי לומר כן לע"ה שהתירו כן בין בפירותיו בין במעותיו ולא חשו שמא הן של מעשר. וי"ל לדבריהם דלהכי חשו בראשונה ולא התירו במעותיו. לפי דבפירות כיון שאין רגילים לזלזל בהם. אלו היו של מעשר היו אומרים כבר הם מעשר. ואין לחלל בהם. שאע"פ שמפני הדין דאין מעשר מתחלל אמעשר אפשר דלא ידעי דלאו כ"ע דיני גמירי. אבל נחשב בעיניהם זה שהיא זלזול במעשר:

בראשונה היו אומרים היוצא בקולר כו' שנויה כבר במשנה ה' פ"ו דגטין:

משנה ו

הכדומין האשקלונים כו'. שנויה כבר במסכת כלים פי"ג:

ועל כלן כתב הר"ב בתוספתא מוכח דאכל הנך מילי דמתני' קאי רבי יהושע מהאשה שהיא טבולת יום ע"כ וכו'. כ"כ הר"ש. ומסיים ובהדיא קתני בתוספתא מילתיה דר"י אאשה ועריבה. ע"כ. וקשיא לי דלתני נמי אאוכל מעשר דר"פ. דהויא דומיא דאשה ועריבה. ודקדקתי בתוספתא פ"ב ולא ראיתי שם כי אם אשה בלבד ותו לא מכל מה שנשנה בזה הפ' כלל מראשו ועד הכא. אבל נשנה שם הרבה ממה שנשנו במשניות דפ"ב ופ"ג. ולפיכך נראה יותר דהאי ועל כלן דהכא לא נשנה אלא אהני דהכא במשנה זו. וכמו שהיא שנויה ג"כ בכלים. והתם עיקר. והכא אגב גררא. וכדכתב הרמב"ם שהחזירה בכאן משום דבר חדש שבה (כמו) מאמר הקודם חזרו לומר. ע"כ:

משנה ז

על מנת שתעלה שלום. שלום מן כו'. וכן העתיקו הר"ב והר"ש. וכך דרכן של בני אדם לומר לשון שלום על כל צרה שלא תבא. והרמב"ם פ"ד מהלכות תרומות העתיק שלם שלם מן כו':

רבי יוסי אומר אף מי שהיה בו דעת להתנות. פי' הר"ב כלומר שהיה בדעתו וחשב בלבו להתנות ושכח ולא התנה. וכן פי' הר"ש. אם בלבו היה להתנות אע"פ שלא התנה. ע"כ. וקשה לי מאי טעמייהו דרבנן דהא פיו ולבו שוין בעינן. כדתנן במ"ח פ"ג דתרומות. ונ"ל דהיינו דדייק הר"ב וכתב ושכח ולא התנה. דודאי אם היה בלבו בשעה שתורם. דאף רבנן לא פליגי. אלא כי קא מיפלגי כששכח בשעה שתורם. וס"ל ר"י דאפ"ה הואיל ובדעתו היה כך קודם לכן. אף ע"פ שעכשיו שכח. אזלינן בתר דעתו שהיה לו מעיקרא כשרצה לתרום. וכתב עוד הר"ש א"נ חכם ובר דעת שיודע שראוי להתנות על כך. ע"כ. וזה נראה יותר. דאילו היה בדעתו אע"פ ששכח מודו רבנן דאזלינן בתר דעתו דמעיקרא כשרצה לתרום. ורי"א שאפילו לא עלה על דעתו מעולם. אלא דאנן ידעינן ביה שהוא חכם ובר דעת שיודע שראוי להתנות כן. אע"פ שעל תרומה זו לא עלה בדעתו מעולם. הואיל וכבר ידע שראוי להתנות. לב ב"ד מתנה על כל היודע. שיהא כאילו היה כן בלבו עכשיו על תרומה זו. אבל עם מי שאינו בר דעת. מודה ר"י דאין תנאי ב"ד מועיל לו:

סליק לה מסכת טבול יום

משנה טבול יום, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב