שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק ה

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מה עמוד ב[עריכה]

פרק השותפין פרק חמישי

מתניתין אסורין ליכנס לחצר דבדריסת הרגל דחצר קפדי כולי עלמא. ולהכי לא אמרינן בגמרא הא מני רבי אליעזר היא כדאמרת בתחלת אין בין המודר וההוא אמורא דחזקת הבתים דמוקי למתניתין דהכא אליבא דרבי אליעזר דאמר ויתור אסור סבר דרבנן פליגי עליה אפילו בחצר השותפין. אי נמי הא דלא קאמר הכא בגמרא הא מני רבי אליעזר היא שלא היה צריך כיון שאמרו בפרקיה דלעיל דמה לי שותפין שהדירו מה לי אדריה אחר (כיון שהדיר) דשותפין נמי כיון שהדירו זה את זה גלוי הוא לעולם דקפדי אהדדי. הרא"ם ז"ל.

רבי אליעזר בן יעקב אומר מותרין ליכנס דאמרינן כיון דיוצא ונכנס אינו נראה כמשתמש לתוך של חברו אלא זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו ולא לתוך של חבירו ושניהם אסורין להעמיד רחים וכו'. לדברי הכל דכיון דקבע להן מקום ודאי נראה כמשתמש לתוך של חבירו. פירוש.


דף מו עמוד א[עריכה]

ושניהם אסורין לאו דוקא דאסורין הוה ליה למיתני דפשיטא דשניהם רוצה לומר. הרא"ם ז"ל. מלהעמיד רחים שהצריכים לתנור ולרחים באים שם ונותנים לו שכר ופעמים באים הרבה וממלאים חלקו וחלק חברו ונמצא נהנה מחלק חברו הילכך אין להתירו מטעם ברירה. ומלגדל תרנגולים שמתפשטים בכל מקום בחצר אנה ואנה ואין להתר מטעם ברירה שהרי אינו ראוי ליחלק כדרך שהולכין התרנגולים. שטה.

וזה לשון הרא"ם ז"ל: להעמיד רחים ותנור אפילו לרבי אליעזר בן יעקב דפעמים דבני אדם הבאים שם לטחון ולאפות ממלאין יותר מחלקו ואפילו מעמיד חברו כמוהו אסור מטעם שפי'. ומלגדל תרנגולין שם שמתפשטין בחצר אנה ואנה ובדרך הילוכן אי אפשר לחלוק. ולא נהירא דאם כן גם הוא לרבי אליעזר לא ילך אנה ואנה מטעם זה.

ויש מפרשים מטעם שהתרנגולין הולכין בכל מקום (הם) גם בתוך ביתו ואוכלין פירות ביתו וגם לפעמים מצויין פירות חבירו בחצר. והכי מוכיח בתוספתא דקאמר כשם שאסור לגדל בחצר תרנגולין כך אסור לגדל בהמה דקה אלא טעמא משום דאינו יכול לשמרן שלא ילכו אחר מזונותיהן אפילו בבית חבירו. הרא"ם ז"ל.

היה אחד מהם מודר וכו'. לא זו אף זו קתני לא מיבעיא כששניהם מודרים דיש להחמיר בעברה שניהם אסורין אלא אפילו בחד נמי אסור. ויש מפרשים דמשום סיפא נקטה דכופין הנודר למכור חלקו אם רצה חבירו לקנות והאסור ראוי לכפות יותר מפני שיש לו ליזהר שלא יבא לידי הנאה שפעמים יהיה שוגג. ובגמרא מוקי לה בחצר שאין בה דין חלוקה. אמנם בשניהם אסורין לעיל לא שייך טעם זה ולכן אין כופין דהי מיניהו נכוף ומכל מקום צריך הוא למכור בפחות כדאמרינן לעיל בפרק אין בין. הרא"ם ז"ל.

וכופין את הנודר שימכור את חלקו. רבנן קתני לה דאמרי אסור ליכנס הילכך כופין אותו למכור את חלקו כדי שלא יבא לידי מכשול. או יתכן לומר דאפילו רבי אליעזר מודה בהא גזירה שמא יכנס לתוך ארבע אמות של פתח חבירו ולא יתן את דעתו מאחר שהוא מותר לילך בחצר אליבא דרבי אליעזר. הרי"ץ ז"ל.

ולפום מאי דאוקימנא בגמרא דבחצר דאין בה דין חלוקה פליגי ופירש רבינא בפרק שור שנגח את הפרה דבאין ברירה וביש ברירה פליגי כלומר דכיון שאין בה דין חלוקה ואי איפשר לחלוק הוברר הדבר דמעיקרא על דעת כן נשתתפו בה שיהא כל אחד חלקו קנוי לחברו לדריסת הרגל כמו שאכתוב בגמרא בסייעתא דשמיא אם כן הא דשרי ר' אליעזר בן יעקב אפילו לאחד מן השוק ליכנס בו משום טעמא דבשל חבירך אני נכנס מסתברא לי דדוקא כשהוא נכנס אצל זה השני בין שהוא צריך לבעל הבית בין שבעל הבית צריך לו וכו'. ככתוב בהר"ן ז"ל.

גמרא תא שמע היה אחד מהם מודר הנאה ופליגי וקא סלקא דעתין במודר דוקא קאמר כלומר שהדירו חבירו. וא"ת והיכי סלקא דעתין דמודר ממש קאמר והא קתני סיפא כופין את הנודר ואי מודר הוא היכי קרי ליה נודר. וי"ל דשמא הוה סלקא דעתין דרישא דוקא וסיפא למודר קרי נודר לפי שהנדר עליו. בנמוקי הרב מורי רבינו יונה ז"ל. הכי נמי מסתברא דקתני סיפא כופין את הנודר וכו'. קשיא לי דילמא לעולם דאדרוה ומאי כופין את הנודר המדיר דכיון שאסר הנאתו על חבירו וחברו מעוכב על ידו מליכנס בחצרו של עצמו כופין את המדיר שימכור חלקו כדי להתיר את המודר ליכנס בו.

וכן פירשוה בירושלמי דאיתמר התם בתוך שלי אני נכנס איני נכנס בתוך שלך ואיתמר כופין לא על הדא איתמר אלא על הדה כופין את הנודר שימכור את חלקו באומר הנאתי עליך אבל באומר הנייתך עלי לא בדא. וי"ל דלא מיסתברא להו לבעל הגמרא שנכוף אדם למכור את שלו מחמת שהוא אוסרו על חברו. ועוד יש לומר דנודר לשון עומד הוא ולא משמע להו אלא או במי שאוסר עצמו או במי שנאסר ואפילו על ידי חברו אבל במי שהוא מדיר את אחרים לא שייך ביה לשון עומד אלא לשון יוצא ומדיר קרי ליה ולא נודר. והרמב"ם סמך על ירושלמי ופסק כן שלא כסוגיית הגמרא שלנו וזו אחת מן ההשגות שהשיג עליו הראב"ד ז"ל דאנן לא סמכינן אלא אגמרא דילן. הרשב"א ז"ל.

היינו דקתני כופין שפשע ויש דין לקונסו. אמאי כופין מה חטא ובשביל שלא יעבור אין סברא לקנסו כיון שלא פשע ועוד אם כן המדיר נשכר ונמצא שכל שותף יכול חבירו לכוף למכור חלקו. הרא"ם ז"ל.

אמאי כופין אותו מינס אניס. והכי קיימא לן דאין כופין את המודר לפי שהוא אנוס וכן אין כופין את חבירו למכור את חלקו אלא אם היה המדיר נדרן כלומר שהדיר את חברו שני פעמים וכדאתמר בירושלמי אבל מי שמדיר את עצמו קונסין אותו למכור. הרשב"א ז"ל.

וכתב רבינו ז"ל הוו בה רבוותא בהדין שמעתא מאי קא מיבעיא להו תיפשוט מהא דתנן הריני עליך חרם ואת עלי שניהם אסורין ואסורין בדבר של אותה העיר כלומר בבית הכנסת וברחבה ובמרחץ וכו'. אף על פי שאין בהם דין חלוקה ואליבא דרבנן דאלו לרבי אליעזר בן יעקב זה נכנס לתוך שלו. ואי סלקא דעתך בהדירו מודו ליה רבנן לרבי אליעזר פירוש דמותרין הן בדבר המשותף. הא אמאן תרמייא פירוש דהא אפילו רבנן מודו דכי האי גוונא מישרא שרי דהני מדירין נינהו דקאמר ליה הריני עליך חרם. ופריקו איכא למימר כי קתני שניהם אסורין בבית הכנסת ארישא דמתניתין קאי דתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה כלומר דקא אסרי אינהו מנפשייהו. וכי קתני הריני עליך ואתה עלי כלומר דקא מדיר לחבריה שניהם אסורים בדבר שיש בה דין חלוקה ובכל דבר מיוחד לכל אחד ואחד ומילי מילי קתני והיינו עיקר בעיין בנדרו פליגי אבל בהדירו מאי משום דאיכא לפרושה למתניתין להאי אנפא ולהאי אנפא כלומר דאסורין בבית הכנסת איפשר דקאי אהריני עליך חרם ושמעת מינה דאפילו בהדירו אסרי רבנן אף על גב דמינס אניס או איפשר דלא קאי אלא אריש פירקין דשותפין שנדרו הנאה זה מזה דוקא דנדרו מעצמן אבל הריני עליך חרם דהדירו חבירו ואיהו לא קא אסר מידי אנפשיה דקתני שניהם אסורין היינו דוקא בדבר שיש בו דין חלוקה.

והאי פירוקא לא מעלי דודאי אסיפא קתני לה כלומר הא דקתני ואסורין בבית הכנסת אסיפא דהריני עליך חרם דסליק מינה קאי ולא ארישא דפירקין. ועוד דאי הוה צריך גמרא למיתי סכינא חריפא דמפסקא מתניתין כלומר ולמימרא דהאיך סיפא דאסורין בדברים של אותה העיר קיימא ארישא דפרקין דנדרו זה מזה הוו מייתי ליה למיפשט מיניה בעיין ודחו לה בהאי שינוייא דחיקא. אלא הכי הוא דאיכא למימר דכי קתני ואסורין בדבר של אותה העיר אנודרין קאי אהני דקאמרי הרי את עלי כלומר דקאסר איהו מנפשיה הנאת חברו לעצמו אבל לא אנידרין כלומר דהיינו הריני עליך חרם שהוא מדירו לחברו דההוא איפשר דשרי הואיל ולא נדר איהו מגופיה אלא חברו הוא שאסרו מנכסיו ושמעינן מגמרין דהא דקתני מתניתין וכופין את הנודר שימכור את חלקו נדור והוא נודר קתני כלומר שאסר הוא מעצמו נכסי חברו על עצמו דכיון דאסר נפשיה בדחבריה חיישינן דילמא אתי לאשתמושי בדחבריה תשמיש דאסור כגון העמדת תנור ורחים דאסור אפילו לרבי אליעזר בן יעקב אבל מדיר לא אשכחן דכופין פירוש משום דכל אדם עושה רצונו בשלו. וכל שכן מודר דמינס אניס דודאי אין כופין.

וירושלמי פריש איפכא דאיתמר התם בתוך שלי אני נכנס איני נכנס לתוך שלך ואיתמר כופין לא על הדה אתאמרא אלא על הדה בתוך של חבירך אני נכנס ואיני נכנס בתוך שלך ואתמר כופין (לא על הדה אתאמרת אלא על הדה כופין) את הנודר שימכור את חלקו באומר הנייתי עליך כלומר שהדירו הוא לחברו אבל באומר הנייתך עלי לא בדא. וחזינן לחד מרבוותא דסמך עליה וקא כתב בפסקין דיליה שנים שהיו שותפין בחצר ונדר אחד מהם שלא יהנה בו השני כופין את הנדור למכור את חלקו ואנן לא סמכינן אלא אגמרא דילן. אלא מיהו אשכחן דתניא בתוספתא היה אחד מהם רגיל להדיר אחרים הנאה על חלקו כופין את הרגיל למכור את חלקו ובהא איכא למימר מתריצנא היא ורגיל שאני ובדאמר חצרי כלומר דמשמע בעוד שהוא שלו אבל אמר חצר זו כי מכר נמי אסור. הרנב"י ז"ל.

וכתב הרשב"א ז"ל ותירץ הרמב"ן נראה משום דאיכא למימר דלאו אנידרין קאי אלא אנודרין אהני דקאמרי הרי את עלי (והרי את עלי). פירוש לפירושו מדקתני אסורין בדבר של אותה העיר ולא קתני ושניהם אסורין בדבר של אותה העיר. ודחוק הוא קצת דכיון דקתני ושניהם מותרין בדבר של עולי בבל ואסורין בדבר של אותה העיר משמע דאסורין דקתני אמותרין דלעיל מיניה קאי.

ומורי הרב רבינו יונה ז"ל תירץ משום דאיכא למימר דהתם הוא דאף על גב דמודר אניס כיון דנודר לא אניס ואסור תרויהו אסורין דאי שרינן מודר לא צאית נודר ולא פלוג בהו רבנן עד כאן. וזה יותר קרוב אף על פי שהיה מן התימה היאך נחמיר על המודר כדי שלא יבא המדיר לידי תקלה ע"כ וקהו בה רבוותא ז"ל דהא רבינא פירשה בפרק שור שנגח את הפרה ביש ברירה וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ואיפשר היה לומר דהכא נמי בדרבנן הוא דהא ויתור וויתור אינו אסור במודר הנאה אלא מדרבנן וכו'. אבל ר"ת ז"ל תירץ וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ומכל מקום הכא ודאי משום דיש ברירה הוא וכסוגיא דפרק שור שנגח את הפרה ואפילו הכי לא דחינן לה מהילכתא מדאיפסיק הכא הלכתא כוותיה בהדיא אלא דהאי ברירה לאו ברירה כברירה דעלמא דנימא השתא לא איברירה ולמחר איברירה כלומר איגלאי מילת' למפרע דשל זה היה.

ותדע לך דהיכי אמרינן איגלאי מילתא דהאי לבדנפשיה קא אזיל והאי לדנפשיה קא אזיל ומעיקרא דיליה הוא דהא שניהם אסורים להעמיד רחים ותנור ובכל דבר שהשותפין יכולין לעכב זה על זה ועוד שהרי במקום שדורך זה עכשו ידרוך חבירו לאחר שעה. אלא פירושא דהאי שמעתא הכי הוא וכמו שכתבה מורי הרב ז"ל מפי רבו הרב רבינו שלמה בר אברהם ז"ל בשיש בה דין חלוקה אסור דכיון דאיכא כפיית חלוקה מהני ליה הלה כשאינו כופהו לחלוק ומניחו להשתמש בכל החצר ואפילו רבי אליעזר בן יעקב מודה בה אבל בשאין בה דין חלוקה שרי דכיון דעל כרחו של חבירו קנוי לו החצר לעולם ליכנס בכולו אין כח בידו לאסרו עליו דהוי כאוסר על חברו את שלו. והיינו יש ברירה דקאמר דכל עידנא דעייל בחצר רואין כאלו מקום דריסת רגלו קנוי לו לבדו דעל תנאי זה נקנית להם החצר מתחלה כיון שאין חבירו יכול לכופו לחלוק וברירה זו מעיקר קנייה היא דהוי כמאן דזכו בה להיות קנויה לכל אחד בפני עצמו בשעה שתדרוך בה כף רגלו כשיעור דריסתו ולא אשכחן בשום דוכתא שידמה התלמוד לברירה זו שאר ברירות אלא ההיא דשור שנגח והיא כיוצא בה שהבור קנוי כולו למשתמש בו בשעה שמשתמש עד כאן. וכן נמי כתב הרמב"ן ז"ל בפסקי הלכות שלו. ומעתה קיימא לן נמי בההיא דבור של שני שותפין דפרק שור שנגח כרבי אליעזר בן יעקב דהא אזלו לטעמיהו דפלוגתא דהכא. ור"ח ז"ל פסק שם כרבנן ואינו מחוור בעיני. הרשב"א ז"ל.

וכן כתב הרמב"ן ז"ל וז"ל: ואצטרכינן לברורי מילתא משום דאשכחן לר"ח ז"ל דפסק התם בפרק הפרה כרבנן ואנן כתבינן מאי דסבירא לן והכי נמי פסקו בתראי. אלא דאיכא מיניהו מאן דמזכי שטרא לבי תרי דקא פסק הלכה כרבי אליעזר בן יעקב וכמתניתין דקתני ואסורין בדבר של אותה העיר וכו' פירוש אף על פי שאין בו דין חלוקה. והא גמרא בהדיא בית הכנסת כחצר שאין בה דין חלוקה דמי ולא קא מפליג ביניהו במידי. הילכך לרבי אליעזר בן יעקב זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו וכן הילכתא. עד כאן.


דף מו עמוד ב[עריכה]

וז"ל הרי"ץ ז"ל: הלכה כרבי אליעזר בן יעקב. משמע השתא לפי פסק הלכה דאם יש בה שמונה אמות שהן דין חלוקה אסור דחשבינן להו רשויות ואמרינן אין ברירה וכל אחד נכנס בתוך של חברו ואפילו לרבי אליעזר בן יעקב אבל אין בה כדי חלוקה מותר לדברי רבי אליעזר וקיימא לן כותיה. וההיא דבית הכנסת מאחר שאין בה דין חלוקה מותר לדברי רבי אליעזר ומתניתין דקאמר שניהם אסורים אליבא דרבנן מתוקמא.

ויש תימא על הר"ם ז"ל שפסק בענין חצר כרבי אליעזר כמו שפסק התלמוד ובההיא דבית הכנסת פסק שאסורין ליכנס שם כסתם מתניתין דלקמן. והשתא נראה כי דבריו סותרים זה את זה. ולפי דעתי הדין עמו כי ודאי לא היו פוסקים האמוראים כרבי אליעזר אם ההיא דבית הכנסת אתיא אליבא דרבנן לבד ודלא כרבי אליעזר כי הוה ליה מחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם. ואף על גב דכל הכללים האמורים בתלמוד לא נאמרו אלא היכא שנשאר הדבר בסתם אבל בשגילו דעתם האמוראים ופסקוה הפך הכלל המסור לנו אין לחוש על כלל מכל מקום אין סברא לומר שיפסקו כנגד שני כללים המסורים לנו חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד מחלוקת ואחר כך סתם. ובשלמא אם נאמר דסיפא מתניא אליבא דתרויהו לא הוי אתימה כל כך אבל השתא הוא תמה. ועוד כי בגמרא לא אשכחן דקאמרי שיהיה דומה ממש למחלוקת רבי אליעזר ורבנן לא הקשינו לזעירי על מאי דקאמר שאם אין בה דין חלוקה דברי הכל מותר דהא בית הכנסת כמי (שיש) שאין בה דין חלוקה דמי ואסרי רבנן ואם אוסרים בההיא אמאי לא אסרי הכא נמי אבל לפי האמת אין דינן שוה. עד כאן.

ונראה לי דבחצר שיש בה דין חלוקה לעולם אסורין בה ואפילו לחלוק אותו אסור כיון שנדרו הנאה זה מזה ואין להם תקנה אפילו בחלוקה עד שתצא מרשותם או מרשות אחד מהם וכדתנן מת או שמכרן לאחר הרי זה מותר. ומנא אמינא לה שהם אסורים לחלוק דתנן בפרק ארבעה נדרים שאני נהנה לישראל לוקח ביתר ומוכר בפחות שאין ישראל נהנין לי לוקח בפחות ומוכר ביותר שאני נהנה להם והם לי יהנה לאומות פירוש שאי אפשר לקנות מישראל ולמכור להם בשום צד שהאחד מהם נהנה על כל פנים ואפילו בזבינא מציעתא. והכא נמי הא קיימא לן דבעלמא אין ברירה וכשהם חולקים לקוחות הם וכדשמואל שאמר האחין שחלקו לקוחות הם והילכך כיון שנדרו הנאה זה מזה אסורין לקנות זה מזה.

וא"ת הני מילי לקנות פירות במעות וכיוצא בזה לפי שאפילו בזבינא מציעתא זה נהנה וזה נהנה שזה צריך לפירות וזה צריך למעות כלומר שכל אחד צריך לחלופי אותו המין שלו אבל במכר כזה שאינו אלא כעין חלוקה ובירור חלקים בלבד מה הנאה יש לזה משל חברו הא אינו נוטל אלא את שלו וממין שהוא נותן הוא נוטל. ליתא דמכל מקום נהנה הוא כשלקח כל חלקו סמוך לביתו ושאין אחר משתמש עמו בחלקו ואם הדיר האחד את חברו מנכסים אלו ששניהם שותפים בהם אין להם תקנה אפילו במכירה אלא כשנשאל על נדרו.

תוספתא כשם ששניהם אסורים לדור בחצר כך שניהם אסורים לדור במבוי כשם ששניהם אסורין לגדל תרנגולין כך שניהם אסורין לגדל בהמה דקה היה אחד מהם רגיל להדיר אחרים הניית חלקו כופין את הרגיל למכור את חלקו רחבה שדרך הרבים מפסיקתה הרי היא של עולי בבל ושאין דרך הרבים מפסיקתה הרי היא של אנשי אותה העיר. המודר הנאה מבני עירו ובא אחר וישב שם שלשים יום מותר בו מיושבי עירו ובא אחר וישב שם שלשים יום אסור בו. עד כאן בתוספתא. הרשב"א ז"ל.

כתוב בשטה הלכה כרבי אליעזר דשריא ולא מטעמיה דאילו רבי אליעזר סבר יש ברירה ואנן קיימא לן בשלהי ביצה כרבי אושעיא דאמר דמדאורייתא אין ברירה והלכה כרבי אליעזר מטעם דלא קפדי וויתר דחצר שרי. ואמר רבי אפילו פריש המדיר לאסור את החצר שרי דהא מתניתין סתמא קתני שנדרו הנאה זה מזה ואפילו פירשו לאסור את החצר ופסקינן כרבי אליעזר דשרי ומטעם דלא קפדי דאי מטעם דיש ברירה קשיא הלכתא אהלכתא (כדפריש) כדפרישית. אלא. מהשמטה טעמא דשרי אפילו פרשו דכיון דהוי מידי דלא קפדי אינשי הוי כאלו השאילו זה לזה כל ימי היותם בשותפותם ומאחר שהשאילו אף על גב דשאלה לא קניא אינו יכול לאוסרו כדמפרש במתניתין לעיל וגם אינו חוזר משאילתו דחשבינן ליה כאלו פירש שאלה כל ימי היותם בשותפות ובבית הכנסת נמי אפילו אם פירש לאסור בבית הכנסת שרי מהאי טעמא דפרישית. עד כאן.

מתניתין מושכרין בעיר לאחרים אם יש לו בהם לבעלים תפיסת יד שמשתמש בהם עדיין שלו הם וברשותו ואסור המודר בהם אם לא בשכירות מרובה כדאמרינן בארבעה נדרים דמותר ליקח ביותר ולמכור בפחות. ובגמרא מפרש מאי היא תפיסת יד אין לו תפיסת יד מותר שיצא מרשותו. ואף על גב דאמרינן בעבודה זרה פרק ראשון דשכירות לא קניא גבי נדר מותר דנדר כי הקדש כיון דאינו ברשותו שהשכירו והשוכר מחזיק בו לא קרינן איש כי יקדיש ביתו. ועוד דאמרינן לקמן באלו נדרים ובכתובות פרק אף על פי שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנה תקדוש דקדשה ודוקא אמר לכשאפדנה אבל אמר תקדוש מהשתא לא קדשה אף על פי שהשדה ממושכן אינו נקנה ביד המלוה אפילו לצדקה דלאו בר צדקה הוא כיון שאינו בידו ונתנו ביד אחר ושעבדו או במשכון או בשכירות או בשאלה אינו יכול לאוסרו. ומעשה בא לפני רבי בבית הנשאל ואסרו המשאיל ואמר רבי שאינו יכול לאוסרו וראיותיו אשר פרשתי. שטה.

