שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ז/דף סו

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סו עמוד א[עריכה]

ולא ולדותיהן: משמע הכא דטפי משמע לאיסור שינוייהן מולדותיהן וגבי נעבד משמע להיפך בפרק כל הצלמים דפשיטא ליה דמשתחווה לקמה וטחנה ועשאה סולת דאינו נאסר ובמשתחווה לבהמה מיבעיא ליה אם הולד נאסר. וי"ל דהכא בסברא תליא מילתא והתם בסברא תליא מילתא דהכא בחטין ועשאן קמח דעת הזונה אל הקמח דלכך הן עומדין וזהו עיקר האתנן אבל הבהמה עיקר דעת הזונה אל הבהמה ולא לולד אבל התם גבי נעבד דעת העובד אל הקמח בעודה בקומתה וביופיה ולא אל הקמח וכשהוא משתחוה לבהמה מפני יופיה הוא משתחוה ונפחת הולד גורם היופי ואם כן דעתו גם אל הולד. הרב רבי ישעיה ז"ל.

עד כאן לא פליגי וכו': בית הלל על ברייתא זו אלא משום דבשינוי קנה אבל במקום דליכא שינוי כגון יוקרא וזולא כדמעיקרא משלם ומבית שמאי נשמע לבית הלל. הראב"ד ז"ל.

לימא תיהוי תיובתא דרב וכו': אבל לרבה לא קאמר דקאמר לעיל שתיה משלם ארבעה כי השתא דאיכא למימר דברייתא לא קאמר אכפל וארבעה וחמשה אבל קרנא לא משלם כעין שגנב אלא כי השתא. אי נמי מיירי במכרו ולא בטבחו דהשתא הוי כי איתבר ממילא כיון דלא טבחו. טלאים כדמעיקרא. פירש הקונטרס בא לשלם טלאים משלם כדמעיקרא טלה גנב טלה משלם וסברא הוא דכיון דהשור והבקר נזכרים בפסוק יש לנו לילך בתר שעת הגנבה כדדרשינן לקמן גנב שור שוה מנה לא ישלם תחתיו חמשה נגידים שנאמר תחתיו פירוש שוין לגופו של שור שגנב שנזכר בפסוק דאף על גב דעל שעת הטביחה בא חיוב ארבעה וחמשה מכל מקום שעת הגנבה נמי גרם לו שאם אין גנבה אין טביחה ואין מכירה אבל אם בא לשלם דמים משלם כשל עכשיו לפי שכל עיקרם תלויה בשומת בית דין ותרי טעמי נינהו גם אינם נזכרים בפסוק ואם כן סברא הוא דמוקמינן בהו דרשא דאחייה לקרן כעין שגנב דמשמע דוקא הקרן ולא ארבעה וחמשה כעין שגנב אלא כשעת העמדה בדין כך יש לפרש לפי שיטת הקונטרס.

ורבינו תם ז"ל מפרש דאין חילוק בין טלאים לדמים דאידי ואידי אזלינן בתר מעיקרא או בתר השתא להקל עליו בתשלומי ארבעה וחמשה והכי קאמר טלאים שדיברה בהן הברייתא שנשתנו למעליותא דנעשו איל כדמעיקרא דלהחמיר על תשלומי ארבעה וחמשה לא אמר רב והה"נ בדמים אי מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבעה דמים שדיבר בהם רב דמעיקרא שויא ארבעה והשתא זוזא דנשתנו לגריעותא בה הוא קאמר רב בשל עכשיו והוא הדין בטלאים כגון בשמנה והכחישה דהוי כשל עכשיו. ולא יתכן דהא אמרינן לעיל מה לי קטלה כולה וכו' לכן נראה כפירוש ר"י. מיהו חילוק זה לא הוי רק היכא דנשתנית גוף הבהמה דהתם שייך למימר דכשבא לשלם כדמעיקרא משלם כדפירשתי אבל לענין יוקרא וזולא אין לחלק דלעולם משלם כשעת העמדה בדין דהא לעולם תלוי בשומת בית דין גם כשמשלם בהמות וטעמא אחרינא נמי דנזכרים בפסוק לא שייך ביוקרא וזולא.

וקשה למורי שיחיה שיטת הקונטרס דמדדחיק לעיל לשנויי כי קאמר רב לענין יוקרא וזולא משמע דלענין שינוי הגוף משלם כדמעיקרא אף כשבא לשלם דמים דומיא דגבי יוקרא וזולא. ועוד מדלא מפליג בשינוי הגוף כדמפליג הכא.

