שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ט/דף קי

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קי עמוד א[עריכה]

לאו מי אוקימנא לההיא כגון שנפלו לה בשדה אתרת דלית ליה בארעא מידי וכליא קרנא וכי אמר אביי הכא פירא הוה דקרקע דיליה הוא והא קאי קרקע קמלה ולא כליא קרנא. הראב"ד.

מילתא דעבידא לאגלויי הוא. האי שינוייא לא קאי אלא אהא דפרכינן הילכתא אהילכתא אבל רב כהנא בכל ענין קאמר פירות בחזקת אוכליהן עומדין דלא מסתבר למימר דרב יהודה ורב כהנא בחשש טורח בית דין פליגי. וגם מדקאמר בחזקת אוכליהן עומדין משמע דחזקה גמורה היא עד שיוציאו מידו בעדים. הרא"ש. ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: אסיקנא דהלכתא כוותיה דרב כהנא דאמר פירות בחזקת אוכליהן הן עומדין דכיון דעביד לאיגלויי בסהדי לא מטרחינן בי דינא תרי זימני הילכך אי מייתי סהדי דלתרתי שנין הוא דמשכנה גביה מהימני ולא שייך למימר הכא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כלון שעוים החתומים על השטר נושה כמי שנחקרה עדותן בבית דין דכיון דאיכא מילתא סתימא בשטרא ולא ידיעא לדייני סהדי אמאי חתמו בכל כהאי גוונא אין לן להימונינהו לסהדי וכהאי גוונא אמרינן גבי תנאי היו דברינו דנאמנין הילכך מפיק לה לארעא ולפירי מיניה דמלוה כשיעור מה שאכל בשנה שלישית ואף על גב דקא טעין מלוה דלא אכל כשיעור זוזיה בהנהו תרתי שנין אפילו הני לא מנכינן ליה מידי מהנהו פירי דשנה שלישית ונפקא ארעא מיניה בלא כסף. כן נראה וצריך עיון. ולא שייך לן הכא להימוניה למלוה בטענת מיגו דאי הוה נעי כביש ליה לשטר משכנתא והוה טעין לקוחה היא בידי כיון דקמה בידיה תלת שנין דהאי ודאי כיון דאיכא סהדי דבתורת משכונא אתת לידיה לא מהימן למימר לקוחה היא בידי אלא היכא דאכלה תלת שנין בתר דשלמו יומי משכנתא לפום סהדותייהו דסהדי כגון מלוה אומר חמש ולוה אומר שתים ואסהידו סהדי כדקאמר לוה ובכהאי גוונא הוא דאיכא למימר דאי טעין מלוה לחמש שנין אתנית בהדאי בלא סהדי דמהימנינן ליה בטענת מגו דאי בעי הוה אמר לקחתיה ממך בתר דשלמו ?מי משכנתא והא אחזיקו לי תלת שנין ואירכס שטרי.

והר"מ כתב בפרק ז' מהלכות שכירות. אכלה שלש שנים וכבש השטר ואמר לחמש שנים וכו' עד שהרי אכלה שלש שנים. ונראה לומר דבדליכא סהדי דבמשכנתא היא גביה הוא דקאמר הכי. מיהו האי דינא דאמרינן פירות בחזקת אוכליהם הן עומדים הא פרישנא טעמא דמילתא משום דעביד לאיגלויי בסהדי. הילכך היכא דמיתו סהדי דלא עביד לאיגלויי ואכלה שלש שנים ולוה קטעין דבתורת גזל אכל פירות של שנה שלישית אי ידיע לעלמא דודאי בתורת משכונה בא אותו הקרקע לידו ולא ידעי זימנא דקבעו אהדדי למיכל מלוה פירי בהא נראה לומר דקרקע בחזקת בעלים עומדת וכיון דאיהו נמי קא מודה דמשכנתא הוא בידיה מפיק לה מיניה מהשתא לארעא ולפירי דאכל טפי ומשתבע ליה דלתרתי שנין לחודייהו משכנה גביה. ואי טעין מלוה הא איכא סהדי במדינת הים דידעי דאודית לי דלתלת שנין משכנתא גבאי נראה לומר דטענתיה טענה ומחרמינן עליה אי טעין שיקרא וכי ליתו הנהו סהדי דאמר נשיילינהו ואי לא מסהדי מהדר ליה מלוה פירי ללוה. ואי לא ידיע ודאי דבתורת משכנתא אתת לידיה אלא דאיהו מודה בה וקטעין דלתלת שנין נחת לה למיכל פירי בהא כתיבנא לעיל דאיכא למימר דמהימנינן ליה בטענת מגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי וכביש ליה לשטר משכנתא עד כאן. ועיין בפסקי הרא"ש.

מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש. כתב הרמב"ן דבמשכנתא דסורא היא דאין לך משכנתא מותרת אלא משכנתא דסורא ודאמרינן הכא כיון דלגוביינא קאי מזהר זהיר ביה לגבות פירות הקרקע ולאכול במשכונתו קאמר. ולי לא נראה לי כן דאלו לענין דינא הא ברירנא בפרק איזהו נשך דמשכנתא בנכייתא משרא שריא ואפילו באתרא דמסלקי ורבינא אכיל ושמעתין דהכא נמי לא משמע לי במשכנתא דסורא חדא דבמקצת ספרים כתוב בהם אמר ליה הב לי שטרא כלומר תן לי השטר ואם במשכנתא דסורא וזה טוען שעוד יש לו לאכלה שתי שנים מאי קאמר ליה הב שטרא אלא דמשכונא בנכייתא היתה ואתרא דלא מסלקי ומשכונא בנכייתא תרתי אית בה מלוה ומכירת פירות באותה נכייתא ואלו רצה הלוה לפרוע עיקר מלותו תוך זמן המשכונא שרע כחוב דעלמא שאין אכילת הפירות תלויה כלל במלוה שאלו כן אסור משום רבית דשכר מעותיו עומד ונוטל הא אינו אוכל כלל אלא מחמת הנכייתא ונמצא שיש כאן מלוה ומכירת פירות ולפיכך זה מערים עליו ואומר אפילו אם כדבריך תן לי השטר ואפרע עיקר המלוה שאינו רוצה לעמוד בשעבוד המלוה ואכול הפירות עד זמנך בדמי אותה נכייתא ואמר לו הלה שטרא ארכס לי כלומר ואם תפרע אכתוב שובר. ואפילו לספרים דגרסי הכא שטרא מכל מקום לא משמע דאיירי במשכנתא דסורא דאם כן מאי קאמר ליה רבינא לרב אשי אלא מעתה האי משכנתא דסורא דכתיב בהו וכו' אי כביש לשטר משכנתא מהימן והא אנן השתא במשכנתא הוה איירינן. אלא דעד השתא לא איירי אלא במשכנתא דלאו דסורא ובנכייתא ואקשי ליה משכנתא דסורא דתקינו רבנן כן נראה לי. והא דאקשי ליה רבינא לרב אשי ממשכנתא דסורא ולא אקשיה ממשכנתא דעלמא ובנכייתא איכא למימר משום דלרב אשי לא שריא אלא איהו כדברי מי שאומר כן דרב אשי לא אכיל משום דאסירא למאי דסבירי לן ואם תמצא לומר דרב אשי לא אכיל משום דמחמיר אנפשיה ולאו משום דלעלמא אסירא אפילו הכי קמקשה ליה מינה משום דאיהו הוא דאמר דתקינו רבנן משום צורבא מרבנן דלא אכיל אלא במשכנתא דסורא כדאיתא בפרק איזהו נשך. הא דאקשי רבינא לרב אשי פירשו כל המפרשים דלרב יהודה קמקשה ואיני יודע מי הזקיקן לכך דאפילו רב זביד ורב עוירא לא פליגי עליה דרב יהודה בעלמא דאינהו מודו דנאמן בעלמא ומשום מגו וליכא מאן דפליג במקום מגו המגו דאורייתא הוא ועד כאן לא פליגי הכא אלא משום דכיון דלגוביינא קאי נזהר בו ומכבש כביש ליה להערמה והרי זה כמגו במקום עדים או במקום חזקה אלימתא דחשיבא כעדים הא בעלמא מודו. וראיתי לרמב"ן שטרח להעמידה מפני שהריא"ף פסק כרב יהודה וכן רבינו חננאל וקא פריש רבינו חננאל טעמא משום דרב אשי קאי כותיה ולומר דמה שהקשה רבינא לא הקשה אלא לרב יהודה ורב אשי נמי לרב יהודה מתרץ. ואף על פי שטרח הרב להעמידה לא נתחוורו דבריו. אלא נראה לפי משמעות ההלכה דלכולי עלמא קשיא ליה לרבינא. ואלא מיהו איכא למידק מאי קא קשיא ליה לרבינא ומאי קסבר וכי מסבר סבר דאי כביש ליה לשטרא במשכנתא דסורא ואמר לקוחה היא בידי מעיקרא דלא מהימן אם כן בטלת כל החזקות ואפילו אמר אין מעיקרא משכונה היתה וחזרתי ולקחתיה ממך וליכא עדים כלל שלא יהא נאמן אם כן בטלת כל מגו. והראב"ד כתב דלא גרסינן הכי נמי דמהימן דאפילו רבינא נמי מודה הוא דהיכא דכבשיה מעיקרא ואמר לקוחה היא בידי מהימן וכי תקינו רבנן מילתא דאתי לידי פסידא ושואל בעלמא הוי מאי תקנתיה דאי אפשר דלית בה תקנתא דאי לא לא מתקני רבנן מילתא דאתי לידי פסידא. והדבר נכון אלו היו הגירסאות מודות לו. ואחרים אמרו דאפילו איכא עדים דבתורת משכונא ירד נאמן לומר חזרתי ולקחתי ממך ובלבד אם החזיק בה שלש שנים אחר עבור זמן המשכונא או שאין שם עדים לכמה משכנה אצלו דודאי תוך זמן אינו נאמן ולא תעלה לו חזקה כל זמן המשך המשכונא. ולפי דבריהם נראה לי שזו היא שהקשה לו רבינא היאך אפשר לומר דמלוה נאמן דאם איתא משכנתא דסורא קלא אית לה דכל שטר יש לו קול ואפילו הכי קאמר רב יהודה דנאמן ורב זביד ורב עוירא נמי לא פליגי עליה אלא הכא ומשום דמוכחא מילתא דאיכא הערמה ואם כן היאך אפשר דתקינו רבנן מילתא דאתיא לידי פסידא ויש מקשים לדבריהם ואמרו דכל היורד ברשות אין לו חזקה דומה לאריס ושותף וכו' ולי נראה שאין מכל אלו קושיא עליהם כלל וכו' וכבר הארכתי בזה בפרק חזקת הבתים. הרשב"א. ועיין בנמוקי יוסף. וזה לשון הרא"ש: רש"י פירש דפריך לרב יהודה ונראה דאף לרב זביד ולרב עוירא פריך דעד כאן לא קאמרי דלא מהימן לומר חמש שנין במגו דלקוחה אלא דהוי כמגו במקום עדים אבל אי טעין ואמר לקוחה היא בידי מהימן אף על גב דאידך קאמר בתורת משכנתא ירדת ומשני איבעי ליה למחויי. ופריך אי לא מחי מאי פירוש אמאי יפסיד שמא הוא סבור שלא תקנו מחאה במשכנתא ואפילו אם הוא יודע אין לו להפסיד כמו שאפרש. ומשני איהו הוא דאפסיד אנפשיה דודאי תקנו חכמים מחאה בכל ענין שיכול לבא לידי חזקה ואם לא מיחה איהו הלא דאפסיד אנפשיה. עד כאן.

