שולחן ערוך יורה דעה סב א
שולחן ערוך יורה דעה · סב · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
שולחן ערוך
אבר מן החי אסור בבהמה חיה ועוף
מפרשים
ש"ך - שפתי כהן
(א) אסור. ולוקין עליו כך פשוט בש"ס ופוסקים:
(ב) ועוף. אבל לא בדגים וחגבים כמו שנתבאר לעיל ריש סי' י"ג:
ט"ז - טורי זהב
אבר מן החי. בטור כתוב ואינו נוהג אלא בטהורים וקשה למאי נ"מ כ"כ דהא טמאה בלאו הכי אסור והטור לאו דינא דמלקות קמ"ל ויש מתרצי' דקמ"ל נ"מ לענין נתינה לבני נח דאבר מן החי אסור לו ע"כ אסור לישראל ליתן לו משום לפני עור כו' וקמ"ל דאין זה אלא בטהורים אבל טמא מותר ליתן לו כי אינו מוזהר בזה וקשה עוד למה הוצרך הטור לכתוב שיש איסור אכילה אפילו פחות מכזית והלא בכל התורה קי"ל חצי שיעור אסור מן התורה לאכילה ומ"ש כאן שהוצרך לכותבו וצריך ג"כ לפרש לשון לפיכך שכ' הטור שאין לו ביאור לכאורה גם מ"ש אחר כן דבשר הפורש מן החי אסור א"כ למה הוצרך תחלה לכתוב באבר שאין בו אלא בשר דאסור ונ"ל דהטור בא ליזהר שלא נטעה לומר דכאן אין איסור כלל בפחות מכזית מדאמר רב בגמרא אבר מן החי צריך שיהיה בו כזית מ"ט אכילה כתיב ביה ומשמע לכאורה דלענין איסור ג"כ אמר כך דבפחות מכזית אין איסור כלל ע"כ קמ"ל דלענין מלקות קאי דוקא ועיקר כוונת הטור לומר דלא נטעה לפרש מ"ש ובשר בשדה ג"כ הכונה על איסור אבר מן החי דוקא דהיינו קרא דלא תאכל הנפש קאי על אבר שיש בו בשר וגידים ועצמות וקרא דובשר בשדה על אבר שאין בו אלא בשר אבל כל שאינו אבר והוא בשר אין בו איסור כלל קא משמע לן דלא נפרש כן אלא מקרא דהנפש שפיר משמע אפי' אין בו אלא בשר דהכל נכלל בקרא קמא דהא מההוא קרא אנו לומדים איסור לבהמה חיה ועוף מטעם דקרא מיירי בכל נפש והא דאינו נוהג בטמאים הוא דמיעטיה קרא באותו פסוק דכל שבשרו מותר איבריו אסורים כדאיתא בגמרא וכיון שאנו לומדים מהאי קרא דלכל מילי קאמר ממילא אנו יודעים לאסור אפי' באבר שהוא בשר לחוד וא"כ ע"כ קרא ובשר בשדה קאי אפי' אם אינו אבר כנ"ל:
באר היטב
(א) ועוף: ולוקין עליו אבל אינו נוהג בדגים וחגבים.