המודר הנאה מחברו ויש לו מרחץ ובית הבד מושכרין בעיר. פירוש לאו דוקא דהוא הדין לבית ושדה אם יש לו בהם תפיסת יד אסור ואם לאו מותר. ומסתברא לי שהיו מושכרין כבר הוא שהוא מותר אבל אם היה מודר מחברו ונאסר בבית המרחץ זה אף על פי שלאחר מכן השכירן אסור דלא דמי שכירות למכר דמכר כיון שמכרו לחלוטין ואין לו כלום בגופו של קרקע שוב לא מיקרי על שמו ואינו ביתו ולפיכך מותר וכדתנן בסמוך ביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח מת או שמכרו הרי זה מותר אבל זה אף על פי שהשכירן עדיין לא יצאו מרשותו ועדין על שמו הם נקראים והאיסור שחל עליהם אינו מסתלק על ידי שכירות אבל בשהשכירן תחלה ואחר כך אוסרן אין האיסור תופס בהם דכיון שאין לו בהם תפיסת יד ופירותיהן לאחר אין יורדין לידי איסור.

ותדע לך שאין ללמוד ממכירה להקל בשכירות שהרי השכירות קל מן המכירה וקל אפילו משעבוד עולמי דהא בחצר שאין בה דין חלוקה מפני שהוא משועבד לחברו לדריסת רגלו ואינו יכול לסלקו מאותו שעבוד אלא מרצונו כלומר שאין יכול לכופו לחלוק עמו הרי זה אינו יכול לאסור חלקו אפילו על אחד מן השוק וכדתנן אומר לו לא לתוך שלך אני נכנס אלא לתוך של חבירך ואף על פי שיש למדיר תפיסת יד בכל החצר ואלו במשכיר (שכירו) שנינו שאם יש לו בהן תפיסת יד הרי זה אסור אלמא אפילו שעבוד עולמי חמירא טפי משכירות וכל שכן מכירה וכיון שכן אין למדין קל מחמור. והיינו דקתני נמי והיו לו מרחץ ובית הבד מושכרין דמשמע שהיו כבר ולא קתני ולהשכיר. אלא שבזה יש לדחות דדילמא משום רישא נקט לה דאם יש לו בהם תפיסת יד אסור ולאשמועינן דאף על פי שהיו מושכרין כבר אם יש לו בהם תפיסת יד אסור. ומכל מקום לא מסתברא הכין דהשכיר לבסוף עדיף לאשמועינן דכח דהיתירא עדיף לאשמועינן כשאין לו תפיסת יד מותר אף על פי שהשכירן לאחר שירד להם איסור קונם. (אמר המגיה עיין רשב"א בחדושיו כאן). אבל הא קמיבעיא לי אם הדיר את השוכר בעצמו לאחר שהשכירן לו והיה לו בהם תפיסת יד אם הוא אסור או לאו מי שאני שוכר מאחד מן השוק ומצי למימר ליה לתוך שלי אני נכנס או דילמא לא שנא.

ונראה לכאורה דלא שנא שוכר לא שנא אחר כל שיש לו למשכיר בהם תפיסת יד אסור דהא גבי שותפין כל שהוא יכול ליכנס בחצר ולומר לתוך שלי אני נכנס אף אחד מן השוק יכול לומר לא לתוך שלך אני נכנס אלא לתוך של חבירך אני נכנס וכיון שכן אחד מן השוק אינו יכול ליכנס בהם כשיש לו בהם תפיסת יד ואינו יכול לומר לתוך של שוכר אני נכנס אף השוכר בעצמו אסור. ועוד דאם איתא דהשוכר מותר אפילו ביש לו בהם תפיסת יד ליתני והיו לו מרחץ ובית הבד מושכרים בידו בין יש לו בהם תפיסת יד בין אין לו בהם מותר דכח דהיתרא צריך לאשמועינן וליתני תו היה אחד מן השוק מודר ממנו הנאה (אמר המגיה עיין ברשב"א) אף על גב דחד דינא אית להו כל שכן הכא דאישתני דינא בין שוכר לאחר. והילכך המשכיר בית לחברו בחצרו ואסר עליו הנייתו השוכר אסור ליכנס בחצר שהרי יש למשכיר תפיסת יד בכל החצר אבל שוכר שאסר הנייתו על משכיר יכול משכיר ליכנס בחצר שיכול לומר לו לתוך שלי אני נכנס כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

גמרא ויש אחרים גורסים אבל בביצה מותר שאין לו בקרקע אלא שיעור כביצה. כלומר דבר מועט שנותנין לו בשכירות כי האי גוונא ודאי אינו נקרא שם בעליו. דמקבל בטסקא שקבל השדה מן המדיר בטסקא שקוצץ לו דמים שנותן לו כך וכך לשנה דשוכר קנה ואין לו למדיר שום תשמיש בה ואין כאן תורת שכירות אלא כמכירה גמורה היא ומה שנותן לו מס הקרקע הוא: ויש מפרשים שמשכנו לשתים או לשלש שנים וכיון דאינו יכול לפדותו בכל עת שירצה אין שם בעליו עליו. הרי"ץ ז"ל.

דמקבל בטסקא פירוש היינו חכירות שנתנה לאחר ליתן לו ממנה חק ידוע לבעלים בכל שנה בין עושה בין אינה עושה וקא משמע לן דאף על גב דאי לא יהיב חוכר לההוא טסקא לא אכיל ארעא כדאיתא במסכת גיטין מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא אפילו הכי ארעא דחוכר מיקריא כל זמן דיהיב טסקא דהא לא מצי לסלוקי מחכיר לחוכר מן ההוא ארעא וגם יכול להורישו לבניו הילכך המודר הזה מותר בה בין דהדירו מנכסיו מקמי חכירות בין לבתר חכירות. מיהו אם החכירה למודר עצמו אסיר דהא אסיקנא לעיל דככרי עליך ונתנה לו במתנה או מכרה לו אסור. מיהו אם החכירה לו ואחר כך אסר לו נכסיו אין זו בכלל דאין זו מנכסיו כל זמן דיהיב טסקא כדפרישנא ואי יהביה לאריסות למחצה לשליש ולרביע אסור. ואם השכירה או משכנה דעת חכמי הצרפתים ז"ל להתר תוך זמן השכירות והמשכונה ודעת רבינו ז"ל לאיסור כדפרישנא בבבא קמא פרק החובל ובשלהי פרק השולח. הרנב"י ז"ל.

מתניתין מסתברא לי דהא דקתני מכרן לאחר דמשמע דמכרן לאחר הא למודר אסור אפילו אביתך שאני נכנס קאי ולומר דאף על גב דלא אסר על עצמו אלא כניסת הבית אבל שאר ההניות לא אפילו הכי אם מכרן לו אסור ליכנס בהם כיון שלא היה יד אחר באמצע שלא תאמר כיון שלקחן זה ממנו קודם שנכנס שם וכשהוא נכנס עכשו לא לבית חברו הוא נכנס אלא לביתו של עצמו דכל שהוא אומר ביתך שאני נכנס הכי קאמר כל שלא אוכל ליכנס בהם אלא מחמתך יהא אסור עלי בקונם והוי ליה כככרי עליך דאסיקנא לעיל בריש פרק אין בין המודר הנייה דאפילו נתנו לו במתנה הרי זה אסור ואף על גב דקודם שיהנה ממנו כבר בא לידו וכשהוא נהנה מככרו של עצמו הוא נהנה וכדמפרש טעמא התם דעליך אמר ליה דאף על גב דמשעת נתינה ואילך לאו ככרו הוא הרי קאמר ליה כל שיבא ככרי ממני לך יהא אסור לך והכא נמי לא שנא. ותדע לך שאם לא כן הכא אמאי ערבינהו ותנינהו לביתך שאני נכנס ושדך שאני לוקח דזה מותר בשמכרן אפילו לו ושדך הוא אסור עד שתהא יד אחר באמצע וכיון שכן ההיא דככרי עליך לאו דוקא נתנה לו במתנה אלא הוא הדין לשמכרה לו וכמו שכתבתי גם שם במקומה. אחר כך מצאתי במגלת סתרים למורי הרב רבינו יונה ז"ל כדברי שהאומר לחברו פירותי עליך או אכילת פירותי עליך אסורין עליו אף בלקיחה ביתר. הרשב"א ד"ל.


דף מז עמוד א[עריכה]

גמרא בעי אבימי כו'. למימרא דאדם אוסר דבר שברשות חברו לכשיצא מרשות חברו דקתני קונם לבית זה שאני נכנס ומת או שמכרו לאחר דיצא מרשות חברו ואפילו הכי אסור (והם) הכי נמי אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו. אמר רבא תא שמע בהדיא דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו. פירוש.

אדם אוסר דבר שברשותו או לא. צריכין אנו לומר דאביי דמיבעיא ליה האי בעיא לא שמיעא ליה ההיא דלעיל פרק אין בין המודר דהתם אסקינן דרב ושמואל ורבי יוחנן וריש לקיש כולהו סבירא להו אדם אוסר. הרי"ץ ז"ל.

בחייו ובמותו לא יירשנו והיינו כמו בעיא דאבימי שהרי פירוש ובמותו דהיינו לאחר שיצא מרשותו ולבית זה דמתניתין לא דמי דלא היתה ברשותו בשעת הנדר וגם לעצמו הוא אוסר ואבימי בעי באוסר שלו על של אחרים. ותימה הוא וכי אבימי לא ידע המשנה ושמא לא היה זכור באותה שעה. הרא"ם ז"ל.

שמע מינה אדם אוסר וכו'. והכא ליכא למיפרך כדפריך לעיל באידך פירקא שאני הכא דאמר בחייו ובמותו הואיל ולא אמר קונם ביתי אלא בית זה סתם. פירוש.

ומיהו לענין הילכתא אפילו באומר סתם נמי בית זה שאינך נכנס אסור מדמייתי מינה ראיה להדיא בשילהי פרק אין בין המודר ואף על גב דדחינן שאני התם דקאמר ליה בחייו ובמותו דחייו בעלמא היא וספיקא דאורייתא היא ולחומרא אזלינן. כן נראה לי. בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו וסיפא דהא מתני' נותן לבניו או לאחיו ואם אין לו לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו ואיתא בפרק הגוזל קמא ומשמע שיתן המודר לבנו או לאחיו לאחר מיתת אביו קאמר וכן כתב הרמב"ם ז"ל. וכתב הוא ז"ל והוא שיודיעם שהם הנכסים שאסר עליו אביו. ולמד זה ממה שאמרו שם גבי מתניתין דהגוזל את אביו ונשבע לו ומת הרי זה משלם קרן וחומש ואשם לבניו או לאחיו ואם אינו רוצה או שאין לו לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו ואמר רב יוסף ואפילו לארנקי של צדקה אמר רב פפא וצריך שיאמר זה גזל אבי.

וקשיא לי הא כיון דאסרינהו עליה בקונם שוינהו עליה עפרא בעלמא כשאר איסורי הנאה והיכי מצי יהיב להו לבניו או לאחיו וכיצד בעלי חוב דידיה נפרעין ממנו כלומר וקרעינן ליה לשטרא דבעל חוב אדרבה הוא אסור ליתנו כשאר איסורי הנאה ואם הוציא מעל ובעל חוב שזכה בנכסים מן ההפקר הוא זוכה דהוי ליה כחמץ בפסח וכערלה וכלאי הכרם.