וזה לשון תוספות שאנץ: אלא מעתה הני משכנתא דסורא כו'. לרב יהודה פריך דאמר דאי בעי אמר לקוחה היא בידי דנהי דלית ליה טעמא דרב זביד ורב עוירא דחשבי עליה במקום עדים מכל מקום היכי מצי למימר לקוחה היא בידי כיון דלוה אומר לפירות הורדת. אלא מעתה כיון דמצי טעין לקוחה ולא מהמניה לוה דטעין לפירות הורדתיו הך משכנתא דסורא כו' ואמר לקוחה היא בידי הכי נמי דמהימן אף על גב דטעין היאך לפירות ירדת והיכי תקינו מילתא דאתי בה לידי פסידא אלא ודאי אית לן למימר דלא מהימן ואף על גב דשאר אדם הבא בטענת חזקה נאמה הני מילי היכא דקא טעין שכנגדי בגזל בא לידך אבל היכא דטעין לפירות הורדתיו לא מהניא חזקה כמו שפירשתי הטעם וקשה לרב יהודה. ולרב זביד ולרב עוירא נמי תיקשי דלא פליג עליה דרב יהודה אלא משום דחשבי ליה מגו במקום עדים מטעמא דשטרא כיון דלגוביינא קאי אבל אי טעין לקומה משמע דמודה ליה לרב יהודה דנאמן אף על גב דקא טעין ליה לפירות הורדתיו. ומשני איבעי ליה למחויי. ואי לא מחי לפי שהיה סבור שלא נתקנה מחאה בענין זה מן הטעם שפירשתי מאי וכי יפסיד בכך. ומהדר ליה איהו דאפסיד אנפשיה ודאי יפסיד ויפסיד כי גם לזה נתקנה מחאה. והכי נמי יש לומר בפרק חזקת הבתים דקאמר אי טעין ואמר לפירות הורדתיו בתוך שלש נאמן אבל לא לאחר שלש ופריך התם רב אשי לרב כהנא אי לפירא אחתיה מאי הוה ליה למעבד הרי בעל כרחו אכל הפירות שקנה ואיו בידו למחות על אכילת הפירות דלא דמי להיכא שהתובע טוען בתורת גזל באת לידך דודאי שם אין להאמינו שהחזקה מסייעה ללוקח שהרי אם בגזל באו היה לו למחות על אכילת הפירות. אמר ליה איבעי ליה למחויי פירוש גם בזה איבעי ליה למחויי ולומר מה שפלוני אוכל פירות קרקעי לא בשביל שתהא מכורה לו אלא לפירות הורדתיו דאי לא תימא הכי ותאמר דמהמנינן לאותו שטוען לפירות הורדתיו הני משכנתא דסורא דכתבין בה במשלם שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף אי כביש לשטר משכנתא ואמר לקוחה היא בידי הכי נמי דמהימן היאך דלא טעין היאך לפירות הורדתיו וכי תימא הכי נמי תקינו בה רבנן מילתא דאתי בה לידי פסידא דהא לא שכיח שיטעון הנתבע לפירות הורדתיו שהרי כשטוען לו לקוחה היא בידי עונה לו לא היו דברים מעולם ואינו נזכר שיהא לו לטעון לפירות הורדתיך ונמצא שהוא מפסיד בחנם אלא ודאי היינו טעמא דלא חשו רבנן דלא ליתי לידי פסידא לפי שתקנו כאן מחאה ואי לא מיחה אפסיד אנפשיה הואיל ואין רגילות לשכח המחאה בשלש שנים אבל טענת לפירות הורדתיך רגילות לשכח שהרי על טענתו משיב לו כדפירשתי ואפילו לא יחשב חוזר וטוען כשיאמר לאחר זמן כשאמרתי לך לא מכרתיה מעולם מודה הייתי שאכלתה שני חזקה אבל לפירות הורדתיך מכל מקום יטעה ולא יטעון כך כי יהא סבור שלא יחשב בנך חוזר וטוען וכחו שפירשתי דבר זה צריך לפרשו כדי שלא יקשה: מאי קשיא ליה בשאלת דאי לא תימא הכי דאיבעי ליה למחויי הני משכבתא דסורא כו' עד תקינו רבנן מלתא דאתי לידי פסידאי אדרבה בשנאמר אי לפירות אחתיה מאי הוה ליה למעבד ויהא לכך נאמן לומר לפירות הורדתיו כל שכן שיתיישב שלא יבא הדבר לידי פסידא כי יאמר לו במשכנתא אכלת ואין זה חזקה שהרי יהא נאמן דמשכנתא היא מחמת הטעם שאמרנו דאי לפירות אחתיה מאי הוה ליה למעבד. וכן יש לפרש בשמעתא דהתם עלה דההיא דמאן דזבין דיקלא לחבריה קני ליה משיפולי עד תהומא ופריך התם ולימא כורכמא דרישקא זבני לך עקור כורכמא דרישקא וזיל כלומר שלא הורדתיך כי אם לפירות אלא אמר רבא בבא מחמת טענה שטוען לקוחה היא בידי והחזקתי בה על ידי אכילות פירות ופריך ואי לכורכמא זבין לה מאי הוה ליה למעבד ומאי טעמא נאמן האיך שבא מחמת טענה מכל מקום הוה ליה להימוני האיך דאמר לפירות הורדתיך דלא דמי לשאר חזקות שמוכר טוען לא היו דברים מעולם כמו שפירשתי לעיל. אמר ליה איבעי ליה למחויי ואם לא מיחה לא נאמיננו במה שאומר לפירות הורדתיך דאי לא תימא הכי הני משכנתא דסורא דכתב בה וכו' הכי נמי דמהימן הא אף על גב דהאיך מצי טעין לפירות הורדתיך כדפירשתי לעיל ואין לתמוה במה שרב אשי הקשה לרב כהנא על ההיא דלאחר שלש אי לפירות אחתיה מאי הוה ליה למעבד ולקמיה בההיא דמאן דזבין דיקלא וכן בשמעתין דהכא קאמר רב אשי גופיה על הא קושיא איבעי ליה למחויי דבתר דשמעה מרב כהנא הוא דקא משני הכי מפי רבי. עד כאן. וזה לשון הרמב"ן: לדעת הרי"ף ורבינו חננאל שמעתין הכי פירושו אמר ליה רבינא לרב אשי לרב יהודה דאמר במלוה נאמן כיון דליכא עדים שבתורת משכונא ירד בה שאלו היו שם עדים יבאו ויעידו אי שלש אי שתים. אלא מעתה הני משכנתא אלו כבשיה לשטר משכנתא ואמר מתחילה במשכונתא ירדתי ועכשיו לקוחה היא בידי הכי נמי דמהימן אדרבה הוה לן למימר כיון דבתורת משכנתא אתא לידיה אף על גב דאי בעי הוה כפר לא מהימן דאי לאו הכי הוה ליה תקנתא דרבנן לפסידא ואף על גב דאי כפר ואמר מעיקרא בתורת זביני אתא לידי על כרחך מהימן אין דנין אפשר משאי אפשר דהתם לא אפשר למעבד בה תקנתא ועוד דקלא אית לה למילתא ולא שכיחא דאמרי הכי אבל מכיון דמודה דבמשכנתא אתא לידיה לא מהימן דאמרי ליה כיון דמודית דמעיקרא בתורת משכנתא אתא לידך הוה לך לאיזדהורי בשטר זביני לאפוקה מחזקת משכונה וכל כהאי גוונא לא מהימן והאי דאקשי ממשכנתא דסורא משום דשאר כולהו אסירי ורב אשי לא אכיל. ויש אומרים דשטר נכייתא לא קשיא דהוה מצי למיבעי מיניה זוזא דנכייתא בכל שתא ושתא ולא נהירא לי. עד כאן. וזה לשון הראב"ד: בשלמא באתרא דמסלקי ואכלי בנכייתא ליכא למיפרך דכיון דאי בעי פסיק ליה כל אימת דמייתי זוזי היכא דלא סלקיה מקמי דלימטי שני חזקה איהו דאפסיד אנפשיה אבל משכנתא דסורא דלא מצי מסלק ליה עד משלם שניא דפסקו אהדדי קשיא דאפשר דתקינו מילתא דאתי בה לידי פסידא. עד כאן.

עוד כתב הרמב"ן וזה לשונו: התם תקינו ליה רבנן דכריא כריא ויהיה טסקא וכו'. הילכך פירוקיה דרב אשי מסייע ליה לרב יהודה והילכתא כוותיה כנזכר לעיל. ובפרק חזקת הבתים גבי מחאה אמר ליה רב אשי ליב כהנא דאי לא תימא הכי הני משכנתא דסורא שטה אחרת לומר דמחאה מהניא בהכי ושם אפרש. ובתוספות ראיתי שמפרשים את כולן לומר דמיכא דטעין ואמר לפירות הורדתיו קא סלקא דעתך דלא מהניא חזקה למחזיק. ודברים רחוקים ודחוקים הם. עוד נראה לי לפרש דהא דאמר ליה רבינא לרב אשי אלא מעתה לאו פירכא אלא קמתמה אמאי דקאמרינן מיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי דלא עשו בה שום היכירא ושום תקנה שלא יהא יכול לטעון כך הני משכנתא דסורא דכתיב בהו במשלם שניא אילין ולא שיימי בהו פירי ולא שקיל בה בעל קרקע כלום אלו כביש לשטר משכנתא וטעין לקוחה היא בידי הכי נמי דמהימן והיכי אפשר דלא מינכרא מילתא בכלום דמשכונא היא וכי מתקני רבנן מילתא דאתי בה לידי פסידא ואמר ליה התם תקינו ליה רבנן טסקא וכריא וכי קאמרינן אנן דאי בעי אמר לקוחה בדלא עבדו הכי דלא הוה משכנתא דסורא. ובעינא ארעא דלית לה טסקא וכריא מאי ומהדר איבעי ליה למחויי. ומה שמסייע לזה הלשון דלא קאמרינן אמר ליה אין אלא אמר ליה התם תקינו רבנן דאלמא לא מסתפקא ליה אי מהימן אי לא אלא תמיהא ליה היכי אפשר דלא ליהוי מילתא דמשכונא דליפסיד בה הימנותיה. ולפי לשון זה אין ראיה מכאן לפסוק כרב יהודה דרב זביד ורב עוירא לא אפליגו אטוען לקוחה היא בידי אלא אמיגו פליגי וראיתי בנוסחא של רבינו הגדול מוגהת בכתב ידו והיה כתוב בה איכא מאן דפסק כרב יהודה ואיכא מאן דפסק כרב זביד ורב עוירא והעביר עליו קולמוס והגיה כרב יהודה כמו שכתוב בהלכות ולזה הלשון שפירשתי שיטה דפרק חזקת והך דהכא חד גוונא וחד עניינא הוא. וכן אותה שאמרו שם ואי אמר לכורכמא רשקא זביני לך מאי הוה ליה למעבד ואמר ליה איבעי ליה למחויי דאי לא תימא הכי הני משכנתא דסורא וכו' ההיא נמי תמיהא לתקנתא היא ולא פליגי אטוען הכי. וכן הא דאמרינן במעשה דפרדיסא בפרק הרבית ואי לא כבישנא לשטר משכנתא ואמינא לקוחה היא בידי מעיקרא קאמר דלא אכלה אלא תלת שנין בלחוד. עד כאן.

וזה לשון רבינו חננאל: וסוגיא דשמעתתא כרב יהודה דרב אשי קאי כוותיה. ואף על גב דאמר רב ספרא רב זביד ורב אושעיא לא סבירא להו הא דרב יהודה ורבינא נמי מקשה ליה לרב אשי אלא מעתה משכנתא דסורא דכתבי הכי במשלם שניא אילין וכו' אי כביש לשטר משכנתא ואמר לקוחה היא בידי נאמן. הא שני ליה בכל מאי דאקשיה ואסיקנא איבעי ליה ללוה למחויי ואי לא איהו דאפסיד אנפשיה. ויש אומרים כיון דרב זביד ורב עוירא ויש אומרים רב זוטרא ורבינא חולקים על רב יהודה ורב אשי הולכים אחר הרוב ולא עוד אלא רבינא דהוא בתרא פליג. עד כאן.

וזה לשון הר"ן: אמר ליה רבינא לרב אשי אלא מעתה הני משכנתא דסורא. פירוש דכולי עלמא הוא דמקשה דהא כולהו סברי להו דאי אמר מעיקרא לקוחה היא בידי נאמן וכדכתיבנא ומשום הכי קמתמה כיון דודאי מהימן ובהא מילתא ליכא לאפלוגי הני משכנתא דסורא דתקון רבנן היכי תקנינהו ולא חשו לה להך פסידא דבשלמא שאר משכנתא אינשי הוא דעבדי להו אבל היאך אפשר שלא יהיה מתוקן מאי דתקון רבנן והיינו דמתרץ ליה התם תקינו רבנן כלומר הא קמו רבנן במילתא ותקון בה הכי. ואף על גב דכתיב בנוסחי הכי נמי דמהימן דמשמע דדינא קא קשיא ליה ובעי למימר דלא מהימן. הכי קאמר הכי נמי דמהימן כלומר ודאי הכי הוא דבהא ליכא ודאי לאפלוגי והיכי תקנו רבנן מילתא דאתי לידי פסידא. וכך הוא בודאי שאלו היה רבינא מסתפק על הדין בעצמו היה כתוב בגמרא אמר ליה אין שכך היא דרך התלמוד בבל מקום אלא ודאי משמע דבעיקר דינא ליכא מאן דפליג כלל דאי אמר לקוחה היא בידי נאמן. ע"כ.

כתוב בתוספות הקשה ה"ר אלחנן וכו'. וזה לשון הרא"ש: ואמר לקוחה היא בידי הכי נמי דמהימן אלא ודאי לא מהימנינן ליה. ואם תאמר כל מחזיק לא יהא נאמן דאיכא למימר במשכנתא דסורא אתא לידיה. ויש לומר ודאי היכא שהמערער טוען במשכנתא אתא לידך מהימן אבל אי טעין גזולה היא בידך אין לנו לומר במשכנתא אתא לידיה כיון שהוא אינו טוען. ואם תאמר יהא נאמן לומר בגזלה היא בידיה במגו דאי בעי אמר במשכנתא אתא לידיה. ויש לומר דהוי מגו במקום עדים דאנן סהדי דאין אדם מניח קרקע ביד חבירי שלש שנים בלא מחאה אם לא שמכרה כי ידוע לכל שתקנו חכמים שחזקת שלש שנים עומדת במקום שטר כי אין אדם יכול לשמור שטרו לעולם וגם תקנו. כנגדה שהמחאה מבטלת החזקה היכא שמחזיק בה בגזל אבל משכנתא הוא סבור שלא תקנו בה מחאה ואפילו יודע שתקנו בה מחאה מסתבר דלא יפסיד בשביל שתיקתו כי אומר בלבו למה אמחה כי בודאי לא יגזול הקרקע שלי אבל אם הוא טוען שהחזיק בה בגזל היה לו למחות ומדלא מיחה הפסיד ולא מהימן במיגו. עד כאן.

ורב נחמן אמר הכל כמנהג המדינה. ומי שמוציא עצמו מן המנהג עלי להביא ראיה הן האריס הן בעל הבית ולית ליה לרב נחמן האי מיגו משום דשכירו ולקיטו קלא אית ליה. ה"ר יהונתן. ועיין בנמוקי יוסף. כתב הרמ"ך וזה לשונו: אריס שירד לשדה חברו ברשות אריס אומר למחצה ירדתי ובעל הקרקע אומר לשליש הורדתיך הולכים אחר מנהג המדינה בענין הורדת אריסין לשדות הדומין לזה. ואין מדמין עדית לבינונית וזיבורית דבעדית מוזלי אריסין טפי. צריך עיון. עד כאן.

דף קי עמוד ב[עריכה]

ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא. ובדשויה ניהליה באפותיקי מפורש היא הא לא שווייה אפותיקי מפורש על בעל חוב להביא ראיה דלאו לגוביינא קיימא דאי בעו יתומים מסלקי ליה בזוזי לכולי עלמא. ומהא שמעינן דכל דשויה באפותיקי מפורש אפילו יתומים לא מסלקי ליה בזוזי דכמכר היא דכיון דלא פריק לה האב ולא פקיד דלפרקיה איאושי מיאש מינה ושבקיה ניהליה לפרעון ואפילו יורש דכרעא דאבוה הוא לא מצי פריק. וכן כתב הראב"ד והכי נמי בדמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא הוא הא לאו הכי אפילו השביח האב אינו גובה וכל שכן הוא דכל שהשביח האב אינו גובה בעל חוב אלא כשיעור חובו לבד הא למה הדבר דומה למי שעשה אפותיקי שדה שוה אלף זוז במנה שאינו גובה את הכל אלא שיעור חובו. והא דנקט לה ביתומים היינו משום דהפרש יש בין יתומים ללוקח דאלו בלוקח בין השביח מוכר בין השביח לוקח בעל חוב גובה את השבח כולו בלא הוצאה שכך כותב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי וביני אינון ועמליהון ואמרינן נמי דמעשים בכל יום ומגבי שמואל את השבח והוא שעשאה אפותיקי מפורש ואסיק ביה שיעור ארעא ושבחא ואפילו לא אסיק ביה אלא שיעור ארעא בלא שבחא נוטל את הכל ויהיב ליה ללוקח הוצאה כנגד שבח ואלו דין יתומים כדין מקבל מתנה ולעולם בעל חוב אינו גובה את השבח שהשביחו יתומים ואפילו באפותיקי מפורש ואפילו אסיק ביה שיעור ארעא ושבחא אלא גובין מבעל חוב הוצאת שיעור שבח דעד כאן לא גבי מלוקח אלא משום תנאי של מוכר שכתב לו אינון ועמליהון אבל במקבל מתנה ויורש לא דמימר אמרי ליה שבחאי גבי דידך הוא. והיינו דאקשינן הכא ובכל דוכתא ולוקח מי אית ליה שבחא ולא אקשינן ולוקח ויתומים מי אית להו שבחא. ומדברי הר"מ במז"ל נראה שאינו גובה לא מיתומים ולא ממתנה כלום ומשבח שהשביחו בהוצאה אלא מקבל מתנה ויתומים נוטלין כל השבח ואין לו לבעל חוב אלא שיעור מה שהיה שוה מתחלה קודם שהשביחוהו הם וזה לשונו: מתנה ששבחה מחמת הוצאה אין בעל חוב גובה משבחה כלום אלא רואין כמה היתה שוה בשעת מתנה וגובה. עוד כתב אבל מתנה שאין שם תנאי זה אינו גובה מן השבח שהשביח בהוצאתו כלום אבל אם שבחו הנכסים מאיליהן גובה השבח כולו. ולענין שבחא דממילא כתב הריא"ף בפרק קמא דמכילתין דגובה אפילו ממתנה אלמא מדינא גבי ליה ומינה דמיורש נמי גבי ליה. ורש"י כתב דבעל חוב אינו גובה שום שבח מן היתומים. ויש מקשים עליו מדתנן בבכורות פרק יש בכור הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם ואינו נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק. ואמרינן עלה בגמרא ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהם ואקשי לא האשה בכתובתה והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח אמר רבי אבא מקולי כתובה שנו כאן. ולא הבנות במזונותיהם תנאי כתובה ככתובה ובודאי מאי דקאמר ולא הבנות מן היורש קאמר דאלו מן הלקוחות מאי שנא שבח דאפילו מגופה של קרקע אין להם דמזון האשה והבנות אינו נגבה מן המשועבדים. אלמא בעל חוב דעלמא גובה את השבח אפילו מן היתומים ואלא מיהו הוצאה כנגד שבח שקלי כשהשביחו הם דלא גרעי מיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות. ורש"י נשמר שם מקושיא זו ופרשה במזון בת אשתו שהיא כבעלת חוב אחר שקבל עליו לזונה ובשבח שהשביח לוקח קאמר. והרמב"ן הקשה עליו שאין לשון בנות במזונותיהן אמור סתם בכל מקום אלא על בנן נוקבן דיהווין לה מיניה. ועוד שמזון בת אשתו שקבל עליו לזונה אינה מתנאי כתובה אלא כבעל חוב אמר דעלמא הוא ומשבח הלקוחות ליגבו. ואפשר דכיון דמחמת נישואין הוא מתנה לזון את בתה הרי הוא כתנאי כתובה דכל מה שהבעל מוסיף ונותן לה הוי תנאי כתובה וכדאיתא ריש פרק אף על פי והוא הדין למה שהוא מוסיף ונותן לבתה מחמתה בשעת נישואין. הרשב"א. אבל הראב"ד כתב וזה לשונו: קשיא לן מה הפרש יש בין מה שהשביחו הם למה שהשביח אביהן שהרי בלוקח אין בו הפרש לא במסיק ביה ארעא ושבחא לדלא מסיק ולא בעשאו אפותיקי ללא עשאו אפותיקי בין שהשביח מוכר להשביח לוקח. וה"ר יצחק ז"ל השוה דין יתומים לדין לוקח מעתה קשיא לן לדבריו מהו טענתן של יתומים כשהם אומרים אנו השבחנו. לאחר ימים רבים מצאתי טעם והעמדתי דברי הרב כי בודאי אין הפרש בין יתומים ללוקח בכל מה שאמרנו אבל יש ביניהם הפרש דלא כתב ליה דאקנה והשביח מוכר אחר הלואה וכן אם השביח אבי יתומים אחר ההלואה דלגבי יתומים משתעבד ליה למלוה וגבי ליה לשבחא אפילו מיתמי דאף על גב דמלוה על פה היא לגבי שבחא הא קיימא לן מלוה על פה גובה מן היתומים וכיון דהוה משעבד ליה מחיים דאבוהון כדאמרינן מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה מיתמי נמי גבי ליה. ואלו גבי לוקח כיון דמלוה על פה בין השביח מוכר אחר ההלואה בין השביח לוקח לא גבי ליה מלוה הילכך לא מפטרי יתמי מהאי שבועה אלא אם כן יאמרו אנו השבחנו וגבי לוקח נמי אם אמר לאחר ההלואה השביח תו לא צריך. מיהו על הלוקח להביא ראיה כמו שעל היתומים להביא ראיה אלא שתפסו בעלי הגמרא טענה פשוטה כי היתומים אין להם טענה אלא באמרם אנו השבחנו ובעל חוב כשיאמר אביכם השביח בין קודם הלואה בין אחר הלואה ואין לחלק בהם כמו שיש לחלק בלוקח כמו שפירשתי ומשום הכי איירי ביתומים ולעולם דין יתומים ודין לוקח שוין הן בדין בין דכתב ליה דאקנה או דלא כתב ליה חוץ ממה שפירשתי בשהשביח מוכר אחר ההלואה דביתומים גבי ומלוקח לא גבי אבל בין מסיק ביה ללא מסיק. ביה ובין שויא ניהליה אפותיקי ללא שוייה ובין להעלות אותם בדמים דינם שוה כמו שכתב הרב בשמועה זו. ומה שכתב בזו השמועה והני מילי דשויה ליה אפותיקי ולא מסיק ביה כשיעור ארעא. הא מילתא לאו אשמעתא דהכא כתב לה דהכא בין דכתב ליה דאקני בין דלא כתב ליה דאקני אפילו מסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא נמי לא גבי ליה כשהשביחו יתומים או השביח לוקח אלא אשמעתא דרב נחמן אמר שמואל שלשה שמין וכו' ועלה קמפרש כדאוקימנא פרק הגוזל רבה וכדכתב לה פרק שנים אוחזין. הנה העמדנו דברי הרב. אלא שיש מקשים הא דאקשי כאן דשמואל אדשמואל ובפרק הגוזל וכן בפרק שנים אוחזין אקשי היכי אמר שמואל דיהיב בעל חוב דמים דהא אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח ושני ליה הא דמסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא הא דלא מסיק ביה ולישני ליה הא דכתב ליה דאקנה הא דלא כתב ליה. ואיכא למימר גמירא גמיר לה דהא דאמר שמואל שלשה מעלין אותם בדמים אפילו בדאמר ליה דאקנה קאמר אבל יש לומר דהיכא דלא כתב ליה דאקנה אי לא מסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא משקל שקיל בעל חוב לארעא ושבחא מיהו יהיב דמי דאלו שבחא דלוקח ולא שקיל לוקח מידי מיניה דמוכר ובעל חוב לא שקיל לשבח היתרה על ההוצאה ברווחא כדקתני בברייתא בשלמא היכא דכתב ליה דאקנה אמרינן כיון דשעבדה ליה ארעא ושבחא והדר ובין ללוקח הדר לוקח עליה דמוכר בשבח היתר על ההוצאה דאיהו פשע ביה ובעל חוב לא יהיב אלא הוצאה בלבד ושקיל לשבחא ברווחא אבל היכא דלא כתב ליה דאקנה מאי עביד מוכר דליקנסיה והוה ליה נמי כמאן דשייר בארעא ובעל חוב נמי אמאי שקיל ליותרא דשבחא ברווחא ומסתייה דשקיל ליה ויהיב דמי דללוקח משתעבד ולבעל חוב לא משתעבד. הילכך מתניתא דקשיא עליה דשמואל דקתני נוטל את ההוצאה מבעל חוב ושבח מבעל קרקע לא מתרצא ליה אלא בדכתב ליה דאקנה ובדלא מסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא משקל שקיל ליה לכוליה דהא ארעא ושבמא משעבדא ליה דאי משתדפא ארעא או מכספא ומצטרכא היא ושבחא להאי מלוה קשקיל לה לכולה מיהו השתא דלא מכספא דמי שבחא יהיב מוכר ללוקח ומפסיד דהוא פשע בזביני והוצאה שקיל מבעל חוב דהא מתהני ביה ושבחא יתירה שקיל ליה בעל חוב ברווחא דארעא דידיה אשבחה וכיון דבהאי קושיא דאקשיה עליה ממתניתא אצטריך לתרוצי הכי גם הכי בקושיא דידיה אדידיה נמי תריץ לה הכי הא דמסיק ביה הא דלא מסיק ביה. עוד יש להקשות כיון דקיימא לן לוה ומכר וחזר וקנה יחלוקו ומאי בעל חוב גובה את השבח דקאמר חצי שבח אם כן לישני ליה הכי דהא דאמר שמואל מעלין אותם בדמים בהאי חצי שבח דקמטי ליה ללוקח קאמר והא דאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח באידך פלגא קאמר ולעולם תרווייהו בדכתב ליה דאקני וכדמסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא. ולאו קושיא היא חדא דאיכא למימר כמהדורא קמא דרב אשי. עד כאן נמצא מלשון הראב"ד בספר אחד מחדושיו.