לכן נראה כפירוש הר"י דהכא נמי מפליג כדלעיל בין שינוי הגוף ליוקרא וזולא והכי קאמר טלאים כדמעיקרא כלומר לפי גדלם וקטנם שהיא כשעת הגנבה שמין אותן שאם הגדילו כגון טלה ונעשה איל משלם כפי קטנותו שהיא כשעת הגנבה והוא הדין אם הכחישו ובין ישלם דמים ובין ישלם טלאים וטעמא כדקאמר לעיל דאמר ליה וכי תורא גנבי מינך דכרי וכו' כיון שנשתנה הגוף דמים כשל עכשיו כלומר שומת הדיינים שמין כשל עכשיו ששמין אותה כפל ארבעה וחמשה כפי יוקרא וזולא דהשתא כפי מה שהיה אותו טלה של שעת גנבה נמכר עכשיו שאם היה טלה ונעשה איל דהשתא יש לו לשלם טלה או דמי טלה דלענין שינוי הגוף אזלינן בתר שעת הגנבה כדאמרינן טלאים כדמעיקרא והשתא אם הוקרו או הוזלו טלאים משעת גנבה עכשיו משלם כפי הדמים דעכשיו והיא שעת העמדה בדין. וכן אם הוכחשה או הושמנה נוהגים שני דינים הללו דלענין שינוי הגוף אזלינן בתר מעיקרא ולענין שומת הדמים אזלינן בתר עכשיו ובין אם משלם בהמה ובין אם משלם דמים. וכעין פירוש ר"י נמצא מוגה בספרים בשם רבינו חננאל ז"ל טלאים ונעשה איל כדמעיקרא דמים כעין יוקרא וזולא וגוף הבהמה לא נשתנית כעין עכשיו. תלמידי הר"פ ז"ל.

וגם הר"ר ישעיה ז"ל כתב וז"ל טלאים כדמעיקרא. פירש רש"י בא לשלם טלאים כדמעיקרא דטלאים גנב טלאים ישלם בא לשלם דמים כדהשתא. ודוחק דאם כן כל יפוי כח למזיק דלפי יופיו ישלם מן הטלאים או דמים. לכן פירש ר"י טלאים כדמעיקרא פירוש אם הוכחשה בגוף הטלאים כדמעיקרא דהואיל ונשתנה הגוף אין זה מה שגנב אבל כשהוזלו שאין השינוי ניכר בגוף הבהמה משלם כדהשתא. ורבינו תם פירש וכו'. ע"כ.

וה"ר יהונתן ז"ל כתב לעיל גבי הא דאמרינן כי קאמר רב כגון דמעיקרא שויא ארבעה וכו'. וז"ל כתב הרי"ף ז"ל והני מילי לענין יוקרא וזולא כלומר הני מילי דאמרינן שמשלם כשעת העמדה בדין ששוה יותר ואפילו קרן משלם כשעת העמדה בדין וכל שכן כפלה מבענין יוקרא וזולא שלא נשתנה גוף הבהמה השתא ממה שהיתה מעיקרא והשתא דקא זבין לה הוא גזיל לה.

עוד כתב הרי"ף ז"ל אבל גנב טלה ונעשה איל וכו' משלם תשלומי כפל כעין שגנב כלומר משלם שני טלאים דמשמע לא שני אילים.

עוד כתב ז"ל והיינו דקאמר רבא טלאים כדמעיקרא וכו' כלומר אם רוצה לשלם בגוף הבהמות משלם שני טלאים ולא שני אילים דמשעה שגנב בעינן שישלם משום דאההיא שעתא הוא דמחייבינן ליה ולא משום טביחה ומכירה שהרי קנאם באותו שינוי. דמים בשל עכשיו וכמו כן אם אין בידו טלאים ורוצה לשלם דמיהם משלם כדהשתא כלומר אם הוקרו טלאים דמעיקרא כשגנבו לא היו דמי הטלה אלא שני דינרין ועכשיו בשעת העמדה בדין נתייקרו ועומדין בשמונה דינרין משלם שמונה דינרין דהיינו דמי שני טלאים ואם הוזלו דמעיקרא שוה טלה ארבעה דינרין והשתא לא שוה אלא שני דינרין בהא לא איירי בברייתא אלא רב הוא שהשמיענו דקרן משלם כעין שגנב דהיינו שני דינרין שהוזלו מפני שני טעמים לפי שהכפל מעולם לא נתחייב לו עליו אלא כשעת העמדה בדין הוא מתחייב דהא אי הוה מודה מעיקרא הוה מיפטר אבל בקרן נתחייב מיד שהוציאו מרשות הבעלים ודין הוא דלישלם כדהאי שעתא ועוד דכתיב גנבה וחיים אחייה לקרן וכו' אבל כפל לא מקרי גנבה. ע"כ.

וזה לשון הר"מ מסרקסטה ז"ל גנב כחושה והשמינה או אם גנב שמנה והכחישה משלם כפל וארבעה וחמשה כעין שגנב גנב טלה ונעשה איל משלם כפל כעין שגנב והיינו דקאמר רבא טלאים כשל מעיקרא משלם אף על פי שהוקרו משלם שני טלאים ממדת הראשון שגנב ואי לית ליה טלאים משלם לו דמים כפי מה ששוים שני טלאים כמותו עכשיו אף על פי שאין שוין עכשיו יותר ממה שהיו שוין מתחילה והוא דקטלוהו איהו בידים בתר דאייקר דאי מתה מאליה משלם כשעת גזלה דמים. ובהך דגנב טלה ונעשה איל וטבחו הואיל ונעשה שינוי בידו וקנאו אם טבח ומכר אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה דשלו הוא טובח וכו'.

ורבינו חננאל ז"ל פירש טלאים כדמעיקרא אם הוא השינוי בגוף הטלאים וכו' דמים כשל עכשיו כשהוא השינוי בדמים כגון דמעיקרא שוה ארבעה והשתא זוזא בהא הוא דאיירי רב בתשלומי כפל ואמר שמשלם כפל וארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין אבל קרן משלם כעין שגנב. ואפילו תנא דברייתא מודה בהא דבשעת העמדה בדין משלם דמים על הכפל כיון דלא אשתני גופא ולא קם ברשותיה דגנב אלא ברשות הבעלים הוא עומד ובשעת העמדה בדין הוא מתחייב בכפל. ע"כ.

וזה לשון הראב"ד ז"ל טלאים כשל מעיקרא דמים כשל עכשיו אף על גב דאמרי בית שמאי בטלה ונעשה איל שמשלם כמעיקרא אף על פי שהשינוי עומד במקומו והוי כיוקרא וזולא משום דהוי ליה ככחושה והשמינה דאמר ליה אנא מפטמנא ואת שקלת. וזהו הטעם שאמר רבי חנינא למעלה משום דאמר ליה תורא גנבי מינך דיכרא וכו' כלומר ולא גדלתיו אני במזונותי אבל יוקרא וזולא שויא מעיקרא זוזא והשתא ארבעה וטבחה דהויא ליה כתברה או שתיה משלם קרן נמי כדהשתא דהשתא נמי קא גזיל לה ואי שויא מעיקרא ארבעה והשתא בשעת טביחה זוזא לא משלם ארבעה וחמשה אלא זוזא אבל קרן מיהא כעין שגנב דההיא שעתא נמי שעת גזלה הואי לגבי קרנא אבל לכפל ולתשלומי ארבעה וחמשה לא משלם אלא כדהשתא דבי דינא הוא דמחייבי ליה השתא. ע"כ.

יאוש אמור רבנן דנקנה: תימה לי היכי פשיטא ליה מילתא דאמרי רבנן דליקני ואדרבה קיימא לן דלא קני והיכי פסיק ואמר אמרי רבנן דקני ודכוותה זה לא אשכחן אלא כמה שהוא פשוט שהוא כן אלא דמספקא מילתא מהכא וכדאמרינן מנא הא מילתא דאמרי רבנן זיל בתר רובא ודכוותה טובא בתלמוד אבל הכא דעיקר מילתא ליתא היכי פסיק ותני אמרי רבנן דקונה. ואי משום הא דתנן על המריש הגזול שבנאו בבירה מאי קא מיבעיא ליה הא מפרשה מתניתין דלאו דאורייתא אלא משום תקנת השבים. ואי משום מתניתין דעורות של בעל הבית דבסמוך הא משמע דלא משמע ליה לרבה מינה שיהא יאוש כדי אלא כשקצען וכדמשמע ליה נמי לרב יוסף מעיקרא דאי לא לותיב מינה רבה גופיה לרב יוסף כי אותביה רב יוסף מההיא דגזל חמץ. ואפשר דההוא דרבה קאי על מאי דאמרינן לקמן גבי הגונב אחר הגנב לא שנו אלא לפני יאוש אבל לאחר יאוש קנה גנב ראשון והנך מתניתא דלקמן דשמעינן מינייהו דלא קנה לא שמעינן ליה. הרשב"א ז"ל.

מידי דהוה אמוצא אבדה: ולאו דוקא דומיא דאבדה דהתם באבדה אפילו מידי לא משלם והכא בגזלה אף על גב דקתני לה לגוף הגזלה מכל מקום דמים בעי לשלומי וטעמא רבה איכא דלא דמי גזל לאבדה דאבדה נתיאשו הבעלים מקמי דתיתי לידיה דמוצא ואם כן הפקר הוי ולכך לא מחייב מידי אבל גזלן דאתא לידיה קודם יאוש מיד נתחייב לשלם או גופה או דמיה הילכך כי נמי נתיאש בתר הכי לא נתיאש מדמיה. וא"ת אם כן היכי מדמה להו להדדי. ויש לומר דהכי מדמה להו כי היכי דבאבדה מועיל יאוש לקנותה לגמרי כמו כן מהניא גוף הגזלה לקנותה שלא ישלם רק הדמים. תלמיד הר"פ ז"ל.

מוצא אבדה לאו כיון דאייאש מרה מינה וכו': פירש רש"י ז"ל מדכתיב אשר תאבד ממנו שאבודה ממנו ומצוייה אצל כל אדם וכו'. ולא נהירא דהתם אין הטעם משום יאוש דאפילו עומד וצווח שאינו מתייאש מותרת דגזרת הכתוב היא דנעשח כצווח על ביתו שנפל. אלא אומר ר"י דנפקא לן וכו' כמו שכתוב בתוספות. הרא"ש ז"ל.

דף סו עמוד ב[עריכה]

ואם איתא דיאוש כדי קני ממונא מעליא בעי לשלומי ליה: והיכי מצי למימר ליה הרי שלך לפניך והרי משנתייאש זה אינו שלו אלא שמע מינה דיאוש כדי לא קני. הראב"ד ז"ל.

איתיביה אביי לרבה קרבנו וכו': לאו אותביה אכולה מילתא אלא אמאי דמספקא ליה אי מדאורייתא מקשי דהא שמעינן דלאו דאורייתא אבל לאביי גופיה יאוש כדי קנה מדרבנן מיהא ולא כרב יוסף וכדמקשי ליה לרב יוסף ממתניתין דעורות של בעל הבית. ותמיהא לי לישנא דאמר איתיביה אביי לרבה דרבה ספוקי הוא דמספקא ליה אי דאורייתא ומיבעיא בעי ליה ולמאי דבעי לא מותבי ליה ולא הוה ליה למימר דתא שמע וכזה לא ידעתי בשום מקום. הרשב"א ז"ל.

איתיביה אביי קרבנו ולא הגזול: קא סלקא דעתין דהכי קאמר כי מצי מקדיש דלהוי קרבן כשהוא שלו אבל אם גזל אותו אינו יכול להקדישו ואי לפני יאוש לא צריך האי קרא מכי יקדיש את ביתו קדש נפקא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו אלא לאחר יאוש ואפילו הכי לא מצי מקדיש ליה דשמע מינה דלא קני. הראב"ד ז"ל.

אי לפני יאוש פשיטא: פירוש דאין ההקדש חל הואיל ואינו שלו להקדישו אלא לאו לאחר יאוש דשמע מינה דיאוש לא קני. וא"ת סוף סוף היכי קאמר ליה כיון דיאוש לא קני פשיטא דאין ההקדש הקדש. וי"ל דנהי דיאוש לא קני כשהוא כדי מכל מקום יאוש ושינוי רשות קני וההקדש הוי שינוי רשות.

וא"ת כיון דקני ליה אמאי ממעט ליה קרא. ויש לומר משום דהוי ליה מצוה הבאה בעבירה. וא"ת היכי פשיט מינה דיאוש לא קני וא"ל יאוש קני ומכל מקום ממעיט ליה קרא משום מצוה הבאה בעבירה. יש לומר דלא הוי מצוה הבאה בעבירה דכיון דקנייה ביאוש לחודיה קודם שהקדישה נמצא שההקדש חל בהיתר אבל כי אמרי דיאוש כדי לא קני נהי דקני לה בהקדישה ביאוש ושינוי מכל מקום הוי מצוה הבאה בעבירה. תלמידי הר"פ ז"ל.

וכן פירש ה"ר ישעיה ז"ל וז"ל אלא לאו לאחר יאוש ושמע מינה יאוש לא קני דלכך ממעטי ליה דאף על גב דאיכא שינוי רשות דהקדישו לקרבן והוה ליה יאוש ושינוי רשות דקתני לכולי עלמא הכא אין רצון ההקדש לקנותו בשינוי רשות זה דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה אבל אי הוה קני ביאוש לא מקרי מצוה הבאה בעבירה הואיל וקני בלא שינוי רשות ההקדש דהכי סבירא ליה לאביי. עד כאן לשונו.

דגזל משכב דחבריה: משמע מתוך פירוש רש"י ז"ל דאפילו אם גזל משכב גמור של חבירו דאינו מטמא דגזרת הכתוב הוא דמשכב הגזול לא יטמא אדם. ותימה הוא דהא כל המשכב אשר ישכב עליו כתיב. הרשב"א ז"ל. ועוד קשה מאי שנא מהא דאמרינן בגדי עם הארץ מדרס לפרושים ואם דרס עם הארץ על בגדו של חבר טמאו כדאיתא בפרק בנות כותיים. הרא"ש ז"ל.

על כן פירשו התוספות דגזל משכב דחבריה כגון עורות דבעל הבית שאין מחוסרין אלא ייחוד ואף על גב דהך דמשכבו ולא הגזול וכו' ככתוב בתוספות מכל מקום דומות זו לזו בדבר זה שכמו שאין משכבו דתניא מחוסר מעשה אלא מחשבה לבד הכי נמי קרבנו דתניא בקרבן שאין מחוסר מעשה והיכי דמי שכבר הקדישו הבעלים שאז הוא גזל בהמה דחולין והקדישה מחוסר מעשה גמור הוא זה ואינו דומה למשכבו דתניא. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל בגזל משכב דחבריה. מתוך פרטיה משמע שבגזל משכב גמור כגון כר או כסת דגזרת הכתוב הוא הואיל ואינו שלו לא יטמא. וקשה דהא תנן הגנבים שנכנסו וכו'. וצריך לומר כיון דמיוחד למשכב ביד בעלים מטמא והכא מיירי בעור שייחדו הנגזל לעשות מנעלים והגזלן יחדו לישיבה והיינו דממעט ליה דאין יחוד הגזלן ומחשבתו מועלת כלום. ע"כ.

וזה לשון הראב"ד ז"ל אמר ליה רבא אלא מעתה סיפא דקתני בפרשת זבים משכבו ולא הגזול אם ייחד עור למשכב אם הוא שלו יחודו יחוד אבל אם גזלו אינו כלום היכי דמי אילימא דגזל עמרא ועבדיה משכב שהוא כעין שגזל חולין והקדישן שאתה אומר שינוי מעשה מי איכא למאן דאמר דלא קני אלא מאי אית לך למימר דגזל משכב דחבריה שאינו מחוסר אלא יחוד בלבד הכא נמי דגזל קרבן דחבריה שאינו מחוסר אלא הבאה בלבד ולעולם לפני יאוש ואף על פי שכבר היה קדוש ביד בעלים אשמועינן שאם גזלו והקריבו ונשחט לשמו פסול כאלו נשחט שלא לשם בעלים. ע"כ.

ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל כבר ידעת שהזב מטמא משכב ומושב בכלים הראויים לכך אף על פי שלא נגע בהם ואפילו אלף כלים זה על גבי זה נטמא התחתון גזל צמר ועשאו בגד לשכיבה אין ספק שקנאו בשינוי מעשה והרי הוא שלו אבל אם גזל משכבו של חבירו ולא נגע אלא ששכב עליו תחת משכב אחר יראה מכאן שאינו נעשה אב הטומאה לטמא אדם. וגדולי המחברים כתבו שהוא טהור לגמרי עד שיתיאשו הבעלים בודאי ואם גנב סתמו נתיאש וטמא ואם נודע שלא נתיאש טהור. והדברים תמוהין שלא מצינו בתלמוד חילוק בין כלים שלו לכלים של אחרים אלא בכלים הראויים לישיבה או שאינן ראויין.

ומתוך כך פירשו גדולי המפרשים דגזל משכב דחבריה כגון עורות של בעל הבית שאין מחוסרים ישיבה אלא יחוד שאין צריכין שום תיקון ואמר שאם ייחד עור למשכב ומושב אם שלו הוא יחודו יחוד וטמא ואם אינו שלו אין יחודו מועיל והרי הוא טהור. ע"כ.

וה"ר יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש כתב בתשובה וזה לשון השאלה והתשובה מועתקים מלשון ערבי וששאלת בפרק מרובה על מה שאמרו על הברייתא שאמרה משכבו ולא הגזול אלא מאי אית לך למימר כדגזל משכב מחבריה הכא נמי בדגזל קרבנא מחבריה ואמרת ישמרך צורך שנראה שנתרצה הקושיא מקרבנו ולא הגזול במה שהעמיד אותה בדגזל משכב מחבריה אם יאוש כדי קני היה ראוי שיקנה אותו ויהיה משכבו.

דע שמה שאמרו משכבו ולא הגזול אינו לענין מי שגזל מלבוש ממלבושי חבירו וחשב לעשות אותו משכב כמו שעלה על דעתך באופן שיעלה על הדעת שיאמר בו היכי דמי אילימא לפני יאוש פשיטא קרא בעיא אלא במי שגזל משכב מחבירו והיה אצל חבירו משכב כמו שהעמדנו אותה בדגזל משכב מחבריה או גזל ממנו מלבוש ועשאו משכב או ישב עליו ובשני הפנים הנזכרים לא שכב עליו בנגיעת גופו לו אבל ישב או שכב עליו מבלי שיגע אליו בגופו כגון שהיה תחת משכבות אחרים שנעשה טמא מצד היותו משכב לא מצד היותו מגע ועליו אמר הכתוב ואיש אשר יגע במשכבו ודרשו בו משכבו ולא הגזול שלא יטמא בתורת משכב מבלי נגיעת גופו לו שהוא בתורת נגיעה ולא נעמיד זה בדגזל מלבוש מחבירו וחשב לעשותו משכב כמו שעלה בדעתך שאז אם נעמידנו לפני יאוש נאמר פשיטא קרא בעיא אבל אמנם הוא בדגזל משכב מחבריה ושכב עליו מבלי נגיעת גופו לו או גזל מלבוש מחבירו פשיטא ועשאו משכב ששכב עליו מבלי שיגע בו בגופו ומה שחייב שלא יקשה על רבה מאמרו משכבו ולא הגזול להיותו יכול להעמידו לפני יאוש אבל לאחר יאוש קנאו ונעשה משכבו ואי אפשר שנאמר כאן אילימא לפני יאוש פשיטא קרא בעיא לפי שלא נעמיד אותה במי שגזל מה שאינו משכב וחשב לעשותו משכב בלי שום פעולה כדי שנאמר בו פשיטא אבל העמדנוה במי שגזל מה שכבר היה אצל חבירו משכב ושכב זה הגוזל עליו מבלי שיגע גופו בו. והה"נ אם גזל מלבוש מחבירו ועשאו משכב בפועל ששכב עליו מבלי שיגע בו גופו שאז לא יעלה על הדעת לומר בו פשיטא קרא בעיא לפי שלא נתחייב לומר פשיטא אלא לענין קרבנו לפום מאי דקא סלקא דעתין שהוא בגזל שור מחבירו והקדיש אותו ועשאו קרבנו שאם היה לפני יאוש פשיטא שהרי ההקדש אינו תופס בו מעיקרו כדי שתצטרך התורה לדקדק אם יעלה בו קרבן ויצא בו ידי חובה אם לא יעלה לו ולא יצא בו ידי חובה.

