שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ח/דף צה

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף צה עמוד א[עריכה]

אפילו תימא רבי יאשיה לחלק לא צריך קרא מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא. לכאורה נראה דאף על גב דכתב רחמנא ונשבר ומת סברא הוא דנשבר או מת קאמר דמה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא. אבל אינו נכון דאף על גב דסברא הוא דכיון דכתיב ונשבר או מת בכל התורה כולה לא משמע אלא שניהם הכא נמי הוה דרשינן ליה וגלי קרא דלא נימא סברא. לכך פירש רבינו דהכי קאמר דלא איצטריך רחמנא למכתב אלא ומת לחוד לחיובא והוה אמינא דהוא הדין דנשבר חייב דמה לי קטלה כולה וכו' ומיתורא דכתיב ונשבר או מת היינו לרבות את השבויה דהוה סלקא דעתך שיהא פטור משום דהוי אונסא דלא סליק אדעתא. וכי תימא אם כן לכתוב או ולא לכתוב ונשבר. הא ליכא למימר דלאו אורחא דקרא למכתב או עד דכתב מידי קודם לכן. הריטב"א.

וכי תימא איכא למפרך מה לשומר שכר שכן משלם כפל בטוען טענת ליסטים מזויין. פירוש דקסבר ליסטים מזויין גנב הוא. ומיהו אין שומר שכר משלם עליו את הקרן כיון דגנבה באונס הוא הילכך בנשבע שהוא כן פטור מן הקרן ואם נמצא שהוא ברשותו משלם כפל דבכל טענת גנבה שאדם נפטר מן הקרן בשבועה איכא כפל כשנמצא ברשותו בין שתהא גנבה שלא באונס או גנבה באונס. הריטב"א.

תאמר בשואל שמשלם את הקרן אינו משלם כפל. ואם תאמר ומנלן דשואל חייב בגנבה זו דכיון דאמרת ליסטים מזויין גנב הוא דהא עד השתא לא קים לן שיהא שואל חייב בגנבה ואבדה. ויש לומר דהני מילי בגנבה דעלמא דאפשר לבעלים למטרח בתרה אבל בגנבה שעל ידי ליסטים מזויין דלא אפשר למטרח בתרה קים לן שהשואל חייב בה כשם שהוא חייב על השבויה וכדפרישנא. הריטב"א. וכן כתב הר"ן.

וזה לשון תלמיד הר"פ: תאמר בשואל שאינו משלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזויין דהא מחייב קרן. ואם תאמר מאי קאמר והא רוצה לדחות עתה דלא ידעינן גננה ואבדה בשואל ואם כן מנא ליה דשואל חייב בטוען טענת ליסטים מזויין והא גנבה היא על כרחך מדקאמר רחמנא דשומר שכר חייב כפל בטוען טענת ליסטים מזויין דאי אונס הוא לא הוה שומר שכר מחייב כפל בטענתו דאינו משלם כפל אלא בטוען טענת גנב. ויש לומר דאף על גב דגנבה היא מכל מקום ידעינן שפיר דשואל חייב בהאי גנבה דילפינן לה שפיר משבורה ומתה דעד כאן לא שבקינן למילף גנבה ואבדה דשואל משבורה ומתה אלא משום דלאו היינו דומיא דשבורה ומתה דשבורה ומתה לא אפשר למטרח ולאתוייה וגנבה ואבדה אפשר למטרח ולאתוייה ודוקא סתם גנבה הוא דהוי הכי אבל גנבה דליסטים מזויין הוי שפיר דומיא דשבורה ומתה דלא אפשר למטרח ולאתוייה. ומשני אפילו הכי קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה ואפילו פירכא לא שייך למפרך כלל דאדרבה כפל דשומר שכר משלם היינו משום דקל הוא אבל שואל חומרתו גרמה לו דאינו משלם כפל. עד כאן. ואם תאמר השתא משמע דסבירא לן כפילא ודיפא מקרנא ואם כן לפום מאי דאמרינן חומרו של שומר שכר מביאו לידי קולא וקולא של שואל מביאו לידי חומרא דהא משום דשומר שכר חמור לשלם את הכפל החמור בטוען טענת ליסטים מזויין אתה מיקל עליו שישלם את הקרן הקל בגנבה דעלמא ושואל שהוא קל שמשלם את הקרן הקל בטענת ליסטים מזויין שיהא חמור לשלם את הכפל החמור בגנבה דעלמא. יש מתרצין בתוספות דהכא מאבדה פרכינן דלית בה כפילא והכי פרכינן מה לשומר שכר שכן משלם כפל בטוען טענת ליסטים מזויין הילכך ישלם את הקרן באבדה מכיון דלית בה כפילא תאמר בשואל שמשלם את הקרן שהוא קל בטענת ליסטים מזויין שפוטרו מן הכפל הא ודאי כשם שהוא קל לענין שמשלם קרן כך הוא קל לענין אבדה שיהא פטור אף מן הקרן וכיון דפטור מן האבדה פטור מגנבה דהא איתקש בשומר שכר ואין פירוש זה מחוור לפי לשון הגמרא. והנכון בעיני דכי אמרינן השתא דכפילא חמירא מקרנא היינו טוען טענת ליסטים מזויין דודאי קלא אית לה למילתא וכי טעין הכי בשקרא קרוב הדבר שיתברר שקר שלו ויבא לידי כפל אבל בגנבה דעלמא דלית לה קלא ולא ידיעא מילתא לא מיבריר שקרא דידיה כולי האי וסבירא לו קרנא עדיפא מכפילא. ומהדרינן איבעית אימא דאפילו כליסטים מזויין קרנא עדיפא מכפילא ואיבעית אימא ליסטים מזויין גזלן הוא. פירוש ואין כפל אלא בטוען טענת גנבה. הריטב"א. וזה לשון הרשב"א: הא דפרכינן מה לשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל אף על גב דבשואל איכא חומרי טפי טובא דחייב בשבורה ומתה ובשבויה מה שאין כן בשומר שכר. הא לאו למימרא שיהא שומר שכר חמור משואל קאמר אלא משום דבקל וחומר משומר שכר קאתי השתא לחיובי שואל בגנבה ואבדה דמדחייב בכאן בקל קל וחומר בחמור אתי למפרך ואמאי אף על גב דאשכחן חומרי טפי בשואל משומר שכר אפילו הכי אפשר דכשם שהחמיר וחייב לענין כפל בשומר שכר טפי משואל הכי נמי איכא למימר דאף על גב דהחמיר בגנבה ואבדה דעלמא בשומר שכר לחייבו בהם לא החמיר בשואל לחייבו אלא לפוטרו. עד כאן.

ואיבעית אימא ליסטים מזויין גזלן הוא. ואם תאמר מכל מקום נהי דלא משכחת כפל בטוען טענת ליסטים מזויין מכל מקום משלם ליה בטוען טענת נגנבה באונס. הא דהכא לא קשה מידי דכל כמה דלא מוכחא לן אכתי גנבה ואבדה בשואל יכול להיות בשואל כפל בטוען טענת גנבת אונס ולהכי לא הוה מצי למפרך מינה מידי. אבל בהכונס צאן לדיר משמע דלא משכחינן גנבה באונס בשומר שכר אלא בליסטים מזויין ודבר תימה הוא. תוספות שאנץ.

איתמר פשיעה בבעלים וכו'. כתוב בתוספות ועוד דאפשר למאן דאמר מקרא נדרש לפניו או אין בדרש לא אמרינן כן בכל מקום וכו' דהכל לפי הענין. וכן מוכח בפרק קמא דראש השנה גבי יובל ובזבחים גבי ונתת באצבעך. הרא"ש.

בהנך חיובי דכתיב בה ובהדיא הוא דכתיב. קצת קשה אם כן שבויה בשואל תתחייב כבעלים. ויש לומר כמאן דכתיב דמי וכמאן דמדמי לה לשבורה ומתה. ועוד דמקל וחומר אתי לה דהשתא הנהו חיובי דסלקא דעתיה פטור בבעלים שבויה דלא סלק דעתיה לא כל שכן שיפטור. ועוד דאתא מגנבה ואבדה דפטירי בין בשומר שכר בין בשואל בבעלים. ולאידך דאמר מקרא נדרש לפני פניו פשיט בשואל ושומר שכר פטור מטעם דיו. ועוד דכיון דלא אשכחן דמחייבת בשום מקום בבעלים לא סלקי. ועוד דילמד תחתון מעליון וכולהו ילפי לה משומר חנם או בבת אחת או בזה אחר זה. שיטה.

וליטעמיך שומר שכר מי קתני פירוש דאף על גב דקתני שכרן היינו שהמשאיל היה שוכר לשואל. אבל לגבי השומר את הפרה לא קתני תנא אלא שואל ולא קתני לא שומר שכר ולא שומר חנם וזה שאמר רש"י דלא גרסינן השוכר גבי פרה אלא גבי בעלים דאלו גרסינן שוכר גבי פרה הא קתני על כרחיך שומר חנם או שומר שכר. הריטב"א ז"ל.

דף צה עמוד ב[עריכה]

ואי בעית אימא כדמחליף רבה בר אבוה. שיטפא דתלמודא הוא משום דאמרינן הכי עלה דמתניתין לאוקמה כרבי מאיר אמר נמי אמתניתא הכי אף על גב דלא צריך להכי דסתם מתניתא לאו רבי מאיר היא. ובבא קמא נמי בפרק הכונס צאן יש כיוצא בה. הרמב"ן.

וזה לשון הרא"ש: ואי בעית אימא כדמחליף. אגב דבשאר דוכתי קאמר הכי להעמיד סתם משנה כרבי מאיר נקטיה נמי הכא. עד כאן.

סברוה הא מני רבי יהודה היא וכו'. פירוש מדקא סבר סתם ברייתא רבי יהודה היא. אי נמי שהיה מקובל דברייתא זו אתיא כרבי יהודה ולא משום דהלכתא הכי דשוכר כשומר שכר דמי דאי לאו הכי מאי אהדר ליה איבעית אימא כדמחליף הא לכולי עלמא הלכתא כשומר שכר דמי ומאי אהני ליה חלופא דרבה בר אבוה.

מאי מקום אחר דקא מרפי ואזיל וכו'. קצת קשה אמאי לא אקשינן ליה השתא ומאי רבותא כדלקמן. ויש לומר דהכא לא קשיא דנקט לישנא רויחא. אבל כשדקדק ברישא ובסיפא ושאני הא מהא לאשמועינן רבותא ודאי רבותא רבה אתא לאשמועינן והיינו דאקשי ליה לקמן בסמוך מאי רבותא.

ותניא אידך. פירש רש"י דתרי תנאי נינהו ומר דריש הכי ומר הכי. פירוש דמשמעות דורשין איכא בינייהו ולא מתנו בהדדי. והייתי יכול לפרש דחד תנא הוא וסבירא ליה דאי כתיב אם בעליו עמו לבדו הייתי אומר גם בעליו עמו בשום זמן או בשעת שאלה או בשעת שבורה לעולם פטור אתא אם בעליו אין עמו לחייב כשאינן אלא בשעת שבורה ולא ילפינן מיניה אלא היותר מסתבר. ואי כתיב אם בעליו אין עמו לבדו הייתי אומר אם בעליו אין בשום זמן בשעת שאלה או בשעת שבורה לעולם מחייב אתא אם בעליו עמו לא לפטור אלא כשישנו בשעת שאלה לבד דהיינו היותר מסתבר. אחרי כתבי זה עיינתי בגמרא בסמוך ומצאתיהו מפורש בסברת רבא דמתקן קראי אליבא דרבי יוחנן. ואולי לזו ברח רש"י מפירוש זה מעיקרא. שיטה.

ועוד תניא ממשמע שנאמר וכו'. פירש הקונטרס ועוד תניא תיובתא לרב המנונא אסיפא דמילתיה דאמר דצריך להיות עמו משעת שאלה עד שעת שבורה ומתה. משמע מתוך פירושו דקושיא זו לא קשיא אכל מילתיה דרב המנונא אלא אסיפה דמילתיה. ודוחק הוא דאם כן לא הוי האי ועוד תניא כמו כל ועוד תניא דבכל דוכתא ועוד תניא משמע בכל דוכתא הכי אם תמצא לומר דקושיא זו לא קשיא מכל מקום ועוד תניא. לכך פירש מורי הר"פ (שיחיה) ז"ל דהכי פירושו ועוד תניא פירוש אפילו דרישא וסיפא דהך ברייתא מיירי באותה מלאכה ושפיר איכא רבותא כדפריש מכל מקום ועוד תניא דלא בכולה מילתא דרב המנונא דאמר בעינן פרה וחורש בה וכו' ושיהיו הבעלים משעת שאלה עד שעת שבורה ומתה דהא קאמר הכא בהדיא דלא בעינן בעלים עמו אלא בשעת שאלה לחוד ולא בשעת שבורה ומתה ואם כן האי ברייתא מוכחא דלא בעינן פרה וחורש בה דהא בשעת שאלה לית בה מלאכה כלל ורב המנונא נמי דהוה קאמר דבעינן פרה וחורש בה לא הוה אמר כך אלא משום דסבר דבעינן שיהו בעליו עמו בשעת שבורה ומתה דהיינו בשעת מלאכה ואם כן כי מייתי מהך ברייתא דלא בעינן בשעת שבורה ומתה דהיינו שעת מלאכה אלא שעת שאלה לחוד מוכח שפיר דלא בעיבן פרה וחורש בה כדפרישנא. תלמיד הר"פ. וזה לשון שיטה עוד: פירש רש"י דהני תרתי ברייתות אחרונות לא באו אלא להקשות על אידך דקאמר רב המנונא דבעי מתחלה ועד סוף. ולישנא דועוד לא משמע הכי. לכך נראה לי דאף לחזק קושייתו ראשונה בא הן מסברא הן מלשון הברייתא דכיון דלא חששה התורה אלא אשעת שאלה היינו שעת קנייה ולא שעת שבירה ולא אפילו שעת מלאכה וכיון שכן מה לי נשאל בעלים לאותה מלאכה או למלאכה אחרת וכן משמע ליה מלשון השתי ברייתות ובפרט מן השניה דקאמר כיון שיצאתה מרשות ונשאל שעה אחת בבעלים פירוש ומאי יצתה היינו שעת קניה. שיטה.

ועוד תניא ממשמע שנאמר וכו'. כתב הראב"ד וזה לשונו: הנך מתנייתא דאם בעליו עמו ובעליו אין עמו דחדא מתניתא נפקא ליה עיקר הפטור מאם בעליו עמו ואידך נפקא ליה מבעליו אין עמו הא פירשו להו אביי ורבא דחדא מתניתא רבי אושעיא וחדא רבי יונתן וליכא פלוגתא אחריתי בינייהו ופשוטות הן. ע"כ.

וכן כתב הרמב"ן וזה לשונו: איכא נוסחא עתיקי דכתיב בהו ותניא אידך וכו'. ורש"י ז"ל מעביר עליה קולמוס ואמר דטעותא דגירסני היא דסברי דמתניתא קמייתא כרבי יאשיה כדכתב בפירושיו. ולדידן הכי נמי משמע לן דקמייתא כרבי יאשיה מדקתני איני יודע שבעליו אין עמו שלם ישלם לומר לך היו בעלים בשעת שאלה אין צריך להיות בשעת שבורה כלומר להכי כתב רחמנא בעליו אין עמו לא ישלם לפטור היו בעלים בשעת שאלה בלבד והיינו אליבא דרבי יאשיה דמשמע טעמא דליתיה בתרווייהו הא איתיה כחדא וליתיה בחדא פטור. ובתרייתא אליבא דרבי יונתן מדקתני איני יודע שאם בעליו עמו לא ישלם לומר לך כלומר להכי כתב רחמנא אם בעליו עמו לא ישלם. לומר לך כיון שיצתה מרשות משאיל שעה אחת בבעלים ומתה פטור דמשמע נמי מיניה דכי איתיה בחדא וליתא בחדא פטור ואלו לרבי יאשיה חיובא הוא דמשתמע מהאי קרא דאם בעליו עמה דמשמע דאיתיה בתרווייהו הא איתיה בחדא וליתיה בחדא חייב. ואף על גב דאיכא לדחוקי לברייתא קמייתא כרבי יונתן ואסיפא קאי קרא והכי קתני לומר לך היו הבעלים בשעת שבירה צריך להיות בשעת שאלה. לא משמע להו אלא כפשטה ואליבא דרבי יאשיה. והיינו דאפיך מיפך באידך ברייתא דאתיא כרבי יונתן ומתניתין דקתני פטור מאם בעליו עמו. וחייב מבעליו אין עמו לרבי יונתן אתיא. ואי נמי לרבי יאשיה נקט פטור מלא ישלם וחיובא משלם ישלם ולאו דוקא. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: ממשמע שנאמר אם בעליו עמו וגו' ותניא אידך ממשמע שנאמר וכו'. רש"י פירש דהני מתנייתא תרווייהו בין כרבי יונתן בין כרבי יאשיה ולא פליגי כלל אלא דמר דריש הכין ומר דריש הכין. ורבינו פירש בשם רבו הרמב"ן דקמייתא כרבי יאשיה ובתרייתא כרבי יונתן ולהכי פרכינן מתרווייהו לרב המנונא לומר דקשיא עליה בין לרבי יונתן בין לרבי יאשיה ופירושא דמילתא דברייתא קמייתא נקיט ליתורא דאתיא לדרשא קרא דחיובא דהיינו בעליו אין עמו שלם ישלם ומינה נפקא ליה פטורא דכל שהיה עמו בשעת שאלה אין צריך שיהא עמו בשעת שבורה ומתה והא ליכא למימר אלא לרבי יאשיה דסבירא ליה משמע שניהם כאחד. ודריש הכי בעליו אין עמו דליתיה בתרווייהו הא איתיה בחדא וליתיה בחדא פטור והכי דרשינן ליה לקמן אליבא דרבי יאשיה דאלו אליבא דרבי יונתן חיובא נפקא מהאי קרא דקרא הכי מדריש בעליו אין עמו או בתרווייהו או בחדא מינייהו ישלם וברייתא בתרייתא דנסיב ייתורא ולדרשא קרא דאם בעליו עמו לא ישלם אתיא כרבי יונתן דדריש הכי אם בעליו עמו בין בתרווייהו בין בחדא מינייהו לא ישלם ומהכא נפקא לן פטורא דאלו מקרא דבעליו אין עמו חיובא הוא דנפקא ליה דאף על גב שהיה עמו בשעת שבורה ומתה חייב. ולרבי יאשיה קרא דאם בעליו עמו לא ישלם לפשוטיה לחיובא הוא דהכי קאמר קרא דאם איתיה בתרווייהו לא ישלם הא איתיה בחדא וליתיה בחדא חייב ומוקי ליה להיכא שהיה בשעת שבורה ומתה ולא היה בשעת שאלה. נמצאת למד דרבי יונתן מקרא דפטורא דייק פטורא ומקרא דחיובא דייק חיובא ורבי יאשיה עביד איפכא דמקרא דפטורא דייק חיובא ומקרא דחיובא דייק פטורא ודוק לקמן בדברי אביי ורבא ותשכח. הילכך קמייתא דדריש פטורא מבעליו אין עמו שלם ישלם היינו כרבי יאשיה ואידך דדריש פטורא מבעליו עמו לא ישלם היינו כרבי יונתן. מפי רבי.

אביי סבר לה כרבי יאשיה. כולה פשוטה היא וקראי בעלמא דרשינן כדפירש רש"י ולא מתניאתא ואם תאמר ולאביי אליבא דרבי יאשיה דמפיק קרא דפטורא לחיובא וקרא דחיובא לפטורא אם כן מתניתין דלא כרבי יונתן דאלו תנא דמתניתין מקרא דפטורא נקיט לפטורא ומקרא דחיובא לחיובא. יש לומר לא קשיא דאמר לך אביי דתנא לא דק ונקיט קראי כפשטייהו ואורחא דתנא הוא דלא למידק בהכי כדכתיבנא בכל מקום. עד כאן.

אביי סבר לה כרבי יאשיה וכו'. מלשון הברייתות היה משמע דברייתא קמייתא אתיא למעוטי לאיתויי חיובא דבשעת שבורה מבעליו אין עמו והיינו דקאמרה אי לחיובי כשאינו כולל עמו די לי דיוקא מאם בעליו עמו דלפחות בלמד זה מהדיוק בעליו אין עמו למה בא להורות חיוב זה דשעת שבורה לבד והיינו דנקט תרווייהו ופירושו היו בעלים בשעת שאלה אינו צריך להיות בשעת שבורה היו בעלים בשעת שבורה ומתה צריך להיות בשעת שאלה דמשמע דמבעליו עמו לבדו הוה אמרינן ששום אחד מהם פירוש שאלה ושבורה אינם לחיובא ובכל אחד מהם לבדו פטור והיינו כרבי יונתן וכדפירש רש"י לעיל וברייתא בתרייתא משמע דאתיא לאורויי פטורא דהיה עמו בשעת שאלה והיינו דקאמרה כיון שיצתה שעה אחת כו' ולא פירש חיוב דשעת שבורה כלל דמשמע דמבעליו אין עמו לבד היינו אומרים דחייב בכל ענין והיינו דק אמרה בתחלתה דמדיוקא בעליו אין עמו ידעינן פטורא דבעליו עמו פירוש בשישנו מתחלה ועד סוף דלפחות נלמוד זה מהדיוק בעליו עמו למה בא לפטור אפילו בשעת שאלה לבדו והיינו נמי כרבי יונתן וכדפרשתי לעיל תרווייהו אליבא דרבי יונתן. אבל לרבי יאשיה קשה בראשונה שסיים בהו בשעת שבורה לבד שאינו מן הצורך ובשניה שלא ביאר אלא הפטור לבד דשעת שאלה והיא לא באה אלא להורות החיוב דשעת שבורה לבד והעיקר חסר מן הספר. ולפי הגירסא שהביא רש"י נראה שהם סוברים דמסתמא לא היינו מחלקים ולא היינו לומדים אלא הפחות שנוכל פירוש דבעליו עמו לא ישלם חדושא הוא ואין לדון בו אלא חדושו ולא יהיה פטור אלא לשישנו בשניהם פירוש מתחלה ועד סוף ופשטה דקרא הכי משמע עמו במלאכתו ועם הבהמה וכדרב המנונא בין אי כתיב אם בעליו ממש בין אם אתי מדיוק דבעליו אין עמו הילכך תרווייהו אתי לאשמועינן פטורא דשעת שאלה ראשונה מאם בעליו וכרבי יאשיה ושניה מבעליו וכרבי יונתן ולפי זה שבורה שנקט בראשונה לאו לחדושא אתא אלא באומר בשעת שאלה פטור שהוא העיקר ואין החיוב אלא בשבורה לבד ואם הוא דחוק קצת. אבל לרש"י דקאמר דתרווייהו אתיא כרבי יאשיה קשיא ראשונה ושניה וכדפירש רש"י ובפרט השניה שלא הזכירה חיוב השבירה שהיא החדוש והעיקר חסר מן הספר וכדפירש רש"י. שיטה.

וזה לשון הר"ן: אביי סבר לה כרבי יאשיה ומתרץ להו לקראי כרבי יאשיה בעליו אין עמו וכו'. טעמא דליתיה בתרווייהו וכו'. אם בעליו עמו וכו' טעמא דאיתיה בתרווייהו הכי גרסינן ולא גרסינן דתניא ותניא אידך אלא אביי קראי קדריש ומשמע ליה בעליו אין עמו לפטורא ואם בעליו עמו לחיובא וכרבי יאשיה. ורבא משמע ליה איפכא בעליו עמו לפטורא ובעליו אין עמו לחיובא וכרבי יונתן. ומשמע דהנך ברייתא דלעיל ועוד תניא ותניא אידך בהא פלוגתא גופיה פליגי דברייתא בתרייתא דקא דריש לפטורא אם בעליו עמו לא ישלם על כרחך כרבי יונתן אתיא וברייתא קמייתא דמשמע לכאורה דקרא דאין בעליו עמו דרשינן לפטורא כרבי יאשיה אתיא ואף על גב דאיכא למימר דברייתא קמייתא נמי בעליו אין עמו שלם ישלם לחיובא קדריש ליה אסיפא דמילתא דברייתא קאי היה עמו בשעת שבורה ומתה צריך להיות עמו בשעת שאלה וכרבי יונתן פשטה דברייתא כרבי יאשיה אתיא דקתני איני יודע שאם בעליו אין עמו שלם ישלם לומר לך היה עמו בשעת שאלה אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה אלמא לפטורא קא דריש ליה וכרבי יאשיה והך ברייתא אחריתי דתניא אידך כרבי יונתן ובהא קמיפלגי וזה שלא כדברי רש"י שכתב ותניא אידך היא היא אלא מר דריש מהאי משמעותא ומר דריש מהאי משמעותא. עד כאן.

כתוב בהלכות ושואל חייב במזונותיה של שאולה כל ימי שאלתה עד כאן. דסלקא דעתך אמינא דלא נקרא שואל כל הנאה שלו אלא אם כן היו הבעלים מפרנסים בהמה שלהן כל ימי שאלתה והתם הוא דליחייב בכל אונסין אבל היכא דשואל נותן לה מזונות אימא להוי דינו כדין שוכר שהרי נהנין הבעלים במזונות קמשמע לן דכל הנאה שלו מקרי ומשום הכי חייב בכל אונסין שבעולם חוץ ממתה מחמת מלאכה דפטור. ה"ר יהונתן.