ובספר אחר מחדושיו שאנה השי"ת לידי מצאתי כתוב וזה לשונו: יתומים אומרים אנו השבחנו וכו'. קשיא לי למאי נפקא מינה אי מסיק בהו כשיעור ארעא ושבחא אפילו השביחו יתומים נוטל את הכל בעל חוב נוטל את השבח בלא שום דמים ואי לא מסיק בהו כשיעור ארעא ושבחא אפילו השביח אביהן נמי שקלו הוצאה מבעל חוב ואי איכא טופייאנא דשבחא או שוייה ניהליה אפותיקי ההוא טופייאנא שקיל ליה בעל חוב בלא דמים ואפילו השביחו יתומים ואי לא שריה אפותיקי יהיב להו דמי או גריוא דארעא שיעור שבחיה והוצאה דאפיק ביה ואפילו השביח אביהן והכי נמי דינא דלוקח בהדי בעל חוב אם כן מה בין השביחו הם להשביח אביהן. ומסתברא דלגבי יתומים אפילו מסיק בהו כשיעור ארעא ושבחא אי אשביחו יתומים לא שקיל בעל חוב לההוא שבחא בלא דמים ולא דמי ללוקח דלוקח לורד שלא ברשות דלא איבעי ליה למזבן לה ואלו יתומים ירושה ממילא הויא וברשות קא נחתי הילכך שקלי ליה לכולי שבחא אי שויה אפותיקי שקלי דמי ואי לא שקלי בארעא. והרב לא חלק בין לוקח ליתומים ולא ידענא מאי טעם לפום הדין שמעתתא. עוד יש טעם יפה שאין דין היתומים כדין הלוקח לפי שהלוקח יש לו על מי שיחזור ולא יפסיד כלום אבל היתומים אם לא יטלו מבעל חוב יפסידו משום הכי שקלי מיניה. עוד יש לומר דיתומים ולוקח כי הדדי נינהו לכל מילי כמו שכתב הרב שלא מצינו ביניהם הפרש כי אם לענין מלוה על פה והא דאמרינן הכא יתומים אומרים אנו השבחנו וכו' הוא הדין ללוקח שיש הפרש בין השביח הוא להשביח המוכר ונפקא מינה להיכא דלא כתב ליה דאקנה והשביח מוכר אחר ההלואה וכן אם השביח אבי יתומים אחר ההלואה דלגבי יתומים משתעבד ליה למלוה וגבי ליה לשבחא מיתמי ואף על גב דמלוה על פה היא לגבי שבחא הא קיימא לן מלוה על פה גובה מן היתומים וכיון דהוא משתעבד ליה מחיי אבוהון כדאמרינן מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה מיתמי נמי גבי ליה ואלו גבי לוקח כיון דמלוה על פה היא בין השביח מוכר אחר ההלואה בין השביח לוקח לא גבי ליה מלוה הילכך לא מיפטרי יתמי מההוא שבחא אלא אם כן אמרו אנו השבחנו וגבי לוקח נמי אם אמר אחר ההלואה השביח תו לא צריך. מיהו על הלוקח להביא ראיה. והנה דברי הרב קיימין. ואביכם השביח דקאמר קודם הלואה קאמר. ויתומים אמרו אנו השבחנו טענה ודאית נקט. וכיון דאסיקנא דעל היתומים להביא ראיה כל שכן על הלוקח. ובסוף המסכת כתבתי פירוש טוב מזה. עד כאן.

וזה לשון הרמב"ן: יש אומרים שדין היתומים כדין הלקוחות וגבי בעל חוב מינייהו שבחא אפילו דמחמת הוצאה כדמשמע במתניתין דבכורות כפשטא והא דאמרינן בשמעתין יתומים אומרים אנחנו השבחנו מוקמינן לה בדלא כתב ליה אבוהון לבעל חוב דאקנה דלא טריף בעל חוב שבחא אלא בדכתב ליה דאקנה כדברי רוב המפרשים ומשום הכי אומרים יתומים אנו השבחנו ואין לך בשבח ובעל חוב דקאמר אבוכון השביח רצה לומר קודם שלוה ממני ואיני צריך לדאקנה והוא הדין דמצי למימר בלקוחות בכהאי גוונא ולא דאיק לן משום דיתמי דמו למתנה דכיון דלא כתיב בה אנא איקום ואשפי וכו'. לא טריף מינה שבחא דמחמת הוצאה הכי נמי בדיתמי לא טריף. ומיהו שבחא דממילא טריף בתרווייהו כדברי רבינו הגדול. ואי אשבח אבוהון ולא מסיק אלא שיעור ארעא הוה ליה כמאן דאשבח נותן או מוכר והכא והתם שקלי כוליה שבחא דמאן דאשבח ברשות אשבח ובדידיה אשבח ולא דמי להני דירדו לתוך שאינו שלהם ונטעו שלא ברשות. נמצאת אומר פעמים שהיתומים אומרים אבינו השביח ובעל חוב אומר אתם השבחתם.

והוי יודע כי מה שכתוב ברוב נסחי ההלכות בשמועה זו אבל אי לא שויה ניהליה אפותיקי אף על פי דמסיק ביה בלוה שיעור ארעא ושבחא לית ליה למשקל שבחא דאשבח יורש או לוקח טעות הוא בנוסחאות שכבר חזר בו רבינו הגדול ואף בפרק שנים אוחזין כתב ומחק והגיה ובזקנותו כתב שם הדברים על עיקרם כמו שכתוב שם בנוסחאות המדוקדקות וכן בכאן תמצא נוסחאות הרבה שאין כתוב בהם הך לישנא דלא שוייה ניהליה אפותיקי ומסיק ביה שיעור ארעא ושבחא וכו'. עד כאן.