אמנם לענין טומאה כבר העמדנו אותה בדגזל משכב מחבריה ושכב עליו מבלי נגיעת גופו לו ולא העמדנו אותה במי שחשב לעשות משכב מה שלא היה משכב קודם והנה היה עולה בדעתו לומר והיה גם ההיקש מחייב שאם נפל כבדו עליו מבלי שיגע בגופו שנטמא כדין המשכב ומי שנגע בו יהא טמא עם היות שהוא ממון חבירו ואינו ממונו קא משמע לן משכבו עד שיהא משכבו שלו ולא של אחרים אבל לעולם אחר יאוש על משכבו קרינן ביה ועל זה אין קשה על רבה ממשכבו ולא הגזול. ע"כ.

וזה לשון תלמידי הר"פ ז"ל דגזל קרבן מחבריה. פירוש לא מיירי בגזל חולין ואקדשינהו דאם כן לא הוי דומיא דמשכב דאוקימנא בגזל משכב אלא מיירי בגזל קרבן שהקדישו הנגזל ואחר זה גזלו ממנו. וא"ת כי נמי מיירי בגזל חולין ואקדשינהו כדקא סלקא דעתך מעיקרא הוי שפיר דומיא דמשכב למאי דפרישנא דגזל משכב מחבריה רצה לומר שלא היה מיוחד למשכב מעיקרא והגזלן יחדו למשכב. וי"ל דכשגזל בהמה של חולין כיון שמחוסרת קדושה חשיב כמחוסר מעשה והוי כעין גזל עמרא ועבדיה משכב ולא הוי דומיא דגזל משכב מחבריה. דגזל קרבן מחבריה פירש הקונטרס לשון אחר דלעולם לפני יאוש וקא משמע לן דאף לפני יאוש נגזל לא מצי פטר נפשיה אף על גב דלא איאש.

ולא נהירא דאמרינן לקמן גבי גנב שחט תמימים בפנים לשם בעליהם דחזרה קרן לבעלים לפי שנפטרו הבעלים מן הקרן. לכן נראה כלשון שני שבקונטרס דגזל קרבן מחבריה וקא משמע לן דגזלן לא מצי נפיק מיהא במקדיש בשביל עצמו ואיירי גם בלאחר יאוש וקא משמע לן דאף על גב דיאוש קני שאני קרבן דכל היכא דאיתיה ברשותא דרחמנא איתיה הילכך לא קני ליה ביאוש.

וא"ת אם כן לא הוה דומיא דגזל משכב למאי דפירשה שיחדו הגזלן והתם מיירי על כרחך לפני יאוש דאי לאחר יאוש שפיר יחדו הגזלן דקנייה ביאוש וגבי קרבן מיירי לאחר יאוש כדפרישית. וי"ל דאין להקפיד בכך כיון דדמו אהדדי לענין משמעותיה דאידי ואידי נעשו מה שסופן להיות בעודם ביד הנגזל שלא היה בהם שינוי מעשה משבאו ליד הגזלן מקשי' ראשונה אמרינן הכי.

וא"ת אם כן דמיירי לענין דלא נפיק ביה גזלן כדפרישנא אם כן למה לי קרא פשיטא דאפילו (משלו) מכרו לו לא נפיק כדאמרינן בפרק האשה בפסחים המוכר עולתו שלמים לא עשה ולא כלום. וי"ל דמיירי בקדשים קלים ואליבא דרבי יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים הם ושפיר מצי למכרו ומכל מקום בגזול לא נפיק. אי נמי מיירי בפסח ודברי הכל שהרי יכול למנות וכו' ככתוב בתוספות פ"ב.