והראב"ד פירשה על האב המדיר וז"ל: האומר לבנו קונם אי אתה נהנה לי בחיי ובמותי ודאי נכסיו אסורין עליו לעולם והאי דקאמר לוה ובעלי חוב באין ונפרעין (אמר המגיה עיין ברשב"א) והא מתהני מנכסי אבוה שפורע חובו מהם אלא באומר כל הזן אינו מפסיד אי נמי בחנוני הרגיל אצלו נותן לו סתם נוטל סתם. עד כאן לשונו.

ואף על פי שלא הקשו על זו כלל בנדרים כמו שכתב הרב ז"ל אלא שדמה אותם הרב ז"ל לאותה שהקשו בשמעתין מן האומר לאשתו קונם שאת נהנה לי לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו ופירקה הוא ז"ל על דרך מה ששנינו במשנת אין בין המודר במי שמודר הנאה מחברו פורע לו את חובו. מכל מקום נראה מדבריו שמחיים דאב קאמר ובאין ונפרעין מן האב מדעת האב קאמר ובסוף המסכתא אכתוב יותר בענין זה.

ירושלמי על ההיא מתניתין בפרק הגוזל א"ר ירמיה חמי היך תנינן הכא האומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי אם מת יירשנו בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו מה בין אהין דאמר חדא חדא לאהין דאמר תרתי עד כאן בירושלמי. הרשב"א ז"ל.

תנן התם לקמן בהנודר מן ירק אסור בחילופיהם ובגידוליהם אם נמכרו הדמים אסורים והגדל מהן דחשבינן ליה כהקדש ותופס דמיו דגידולי דקדש נמי כהקדש ולא דהוי הקדש גמור שהרי אין מעילה בקונמות אלא לענין חלופיהן וגידוליהן החמירו לומר כן. ולקמן בשמעתין דבצל פי' רבנ' דודאי גידולין לא מיתסרי רק משום תערובת העיקר שאינו בטל ונמצא מעורב עם גידולין. מהו בחילופיהן אם נמכרו דמים מה הן גבי דיליה שאוסר הפירות על עצמו כדקתני קונם הם על פי מתסר בחילופיהן אף על גב דלא באו לעולם מה שלא הוחלפו עדיין קרי לא באו לעולם גבי חברו נמי כגון שאוסר פירותיו על חברו כיון דאשכחנא ביה קולא דאין אדם אוסר כו'. והא לא קשיא דאמרינן בכתובות פרק אף על פי ולקמן באלו נדרים שאין אשת יכולה להקדיש מעשה ידיה לבעלה אלא באומרת יקדשו ידי לעושיהן דידים איתנהו בעולם דהכא שאני דאף על גב דחילופיהן לא באו כיון שהפירות שהחילופין באין מהם איתנהו בעולם איכא למימר דמיתסרי או דילמא חילופיהן כגידוליהן פירוש חילופיהן ליתסרו מידי דהוה אגידוליהם דמיתסרי אף על פי שאינן בעולם. שטה.


דף מז עמוד ב[עריכה]

או דילמא משום דחילופיהן כגדולין דמי. קשיא לי אדרבה הוה ליה למימר דחליפי קונם מיהא עדיפי מגדולים דקונם כהקדש והקדש תופס דמיו מדאורייתא וגדולי הקדש אינן כהקדש אלא מדרבנן וכדתנן הקדיש בור ונתמלא מים שובך ונתמלא יונים אילן ונשא פירות מועלין בהן ואין מועלין בגידולין. וי"ל דשאני קונמות דאין לו פדיון ואינו כהקדש אלא לרבי מאיר ואפילו לרבי מאיר נמי ככרי עלי אי נמי ככרי עליך שהוא קונם פרטי אין לו פדיון כדאיתא לעיל בריש פרק אין בין המודר אבל גדולין אסורין אפילו בדבר שזרעו כלה בקונמות דעשאום כגידולי תרומה. הרשב"א ז"ל.

לוה ובעלי חוב באים. האשה תלווה מאחרים והאחרים שהם בעלי חובין באין ונפרעין מן הבעל. ואף על גב דיכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אפילו הכי שרי למעבד הכי. ואם איתא דחלופיהן כגידוליהן דמי אמאי היא מותרת ללות על סמך זה והלא אלו שלוקחת היא מהם כאלו לוקחת אותם מן הבעל שהרי הבעל צריך לפרוע להם מה שנתנו לה אלא ודאי מדשרי לעשות כן מכלל דלאו כגידולין דמו. הרי"ץ ז"ל.

האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך וכו'. פירוש לא מה שאני נהנה ממך קאמר אלא הנייתי לך קאמר והילכך אף היא אסורה ליזון משלו. ובמקצת פירושים מצאתי קונם שאני מהנה לך וכן מצאתיה במקצת ספרים. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הרנב"י ז"ל: אמר רב אחא בר מניומי תא שמע האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך לוה ובעלי חובות נפרעין פירוש שהבעל אסר לעצמו נכסי אשתו דהכי משמע לישנא האומר לאשתו קונם יהא עלי מה שאהנה משלך וכגון שיש לה נכסים שאין לו בהם זכות כגון שנתנם לה בעלה דקיימא לן קנתה ואין הבעל אוכל פירות אי נמי שנתנום לה אחרים על מנת שאין לבעלה רשות בהם דאי בנכסי מלוג שיש לו בהם פירות מאי משלך דקאמר לה הא דידיה נינהו. ואפשר דמשום דקרנא דידה קרי להו משלך והכי משמע טפי מדקא מסיים לווה ובעלי חוב באין ונפרעין כלומר לוה הבעל מאחרים בכדי הנהו פירות ובעלי חוב באין ונפרעין מפירות שיש לו באותן נכסי מלוג דהא הנהו פירות נכסיו הם ובעלי חובו גובין מנכסיו דאלו בנכסים שאין לו בהם פירות מאי לוה ובעלי חוב נפרעין דהא לאו דידיה נינהו כדי שבעלי חוב יגבו מהם אלא אם כן ברצון אשתו. ויש ספרים כתוב בהם האומר לאשתו קונם שאני מהנה לך כלומר קונם יהא עליך מה שאני מהנה לך כלומר מה שתהנה משלי לווה האשה ובעלי חוב נפרעין מבעלה דהא משעבד לה וכגון שהדירה כשהיא ארוסה והגיע זמן ולא נשאו שחייב במזונותיה דמצי מדר לה כדאיתא בפרק המדיר וראשון עיקר. עד כאן.

ואי קשיא כיון דמשתעבד לה היכי מצי מדר לה כדמקשי פרק המדיר. והכא לא מצינן לתרוצי כדמתרץ התם באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך דאם כן לא היה להם למלוים דין על הבעל הבית שאינו נהנה בהלואתם שהרי הספיקה והשליכה מעליו כשאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך והוי כמו פועלים שפירש למעלה דלא הוו חילופין. איכא למימר לתרוצי כגון שאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם תהני משלי דהשתא לא אסר הכא הנאתו אלא על עצמו אוסר והכי פירושו קונם שאני מהנה לך כל פירות שבעולם עלי אם אהנה לך ומכל מקום אם הוו חילופיהם אסירו היה אסור הבעל לפורעם שהרי הוא נותן משלו. שטה.

לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו. וקא סלקא דעתך דמותרת ללות לכתחלה קתני ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו לפי שהוא חייב לפרוע מזונותיה. ואם תאמר לרבנן דחנן דאמרי ישבע כמה הוציא ויטול היאך הוא פורע את חובה והלא הוא לדברי רבנן כאלו נותן מידו לידה וכמו שאסור גם כן לדבריהם המודר הנאה מחברו לפרוע לו את חובו כדאיתא לעיל בריש פרק אין בין המודר וכו' ובפרק בתרא דכתובות דהוי ליה כאלו מלוה מידו ליד המודר ואי אמרת דאתיא כחנן אכתי לא ניחא דלדידיה נמי פשיטא דמותר לפרוע את חובה ואין כאן משום חליפין אלא הרי זה כפורע לה את חובה ותנן נמי בפרק אין בין המודר דשרי במדיר ומודר דעלמא. ותירצו בתוספות דלא נחלקו חנן ורבנן אלא במפרנס סתם אבל במלוה בתורת הלואה יפרע מן הבעלים לכולי עלמא הילכך משכחת לה שהוא חייב לפרוע אפילו לחנן ומיהו באין ונפרעין ממנו לכולי עלמא. ולא דמי לפורע חובו דאסור לרבנן דהתם הוא לפי שהלוה הזה שהוא המודר חייב לשלם לפורע זה שהוא המדיר והילכך בשעת הפרעון שפרע המדיר לבעל חוב של מודר הוי ליה כאלו מלוה למודר מיד ליד אי נפי כאלו אמר ליה מודר למדיר הלויני ופרע לי חובי לפלוני אבל כאן שעמדה ולותה ואכלה האשה אינה חייבת כלל אלא הבעל שהוא חייב לפרוע ועליו הוא מוטל ונמצא שהוא מתחייב ממילא ועל ידי מלותה של זו.

ולדידי לא ניחא לי כלל חדא דהא ודאי לא משמע הכין לכאורה שאם עמדה היא ולותה ואכלה שלא תהא היא חייבת למלוה אלא שיתבע המלוה לבעל שהרי הוא בפירוש הלוה לה ולא לבעל. ורש"י ז"ל כן פירש בשילהי כתובות בשמעתא דפוסקין מזונות לאשת איש כשעמדה ולותה ואכלה שהיא תובעת מן הבעל והמלוה תובע ממנה. ועוד קשיא לי אם כן אמאי שביק מתניתין דפרק המדיר וקא דייק מברייתא דתנן בפרק המדיר המדיר את אשתו עד שלשים יום יעמיד פרנס ואמרינן עלה בגמרא ופרנס לאו שליחותיה קא עביד ואוקי באומר כל הזן אינו מפסיד. והתם ודאי פרנס בתורת הלואה יהיב לה דלאו בשופטני עסקינן דליתן לה במתנה על סמך שיחזור הבעל ויתן לו כנגד מה שנתן הוא לאשתו שאפילו נותן סתם הרי הוא כנותן מתנה לפי מה שכתבנו אליבא דחנן והניח מעותיו על קרן הצבי ולא כאותה ששנינו לעיל המודר הנייה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו פלוני מודר ממני הנאה ואין לו מה יאכל ואיני יודע מה אעשה לו הרי זה נותן לו כלומר בתורת הלואה ולא בתורת מתנה ובא ונוטל מזה וכדמייתי לה נמי התם בפרק המדיר עלה דההיא. ואם איתא לידוק מהתם ואיהי עדיפא דשריא ליה אפילו למימר נמי כל הזן אינו מפסיד. ועוד דההיא לא הוה מצי לדחויה דילמא בדיעבד כדדחי הא ברייתא דלוה.

אלא נראה לי דפלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים במפרנס בפירוש בתורת פרעון שאומר לה הריני פורע ליך מזונות שחייב ליך בעליך. ודומיא שפורע חובו של חברו דעלה קא מייתי לה לעיל בריש פרק אין בין המודר וכן בפרק שני דייני דכתובות. וכיון דבתורת פרעון נתנן לה ובלא מצות הבעל קא סבר חנן דאינו אלא כמבריח ארי מנכסיו ורבנן סברי דאינו אלא כמלוהו. אבל אם עמדה היא ולוותה הרי זה לא הלוה כלום את הבעל אלא לה הלוה בפירוש והיא חייבת לשלם לבעל חוב והבעל חייב לשלם לה. והיינו אידך בפרק המדיר דיעמיד פרנס ושריא ליה אפילו למימר כל הזן אינו מפסיד מפני שהוא אינו מתחייב למפרנס בכך.

וא"ת אם כן כל שכן שיהא אסור לומר כל הזן אינו מפסיד ולאו חליפי איסור בלבד הוו אלא נהנה מן האיסור ממש דכיון שבעל חוב אינו יכול ליפרע מן הבעל אלא מחמת חיוב שנתחייב לה הבעל אם כן הוי ליה כאלו פורע מזונותיה ונותן לבעל חוב מחמתיה ונמצא מהנה. לא היא דמכל מקום כיון דבשעת אכילה לא מיחייב בעל לשלומי למפרנס מדינא אם כן בשעת אכילה ליכא חליפי איסור דהא לא מיתוסף עליה חיובא בהכין ובשעת פרעון נמי לא חשבינן ליה מהנה דמאי הנאה אית לה בהכין דמסלק מיניה שעבודא דמפרנס הא לא מהנה חשבינן ליה בהכין דהא אפילו בעלמא לא חשבינן ליה מהנה כדתנן פורע לו את חובו וכל שכן הכא דלאו מדיליה ממש יהיב ליה דאינו אלא כמבריח ארי מנכסיה.

וא"ת אם כן מתניתין דהמדיר כאבא חנן ולאו כרבנן ואם איתא ה"ל למידק התם עלה דההיא מתניתין מני אבא חנן כרדייק אמתניתין דפורע לו את חובו. וי"ל דהתם אדרבה כיון דההיא על כרחין ליכא לאוקמא אלא כחנן לא איכפת ליה עלה מידי דפשיטא דחנן היא אבל הכא משום דרבה חדית בה ואמר דאיכא לאוקמה אפילו כרבנן משום הכי דייק עלה הא מני חנן היא כי היכי דלישקול וליטרי בה ולימא מאי דחדית בה רבה ואמר דאף רבנן הוא וכשעמד אחר ופרנס את אשתו סתם אין זה כנותן מתנה אלא כיורד לתוך שדה של חברו שלא ברשות ונטען שחוזר ומשתלם מן הבעלים והילכך גם זה כשפרנסה בתורת הלואה פרנסה והיא גם היא כשנתפרנסה על ידו מתורת הלואה נתפרנסה ולא מתורת מתנה והילכך לכולי עלמא לא איבד את מעותיו.

ומיהו כיון שלא הלוה את האשה בפירוש והיא לא נשתעבדה לו בפירוש אינו יכול לחזור עליה אלא על הבעל כאלו לותה היא בתנאי שיהא הבעל חייב לו ושלא יגבה ממנה והיינו ברייתא דהאומר לאשתו קונם שאני נהנה לך דשמעתין. ומינה ודאי איכא למידק דחילופין לאו כגידולין דמו משום דשריא לה ללות כלומר להתפרנס מהם ולחייב נכסי הבעל באכילתה דעם אכילתה נתחייב הבעל לשלם ונמצא כאלו החליפה נכסי הבעל בפירות אלו שהיתה אוכלת.

ומיהו איכא למידק מאי קשיא מאי טעמא בעלי חוב באין ונפרעין ממנו לאו משום דחליפין וכו' הא לא הוה ליה למימר אלא מאי טעמא לוה דהא ממאי דשרי לה ללות ולאכול הוא דאיכא למידק דחליפין לאו כגידולין דמו דאלו ממה שהבעל פורע לאחר מכאן אין להוכיח דאלו בשאכלה היא אכלה בהיתר אין האיסור חוזר וניעור בשעת פרעון דבההיא שעתא אינה נהנית היא כלל אלא שהבעל הוא שפורע מה שהוא חייב. וי"ל דאין הכי נמי אלא משום דאין טעם עיקר האיסור אלא מחמת שהוא מתחייב על ידי אכילתה לפרוע לבעלי חוב משום הכי נקט ליה שאלו אמר מאי טעמא היא לוה עדיין היינו צריכים לשאול ומפני מה תאסור עליה ללות והיינו צריכים להשיב מפני שהבעלי חוב באין ונפרעין ממנו הילכך נקט לה הכין לברורי טעמא דאיסורא מאי נינהו ובמאי תליא מילתא. ודכוותיה איכא בתלמודא וחדא מיניהו בפרק איזהו נשך פעמים שהלוקח מותר ומוכר אסור כגון דאמר ליה ארעא קניא לך מעכשו זוזי ליהוו הלואה גבך ובודאי לא דוקא נקט שצריך לומר לו זוזי ליהוו הלואה גבך דאפילו במוכר סתם במעכשו ארעא ודאי קניא ליה מעכשו ולוקח מותר לאכול פירות וזוזי ממילא הוו הלואה גביה אלא משום דטעמא דהיתירא במוכר מעכשו היינו משום דזוזי הוו הלואה גביה וזביניה לאו מיתלא תלי עד דמייתו זוזי משום הכי תנא טעמא במילתא דעלה סמכינן בהדי עיקר דמילתא. כן נראה לי.

ומכל מקום בין למה שפירשתי בין למה שפירשו בתוס' קשיא לי דהיכי תיסוק אדעתין דלוה לכתחלה והלא איסורי הנאה לכולי עלמא אסור להחליפם וכמו שכתבנו למעלה וכדדיקא ההיא לא תאכל לא תאכלו דבפרק כל שעה. וי"ל דהיינו הא דקאמר ליה רבא דילמא לכתחלה הוא דלא ואף על גב דקאמר ליה בלשון דילמא פעמים שמזכיר התלמוד ענין מוכרח בלשון דילמא. ויש לנו כיוצא בו לקמן בפרק אלו נדרים בשמעתא דנדרה משתי ככרות באחת מתענה ובאחת אינה מתענה ודילמא מיין הוא דמפר מזג ומחרצן דאין מתענה לא הפר וההיא דילמא ודאי קאמר. אי נמי יש לומר דהכא כיון דאינה מחלפת ממש אלא שנכסי הבעל משתעבדים ממילא אין זה כמי שמחלפת לכתחלה אלא שבעלי חוב אלו שלה באין ונפרעין מן הבעל הרי אנו חושבין אותה כנהנת מחליפי האיסור. אמר רבא ודילמא לכתחילה הוא דלא דאי עבד עבד ולא לוה לכתחילה קאמרינן כלומר שהשיאוה חכמים עצה ללות דלא תקנתא קתני אלא דינא קתני ולומר שאם לותה ואכלה אין הבעל אסור לפרוע בעלי חוב דמאי דעבדא עבדא ובפרעון החוב ליכא איסור. הרשב"א ז"ל.

דילמא לכתחלה הוא דלא ואסור להחליפם והכא גבי אשה דאי עבד עבד דאם לותה באין ונפרעין כיון שאינן אסורין כי אם מדרבנן. וההוא דהגוזל עצים דבחייו ובמותו דהא לווה ובעל חוב באין ונפרעין מנכסי אביו שהדירו דלווה לכתחלה קאמר ההיא לא קשיא מידי דנפרעין אם ירצה מדיר קאמר ומתנה היא בנותן למלוין. מצאתי. ואיני מבין שהרי אביו המדיר מת ולאחיו לא קאי שהרי אין להם דבר בחלקו. לכן נראה לי לפרש דאותו חלק שהיה ראוי למודר הוי כהפקר כיון שאין רשות לאחים בו וגם הוא אסור בו הילכך יכולין המלוין ליפרע ממנו ואם כן למה לא ילוה מהם לכתחלה. הרא"ם ז"ל.

אמר רבא דילמא לכתחלה הוא דלא. פירוש דודאי אסור להחליפן. ודיעבד עבד. פירוש אם נתחלפו מותרין. וכתב רבינו ז"ל דההיא שעתא דאיתהני כלומר ממלוה שעשו לו האחרים אכתי לאו מחליפין נינהו והשתא דבאין ונפרעין לא שקיל מיניהו מידי. פירוש דכבר נתאכלו המעות שלוה. ובעיין לא איפשיטא. פירוש וספיקא דרבנן לקולא דאפילו תמצי לומר דחליפין של איסורי הנאה ושל נדרים יהיו אסורין אין אסורן אלא מדרבנן כדכתבינן לעיל דאין לך תופס דמיו אלא עבודה זרה והקדש ושביעית הילכך כי מספקא לן אזלינן לקולא ואם אסור שום מידי לחבריה מותר בחילופיהן דדבר שלא בא לעולם נינהו. מיהו מאן דאסר מידי לנפשיה אסור גם בחילופיו דכי היכי דאדם אוסר עצמו מה שאינו שלו אוסר נמי לעצמו דבר שלא בא לעולם. הרנב"י.

תא שמע דדבר האסור שאינו תופס דמיו לא גזרו חכמים על חליפין. המקדש בערלה בקידושין פרק שני תנן לה הערלה אסורה בהנאה ולאו מידי קיהיב ליה. דילמא הכא לכתחלה לא כי אם בדיעבד שכבר מכרן אבל למוכרן לדעת הנאת חליפין לעולם אימא לא דחליפין נאסרין כאיסור עצמו. שטה.

ודחינן הכא נמי לכתחלה הוא דלא דהא לא שריא ליה לקדשה באותם דמים אלא שאם קדשה מקודשת והיא עצמה חליפי חליפין היא ולא חליפי האיסור כדי שנאמר שיהא אסור בה. ואיפשר היה לי לומר דלא דוקא בשעבר וקידש אלא אפילו עבר וקנה באותם דמים כלי אחד לא נאסור אותו בהנאת הכלי שלא אסרו חלופי חליפין. אבל בתוספות ראיתי בשם רבינו שמשון ז"ל דדוקא במקדש שלא רצו לאוסרה עליו בדיעבד אבל בקונה מהם כלי אסור בהנאתו. וזהו מן התימה דאפילו בעבודה זרה לא אסרו חליפי חליפין אלא משום דכתיב והיית חרם כמוהו שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו. ואולי נאמר שהכלי אסור והמעות מותרין כשביעית ואי נמי כיון שהאיסור זה אינו אלא גזירה מדבריהם החמירו עליו (באיסורי) כאיסורי עבודה זרה אלא שאינו מתקבל אנו צריכין לחזר אחר החליפין בעצמן אם גזרו עליהם אם לאו ולא איפשיטא ועוד נגלגל עליו אפילו חליפי חליפין. ועוד דאם איתא לא הוה ליה למדחי הכא בהאי לישנא ולמימר הכא נמי לכתחלה הוא דלא ואי עבד עבד כיון דבעלמא בכי האי אסור. אלא הכי הוה ליה למימר שאני הכא דלגבי אשה לא החמירו בדיעבד או כיוצא בזה. הרשב"א ז"ל.

מתניתין הריני עליך חרם המודר אסור כלומר אותו שנאמר לו. הרי את עלי חרם הנודר אסור כלומר האומר כן הוא אסור בשל חבירו. וקא משמע לן דבלשון זה אדם אוסר לחברו כי היכי דאדם אוסר נכסיו לחברו כשאומר לו נכסי עליך קרבן דחרם דבר קדוש הוא אם החרימן לבדק הבית. וקא משמע לן נמי דלשון הריני לא משמע גופו דוקא אלא נכסיו נמי משמע. הריני עליך ואת עלי שניהם אסורין כלומר זה בזה שהרי אסר לעצמו נכסי חבירו ואסר לחבירו את שלו ושניהם מותרין בדבר של עולי בבל ואסורין בדברים של אותה העיר. איוהו דבר של עולי (מצרים) בבל כלומר של כל ישראל כגון הר הבית והעזרות והבאר שבאמצע הדרך כלומר הם הבארות שבדרך עולי רגלים ודברים אלו של כל ישראל הם. ואף על פי שיש בהן חלק לנודרים לא מיקרו נכסים דידהו הואיל ולכל ישראל חלק בהם אלא הרי הן כאלו הן של הקדש. ואלו הן דברים של אותה העיר כגון הרחבה פירוש שעושין בה שורות לאבל. והמרחץ ובית הכנסת והתיבה פירוש היא שספרי תורה מונחין בה. והספרים פירוש שכל אלו אף על פי שכל ישראל רשאין ליכנס בהן ולהשתמש בהן לתפלה ולקריאת התורה מיהו אין גופן קנוי אלא לישראל של אותה העיר תדע שאם ימכרו אותם בשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר מכורין. הרנב"י ז"ל.

