שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ה/דף סא

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סא עמוד א[עריכה]

רבינא אמר לא נשך באוכל ולא רבית בכסף צריכי קראי: פירוש לא צריכי ללמוד מן הלוה למלוה דהא במלוה גופיה כתיב את כספך לא תתן לו וגו'. פירוש דלהכי רמא רחמנא נשך ותרבית ביחד בין כסף ואוכל כדי שיהא נדרש על שניהם ודכוותיה דרשינן גבי מפני שיבה תקום וכן גבי לא תאכלו כל נבלה לגר וגו' דנתינה ומכירה קיימי בין לגר בין לנכרי ומאן דפליג התם היינו משום דמשמע ליה דאו מכור בא לחלק ומאן דפליג בההוא דקימה והידור לא פליג אלא משום דסבירא ליה דלישנא דמפני משמע אקימה דוקא ולישנא דפני משמע אהידור דוקא.

ואם תאמר וכיון שכן מה חידש לנו רבינא בכאן והיכי סלקא דעתיה דתלמודא למפליג עליה דרבינא. יש לומר כיון דבקראי אחריני חילק הכתוב בין נשך לרבית סברינן דהכא נמי כל חד וחד קאי אחבריה קמשמע לן רבינא דהכא נמי דרשינן כדדרשינן בעלמא מכיון דגבי לוה גם כן לא חלק בהם הכתוב. הריטב"א.

דאי כתב רחמנא את כספך לא תתן לו בנשך ואכלך לא תתן במרבית כדקאמרת: ואף על גב דעדיין הוה מוקמינן תרי לאוי באוכל דאי ליכא אלא חד לכתוב את כספך לא תתן לו בנשך ואכלך ולשתוק. מכל מקום לאו דרבית לא הוה מצי למימר דקאי נמי אכספך. עד כאן משאנץ.

הא דאמר רבא למה לי דכתב רחמנא לאו ברבית וכו': הוה מצי למימר בכלהו לעבור עליהם בשמות חלוקים כדאמרינן ברבית דכסף ורבית דאוכל וכל שכן הנך שהן ענינים חלוקים לגמרי. אלא דאשכחן בהו פלוגתא בינייהו ומצריך צריכי הילכך כי מזהרי האי לאו אאידך לא מחייב עליה דלא דמו להדדי ולא ילפי מהדדי. אבל לאו דגזל כיון דאתי מבינייהו אוקמיה לעבור עליו בשני שמות לכובש שכר שכיר ולאו משום דמייתר שהרי לגזל עצמו לעבור עליו בשם גזל הוא. צריך אלא משום דבעניינא דשכיר כתיב ודבר הלמוד מענינו הוא. ובפרק המקבל נמי אמרינן כובש שכר שכיר עובר בחמשה שמות ולא תגזול חד מינייהו ואמרינן התם איזהו עשק ואיזהו גזל וקא מפליג להו מהדדי בלישנא בעלמא מיהו בכל ענין עובר עליו בשני שמות הללו.

הא דאמרינן וצריכא דאי אשמועינן ברבית משום דחידוש וכו' ואי כתב רחמנא אונאה משום דלא ידע דניחול. פירוש פעמים אינו יכול לבא לידי מחילה שאם לא ידע לעולם לא יהיה לו מחילה ועון האונאה במקומה אבל גול ורבית יכולין לבא לידי ממילה. וכל הנך לאוי לאו מלקיות נינהו דהא איכא תשלומין ובני תשלומין נינהו ולאו בני מלקיות אלא איסורא דלאוין קאמרינן. הראב"ד ז"ל.

שכן חדוש הוא דאפילו ללוה אסריה רחמנא: פירוש וזה היה לנו לראיה שאין איסור זה למלוה מחמת שהוא מחבוב ממון דאם כן היאך אסריה על הלוה אלא ודאי גזרת הכתוב היא. מה להנך שכן שלא מדעתו. פירוש תאמר ברבית שהוא מדעתו קמשמע לן דאף על גב דמדעתו הוא וידע ומחיל אסור.

ומכאן נראה דלא מהניא מחילה ברבית קודם פרעון דאלו מהניא אין לך רבית שאינו נמחל כדאמרינן הכא דידע ומחיל. ומיהו אם מחלו לאחר שגבאו ממנו המלוה אין ראיה מכאן דהשתא מחילה מדעת שלמה היא שמחל לו תביעת ממון שהיה לו אצלו מה שאין כן במחילה דקודם פרעון דחשבה רחמנא כמחילה באונס. וכן כתב הרמב"ם ז"ל דמחילה דלאחר פרעון מהניא ובשם הגאונים ז"ל כתב דלא מהניא וכן דעת הראב"ד ז"ל.

ודעת מרי ז"ל כדעת הגאונים וטעם הדברים אומר מרי דתביעת רבית לא הויא כשאר תביעות בגזל ואונאה וכיוצא בהן דאית ליה על חבריה שיעבוד ממון אלא חיוב הוא שחייב הכתוב להחזיר איסור שבלע תדע דהא רבי יוחנן סבר דרבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין וגם לדברי הכל אם מת בניו פטורין אלא בדבר המסויים מפני כבוד אביהן בלבד ואלו בגזל ואונאה בניו חייבים כשהניח אחריות נכסים ובודאי דטעמא כדאמרן דחיובא דרמא עליה רחמנא הוא ובענין חוב למאן דאמר פריעת בעל חוב מצוה ושעבודא לאו דאורייתא אלא דהתם איכא דין ממון לחברו ומהניא מחילה אבל הכא לשמים הוא חייב וכיון שכן לא תועיל לו מחילת חברו וכן עיקר.

והוי יודע שאף לדברי הרמב"ם דוקא מחילה ברצון אבל מחילה באונס לא מהניא ולפיכך אלו שמשביעין את הלוה בשעת הלואה שיעשו להם מחילה לאחר הפרעון כי עבדי לה נמי לא מהני דמחמת אונס השבועה הוא דעבדי לה אלא אם כן מודים על עצמם שמוחלין בלב שלם ואפילו שלא מחמת שבועה. וכן הנשבע לתת מתנה לחברו ובשעת המתנה מוסר מודעא כי מפני חיוב השבועה הוא שעושה קרוב הדבר שאין מתנתו כלום שזה כמסירת מודעה וגלויי דעתא שנותן באונס ואין צריך לומר דבגט כיוצא פסול. הריטב"א.

כתוב בתוספות בדיבור המתחיל: אלא לאו דגזל למה לי וכו'. ואם תאמר ולוקמיה בגזל גופיה ובגזל עבדים וכו'. ואם נאמר שיש לאו בגזל קרקע לאו דמשיג גבול אתי שפיר דלית לן לאוקמא לגזל קרקע ועבדים ולשני לאוין כיון דלא לקי דהוי ניתק לעשה. גירסת תוספות.

לעבור עליו בשני לאוין: פירוש משום לא תעשוק ומשום לא תגזול וכל שכן גזלן דעלמא שהוא בכלל. והכי גרסינן ולוקמיה אגזל. פירוש כפשטו של מקרא. ומאן דגריס ולוקמיה ארבית ואונאה טועה הוא דהא ודאי שייך טפי גזל בעושק מאידך. הריטב"א.

ומורנו הרב נר"ו כתב בתשובה סימן אלף שי"ט וזה לשונו: שאלת ממני אבאר לך דיבור התוספות פרק איזהו נשך המתחיל לעבור עליו בשני לאוין ואם תאמר לוקמיה בגזל גופיה ולעבור עליו וכו'. עד לקי שפיר. וקשיא לי וכי מהדר קרא לאפושי מלקיות ויש לומר דלעולם מהדרינן לאוקמיה קרא בחדוש ואי הוה מוקמינן ליה אלאו דלא תגזול אין בו חדוש כלל אלא לעבור עליו בשני לאוין אבל השתא דמוקי ליה אכובש שכר שכיר אשמועינן חדושא דלקי תרתי חדא משום לא תגזול ומשום לא תעשוק דאכתי קשה דכל לאו של ממון כיון דאפשר בתשלומין אמאי לקי עליה אף על גב דלא נתקו הכתוב לעשה בהדיא מכל מקום הרי ניתן לתשלומין ומצי למימר הריני פורע מה שעשקתי ואיני לוקה ואפילו אם אינו יכול לפרוע השתא מצי למימר למחר ולמחרתו אפרע ואמאי לקי וכן הסכימו רוב המפרשים דלא לקי.

ובעיקר קושיין דאמאי לא אוקמיה בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאוין איכא לתרוצי דמשום דכתיב רעך סמוך ללא תעשוק וללא תגזול ואתי למעוטי גוי ואי הוה מוקמינן ליה בגזל גופיה לא איצטרכינן ליה דמהיכא תיסק אדעתין דגזלה של גוי אסור דהוצרך הכתוב להתירו ומשום הכי מוקמינן ליה בעושק שכר שכיר דסלקא דעתך אמינא כיון דטרח הגוי יהיה אסור לעשוק שכירותו קמשמע לן רעך ולא גוי וחד רעך קאי אתרווייהו. והשתא הך צריכותא דפרק המקבל לא הוה צריכינן לה דפשיטא דגזל הגוי מותר אלא הכי קאמר אפילו אי הוה כתיב קרא בגזל בהדיא למעט גוי איכא צריכותא אבל קושטא הוא דליכא קרא בגזל אלא תרווייהו בעושק דלמעט גזל הגוי לא צריך קרא. והתוספות לא ניחא להו בהכי משום דסבירי להו דאיכא מלקות בעושק שכר שכיר ומוקמינן קרא בחידושא כדכתיבנא לעיל.

והראב"ד פירש וזה לשונו: אבל לאו דגזל כיון דאתי מעניינא אוקמיה לעבור עליו בשני שמות לכובש שכר שכיר ולאו משום דמייתר שהרי לגזל עצמו לעבור עליו משום גזל הוא צריך אלא משום דבעניינא דשכיר כתיב ודבר למד מעניינו ובפרק המקבל נמי אמרינן דכובש שכר שכיר עובר בחמשה שמות ולא תגזול חד מינייהו. וכל הנך לאו למלקות דהא איכא תשלומין ובני תשלומין נינהו ולאו בני מלקיות אלא איסור לאוי קאמרינן. עד כאן לשונו. משמע מדבריו דהך לאו דלא תגזול דרשינן ליה לגופיה ממש לעבור עליו משום גזל ומדכתביה גבי עשק דרשינן ליה נמי לכובש שכר שכיר והך צריכותא דעביד תלמודא בפרק המקבל מלאו דגזל ממש דכתיב לגופיה אלא דקשה מהיכא תיסק אדעתין דגזל הגוי אסור וצריך לתרץ כמו שמתרצים התוספות והנראה לעניות דעתי כתבתי. ע"כ.

כתוב בתוספות ואם תאמר ולוקמיה בגזל גופיה. ויש לומר משום דלא לקי וכו' אבל כי מוקמת לה בכובש וכו' לקי. נראה דאף על גב דיליף בגזרה שוה מלוה מלוה מכל מקום איצטריך לכתוב במלוה שני לאוין חד בנשך וחד במרבית דמייתורא דנשך נשך דכתיב בלוה לא הוה מוקמינן בלאוי יתירי אי לאו דגלי לן בהדיא דאיכא תרי לאוי בנשך ובמרבית. גליון.

כתוב בתוספות ואם תאמר והיכי סלקא דעתך למימר דגזל הגוי אסור וכו'. ויש לומר דהוי אסרינן גזל הגוי וכו' והרא"ש תירץ להלן בפרק המקבל דאי לא שרייה קרא לגזל הגוי הוה מוקמינן לא תגזול בגזל הגוי ולא בישראל ללאוי יתירי. עד כאן.

דף סא עמוד ב[עריכה]

לא תגנובו דכתב רחמנא למה לי: כתב רש"י דמרבית ואונאה מצי למילף. וקשה לי למה כתב כן דהא מאונאה לחוד שמעינן ליה דהא ליכא למפרך מה לאונאה שכן לא ידע דניחול דגנבה נמי הכי הוא ואפשר שכתב כן למאן דאמר ליסטים מזויין גנב הוא משום דמטמר מאינשי ובההוא איכא למפרך מה לאונאה שכן לא ידע דניחול אבל מרבית ואונאה שמעינן לה שפיר. הריצב"ש ז"ל.

לא תגנובו למה לי וכו': דהא אתיא. והוה ליה למימר כדי לעבור עליו בשם גנבה אלא דאשכח ביה אצרכתא בגופה. וכן לאו דמשקלות נמי לטומן משקלותיו במלח. הראב"ד ז"ל.

על מנת למקט: יש מפרשים דמיירי שהוא אינו רוצה לעכב הגנבה בידו אלא הוא גונב כדי לצערו. ולא נראה דהא מעשים בכל יום שעושים כך. לכך יש מפרשים דודאי בדעתו לעכב הגנבה בידו אבל אינו גונב בשביל שום הנאה אלא כדי לצערו.

שלא יטמין משקלותיו במלח: פירש הקונטרס כדי להכבידם. וכתב רבינו תם דבמוכר מיירי דומיא דמשורה דשלא ירתיח. ואומר רבינו תם לפי שהמלך מיקל המשקולת וכו' ככתוב בהגהת מימונית פרק ח' מהלכות גנבה. ומשורה שלא ירתיח קל וחומר ומה משורה וכו'.

ואם תאמר היכי דמי אי דליכא שוה פרוטה מאי איסורא איכא ואי איכא שוה פרוטה וכו' כדכתבו בתוספות פרק הספינה (דף פט:). שלא ימדוד לזה בימות החמה וכו'. פירש רש"י ז"ל לפי שחבל המדה וכו' ולדבריו דוקא במודד בחבל ואם כן הוה ליה למימר שלא ימדוד בחבל לזה בימות החמה וכו'. ושמא מפני שדרך הראשונים היה למדוד בחבל.

ורבינו תם ז"ל פירש שהקרקע מתבקע וכו' כמו שכתב רשב"ם שם ודבר של תימה הוא. שלא ירתיח פירש רש"י ז"ל שהמרותחת עולה וכו'. ורבינו חננאל פירש שמכח מהירות שפיכתו נעשית המדה גדושה ונתאנה מוכר לוקח. והראשון נראה עיקר. דפשטיה דקרא אזהרה למוכר הוא. הרשב"א ז"ל.

ומצאתי בשטה בשם רבינו תם שלא ירתיח פירוש שלא יחמם וימכור בלח אלא ימכרנו צונן לפי שכשהוא חם הוא מוסיף במדה. עד כאן.

ומה משורה שהיא אחת מל"ח בלוג וכו': כתב הרב אברהם בנו של הרמב"ם ז"ל בספר דיהעובדים שחבר בלשון ערב"י וזה לשונו מועתק. שיעור המשורה היא רובע שמינית ושמינית חצי רביעית והיא מדה תכיל שלשה דראה"ם ורביע מהדראה"ם של מצרים בקירוב. עד כאן.

שתולה מעותיו בעכו"ם וכו': הקשו בתוספות והלא אפילו יהא אמת וכו'. ותלמיד הר"פ ז"ל תירץ וזה לשונו: הא דמשמע הכא דאם היה אומר אמת דשל נכרי הוא היה מותר להלוותן לישראל היינו דוקא היכא שהם פקדון בידו מן הנכרי ואין לו רשות להוציאם אלא להלואה בשביל גוי ברבית והימניה הגוי לישראל וכל האחריות על הגוי ואין הגוי חושש להכיר הלוה שסומך שיאמר לו הישראל ובכהאי גוונא מותר. והכי אמרינן בירושלמי ישראל שמינהו גוי סנטר או אפטרופוס אסור ללות ממנו ברבית זה הכלל כל שהוא ברשות ישראל אסור ברשות גוי מותר. עד כאן.

ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: אסור לישראל להפקיד מעותיו לגוי כדי שילוה אותם לישראל ברבית. נראה לומר שאין איסור זה אלא משום ולפני עור לא תתן מכשול כיון שלא העמידו הגוי הנפקד אצל ישראל המפקיד וצריך עיון כיון דאינהו לא מיפקדי דהא כתיב לנכרי תשיך משום ולפני עור נמי ליכא דהא שרי ליה לאוזופיה לישראל ברביתא ומשום שליחות נמי ליכא איסורא דהא אין שליחות לגוי דכתיב גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית וצריך עיון ודבר זה נמצא בהגהה בהלכות ישנות מספרד מוגהות מדברי גאונים והר"מ נראה שהלך בדעת זה וכתב אסור לאדם לתלות מעותיו ביד גוי כדי להלוותם לישראל ברבית.