עורות של בעל הבית מחשבה מטמאתן: פירש הר"מ דמיירי בשאינן עבודין דאי בעבודין בלא מחשבה מקבלין טומאה כדאמרינן בשבת ולא אמרו עבודין אלא לענין טומאה פירוש דעבודין מקבלין טומאה שלא במחשבה דעל כרחך מיירי בלא מחשבה דאי במחשבה אפילו שאינם עבודין נמי מקבלין טומאה כדאמרינן בזבחים העור משהופשט מקבל טומאה. אי נמי יש לומר דמיירי שפיר בעבודין ומחשבה דקאמר הכא היינו לטמא משכב דבסתמא לא קיימי למשכב ודלא כפירוש הקונטרס דפירש מחשבה היינו שחשב לעשות שולחן או דולנקי. וכן נראה דמיירי לענין משכב והא דמתני' בתורת כהנים גבי משכבו שמא היינו פלוגתא דרבי שמעון גבי משכבו כדפרישנא לעיל והוא בתוספות ולא הך דעורות. תלמידי הר"פ ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל עורות בעל הבית אם יחדם לשכיבה והסיר אותם מעשותם רצועות מחשבה מטמאתן שכל הכלים עולים לידי טומאה במחשבה ושל עבדן אין מחשבה מטמאתן שאין יחודו יחוד לפי שהוא נמלך בכל שעה למכרן. ע"כ.

הכא במאי עסקינן במקצע סביבותיו לצורך משכב דאיכא קצת מעשה מיהו בעיא יאוש בכי האי מעשה דלאו מעשה גמור הוא. הראב"ד ז"ל.

וזה לשון תלמידי הר"פ ז"ל בשקצען. ואם תאמר כיון דאיכא שינוי מעשה למה לי יאוש דהא בין רבנן בין רבי שמעון בעי יאוש מדמפליג בין גנב לגזלן וכדפירש הקונטרס לעיל. ויש לומר דהקציעו לא הוי שינוי מעשה גמור דמעשה זוטא הוא ולכך בעי נמי דהוי יאוש בהדיה ומחשבה דקתני לאו מחשבה גרידתא קאמר אלא מחשבה עם הקיצוע קאמר. ושמא גם הקיצוע קרי ליה מחשבה משום דמעשה זוטא הוא. ע"כ.

כל שאין בו חסרון מלאכה: וא"ת בלאו ההיא דעוצבה וכו' ככתוב בתוספות. וי"ל דדילמא הך בבעל הבית או בשקצעה אדם לכן שאינה מחוסרת אלא מחשבה. תוספת שאנץ.

האי מילתא קשו בה רבה ורב יוסף עשרין ותרתין וכו': פירוש רבה הקשה לרב יוסף ולא מצא רב יוסף תירוץ עד דיתיב ברישא ופירקה. ור"מ פירש דלרבה נמי הוי קשי דהוה מספקא ליה אי יאוש קני מדאורייתא ואמאי תפשוט מהכא דקני מדאורייתא דאי לא קני אלא מדרבנן אמאי אמרי רבנן דשל גנב מחשבה מטמאתן ולרבי שמעון לשון של גזל דמסתמא מייאש די לנו אם נאמר דבידוע שנתייאשו נחת להו טומאה ולא בסתם ולהכי איצטריך גם לרבה לשנויי בשינוי השם. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון תלמידי הר"פ ז"ל קשו בה רבה ורב יוסף עשרין ותרתין שנין. תימא לרבה מאי קשיא ליה הא לדידיה ניחא שפיר דמיירי ביאוש גרידא ומשום דיאוש קני כדאמר רבה. ויש לומר דבתורת כהנים פליגי רבי שמעון ורבנן בקרא דמשכבו דאם תמצא לומר למעוטי למאן דאמר גזול ולמאן דאמר גנוב כדפרישנא לעיל וכיון דמקרא נפקא להו אם כן מדאורייתא קאמרי דיאוש לא קני ולכך קשיא ליה לרבה דרבה סבר דשמא יאוש מדרבנן ולא מדאורייתא. ע"כ.

והרשב"א ז"ל כתב מדאמרינן שינוי השם כשינוי מעשה דמי שמעינן מינה דשינוי השם קונה בלא יאוש כשינוי מעשה וכדאמרינן נמי לעיל לענין טלה ונעשה איל ונקנינהו בשינוי השם ובהא לא איפליגו רבה ורב יוסף. ותדע לך דהא אמר רבא הא מילתא קשו בה רבה ורב יוסף ולא אפריקה עשרין ותרתין שנין עד דיתיב רב יוסף ברישא וכו' אלמא האי פירוקא סליק לכולהו לרבה ורב יוסף. והא דאקשינן ממתניתין דמריש לכולהו אקשינן וכי פרקינן נמי לכולהו פרקינן אפילו לרבה וכו'. ע"כ לשונו.

שינוי השם כשינוי מעשה דמי: ומכל מקום בעי נמי יאוש בהדי שינוי השם מדקתני של גזלן אין מחשבה מטמאתן. תלמידי הר"פ ז"ל.

ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו כל הכלים אין מקבלין טומאה עד שתגמר מלאכתן ואם היו ראויין לקצת דברים כמו שהן לצורך אותה מלאכה ירדו לידי קבלת טומאה באותה מחשבה. מעתה עור שסתמו עומד לקצוע אם למנעלים אם לרצועות ומכל מקום ראוי הוא לעשות ממנו שלחן ואין צריך לעשות מלאכה אחרת שהיה דרכם להיות להם עור שלם מיוחד לשטחו על הקרקע וליתן עליו מפה ולאכול אם חשב עליו ליחדו לכך הרי זה מוכן לקבל טומאה מצד מחשבה זו. במה דברים אמורים בעורות של בעל הבית שמכיון שיחדו יחדו אבל של עבדן אין מחשבה מורידתן לידי טומאה ומכל מקום אם קצען מעט סביב לייפות לצורך שלחן הרי מעשה זה מורידן לידי טומאה אף בעבדן.

גנב שגנב עור שלם וחשב עליו לשלחן הרי הוא כבעל הבית שסתמן נתייאשו הבעלים ולענין טומאה יאוש מועיל אבל הגזלן אין מחשבתו מועלת אלא אם כן נודע בודאי שנתייאשו הבעלים. וגדולי המחברים פירשו כל העניינים האלה לענין טומאת מדרס. למדת ממה שכתבנו שכל שאין בו חסרון מלאכה מחשבה מטמאתו וכל שיש בו חסרון מלאכה אין מחשבה מטמאתו אלא העור לשלחן שאף על פי שצריך קיצוע מעט ליפותו אין זה קרוי חסרון מלאכה הואיל והרבה עושין אותו בלא קיצוע. למדת שהיאוש קונה לענין טומאה ולא עוד אלא שיש כאן שינוי השם שמתחילה נקראת עור ועכשיו נקראת עוצבא או אברזין ושניהן שמות ארמיים לשלחן.

וקצת מפרשים כתבו שמכאן למדנו ששינוי השם קונה בלא יאוש מדקאמר שינוי השם כשינוי מעשה ומדמין אותה לטלה ונעשה איל. ומכל מקום אינו דומה שטלה ונעשה איל שינוי גדול הוא והרי הוא כשינוי מעשה אבל זה יחודו לשלחן הוא שמשנה השם בלא שום שינוי אחר. ומה שאמר כשינוי מעשה פירושו עם היאוש ומכל מקום שינוי מעשה הוא שקונה בלא יאוש אבל שינוי השם דוקא ביאוש. והוא הדין לשינוי רשות וכמו שאמרו שינוי רשות בלא יאוש מי איכא למאן דאמר דקני. ע"כ.

והרי מריש: תימא דילמא ההיא דמריש מיירי לפני יאוש ושינוי השם לא מהני לפני יאוש כדפירש לקמן וליכא למימר דמשמע ליה דמיירי בכל ענין גם לאחר יאוש אין זה דאם כן לשינוייה נמי דמשני מריש שמו עליו ולא הוי שינוי השם אכתי תקשי ליה לרבה דאמר יאוש גרידא קני אלא ודאי מדלא פריך מינה לרבה שמע מינה דמיירי לפני יאוש והיכי קשיא ליה. וי"ל דלעולם מהני שינוי השם בלא יאוש ולהכי קא פריך ממריש ואף על גב דלעיל גבי עוצבה לא מהני שינוי השם בלא יאוש לאו משום דנבעי בעלמא יאוש בהדי שינוי השם אלא משום דהתם גבי עוצבה אי לאו היאוש לא הוי שינוי השם והיאוש גרם שנשתנה שמו לעוצבה לפי דשינוי השם על ידי דבורו של גזלן הוא שיחדו לעוצבה וקראו אברזין הילכך אי לאו דיאשו מיניה הבעלים שינוי השם דעל ידי יחודו ודבורו של גזלן לא הוי שינוי השם דלא מקרי אברזין משום דבורו של גזלן כיון דאכתי לא איאש מיניה הבעלים ושמא אין הבעלים רוצים שיהא אברזין אבל גבי מריש בלא יאוש מאריה יש כאן שינוי השם דכיון שבנוי בבירה ממילא קרוי מטללא ואינו תלוי בדבורו של גזלן הילכך יש לו להועיל בפני עצמו. והכי נמי אשכחן לעיל גבי טלה ונעשה איל דפריך וליקנינהו בשינוי השם אף על גב דליכא יאוש והיינו טעמא דאין שינוי השם תלוי בדבורו של גזלן דממילא הוי איל. תלמידי הר"פ ז"ל.