פתחי תשובה
(א) אסור. עפמ"ג במשבצות מ"ש בענין להושיט אמ"ה לב"נ וע' בזה בתשובת פני אריה סימן ע"ד ובתשובת זכרון יצחק סי' ק"ח ועי' בשו"ת בית אפרים בהקדמה לחלק יו"ד מ"ש בזה. [ ועי' בתשובת ח"ס סימן י"ט שהתעורר בדבר חדש לפי המבואר בתו' חולין ס"ד ע"א בד"ה שאם רקמה דביצים חידוש הוא דאין לך דבר היוצא מהחי ושרי אם כן לכאורה יש לאסור ביצים לב"נ בזמן הש"ס דגבי ישראל גלי התורה ולא לב"נ כמו מפרכסת דשרי לישראל ולא לב"נ וס"ל להרמב"ם פ"ט מהל' מלכים דאפילו בהמה טהורה וכשירה לישראל אסורה מפרכסת לב"נ ולית ליה מי איכא מידי. ואפילו להחולקים וס"ל מי איכא מידי מ"מ בטריפה וטמאה דאסורה בלא"ה לישראל אסורה לב"נ ואם כן ה"נ בביצים אסורים לב"נ לכל הפחות ביצים טריפות ולהרמב"ם כל הביצים אסורים. וכתב דעפ"ז תמיה איך היו רגילים בזמן הש"ס למכור ביצים לנכרי והתירה מפורש בש"ס ופוסקים עי' לקמן ס"ס פ"ו והגם די"ל משום דמצוי להו בלא"ה כו' מ"מ יש לתמוה על מה שנותנים להם בחנם וזה אסור אפילו היכא דשכיח להו כדמוכח ממ"ש התוס' פסחים צ"ב מיהו ביצים שלימות פשיטא דשרי לתת אותם במתנה כיון דאיכא למתלי דלהושיב עליהם תרנגולים לגדל אפרוחים קבעי להו שרי דבכל שהוא דאיכא למיתלי תלינן כמבואר במשנה ח' פ"ה דשביעית וגם לתת להם ביצים טרופות חיות אפשר להתיר דאולי לאו לאכילה קבעי להו כ"א למלאכה כדרך לעשות הרבה מלאכות בביצים טרופות כמלאכת הדבוק וכדומה אמנם להזמינם על המאכלים שנילושו בביצים (למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה להרמב"ם אף בכשירות. ולהחולקים בטריפות) או שנתבשלו עמהם ביצים מנא לן להתיר ואין לומר דטעם כעיקר לא נאסר לב"נ ז"א אדרבה לב"נ אפילו באלף לא בטיל ואף נותן טעם לפגם נמי אסור לדידהו והניח בצ"ע ע"ש שהאריך בזה]:
(ב) בבהמה. בשל"ה דף ש"ג כתב דבהמה שנבראת ע"י ספר יצירה כמו דמצינו בגמרא דברא עגלא תילתא בכל ערב שבת מותר לאכלו בעודו חי וזה היה מעשה השבטים שהביא יוסף דבתם רעה אל אביהם שאכלו אמ"ה כי יוסף סבר שהיא בהמה גמורה ע"ש ונראה דמ"מ אסור לאכלו בלא שחיטה מדרבנן משום מראית עין כדלעיל סי' י"ג גבי בן פקועה בן ט' חי שהפריס ע"ג קרקע ונוהג בזה כל הדינים הנאמרים שם. ולפי מ"ש שם בשם הפרשת דרכים דשחיטה הוא דלא בעי אבל נחירה בעי ואי לא אסור משום לא תאכלו על הדם ע"ש ממילא דגם בזה הדין כן ולפ"ז קשה להבין דברי בעל של"ה הנ"ל במ"ש וזה היה מעשה השבטים:
(ג) אבר הפורש. עי' בה"ט ועי' בש"ך דטעם השגתו על הב"ח הוא דהא קי"ל דלנכרים נוהג גם בטמאה וא"כ אסור להושיט להם ועי' בתשובת אמונת שמואל סימן י"ד שכתב ליישב דבריהם ועשה כלל חדש דהיכא דשרי לדידיה ואינו אוסר אלא לב"נ שרי לאושוטי דלא דמי למושיט כוס יין לנזיר אף דלדידיה שרי מ"מ התורה אסרה עליו כשיהיה נזיר אבל באיסור דשרי לדידיה כמו אמ"ה בטמאים שרי להושיט לב"נ ואינו מוזהר על לפ"ע והא דנקיט בפרישה לישנא דמי איכא מידי אאיסור הושטה קאי עכ"ד ע"ש. ולכאורה יש ראייה לדבריו מפסחים דף כ"ב והרי אמ"ה כו' הא לכלבים שרי ע"ש ועיין בתוס' שם ובש"ך לעיל סימן כ"ז ודו"ק ומ"מ לדינא צ"ע: