תוכחת חיים פרשת שלח לך

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

סדר שלח לך[עריכה]

י'שער ה’אדם ו׳ישקול ה׳יטב בענין המרגלים, מה שיצא מפי משה רבינו ע"ה, דבשביל שאמרו ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב וכו', על זה הוכיחם משה רבינו ע"ה, באומרו ככתוב בסדר דברים, ותרגנו באהליכם ותאמרו, בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים, לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו. ופירש רש"י ז"ל, הוא אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו. משל הדיוט אומר, מה שבלבך על רחמיך, מה דבליביה עלך. ופירש הרב שפתי חכמים, מה שאתה שונא את חברך, אתה אומר עליו שהוא שונא אותך. ומה שבלבו של חברך שאוהב אותך, אתה אומר עליו שאתה אוהב את חברך, ע"כ. [דף גו].

ובזה אפשר לפרש כוונת הכתוב בסדר קדושים, לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכיח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא, ואהבת לרעך כמוך אני ה'. והוא דבא לומר, דאם יש לך איזה הקפדה עם אחיך, דנדמה לך דעשה עמך רעה, לא תגמור בדעתך דהוא מחמת שנאה, דכיון לעשות לך נזק, ואתה מורה לו אהבה לפנים, ואילו בלבך אתה שונא אותו, במונח דהוא שונאך. אלא הוכח תוכיח את עמיתך, תעשה עמו ויכוח על פניו, מדוע ככה עשית ועל ידי זה שאתה נותן התלונות על פניו, אפשר שיתנצל ויתן תבלין למה שעשה לך, או היה בדדמי וכיוצא, ועל ידי זה תוציא השנאה מלב, ועל ידי כן, ולא תשא עליו חטא, לחושבו בגדר דשונא אותך, דיש לו חטא ואשמה דהוא שונא שלך. ולכן בא האזהרה, ואהבת לרעך כמוך, כלומר כסברתך, כמו שאתה אומר שאתה אוהב אותו, כך תהיה לבך באהבה עמו. וזה הענין אני ה', דלגבי הקב"ה, כך היה בענין המרגלים דאמרו, בשנאת ה' אותנו, אם כן ממה שעבר ביני ובין המרגלים וראיתם מה שעלתה להם, תקחו מוסר לאהוב את רעך בפה ולב שוין, אהבת עולם באמת ובאמונה.

ומצוה לבעלי מוסר, שיוכיחו על זה בתוך קהל ועדה, ולהודיע ולהודע, כי שנאת חינם, הוא מן העבירות החמורות שבתורה. ואמרו בפרק קמא דיומא דף ט' ע"ב (ע"ש) עידיכם הבירה, כי חורבן בית הראשון שהיו בהם עבודה זרה, גילוי עריות שפיכות דמים נבנה לע' שנה, ובית שני שלא היה כי אם בשביל שנאת חינם, ראה כמה שנים רבים ורעים, ועדיין לא נבנה. ואם בעון זה נחרב, איך יתכן כי כל עוד שעדין עון זה מרקד בינינו, שיהיה הבטחה שיבנה, אוי לנו, אהא עלינו, כי איך ישוער כי בעבור גודל גאותו וקנאתו, איש מאת רעהו, על הבלי העולם הזה ותענוגיו, כי היום כאן ולמחר בקבר, יקפיד ויכעוס, ויהיה שינאה בין הבריות, ויהיה גורם תקלה גדולה כזאת, להיות הבית המקדש חרב ושמם, ושכינת עוזינו בגלות, זה כמה ימים ושנים רבים ורעים, ובפרט כשיהיה השינאה בין ראשי העם המנהיגים את הצבור, דאז נפיק כמה חורבות, כי אי אפשר לתקן שום ענין מענייני דת משה וישראל, כל עוד שאינם באחדות ובאהבה, ומה שזה אוסר, זה מחיר. ואף אם לא יזיק, לא יועיל, כי כל שהוא בשינאה עמו, אם יתקן האחד איזה תיקון לאמיתה של תורה, החבר שכנגדו יסתור. ואם לא יסתור בפועל, יהיה בכח, או שמבזה העניינים, ועמא דארעא ילפי מקלקלתא. ועל הכל, אם גם הוא לא יהיה לו פה להשיב, כיון שהוא דבר שפשוט איסורו, עם כל זה אם יהיה איזה אדם שיעבור עליו, משינאתו ומקינאתו, אינו אומר לו דבר, ושותק, וזה העבריין, שתיקתו, יספיק לו לחזור ולחטוא. וכאלה רבות. וכבר צווח ככרוכיא הרב חמדת ימים ז"ל, בחלק עשרת ימי תשובה פרק ו' דף קמ"ז ע"ב, וז"ל, והן בעונותינו הרבים והעצומים, הנטורי קרתא העומדים על הפרץ לגדור כל פירצה, ידם במעל ראשונה וכל אחד, שמח לאד חבירו, מן קנאת איש ברעהו, ומהם יראו וכן יעשו. ועוד כתב הרב חמדת ימים בחלק הלכות פסח בפרק ו' וז"ל, והאחרון הכביד, נשיאי הדור ומנהיגיו, חלק לבם, זה מזה, ולעולם אינן בהסכמה אחת, ויקנאו זה בזה. ומצד זה אינן מתאחדים בכינופיא לתקן פרצות הדור עכ"ל. וידעו נאמנה כי כל העבירות הנעשות מסיבת הקפדתם שאין מי שיעמוד בפרץ לבקש ולחפש בבדקי העיר מחמת זה, וגם ביטול התמיד מכמה מצוות וצדקות, וגרמת צעקות מעניים ויתומים ואלמנות, בין בארץ בין בחוץ לארץ, את הכל יבקש השי"ת מידו, לנקום נקמתו. ממנו. ועוד בספר חמדת ימים, בפרק ערב יום הכפורים פרק קמא דף קנ"א ע"א דכתב, וכל איש ישראל אל יהי הדבר קלה בעיניו, כי היתה לראש פינה וכו', עד אשר נהיה לאחדים בארץ, יע"ש.