ונראה לי דעיקר נוסחאת הריא"ף היא כך אבל אי לא שויה ניהליה אפותיקי כין דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא בלא שבחא לית ליה למשקל שבחא וכו'. וכן הוא בהלכות שלי. שיטה. ורבינו חננאל ז"ל כתב לענין פסק וזה לשונו: אייתי יתמי ראיה דאינהו אשביחו סוגיא דשמעתא דיהיב להו גריוא בארעא שיעור שבחייהו. ואי שויוה אבוהון ניהליה אפותיקי דאמר ליה הכי לא יהא לך פרעון אלא מזו מעלה בעל חוב ליתומים בדמים וכן דין הלוקח עם בעל חוב בעידנא דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא בלחוד אבל אי שוייה ניהליה אפותיקי מעלהו בדמים ולית ליה ללוקח שבחא אפילו שבח המגיע לכתפים פירוש כמון שהגיעו הענבים לבצור ולישאם על כתפו לא אמרינן כבצורות דמיין אלא בעל חוב טורף ארעא ושבחא בלא דמים. ולא מתוקמא הא דרב נחמן שלשה שמין להם את השבח בכור לפשוט כמשמעו כיון שהשביח הפשוט בנכסים נותן הבכור לפשוט דמי מה שהשביח ונוטל פי שנים בנכסים אבל בעל חוב ליתומים ובעל חוב ללוקח בזמן שאין מסיק בו אלא שיעור ארעא בלחוד אלא שקלי גריוא דארעא שיעור שבחייהו. עד כאן. וזה לשון הרמ"ך ז"ל: האי מאן דמסקי ביה זוזי ומית לוה ושבק ארעתא דיליה לירתיה ואשבחו יתמי הנהו ארעתא לא מצי בעל חוב למשקל מידי בההוא שבחא היכא דלא שוייה ניהליה אפותיקי. והיכא דקא טעני יתמי אנו השבחנו ומלוה קא טעין אבוכון אשבח על היתומים להביא ראיה דאינהו אשבחו כיון דארעא לגוביינא דבעל חוב קיימא ואי לא מייתו ראיה משתבע האיך דאבוהון אשבח אי מסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא ושקיל לה לארעא בהדי שבחא. ואי מייתו יתמי ראיה דאינהו אשבחו יהיב להו מלוה שיעור ההוא שבחא כוליה בארעא כיון דלא שוייה ניהליה אפותיקי. ואי לא בעו יתמי גריוא דארעא ואית להו זוזי מצו מסלקי ליה לבעל חוב בזוזי מכוליה ארעא לגמרי. אבל היכא דשוייה ניהליה לההיא ארעא אפותיקי אף על גב דקא מודה מלוה דיתמי אשבחו אי מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא שקיל לה לארעא ולשבחא והוו להו יתמי כיורד לשדה חברו שלא ברשות ונטעה דשמין לו וידו על התחתונה ואי הוי שבח יתר על ההוצאה נוטלים הוצאה ואם הוצאה יתירה על השבח נוטלים כשיעור השבח במעות מבעל חוב. ואי לא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא אלא שיעור ארעא בלחוד כיון דשוייה ניהליה אפותיקי בהא נמי שקיל לה בעל חוב ולשבחא דילה ויהיב להו ליתמי שיעור הוצאה או שיעור שבח דידן על התחתונה ומסלק להו בזוזי דארעא קניא ליה למלוה והוה ליה יתמא משבח בארעא דלאו דיליה. ועיקרא דהא מילתא ברירנא בפרק קמא. שלשה שמין להן מה שהשביחו ומעלין אותם בדמים בכור לפשוט היכא דאשבחינהו פשוט לנכסי דאבוהון קודם חלוקה יהיב ליה בכור שבחיה כשיעור הוצאה הפחותה מן השבח במעות והדר פלגי ושקיל בכור פי שנים בכולהו נכסים. ובעל חוב נמי ליתומים בדשוייה אבוהון ניהליה אפותיקי. וכן נמי בעל חוב ללקוחות כדאיתא התם. ויורד לתוך שדה חברו שלא ברשות נמי כי האי גוונא דיינינן ליה. עד כאן.

סבר רבי חנינא למימר בארעא מסלקינן להו. תימה כיון דטעמא דעל היתומים להביא ראיה וכו' ככתוב בתוספות. ויש לומר דרבי חנינא ידע דברי רבי יוחנן דאמר על היתומים להביא ראיה אבל לא ידע דברי התלמוד דמפרש ארעא כיון דלגוביינא קיימא. הרא"ש ז"ל.

אי נמי ביורד לשדה חברו ונטעה בההיא גופא הוה סלקא דעתיה דבארעא הוה מסלקי ליה. תוספות שאנץ. מתניתין: המקבל שדה מחברו לשבש שנים בשבע מאות דינרין אין שביעית מן המנין דמדאמר ליה שבע שנים הראויות לזריעה קאמר ליה. אבל אם אמר שבוע אחת בשבע מאות דינרין שביעית מן המניה דשמטה בכלל שבוע הוא ואף על גב דלא חזיא שביעית לזרעה מכל מקום חזיא למשטח בה פירי ומשום הכי הזכיר לו שבוע ולא אמר לשבע שנים שאף בשנה של שביעית רוצה שתעמוד לפניו אף על פי שאינו יכול לזרעה. ה"ר יהונתן.

גמרא: מלמד שאינו עובר אלא בקר ראשון בלבד. ונראה לי דדוקא לאיסור בל תלין הוא דאינו עובר עליו מבקר ראשון ואילך אבל לשאר חיובי דשכירות ואף לא תבא עובר לעולם הואיל ולא כתיב בהו ייתור למעוטינהו מיום ראשון ואילך. שיטה.

והר"ן חולק בזה שכתב וזה לשונו: שלא יעבור עליו אלא בקר ראשון בלבד. וכן נמי אם הוא בענין שאינו ראוי לעבור עליו שוב אינו עובר כשוקאי דסורא. והוא הדין לשכיר לילה שאינו עובר משום ביומו תתן שכרו אלא ביום ראשון בלבד. עד כאן וכן כתוב בנמוקי יוסף משמו. וכן דעת הרמ"ך וזה לשונו: אינו עובר משום לא תלין ומשום לא תבא עליו השמש אלא בקר ראשון וערב ראשון אבל משם ואילך עובר משום בל תשהה דאל תאמר לרעך וגו'. עד כאן.