נראה לומר שהיה דעתו לפרש ההיא מימרא דהתולה מעותיו בגוי ביד גוי שילוה אותם לישראל ברבית וכן נראה שפירוש זה עיקר דאי סלקא דעתך דבישראל שאומר שהוא מלוה של גוי והם של עצמו קמיירי מאי איריא תולה מעותיו בגוי והם של עצמו ואומר של גוי הם שהוא אסור אפילו מעותיו של גוי נמי שהפקידם אצל ישראל להלוותם ברבית אסור לו להלוותם דהא אין הגוי עושה שליח ואינו נעשה שליח ואף על גב דלא קרינן ביה כספך המיוחד לך כיון שאין הגוי באמצע בשעת ההלואה אסור הוא משום אל תקח מאתו נשך ומשום לא תשימון עליו נשך ומשום ולפני עור וכמאן דמוזיף מדיליה דמי והא משנה שלמה היא מלוה מעותיו של נכרי מדעת הנכרי אבל לא מדעת ישראל ובודאי צריך שיהא אחריותן על הגוי ויעמוד שם בשעת ההלואה והישראל כמו סרסור הוא עומד ביניהם ובכהאי גוונא שרי ואי לא אסיר דהכי קמפרש לה לקמן בגמרא כיצד ישראל שלוה מעות מן הגוי ברבית ובקש להחזירם לו וכו' וכן מפורש בירושלמי מעות גוי שביד ישראל אסור להלוותן ברבית כל שהוא באחריות ישראל אסור ואם הוא באחריות הגוי מותר. עד כאן.

שתולה קלא אילן בבגדו וכו': ומחזיק עצמו כחסיד וגם מאנה ומרמה אחרים שמוכר להם קלא אילן שרואין שגם הוא עושה ממנו ציצית. ה"ר יהונתן.

ומי נפיש אגרייהו טפי ממשקלות: פירוש כי המעלה היא מפני שנותן להם הבורא יתברך שכר גדול. ומהדרינן דנהי שאין שכרן גדול יותר מאידך מעלה גדולה היא לנו כשאנו פרושין מלאכול שרצים דמאיסי. הריטב"א.

עד כאן יכין רשע וצדיק ילבש: בעל הגמרא הוא דמסדר ליה ועל מילתייהו דהנך אמוראי קמוסיף ליה. הראב"ד.

אלא אפילו עד כאן יכין רשע וצדיק ילבש: פירוש אבל מכאן ואילך כלומר באבק רבית אפילו רשע עצמו ילבש דלכולי עלמא אבק רבית אינה יוצאה בדיינים. וכן פירש הראב"ד. הר"ן.

אלא דאפילו (יכין וצדיק ילבש) יכין רשע וצדיק ילבש: ואפילו למאן דאמר רשות יורש לאו כרשות לוקח שאני הכא דאמר קרא וחי אחיך עמך לדידיה אזהיר ליה רחמנא ולא לבריה כדמפרש ליה בהגוזל בתרא. ואפילו הניח להן אביהן אחריות נכסים אפשר דלא מחייבי להחזיר לענין רבית אף על גב דבגזל מיחייבי דפקע שעבוד הקרקע מן היורשין באותו רבית הואיל ופטרינהו רחמנא ולא מיחייבי אלא בדבר המסוים ובשעשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת כדלקמן משאנ"ץ.

רבי יוחנן אמר אפילו רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים: איכא מאן דאמר דלאו דוקא בדיינים אלא אפילו בא לצאת ידי שמים אינו בהשבון כלל דאיסורא דעבד עבד ולית ליה תקנתא בחזרה ודיינים דנקט משום דרבי אלעזר דאמר דאפילו בדיינים יוצאה. וראיה לדבר מדאקשי עליה דרבי יוחנן מדתניא הניח להם אביהם מעות של רבית וכו' ואם איתא מאי קושיא לישני ליה דאינהו אינם חייבים להחזיר כלל הא אביהם חייב בבא לצאת ידי שמים.

ועוד ראיה מדאקשינן עליה דרבי יוחנן הגזלנין ומלוי ברבית וכו' ואם איתא מאי קושיא לימא מאי מחזירין בבא לצאת ידי שמים. וכן נמי כי אמרינן תנאי היא וכו' לאו דאמרינן להו קומו אהדרו מכלל דתנא קמא סבר וכו' כלומר וכרבי יוחנן ואם איתא דרבי יוחנן מודה דבבא לצאת ידי שמים מחייב לאהדורי תנא קמא דרבי נחמיה דמוקמיה כוותיה אמאי מחייב את המלוה ואת הערב הא בני אהדורי נינהו בבאין לצאת ידי שמים. אלא מכל הני משמע דלרבי יוחנן אפילו בא לצאת ידי שמים פטור ולאו בהשבון הוא כלל והיינו דדרשינן למיתה ניתן ולא להשבון ואמרינן נמי מה שופכי דמים לא נתנו להשבון אף מלוה ברבית לא נתנו להשבון דאלמא מלוי רביות לאו בני השבון נינהו כלל כשופכי דמים.