ואיכא איסור מוסיף, כשתהיה שנאתו עם תלמיד חכם, כדכתיב ואת משפטי תגעל נפשכם, שדרשו בתורת כהנים והביאו רש"י בחומש, זה השונא את החכמים. וצריך לדעת, למה באה דרשת רז"ל בהאי קרא, כדכתיב ואת משפטי תגעל נפשכם. ונראה כי ההווה והרגיל, הוא, שהבעל הבית, הוא, עם התלמיד חכם, באהבה ובחיבה, כשאינו מנגד לו, אבל אם בא לדין לפניו, ופסק לו את הדין לחייבו בדין, אז נעשה לו שונא, וכמו שאיתא במדרש רבא סדר משפטים פרשה ל"א סי' י"ח וז"ל, ושמעתי כי חנון אני, מה כתיב אחריו, אלהים לא תקלל. ומה ענין זה לזה, אמרו רבותינו, מעשה באחד שהיה לו זיין, ובא אצל הדיין, וזיכה אותו. ובא ויצא אותו שנזדכה, ואמר, פלוני השופט, אין כמותו בעולם. אחר ימים, היה לו דין, ובא אצלו וחייבו. יצא מלפניו ואמר, אין דיין שוטה הימנו. אמרו לו, אתמול, היה משובח, והיום שוטה. לכך הזהיר לך הכתוב, אלהים לא תקלל. ואם קללת, תבואתך אתה מקלל, שנאמר מלאתך ודמעך לא תאחר. לכך נכתבו זה אחר זה וכו', ע"כ ועיין בסה"ק תוכחת חיים סדר משפטים פרק ח"י דף ע"ד ע"א.