בדבר של עולי בבל דהפקר היא ולא דשותפות והכי נמי תנן בשילהי פרק שני דמסכת ביצה של עולי בבל כרגלי הממלא שאין להם בעלים.


דף מח עמוד א[עריכה]

ובית הכנסת אף על פי שייחדוהו לתפלה לא פקע רשותו ממנו וכגון שהמודרים או אבותיהם מורישיהם נתנו חלקם בהם אבל איניש מעלמא שלא היה לו ולא למורישיו חלק אינם יכולין לאוסרו.

רבי יהודה אומר אחד כותב לנשיא כו'. מילתא באפי נפשה קאמר ולא לחלוק בה אלא להשמיענו שהכותב לנשיא אינו צריך לזכות לו על ידי אחר וקונה בכתיבה גרידה שכך תקנו חכמים בשביל כבוד הנשיא. ודוקא בדבר של אותה העיר תקנו כדי שלא יאסרו זה על זה עשו תקנה זו והכותב להדיוט שכותב לו אנו נתנו בית הכנסת לפלוני צריך לזכות בקנין הראוי. לישנא אחרינא שהכותב בית הכנסת קנוי לפלוני צריך לזכות לו השטר ובנשיא אינו צריך כיון שכן כתב. שטה.

גמרא והכותב חלקו לנשיא אמאי מיתסר. כלומר פשיטא מאי אתא לאשמועינן דמה טעם היה לו לאוסרו והא אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו וכיון דכבר כתובין לנשיא פשיטא דאינו יכול לאסור אמר ר' אלעזר הכי קאמר מאי תקנתן להנצל מן המדירים יכתוב לנשיא. הרא"ם ז"ל.

עמדו אבותיהם פירוש ראשי אבות שלהן והכריחום כולם שכתבו חלקם לנשיא. לישנא אחרינא ראו האבות המנהג ואמרו בנינו ידירו זה את זה ועמדו וכתבו וכו' אבל בעודם חיים לא היו צריכים ששלהם היה הכל ואין אחד יכול לאסור. שטה.

מתניתין המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל כלומר והוא רוצה לההנותו. נותן לאחר לשום מתנה פירוש נותן מנכסיו. והלה מותר בה כלומר באותה מתנה משום דלאו נכסיו הוא וכגון דאמר נכסיך עלי או דאמר מדיר נכסי עליך דמכיון שנתנן לאחר מותר בהן וקא משמע לן דלית כאן הערמה. אמר לו אם שלי הם הרי הן מוקדשין לשמים פירוש רצה לעמוד על ידי הקדש זה על כונת הנותן אם נתנן לו במתנה בהערמה או במתנה גמורה. אמר לו ולא נתתי לך את שלי (אלא) שתקדישם לשמים כלומר שכבר פירש לו שאינן נתונין לפניו אלא לדבר זה בלבד שיבא אבא ויאכל עמהם בסעודה לא שתהא לו המתנה נתונה לו לחפץ אחר. אמר לו ולא נתת לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומתרצין זה לזה ויהא העון תלוי בראשי כלומר דמכיון דגלית אדעתך שאין מתנתך מתנה גמורה עדיין נכסיך הם ונמצא אביך אוכל על ידי דבר האסור לו. הרנב"י ז"ל.

כל מתנה שאינה וכו'. פירוש שאינה נגמרת. שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה כלל וברשותו הוא. והא דאמרינן בפרק יש נוחלין דהנותן מתנה לחברו על מנת להחזירהו לו דהויא מתנה אף על פי שאינו יכול להקדישו דהא אמרינן התם דאם הקדישו לא אמר כלום דהא על מנת שתחזירהו לי קאמר מיהו אם הקדישו שאמר בעודה בידי תקדיש בעודה בידו מועלין בה אבל לעולם אינו יכול להקדישה שהרי צריך להשלים תנאו ולהחזיר דבר הראוי לו ואם הקדישו בעודה בידו הוי הקדש דהוי כמו שור זה יהא עולה לאחר שלשים חולין. שטה.

גמרא מעשה לסתור בתמיהא אין דרך התנא להביא מעשה לסתור דבריו הראשונים דמשמע שהמעשה נעשה שלא כדת ואם כן למה הביאו אין לו לשנות אם לא יחלוק תנא קודם לכן או יפרש בהדיא שהמעשה שלא ברצון חכמים נעשה. הוכיח סופו על תחלתו שלא היתה המתנה גמורה אסור וכו'. האי מוכיח סופו מודו כולי עלמא ואף על גב דפליגי בשילהי נוחלין בהכותב נכסיו לאחרים והיו בהם עבדים וכו' התם כדמפרש טעמא למאן דלית ליה הוכחה דאם איתא דלא בעי לה אמאי שתיק מעיקרא אבל הכא מה שלא פירש דעתו שברצונו לא היה מבחין המקבל מה היה בדעתו והוו דברים שהיו בלבו מתחלה כאלו פרשום הדברים שבלב דמוכחי נינהו. שטה.

אמר רבא לא שאנו אלא דאמר ליה הינן לפניך כלומר שהוא תנאי גמור אבל אמר ליה ויבא אבא ויאכל עמנו מדעתו הוא דאמר ליה כלומר אף על פי שהוא אמר זה בשעת המתנה לא תנאי הוא אלא מדעתו הוא דקאמר ליה כלומר ואם אתה חפץ יבא אבא אי נמי מפייס אני שיבא אבא. ונראה לי דמהכא שמעינן דהאומר לחבירו הרי זה מכור לך או נתון לך ואתה תעשה כך אינו תנאי אלא מדעתך קאמר ליה דכל מי שאינו אומר בלשון תנאי אינו תנאי והמתנה קיימת והשאר אלו רוצה יעשה ואי לא לא וכההוא דאמר להו הבו ליה ארבע מאה זוזי לפלניא ולינסוב ברתאי דאמרינן ארבע מאה זוזי יהבי' ליה ברתיה אי בעי נסיב ואי לא בעי לא נסיב. ואיתא ביום טוב פרק יום טוב שחל להיות ערב שבת. וללישנא בתרא דרבא דאמר אפילו יבא אבא אסור היינו משום דסעודתו מוכחת עליו במה שאמר תנאי גמור קאמר ואף על גב דלא אמרו בלשון תנאי והאי דינא נמי איכא למילף מהכא. ופירוש סעודתו מוכחת עליו פירשו המפרשים כיון שהיא סעודה גדולה היא מוכחת שאינה נותנה לזה אלא בהערמה ולא מתנה גמורה. וגם כן כתב הרמב"ם ז"ל.

ואינו מחוור בעיני דאם כן יש לנו לדעת איזו תקרא סעודה גדולה ותיבעי אומדנא ואין לך סעודה גדולה מההוא דאמר הבו לה ארבע מאה זוזי ולינסוב ברתאי ואפילו הכי לא אמרינן מתנתו מוכחת דכי היכי דלינסוב ברתיה קאמר. וכי תימא הכא שאני משום חומרא דנדרים הא ליתא דהא לקמן מדמינן לה לדעלמא והאי טעמא בדוקא קא תנו ליה וכדאמרינן לקמן זימנין אמר ליה משום דסעודתו מוכחת עליו כלומר והוא הדין בעלמא וזימנין אמר ליה הא מני רבי אליעזר היא דאמר ויתור אסור במודר הנאה.

אלא נראה לי דהכי פירושו סעודתו שעשה לבנו מוכחת עליו לפי שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה לעשות לנשואי בנו ומפסידה מבנו ונותנה לאחרים. והא דאמר רבא דסעודתו מוכחת עליו נראה לי דדוקא שאמר בשעת המתנה ויבא אבא ויאכל עמנו כלומר סעודתו מוכחת עליו דיבא אבא ויאכל עמנו דקאמר לאו מדעתך קאמר ליה אלא מחמת תנאי גמור ונמצאת שאין מתנתו נגמרת לזה אבל בנותן לו סתם ואחר כך פייס ממנו שיקרא לאביו ושיאכל עמהם מותר דאפילו תאמר שאין כוונתו לתת לזה מתנה אלא מפני שהוא בטוח שיקרא לאביו אם יפייסנו אפילו הכי מותר דמכל מקום מחמת כן נתן לו לזה מתנה גמורה ואלו רצה המקבל אינו קורא לאביו ואפילו הכי תהיה מתנתו קיימת וכיון שכן מותר.

ותדע לך שהרי שנינו נותן לאחר משום מתנה והלא מותר בה ולא עוד אלא שחכמים הראו לו את הדרך כיצד הוא יכול לההנות את המודר על ידי אמצעי ואפילו שאין כוונתו של מדיר לתת את שלו לזה האמצעי אלא מפני שלבו בטוח שיתן למודר ואפילו הכי שרי והכא נמי לא שנא ולא אסרו אלא באומר בשעת המתנה לפי שסעודתו מוכחת שזה שאמר מחמת תנאי קאמר. ותמהני על הרמב"ם ז"ל שאסר אפילו אמר לו כן לאחר המתנה והאמת יורה דרכו. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הרנב"י ז"ל: מאי טעמא סעודתו וכו'. ככתוב לעיל. ולא דמי להא דתנן לעיל נותן לאחר משום מתנה והלה מותר בה דהתם לא טרח בשום דבר אלא שנתן לחבירו מן המעות שבידו או מן הככר שבידו וליכא מדעם דמוכח דלא גמר ואקני. ואף על פי שנתכוון בזה לההנות את המודר מה בכך מכל מקום איהו גמר ואקני הואיל ואחר כמה טרחות שטרח נתנה לו. עד כאן.


דף מח עמוד ב[עריכה]

דהוה שמיט כיפיה דכיתנא שהיה כל עסקו לקנות פשתן והיה שמוט ומוציא ממנו מקצת ומוכר הנשאר בקרן שלו והיה עוסק בכך ולא היה עוסק בתורה. ויש לפרש נמי שהיה (גדול) גוזל וחוטף פשתן מבני אדם ומוכרו. וראשון עיקר. הרי"ץ ז"ל.

אמרי פומבדיתאי האי קני על מנת להקנות הוא וכל קני על מנת להקנות לא קנה. פירוש האי על מנת לאו על מנת דתנאי הוא כשאר על מנת דעלמא דמעשה בדבר אחד ותנאי בדבר אחר כגון הרי זה גיטיך על מנת שתתני מאתים זוז דאמרינן מגורשת והיא תתן דהאי על מנת לא שיהו הנכסים של הבן עד שיהא בן הבן צורבא מרבנן על מנת שיתנם לו כשיהיה צורבא מרבנן קאמר דלא נתנם לבן כלל ואין לו בהם הנאה של כלום אלא שיקנם כדי להקנותם בלבד. ומשום הכי אמרי פומבדיתאי דכיון שאין זה קונה בגוף הנכסים כלל אינה מתנה ולא קנה ואפילו להקנותם. ומדאמרי פומבדיתאי בהאי לישנא קני על מנת להקנות הוא משמע דנותן זה לא אמר בפירוש קני על מנת להקנות אלא ליקני הדין וכי הוי בר בריה צורבא מרבנן ליקנינהו ניהליה קאמר כלישנא דאתמר בגמרא.

