שירה (דוד פרישמן)/שני קולות
שְׁנֵי קוֹלוֹת
הַשְׁמַעְתֶּם קוֹל דּוֹפֵק?... בֹּקֶר וָעֶרֶב
יָבֹא הַשַּׁמָּשׁ אַף-יַךְ בְּמַקָּבֶת,
עַד-נָעוּ לְקוֹלָהּ גַּם כְּלָיוֹת וָקֶרֶב –
וּבְאַחַד הַבָּתִּים אִשָּׁה יוֹשָׁבֶת.
אִשָּׁה עִבְרִיָּה, מֹרָטָה, מְמֻשֶּׁכֶת,
זְקֵנָה וַעֲזוּבָה, עֲנִיָּה וּמְיֻחֶסֶת;
וּבְשָׁמְעָהּ הַקּוֹל הִיא קָמָה לָלֶכֶת
אֶל עֶזְרַת הַנָּשִׁים בֵּיתָה הַכְּנֶסֶת.
הַשְׁמַעְתֶּם קוֹל צִלְצֵל?... עֶרֶב וָבֹקֶר
מִמִּגְדַּל הַפַּעֲמוֹן קוֹל יָרִיעַ;
בַּהֲרִיעוֹ וְרָעָה כַבִּירִים לֹא-חֵקֶר –
וְעַד אָזְנֵי הַגְּבֶרֶת קוֹל זֶה יַגִּיעַ;
בָּאַרְמוֹן בַּגַּן עִם מַעֲלֵה הַגֶּבַע
תֵּשֵׁב יַדְוִיגַה בּוּגִינְסְקַא הַגְּבָרֶת,
עֲנֻגָּה וּצְעִירָה וּלְבוּשָׁהּ שְׁלַל-צֶבַע;
וּבְשָׁמְעָהּ – אֶל בֵּית-הַתְּפִלָּה הִיא עוֹבָרֶת.
הַס! הִנֵּה נִשְׁמְעוּ הַקּוֹלוֹת הַשְּׁנַיִם...
וּשְׁתַּיִם הַנָּשִׁים קָמוּ, הָלָכוּ;
וּשְׁתֵּיהֶן נִפְגְּשׁוּ בֵין הָעַרְבַּיִם –
הַאִשָּׁה אֲחוֹתָהּ זָנְחוּ, שָׁכָחוּ?
„הוֹי בִּתִּי!” „הוֹי אִמִּי!” – אָכֵן מַחֲשֶׁבֶת
לִבָּן עַל שְׂפָתָן לֹא שָׁטְפָה, שֻׁפָּכָה;
וַתֵּלֶךְ הָאַחַת לְקוֹל הַמַּקֶּבֶת,
וּלְקוֹל הַפַּעֲמוֹן הַשֵּׁנִית הָלָכָה.
בְּעֶזְרַת הַנָּשִׁים הַזְּקֵנָה נִצֶּבֶת,
שׁוֹמֵמָה, דּוֹמֵמָה וְהִיא אַךְ נֶאֱנָחָה;
וּמִמַּעְיַן לִבָּהּ הִיא אַךְ שׁוֹאֶבֶת:
„שָׂא, אֵלִי, שָׂא-נָא לַשֶּׂה הַנִּדָּחָה...”
וּבְעֵבֶר הָרְחוֹב הַשֵּׁנִי כוֹרַעַת
הַגְּבִירָה וּצְעִיפָהּ פָּרוּשׂ עָלֶיהָ;
נִצְּרָה עַל שְׂפָתָהּ, רַק עֵינָהּ דּוֹמַעַת:
כִּי „מַטֶּר דּוֹלוֹרוֹזָה” שָׁם לְפָנֶיהָ. –
הַשֶּׁמֶשׁ בָּא, הַכּוֹכָבִים הֵאִירוּ,
הַנָּשִׁים הַשְּׁתַּיִם שֵׁנִית נִפְגָּשׁוּ;
אָז אִשָּׁה אֲחוֹתָהּ יַחַד הִכִּירוּ,
אַף-עָמְדוּ וּשְׁתֵּיהֶן נִרְעֲשׁוּ, גֹּעָשׁוּ.
„הוֹי אִמִּי... הוֹי בִּתִּי... הִנְנוּ הִנֵּנוּ!”
וְאִשָּׁה לִרְעוּתָהּ חָבְקָה וַתִּבְכֶּינָה;
„אָב אֶחָד לָנוּ; אֵל אֶחָד בּוֹרְאֵנוּ –
מַדּוּעַ נִבְגֹּדָה?”... וַתִּשָּׁקֶינָה.