והשתא הטיבו אשר דברו, דמהאי קרא דקאמר ואת משפטי תגעל נפשכם, נפקא להו, זה השונא את החכמים. דהרי מחמת המשפטים הוא דמעורר השנאה. וכתב בספר ערבי נחל דף קכ"ו ע"ב וז"ל, ואהבת לרעך כמוך וכו', יש להבין דבריו, איך ישקל במאזנים להשוות לגמרי, אהבת הריע, לאהבת עצמו, לא פחות ולא יותר. ועוד שאמרו רז"ל, יש בני אדם שממונם חביב עליהם מגופם, ובאלו היה ראוי להזהיר שתהיה אהבת ריעו כאהבת ממונו. ויראה כי כתבו המחברים, שהפילוסוף אפלטון אמר, שגדר האהבה הוא בהיות הנאהב הפכי מהאוהב, כמו שהארץ שהיא יבשה בטבעה, היא משתוקקת למים ומטר המרטיבה. וכן המוכר משתוקק אל הקונה, שהוא הפכי לו, המשלים עניינו וחפצו. אבל הדומים, ישנאו זא"ז, כמו שמצינו, כל אומן שונא אומנותו. ואריסטו לעג עליו, ואמר בהיפך, כי הדמיון יוליד אהבה, כאשר בעלי דת אחת, אוהבים זה לזה בעבור הדמיון שביניהם, ושונאים לזולתם, וכדומה לזה הרבה. והראיה שהביא אפלטון מאהבת הפכי, שגה בביאור ענין אהבה, כי יש אהבה, שחוזרת אל האוהב, כאשר נאמר שזה אוהב המטעמים, ואילו היה אוהבם באמת, לא היה אוכלם ומפסידים. אבל הכוונה, שאוהב את עצמו ליתן מעדנים לנפשו באכילת המטעמים. נמצא אהבה זו, איננה דבוקה בנאהב, אלא דבוקה באוהב, שאוהב את עצמו. וכן הוא באהבת ההפכי המשלים חסרונו, שאינו אוהב כי אם את עצמו, והנאתו. אבל אהבה אמתית הוא הדבוקה בנאהב, ר"ל שהאוהב, אוהב את הנאהב, וזה מצד הדמיון שביניהם. וראיתי לאחד מהמחברים שביאר בזה פסוק לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו והיה לו לומר ולדבק בו, ופירש שרוצה לומר לדבק האהבה בו, רוצה לומר שלא תהיה האהבה לה' מצד טובותיו והמשלים חסורונו, שזה אינה אהבה אמיתית, רק אהבת עצמו, אלא תהיה האהבה דבוקה בהשי"ת כי הוא ראוי להיות נאהב באמת מצד גדולתו. והביא שם בשם רבינו סעדיה גאון, שפירש בזה, אם לא תדעי לך היפה בנשים, וזה לשונו, יהיה מלשון כי ידעתיו, ואמר אם אין ידעתך ואהבתך אותי חוזרת אל עצמך ותאהבני למען חייך והצלחתך, אך צאי לך בעקבי הצאן, הן הם האבות, לסבול הגזירות באהבה כמוהם, וזהו, ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים, הוא כינוי על הפרנסות הדחוקות וכו'. והנה מצינו אהבת עשיר לעני, שאמרו רז"ל במסכת שבת, דרכן של גומלי חסדים לרדוף אחרי דלים. ואהבה זו, היינו אהבה שאמר אפלטון ואינה אהבה אמתית כי היא דבוקה באוהב, כי העשיר אוהב את עצמו על ידי העני, כי העני משלים חסרונו של העשיר, שעל ידו זוכה לעולם הבא. וכמו שפירשו רז"ל, בפסוק חסד ואמת מן ינצרוהו. ואמרו עוד יותר מה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית. ולטעם זה מצוי ורגיל שיהיה אהבה בין עשיר ועני ובין שני עשירים או עניים, מצוי השנאה, והיינו כי אהבה אמתית אין שכיח כלל, וכמאמר רז"ל בייא בייא היינו דאחריב לביתו, ועדיין הוא מרקד בינינו, ר"ל שינאת חינם, ולכן אין בנמצא על פי הרוב, רק אהבת ההפכי, ולכן העשיר ועני יש אהבה ביניהם מצד הפכיותם כי כל אחד משלים חסרון חבירו והם כמוכר וקונה, מה שאין כן שני אנשים שוין שאין אחד צריך לחבירו להשלים חסרונו, ואי אפשר לאהבו אלא באהבה אמתית, אלו ישנאו זה את זה על הרוב, כי אין שכיח עכשיו אהבה אמתית, ולזה הזהיר הקרא לאהוב לריע שהוא כמוך בעושר או בעוני, כי אהבה זו דבוקה בנאהב מצד הדמיון.

ובזה יש לבאר פסוק, אהבתי אתכם אמר ה' ואמרתם במה אהבתנו הלא אח עשו ליעקב נאם ה' ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי. והקשו כל המחברים, מה זו תשובה על קושית במה אהבתנו. ונראה לי כי באמת אין מקום כלל לשאול במה אהבתנו, כי אהבת ה' לישראל נגלית נראית בעליל בכל פינה, רק שאי אפשר להיות אהבה אלא מצד ההפכי המשלים חסרונו, או מצד הדמיון המוליד אהבה. ולזה כשאומר אהבתי אתכם וכו', על זה אמר ואמרתם במה אהבתנו, רוצה לומר, באיזה בחינה תהיה מאתך האהבה אלינו, כי שתי הבחינות אי אפשר, אם הבחינה הראשונה הלא יתברך שמו אין צריך לשום נברא, ואם מצד הדמיון גם כן אין צריך כי מה דמות תערכו לו ומה ערך לבורא עם נברא, ואם כן יהיה רחוק בעיניכם אהבתי לכם, (וכבר חקר על זה הרב בעל העיקרים סוף מאמר ג'), ואמנם התשובה לזה אומרו הלא אח עשו ליעקב וכו', כי הנה לשון דומין ולשון שוין הם שמות נרדפים בלשון הקודש, ואמנם יש חילוק ביניהם, כי לשון שוין נאמר על שיווי הגמור בל יפרדו, וכאומרם בשני שעירי יום הכפורים שיהיו שוין במראה וקומה וכו', הרי לשון שוין שידמו לגמרי, וכן בסנהדרין דף ע"א מדקול בעינן שוין וכו', ע"ש. אמנם לשון דומין, יאמר על דמיון קצת במעט מזעיר, וכמו שאמרו רז"ל בחולין דף ס"ז ע"ב, לרבות את הדומה והדומה לדומה. ואילו תיבת דומה, הכוונה דומה לגמרי, איך נמצא דומה לדומה, וזה מובן. ועי"ש במפורשים. ואם כן זה הדומה לדומה אין ביניהם, אפילו קצת דמיון, ואף על פי כן נתרבה בתיבת כל מצד הדמיון המועט שביניהם, אשר האמצעי שביניהם דומה מעט לזה ומעט לזה. הרי שבדבר מועט יחשב דומה דומה. ולטעם זה, אפילו בדברים שאין להם דמיון כלום, מכל מקום נגד ערך המתנגד לדבר והוא הפך לגמרי ממנו, יאמר על דבר אחר שאינו מתנגד והפך לו כל כך, יאמרו עליו שהוא דומה לו קצת, והיינו נגד הרחוק בתכלית הריחוק, נקרא זה דמיון, אף על פי שאינם ביחוס אחד, ולזאת אמרו דמיון מוליד אהבה, ולא אמרו שיווי מוליד אהבה כי אהבה תצמח אפילו מדמיון כל דהו. ואנו רואים בעיר גדולה של חכמים לא יהיה אהבה רבה אלא בין שני חכמים גדולים השוים בחכמה, אבל אילו יצוייר חכם גדול שנתגרש לאיזה כפר בין עמי הארץ ויש לו צער רב מהם, ובתוך כך בא אליו איש אחד היודע מעט מזעיר בחכמה, תראה שהוא שמח בו ואוהבו אהבה עזה כנפשו, וזה האהבה אינו אלא אלא מצד הדמיון מעט הזה, שאמרנו שלערך ההפכי לגמרי יאמר על זה שהוא דומה וכן הרבה. ובזה יבואר הפסוק בפרשת עקב, אל תאמר בלבבך בהדוף ה' אלקיך אותם מלפניך לאמר בצדקתי הביאני ה' לרשת וכו', וברשעת הגוים האלה ה' מורישם מפניך, לא בצדקתך אתה בא לרשת את ארצם כי ברשעת הגוים האלה ה' מורישם מפניך, ופירש רש"י ז"ל, אל תאמר, דצדקתך ורשעת הגוים שניהם יחד גרמו, אלא רשעת הגוים לבד ע"ש. ורוצה לומר בל תאמר כי בלאו הכי, בצדקתך וביושר לבבך יש קצת דמיון המוליד אהבה, ורשעת הגוים הוסיפו דמיון להוליד האהבה יתירה, כי אין הדבר כך, אלא רשעת הגוים לבד גרמו הדמיון קצת, אשר מצד זה נעשה האהבה, וממילא מובנת התשובה, הלא אח עשו ליעקב וכו', ומצד שעשו הוא מתנגד לגמרי, לכן ואוהב את יעקב, מצד ואת עשו שנאתי, וזהו גם כן כוונת אומרו בפרשת עקב, רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים, רוצה לומר האבות הן הם המרכבה אשר מצד מעשיהם היה כביכול דמיון המוליד אהבה וחשק ה' בהם לאהבה אותם בעצם מבלי צורך לתת לב מערכם אל ערך המתנגד אל ה', מה שאין כן מה שויבחר בזרעם אחריהם בכם לאהבה אתכם, מצד דמיון, אין זה, אלא מכל העמים, כי מצד שהעמיד מתנגדים לגמרי לזה יקרא עליכם דמיון אשר מצד זה אהב ה' אתכם, עכ"ד.