ותמיה לי דכיון שכן אמאי אמרי פומבדיתאי דהוי כקני על מנת להקנות אדרבה נימא דמתנת הבן הויא מתנה גמורה דהא לא התנה בה בכלום ואי בעי כי הוי בריה צורבא מרבנן יהיב ליה ואי לא לא דהא דקאמר וכי הוי בריה צורבא מרבנן ניקנינהו ניהליה מדעתו קאמר וכי ההוא דהבו ליה ארבע מאה זוזי ולנסוב ברתאי. וי"ל דכיון דבנו מודר ממנו הנאה ועל ידי מה שאמרו לו אי הוי בר ברך צורבא מרבנן מאי עמד ונתנן ליה בהאי לישנא עניניו מוכיחין עליו ליקנינהו ניהליה דקאמר ליה לאו מדעתו קאמר אלא משום תנאי וכעין דלעיל דסעודתו מוכחת עליו וכדמותיב מינה רבא לרב נחמן. ורב נחמן אמר קני על מנת להקנות קנה כלומר קנה הבן ויכול הוא להקנות לבן הבן.

וא"ת מאי נפקא לן מינה אם קנה אם לא קנה שהרי בן הבן מכל מקום אינו קונה עכשו שאין הבן זוכה לו עכשו ואינו קונה אלא על ידי נתינת הבן שיתן לבן הבן והילכך אם הקנה הבן לבן הבן כי הוי צורבא מרבנן קנה הבן וקנה בן הבן בהקנאה שיקנה לו הבן ואם לא רצה הבן ליתן לבן תבטל גם כן מתנתו שנתן לו אביו ומכל מקום ירש הוא הנכסים ממילא ואף על פי שאינו יכול ליהנות מהם מחמת נדרו של אב לאו בר קשה דמתא לזכות אלא נותנן הוא אם ירצה לבן הזה או לאחר לפי מה שכתבנו למעלה לדעת הרמב"ם ז"ל גבי מתניתין דפרק הגוזל דקתני בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו וכיון שכן מאי נפקא לן מינה אם קנה הבן מחמת מתנה זו אם לאו. ועוד מאי קאמרו ליה אי הוי בר ברך צורבא מרבנן מאי הא לכי מאית אבא זוכה הוא בנכסים מחמת ירושתו ונותן לבנו או לאחיו או לכל מי שירצה וכרתנן בסיפא דההיא מתניתין דפרק הגוזל. ושמא נפקא מינה אם היו שם יורשים אחרים שאם אינה מתנה יירשו הם הנכסים ואם קנה הבן כדברי רב נחמן יקנם לבנו כי הוי צורבא מרבנן ואין לשאר היורשים בנכסים כלום. ואינו נכון כלל. אבל לפי הסברא האחרונה שכתבנו למעלה בההיא דאם מת לא יירשנו לא קשיא מידי דמשמע שחלקו הוי הפקר וצ"ע. ועוד יש לי לומר ענין אחר בזה ובאותה משנה של פרק הגוזל ואכתוב אותו בסוף המסכתא. הרשב"א ז"ל.

וזה לשונו ז"ל בהשמטה: עוד אני חוזר למשנתנו שבפרק הגוזל שהביאו אותם בפרק השותפין דתנן האומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי בחיי אם מת יירשנו בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו ויתן לבנו ולאחיו ולוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו. וקשיא לי אם נותן הוא לבנו ולאחיו היאך קתני לא יירשנו ודאי יורש הוא שהרי יכול הוא ליתנן לבנו ולאחיו ופורע להם חובו ואין לך ירושה גדולה מזו. ואי משום שהוא בעצמו אינה נהנה מהם ממש באכילה ושתיה היה לו לומר לא יהנה מנכסיו. ועוד דכשהוא פורע בהן חובו הרי זה נהנה בכך אף על פי ששנינו המודר הנאה מחברו פורע לו את חובו ומפרשינן טעמא בגמרא משום דמבריח ארי מנכסיו הוא הני מילי בפורע מדעת עצמו אבל אם אמר לו פרע לי חובי אסור דשליחותיה קא עביד. ותדע לך דהא תנן ותורם את תרומותיו ותניא בברייתא תורם לו תרומותיו מדעתו ואמרינן עלה בגמרא מדעתו דמאן אילימא מדעתו של בעל הכרי והא קא מיתהני מיניה דקא עביד שליחותיה וכשהוא עצמו פורע חובו מהם כל שכן שהוא נהנה ואסור.

ומיהו בזו איפשר לתרץ דהוא אינו פורע חובו אלא הן באין ונפרעין ממנו כלומר מן אותם נכסים שהיו ראויין להיות שלו. ומיהו אכתי קשה האיך נותן לבניו ולאחיו שהרי מועל הוא כשנותנו לאחר או כשהוא פורע בו חובו וכדאמרינן בריש פרק אין בין המודר הנאה באומר לחברו ככרי עליך ונתנה לו מקבל שהוא הנודר מעל לכשיוציא.

ועוד קשה היאך איפשר שיירשנו והלא כיון שאסור בהנאתו אין לו בהם כלום דאפילו נתנן לו האב אינו זוכה בהם ואם קדש בהם את האשה אינה מקודשת וכדמשמע בפירוש באותה שמועה שבפרק השותפין דאיבעיא להו קונם פירות אלו על פלוני מהו בחילופיהן ואתיא למיפשטה מהא דתנן במקדש בערלה ובכלאי הכרם אינה מקודשת מכרן וקדש בדמיהן מקודשת אלמא אוסר פירותיו על חבירו כערלה וכלאי הכרם דמו ליה ואם קדש בהן את האשה אינה מקודשת וכן כתב הראב"ד ז"ל שאפילו המקדש בגידולין צריך לחזור ולקדש.

ועוד קשיא לי דכיון דכשמת האב זכה הוא בנכסים ויכול ליתנן לבנו או לאחיו כההוא דשמיט כיפיה דבפרק השותפין דאמרינן ליה אי הוה בר ברך צורבא מרבנן מאי ואמר להו ליקנינהו הדין ולכי הוו צורבא מרבנן לקנינהו ניהליה מאי אמרו ליה והלא אפילו שתיק מיניה זוכה היה בדין האי ברא בחלק ירושתו ויכול ליתנה לבנו בין הוי צורבא מרבנן בין לא הוי. על כרחך הוא כמו שפירשה הראב"ד ז"ל לאותה משנה שבפרק הגוזל דאהמדיר קאי כלומר שהאב המדיר יכול הוא ליתן לבנו של הנידר. וכן פורע לו חובו דומיא דמתניתין דבפרק אין בין המודר דקתני פורע לו חובו וזן את אשתו ובניו אף על פי שחייב במזונותן וכדתניא נמי בברייתא בפרק השותפין האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך לווה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו והא דקתני ונותן לאחיו שיטפא היא ומשום דקתני הכי במתניתין דהגוזל את אביו דלעיל מינה תנא נמי הכין בהאי מתניתין אגב שיטפא.

אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל שפירשה אנידר וכתב וצריך שיאמר להם אלו נכסים שאסר אבא עלי פירשה ז"ל על דרך מתניתין דהגוזל את אביו ונשבע לו ומת דלעיל מינה דאמרינן עלה דההיא בגמרא וצריך שיאמר זה גזל אבא. ומפני שהוקשה לו הענין כמו שכתבתי מצא לו הרב ז"ל טענה ליסמך עליה ואמר שגם זו דוקא באומר אלו נכסים שאסר עלי אבא כלומר דכיון דאמר להם כך אין זה אלא כמודיעו שהוא מגביה לו מציאה וכן בפירעון חובו כיון שגילה כן לבעל חובו וקבלן הלה הרי זה כמלוה שאמר ללוה הגביה מציאה ותנה לי והפטר אבל בנותן סתם או פורע סתם אסור ואלו עשה כן מעל. וכן נראה לי ליישב דברי הרב ז"ל. עד כאן.

וקשיא לי אהא דרב נחמן היאך איפשר לבן לקנות נכסיו אלו כלל דהא אסרן עליו האב בהנאה וכיון שכן היאך הוא יכול להקנותן לבניו לכי הוו צורבא מרבנן שאם הוא לא קנאן אינו יכול להקנותן. וי"ל דהיינו דהא קשיא להו לפומבדיתאי ורב נחמן דאמר דקני סבירא ליה דכיון דאין הבן קונה נכסים אלו להנאתו כלל אלא להקנותן לבנו לא נכנס זה בכלל איסורו כלל ומי' קנה להקנותן. ועוד יש לי לפרש דלא לקנינהו הדין ברא דנאסרו עליו קאמר אלא הדין איניש דעלמא קאמר וכדמוכח קצת לישנא דקאמר רב אשי בסמוך לאימת קני לכי הוי בר ברא צורבא מרבנן. ואי להדין ברא גופיה אקני ליה הכי הוה ליה למימר לאימת קני לכי הוי בריה צורבא מרבנן. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

א"ל רב נחמן והא סודרא דאמרה תורה שלף איש נעלו שמקנה הקונה למקנה סודרו כדי שיקנה לו חלופין והחלופין נקנין אף על גב דסודרא לא קני המקנה דהא חזינן שהמודר נשאר לקונה. אף הכא נמי אף על גב דלא קני מקנה לבנו ואף על גב דלא דמי דבסודר מה שזה קונה אין זה מקנה והכא מה שהבן קונה מקנה לבנו מכל מקום דוגמא קצת יש שכמו שסודר לא קני ומקנה הכא נמי נימא הכי דאף על גב דלא קני מקנה ופלגינן קניינא. אמר רב אשי מה ראייה מן הסודר דחשבת ליה על מנת להקנות ומאן לימא לן דאם תפיס האי לא מתפיס שאם היה רוצה לעכבו שלא היה יכול לעכבו ומשום הכי החפץ נקנה בו דחליפין דידיה הוא ומה שנהגו להחזיר הסודר לפנים משורת הדין עבדי ואכתי לא אשכחנא קנין לחצאין. ועוד לא דמי סודרא להאי דסודרא על מנת להקנות השתא הוא שקונה על ידי הסודר דבר שהוא ראוי לקנותו בלא סודר בהגבהה אם הם מטלטלין ובחזקה אם הוא קרקע או בשטר שהרי בעולם הם דהשתא קני להו הילכך כיון שהן ראויים להקנות עתה אף על גב דלא קני ליה לסודר לגמרי מהני קנין להקנות את החפץ אבל הכא אותו הדבר שאנו מחזרין עליו (כלי הוי) אמר המגיה אולי צריך לומר: דליהוי קנין חצאין אינו בעולם שעדיין לא נולד בן בנו ואינו ראוי להקנות עתה לאימת קני ואם תמצי לומר דקני כשהוא צורבא מרבנן ההיא שעתא הדרא סודרא למריה. (סמנא סודרא) סודרא סימנא בעלמא הוא כלומר קנין חצאין שדה קונה דמשמיט כיפי דמדמית ליה לסודרא הדר למריה כלומר החצאין שהיה רוצה שיקנה ויפקיע רשותו לגבי הקניין חזר לו דבההיא שעתא שיש לו להקנות לא נעשה הקניין הילכך כיון שהולד אינו ראוי להקנות בשעת הקנין חצאין לא מהני ליה קנין חצאין כמו שמהני לגבי סודרא. שטה.

אמר רב אשי ומאן לימא לן דסודרא שקנו בו דאי תפיס ליה המקנה לא מתפיס דילמא אם רצה המקנה תפיס לעצמו קנה הסודר וכשאר מקח וממכר דמי הילכך יכול להקנות בו אבל הכא אם ירצה בנו ליקח את הנכסים של אביו לא קנה דהא קאמר ליה אי הוי בר בריה צורבא דרבנן ליקניה לבריה ולא לדידיה. פירוש.