ואם תאמר אם כן מאי האי דמקשה אי בשעשה תשובה מאי בעי גביה הא אמרינן דלרבי יוחנן אפילו בבא לצאת ידי שמים פטור. לאו קושיא היא דאדבר המסויים הוא דמתמהינן מאי בעו גביה דנהי דמדינא לא מחייב אם איתא דעשה תשובה היכי לא מהדר ליה והא זילא ביה מילתא ואי איהו לא חייש ליקריה אמאי חיישי בניה טפי מיניה דקא מחייבת להו להחזיר מפני כבוד אביהם ואיכא מאן דאמר דרבי יוחנן לא פליג אלא באינה יוצאה בדיינים אבל בידי שמים ודאי חייב וכדאקשינן בהדיא אי בשעשה תשובה מאי בעי גביה.

והא דלא שני ליה הא אביהן חייב להחזיר בבא לצאת ידי שמים משום דסתם חייב בדיני אדם משמע. והא דלא משני ליה נמי באידך דגזלנין ומלוי ברבית דמחזירין בידי שמים קאמר משום דכיון דקרינהו גזלנין משמע ליה שכשם שהגזלנים מחזירים בדיינים אף מלוי רביות כן. וכן נמי היינו טעמא דמחייב תנא קמא הגזלנין ומלוי רביות משום דקסבר לאו בני אהדורי נינהו משום שאף על פי דבבאין לצאת ידי שמים חייבים לאו משום עשה דוחי אחיך הוא דאם כן אפילו בדיינים יוצאה וכמו שכתבנו למעלה הילכך אין זה לאו שנתק לעשה אבל לעולם בבא לצאת ידי שמים חייב והכי מוכח בתוספתא דתניא התם המלוה את חברו ברבית ועשה תשובה חייב להחזיר והא על כרחך כרבי יוחנן דאי לרבי אלעזר אפילו לא עשה תשובה נמי חייב אלא שמע מינה דאפילו ר' יוחנן מודה דכל שעשה תשובה חייב להחזיר. ואפשר דהאי ברייתא לא מיתניא בי רבי חייא מדלא אקשינן מינה בגמרין לא לרבי יוחנן ולא לרבי אלעזר. הר"ן.

וזה לשון הריטב"א: והא דלא מותבינן ליה מן התוספתא או משום דלא מיתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא או משום דמוקמינן ליה כרבי נחמיה וכדאוקימנא ברייתא דהגזלנין. עד כאן.

וכתב הרשב"א דלענין הלכה לא נפקא לן מידי מהאי פלוגתא דכרבי אלעזר קיימא לן. ואני אומר דאף על גב דלגבי רבית קצוצה לא נפקא לן מידי לגבי אבק רבית נפקא לן דאבק רבית לרבי אלעזר כרבית קצוצה לרבי יוחנן הילכך אי רבית קצוצה לרבי יוחנן אינו מחזיר אפילו בא לצאת ידי שמים הכי נמי באבק רבית לדידן. הר"ן ז"ל.

וזה לשון הריטב"א: ונראה דאבק רבית בדבר מסויים חייב להחזיר בבא לצאת ידי שמים אם עשה תשובה ושמעינן לה מרבית קצוצה לרבי יוחנן שאינה יוצאה בדיינים ואפילו בידי שמים והוא מודה שחייב הוא ובניו להחזיר בדבר מסוים בשעשה תשובה והוא הדין לאבק רבית מדרבנן. ויש לומר דבאבק רבית דרבנן לא החמירו כל כך. והראשון יותר נכון. עד כאן.

רבא אמר מגופיה דקרא: תימא דמשמע הכא דרבא סבירא ליה כרבי יוחנן דרבית קצוצה וכו' ובריש הגוזל בתרא דריש רבא וחי אחיך עמך כדדריש ליה הכא רב נחמן בר יצחק אליבא דרבי אלעזר. ועוד דאמר לקמן אמר אביי מאן דמסיק זוזא דרביתא וכו' רבא אמר מפקינן מיניה אלמא סבירא ליה לרבא רבית קצוצה יוצאה בדיינין.

ויש לומר דהכא אליבא דרבי יוחנן קאמר אבל איהו סבירא ליה כרבי אלעזר וכו' מגופיה דקרא שמעת ליה. דרשא דרבי יצחק דדריש מדיוקא דלמיתה ניתן ולא להשבון לא חשיב מגופיה דקרא דולא להשבון לא כתיב בקרא אבל השתא דדריש מהיקישא היינו מגופיה דקרא דהוי כאלו כתיב בהדיא. הרא"ש.