ואחרי הודיע אלקים אותנו את כל זאת, ראה נא שיעור הרעה שעשו המרגלים, דאמרו בשנאת ה' אותנו, ויותר רע ומר אומרם, כי חזק הוא ממנו, וצדיק ה' בכל דרכיו דעשה בהם משפט כתוב, צדיק הוא וצדיק דינו, ושיקחו מוסר כל באי העולם דישמעו וייראו. ויש ללמד מוסר לאדם לשמור פיו ולשונו שלא לדבר עם בני אדם וכל שכן לפני האלקים, שהרי אבינו אברהם איש החסד על ידי שדיבר לפני הקב"ה במה אדע כי אירשנה, נשתעבדו בניו במצרים ד' מאות שנה. וז"ל מדרש תנחומא סדר קדושים על פסוק וכי תבואו אל הארץ, שלמה אמר זממה שדה ותקחהו וכו' בא וראה כל מה שהרהר אברהם אבינו בלבו נתן לו הקב"ה. הרהר על ארץ ישראל נתן לו, שנאמר אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים וכו'. אמר אברהם לפני הקב"ה, רבש"ע אתה נתת לי רשות לומר לפניך, שנאמר ויאמר ה' אלקים במה אדע כי אירשנה, אמר ליה ידוע תדע, אוי לאדם שמוציא דבר מתוך פיו ואינו יודע היאך מוציאו, שאברהם על שאמר במה אדע השיבו ידוע תדע ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה, מי שמדבר בפני כל אדם על אחת כמה וכמה שמתחייב בנפשו ובבניו ובבני בניו עד סוף כל הדורות עכ"ל. [דף נח].

הרי תראה עד היכן מגיע לדבר דבר לפני הקב"ה, ואפילו אם ח"ו הוא בצרה גדולה ירגיל להיות דיבורו לטובה, ואל יפתח פיו לדבר רע, כמ"ש אל יפתח אדם פיו לשטן אלא לטובה, כמו שאמרו רז"ל גבי אברהם אבינו ע"ה, שאמר ונשתחוה וגשובה אליכם, חזר. ולבי אומר לי כי מה שנתייראו השבטים, כדכתיב בסדר מקץ, וייראו האנשים כי הובאו בית יוסף ויאמרו על דבר הכסף השב באמתחותינו בתחילה אנחנו מובאים להתגולל עלינו ולהתנפל עלינו ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו, כי הן אמת כי ראוי היה שייראו יראה גדולה ולמיחש מיהא בעיא, אבל אם לא היו מוציאים דברים כאלו, לומר אנחנו מובאים להתגולל ולהתנפל וכו', לא היו באים לידי עלילת הגביע, והיה ה' עושה המצאה אחרת, להתודע יוסף לאחיו, בלתי שום עלילה, כי אפילו שיהיה אדם בצרה, אל יתייאש מן הרחמים, ותמיד יהיה פתח טוב לפתוח פיו לטובה והוא דבר בדוק ומנוסה. וכן תמצא שם בפרשה שכתוב לאמר בתחילת הענין, ויאמר אל אחיו הושב כספי וגם הנה באמתחתי, ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלקים לנו, כי הן אמת כי העולם חשך בעדם, וכמאמר הכתוב ויצא לבם ויחרדו חרדה גדולה, כי נתייראו הרבה מאד על הדבר, מכל מקום אם היה להם סבלנות לסבול ולומר גם זו לטובה, ולא לומר מה זאת עשה אלקים לנו, כי הוי ח"ן כקו' לאלקינו אלא אדרבא בכל דבר הבא לאדם באיזה צרה ומצוקה לקבלו בסבר פנים יפות, ולומר ואתה צדיק על כל הבא עלינו, אפשר שהיו ניצולים מן הצער הגדול, בענין וימצא הגביע באמתחת בנימין.

גם יזהר שלא לדבר קטיגוריא על ישראל, וצא ולמד מה שכתב הרב מגלה עמוקות ז"ל, אופן קצ"ט, על משה רבינו ע"ה, שנענש שלא להכנס לארץ משום שהוציא שם רע על בתולת ישראל ולו תהיה לאשה, והרי משה רבינו הוציא שם רע כי אמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, והרי לא חטאו ישראל כי אם הערב רב, ולכן ולו תהיה לאשה, שיקבר עמהם במדבר, והביאו הרב ילקוט ראובני סדר ואתחנן. והרי אם במשה רבינו שבא להתפלל על ישראל ושם נפשו בכפו ואמר מחני נא, עם כל זה ראה מה עלתה לו להיות נענש בעונש גדול כזה על אשר נכספה וגם כלתה נפשו של משה רבינו ע"ה על כניסתו לארץ ישראל, האל ברחמיו יזכנו לנחלת צבי אדמת קודש ארץ החיים.