ועוד סודרא קני על מנת להקנות מן השתא הוא. כלומר אף על פי שההקנאה גרועה שאינו קונה הסודר קנין גמור אלא כדי שיקנה בו את השדה לבעל הסודר מכל מקום אית ביה חדא לטיבותא דעם משיכתו הוא מקנה לו בעל השדה את שדהו. אבל הדין נכסי לאימת קני להן הבן לכי הוי בר ברא צורבא מרבנן דמן השתא לא קני האי ברא בהדין נכסי כלום ולא בפירותיהן שלא נתנן לו שיהא אוכל פירותיהן עד ההיא שעתא אלא להקנותן לבר ברא כי הוי צורבא מרבנן בלחוד הוא דמקנה להו ניהליה והילכך עד דהוי בר ברא צורבא מרבנן דליקנינהו ניהליה לא נגמרת לו אפילו ההיא מתנה כל שהוא וההיא שעתא דהוי בר ברא צורבא מרבנן הדר סודרא למריה כלומר אינו מקנה לו באותה שעה ואותה משיכה או אותה חזקה שהחזיקו על דבר זה מעיקרא לא מהניא דהא כלתה לה והלכה כי הוי בר ברא צורבא מרבנן והוי ליה כעין משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום דלא קנה משום דבשעת משיכה לא קנה וכי מטו שלשים יום כבר כלתה ועברה המשיכה הילכך לא קנה.

אלא דקשיא לי דהא רב נחמן גופיה מודה הוא במשוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום דאי לא קיימא באגם מיהא לא קנה וכל שכן למאי דאסיקנא בשלהי האשה שנפלו לה נכסים דאפילו קיימא באגם לא קנה אי לא אמר ליה מעכשו. וי"ל דרב נחמן סבר דכיון דקני על מנת להקנות קנה האי ברא נמי מן השתא קני כדי להקנותן לבר ברא כי הוי צורבא מרבנן ולא דמי למשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר שלשים יום דהתם אמר ליה בהדיא דלא ליקני כלל עד לאחר שלשים יום וההיא שעתא כבר כלתה לה ואזלה המשיכה. ואיפשר דאפילו רב נחמן נמי בקנין סודר מודה דאינו קונה כי אמר ליה קני סודר זה ותקנה לי שדך לאחר שלשים יום משום דההיא שעתא קא הדר סודרא למריה אבל במעכשו ולאחר שלשים יום קנה. וכן כתוב בתוס' בהרבה מקומות שאין קנין קונה בלא מעכשו.

והא דגרסינן בפרק יש נוחלין גבי הכותב לבנו לאחר מותו צריך לכתוב לו מהיום ולאחר מיתה בהקנאה מהו ואמר רב פפי אקנייה וקנינא מיניה קני קנינא מיניה ואקנייה לא קני. התם טעמא משום דכתב ליה לאחר מיתה ואפילו הכי אסיקנא דהקנאה לא צריך אלא בין הכי ובין הכי קני דמשעת קנין הוא דמקנה ליה הגוף. כן נראה לי.

ונראה דלרב אשי לא דוקא משום דלא מצי לאקנויי לבר ברא עד לאחר זמן מרובה אלא הוא הדין לאומר קני על מנת להקנות השתא לבתר קניני מיד לבר ברא דכל שהאחר אינו קונה בשעת קניינו של זה בסודר דעם משיכת הסודר מקנה לו השדה לבעל הסודר לא קנה דבשעה שהוא מקנה לאחר שאז תשלים קנייתו ההיא שעתא כבר הדר סודרא למריה דמה לי הפסק זמן מרובה מה לי הפסק זמן מועט. (אמר המגיה עיין רשב"א בחידושיו כאן). וקשיא לי אשמעתין בין לרב נחמן בין לרב אשי מה ענין סודר לזה דדברים הנקנים שאדם קונה ומקנה אותם לחוד ודרכי הקניות שאדם קונה על ידם לחוד וקנין סודר אינו מדין קנייה דאם כן תהא בו אונאה וכל שכן ביטול מקח ועוד שהרי קנינן בכלי אף על פי שאין בו שוה פרוטה ואין קונים בפירות ואפילו בבשר שוה מנה ועוד דהא איכא מאן דאמר קונין בכליו של מקנה וצריך לדעתי עיון. הרשב"א ז"ל.

וכתב הרנב"י ז"ל בפירושו להלכות הרמב"ן ז"ל וז"ל: וכתב רבינו ז"ל והלכתא כרב נחמן דסודרא קני על מנת להקנות הוא כלומר מתנה על מנת להחזיר. ואף על גב דאמר רב אשי ומאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מתפיס כלומר דרב אשי דחה בגמרא ואמר דקנה על מנת להקנות לא קאני ובסודר היינו טעמא דקני משום דלאו על מנת להקנות הוא דאפשר שאם בא מושך הסודר לעכבו בידו ושלא להחזירו ליד המקנה הרשות בידו אלא שנהגו להחזירו ולא מן הדין. הא רב נחמן אמר ליה אמר המגיה צריך לומר: דלא כלומר לאו בידי'. כלומר בידי לעכובא לסודרא דקנה על מנת להקנות בלחוד הוא ואפילו הכי קני. ועוד דרב אשי גופיה מידחא הוא דדחי לה למימרא דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ולא תיקשי סודרא לפומבדיתא. אבל איהו כלומר רב אשי כרב נחמן קאמר פירוש דסודר אף על גב דקנה על מנת להקנות הוא קנה דגרסינן בפרק האשה נקנית גבי הילך מנה על מנת שתחזירהו לי אלא אמר רב אשי בכולהו קני לבר מאשה גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין ושמעינן מינה דחליפין קני על מנת להקנות הוא ואי תפיס ליה לא מתפיס והכי נמי פסק הגאון בספר המקח כרב נחמן. עד כאן.

והא מתנת בית חורון דקני המקבל על מנת להקנות לאחר זמן לאביו של נותן שעל כרחין בשעה שנתנה למקבל לא היה בדעתו שיקנה אביו שזה בדוקא היה אסור דהוה ליה מקנה לאביו על ידי אחר ונמצא מהנה. אלא לכך נתכוון שיקנם עכשו הוא על מנת שיתנם לאביו לאחר זמן ויפקע קניינו ולא קני כדאמרינן במתניתין משום דחשיבי ליה עדיין ברשות נותן. זימנין אמר ליה לא משום דבעלמא לא קני על מנת להקנות אף על גב דמקבל לא קני ליה שלעולם אימא לך דקני בעלמא ושאני הכא שהסעודה מוכחת שלא היה מקנה לו כלל אלא כדי שישמח עמו אביו בסעודתו. אבל בזאת שאני אומר רוצה המדיר שיקנם בנו לתת אותם לבנו אם יהיה צורבא מרבנן ולא יוכלו לזכות בו בנתים בניו האחרים שהיו לו ואף על גב דלא מצי ליהנות מהם קני להו לגבי האי שלא יזכו בו אחרים. לא מצאתי ונראה לי. ואני מצאתי שלא היה תשובה טובה שהשיב רב נחמן ולכן היה משנה לפעמים תירוצו ומוקי למתניתין דבית חורין כרבי אליעזר דמחמיר במודר הנאה. הרא"ם.ז"ל.

כתב הרמב"ן ז"ל בהלכותיו: גרסינן בפרק יש נוחלין תנו רבנן מעשה באחד שלא היו בניו נוהגין כשורה וכתב כל נכסיו ליונתן בן עוזיאל מה עשה יונתן בן עוזיאל מכר שליש והקדיש שליש והחזיר לבניו שליש בא עליו שמאי במקלו ובתרמילו כלומר לקפחו על שהחזיר לבניו כלום אמר לו שמאי אם אתה יכול להחזיר מה שמכרתי ומה שהקדשתי אתה יכול להחזיר מה שהחזרתי וכו'. אמר הטיח עלי בן עוזיאל הטיח עלי בן עוזיאל. מעיקרא מאי סבר פירוש שמאי שבא מתחלה לערער עליו על המתנה שהחזיר לבניו מאי סבר ולבסוף כשהודה לו ושבחו מאי סבר. משום מעשה בית חורון כלומר תחלה היה סובר שהמתנה שנתן לו אותו אדם אינה מתנה כמתנת בית חורון שאינה מתנה.

וכתב רבינו ז"ל וחזינן למקצת רבוותא דאמרי דהא מתניתין לענין דינא תניא כלומר לענין דיני ממונות. דאתני ההוא גברא פירוש כשנתן נכסיו ליונתן בן עוזיאל. דלא ליהדר כלום לבניו פירוש ולפיכך ערער עליו שמאי. ולא סלקא להו שמעתא כל עיקר כלומר לדרך זו. דאי אתני אתני כלומר אם התנה בפירוש שעל מנת כן כתבן לו שלא יתן מהם כלום לבניו יש לו ליונתן לקיים תנאו ואם נתן להם כלום הרי מתנתו בטלה ויפה ערער שמאי. ואי שלא התנה הנותן כן בפירוש דברים שבלב אינם דברים. ועוד דלית למתנת בית חורון עסק בכאן ולא אדכרו ליה בגמרא פירוש למתנת בית חורון אלא לענין נדר פירוש כעובדא דשמעתין. אלא האי גברא מדיר בניו מנכסיו היה וכתבן ליונתן בן עוזיאל וכשהחזיר לבניו שליש בא עליו שמאי במקלו ותרמילו לומר שאסור להחזיר להם כלום שלא נתן לו אלא שיבאו בניו ויאכלו עמו בנכסים כלומר ואינה מתנה כיון שאינו יכול להקדישה כעובדא דבית חורון דמתניתין וכיון שאינה מתנה עדיין נכסי האב הן ואסורין לבניו. ואמר לו יונתן בן עוזיאל אם כן לדבריך אינה מתנה החזיר מה שהקדשתי ומה שמכרתי פירוש מפני מה אין אתה מערער גם כן על ההקדש ועל המכירה וקביל מיניה שמאי ושבחו. ובעו בגמרא מעיקרא מאי סבר דלפום סבריה דשמאי מעיקרא ודאי הכי הוא דלאו מתנה היא והדר ממונא למריה ויוציא מה שהקדיש ומה שמכר ומאי חזא לבסוף דשרא לגמרי. ומהדרינן מעיקרא סבר כל במודר הנאה אסור משום מתנת בית חורון ולבסוף הטיח עליו יונתן בן עוזיאל דכיון דאקדיש וזבין ואי אתה יכול להחזיר דסתם אקני ליה כלומר ואין כאן הוכחה דלא ליקני ליה אלא להקנות לבניו אף להחזיר לבניו שרי. פירוש דנכסי יונתן נינהו ויונתן בן עוזיאל להרחיק מן הכיעור ומן הדומה לו הוא דאקדיש מיניהו וזבין מיניהו לגלויי עלה דמלתא דלא דמיא להערמה דבית חורון. הדין הוא פירושא דשמעתא דפריש אדוננו הזקן הרב רבי יצחק ברבי ראובן אל ברגלוני ז"ל ופירושא דייקא ומעליא הוא. ואשכחן ליה סמך בירושלמי דאיתמר התם אמתניתין דבית חורון א"ר יוסי בר בון הכין הוה עובדא יונתן בן עוזיאל הדירו אביו מנכסיו ועמד וכתבן לשמאי מה עשה שמאי מכר מקצת והקדיש מקצת ונתן לבניו מתנה את השאר ואמר כל מי שיבא ויעיר על המתנה הזאת יוציא מיד הלקוחות ומיד ההקדש ואחר כך יוציא מיד זה כלומר מיד מקבל מתנה זה ואף על גב דמערבאי לא משתעו עובדא כדאיתא בגמרין מיהו גלויי מילתא הוא דבמודר הנאה הוה ומשום הכי אדכרו בה מעשה דבית חורון. עד כאן.

סליק פרק השותפין
אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=שיטה_מקובצת_על_הש%22ס/נדרים/פרק_ה&oldid=1055579"