שולחן ערוך חושן משפט רנג טז
<< · שולחן ערוך חושן משפט · רנג · טז · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
שולחן ערוך
אם אמר ק"ק זוז לפלונית בנדונייתא, אין להם לתת עד שתנשא ותצטרך לכך. ואם מתה בנתים, אין ליורשיה כלום. אבל האומר תנו ק"ק זה לנדונייתא, חייבים לתת לה מעכשיו, ויוקרא וזולא דידה הוי, ואם מתה קודם שתנשא זכו בהם יורשיה.
- הגה: בכל אלו אין חילוק בין שכיב מרע למתנת בריא בקנין (טור). ויש חולקין באלו הדינין וסבירא להו דאם אמר ליתן להשיאה ומתה לא זכו בהם יורשיה (מרדכי פ' אע"פ), כא וכנ"ל עיקר (ועיין ביו"ד סי' רנ"ג סעיף ו').
מפרשים
סמ"ע - מאירת עיניים
אין להם לתת עד שתנשא כו': אבל האומר כו' לכאורה היה נראה דהחילוק בין רישא לסיפא הוא זה דברישא דלא אמר "תנו ק"ק זוז אלא אמר ק"ק זוז לפלונית בנדוניית' משמעותו דלא יתנוהו לה עד שיגיע זמן נתינת הנדונייתא משא"כ בסיפא דאמר "תנו משמע שיתנו לה מיד ומ"ש לנדוניית' אינו אלא מראה מקום הוא לה שניחא ליה שישאר הנתינה בידה ויהיה לנדוניית' וכ"כ ב"י בשם הריטב"א ע"ש סעי' ל' שהביאו וז"ל וכתב הריטב"א ע"ז שמעתי מרבותי שאין לתת לה עד שתנשא כו' (ור"ל דהריטב"א כתב כן על מ"ש בגמ' שהביא ב"י לפני זה מפרק נערה שנתפתתה ובגמ' ג"כ לא נזכר דאמר "תנו אלא ז"ל האומר נדונייתא לברת כו' תו גרסי' שם ארבע מאות לברת כו') אבל האומר תנו ק"ק זמן לפלונית לנדונייתא חייבים לתת לה ק"ק זוז מעכשיו ואם מתה קודם שתנשא זכו בה יורשיה דבכה"ג (ור"ל דאמר תנו) לאו קפידא הוה (במאי דאמר לנדוניא) אלא מראה מקום הוא ובההיא דפרק השוכר הנותן דינר לעני ליקח בו חלוק רשאי ליקח בו טלית וכן דעת הרשב"א עכ"ל הרשב"א עכ"ל הריטב"א וע' ברשב"א שכ"כ בתשובותיו סי' תתקנ"ג (וסיים שם הרשב"א ז"ל נותנין לה מיד ואפי' עמדה היא והוציאה אותם לדברים אחרים שלא לנשואיה מה שעשתה קיים אלא שעברה על דעת המצוה ולא קי"ל כר"מ דאמר מעביר על דעתו דבע"ה גזלן הוה כו' ע"ש) משמע מכל זה דחלקו בין אמר תנו דמשמע מיד ללא אמר תנו אבל מל' הטור שכתב בסי' זה סעיף ל' לא משמע הכי שכתב ז"ל ואם אמר תנו לבתי לנדונייתא כך וכך חפצים בר' זוז והוקרו או הוזלו הריוח או ההפסד הוא ליתומים עכ"ל ש"מ דאף בדאמר תנו אין המתנה עומדת מיד ברשות' ליתן לה דא"כ הוה הריוח וההפסד שלה ודוחק לחלק ולומר דס"ל להטור דאף דצריך ליתן לה מיד מ"מ כל שלא נתן לה עדיין הריוח וההפסד הוא ליתומים דאינו מן הסברא ובע"ש נראה דחילק בין אומר לנדוניית' או בנדונייתא דבנדונייתא כתב דלא זכה בה ובלנדונייתא כ' דזכה בה וכ"כ משום דמצא (הג"ה וכתב בד"מ ס"ס נ"ד בשם הרשב"א דאם אותה הבת נתנה לאמה במתנה מה שנתן לה אביה ומתה קודם שתנשא דאף דלא זכתה במתנה מ"מ אם אין לויורש אלא זו הבת א"כ זכתה מכח ירושה ומתנה דאמה קיימת עכ"ל) בדברי המחב' בש"ע דכת' ברישא בנדונייתא ובסיפא לנדונייתא וצ"ע דלא מצאתי בשום מקום חילוק זה גם הטור שהבאתי ל' בסמוך משמע דלא ס"ל חילוק זה שהרי כתב דבאמר לנדונייתא והוקרו והוזלו הריוח וההפסד ליתומים וכמ"ש. מיהו מל' הגמרא ליכא לאקשויי על ע"ש די"ל דס"ל דהא דקאמר נדוניית' לברתא כו' מיירי ג"כ אפי' בדאמר תנו והגמרא קיצר בל' המצווה דודאי ל' המצווה לא היה "נדונייתא "לברתא לחוד בלא תוספות איזה דברים ומ"ש מור"ם ע"ז ויש חולקין וס"ל דאם אמר ליתן להשיאה ומתה לא זכו בה יורשיה בר בי"ד סי' רנ"ג ס"ז מסיק וכתב אהאי דיעה ז"ל ומיהו כל זמן שהיא חיה הם של היתומים וצריך לתת לה מיד ואין ממתינין עד נשואיה ואם מתה המעות חוזרין עכ"ל וכ"כ בד' מ בא"ע סי' נ"ג לפשר בין הדעות שהביא שם ע"ש:
ש"ך - שפתי כהן
(כ) אין להם לתת כו'. עיין בסמ"ע ס"ק ל"ה עד ודוחק לחלק כו' ובעיני דהדבר פשוט הוא דכוונת הטור הוא כן והחילוק שכ' הריטב"א הוא בין אמר תנו או לא אמר תנו ולא אמר הטור מדין הנתינה מיד וק"ל עיין בתשוב' ר"א ן' חיים סי' כ"ח ועיין בתשובת משאת בנימין:
(כא) וכן נ"ל עיקר כו' וכ"פ ר"ד ן' לב ס"ב סימן ס"ז ע"ש וכתב מהרש"ל פ"ט דב"ק סימן ס"ו בשם הגהות מיי' וז"ל מכאן נראה שאדם שנתנו לו אחרים לסיועת בתו ע"מ להשיאה ונמנע ולא השיאה וק"ו אם מתה שחייב להחזיר המעות לנותנים שלא נתנו לו אלא ע"ד להשיא' עכ"ל ונרא' דבע"מ כ"ע מודו ואם לא אמר ע"מ תלוי בפלוגתא זו מיהו זה אינו כשתעיין בד"מ ובתשובת ר"ד ן' לב ס"ב סי' ס"ז סי' י"ב י"ג וס"ג סי' נ"ח ועיין בתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' צ"ג:
באר היטב
(לא) שתנשא: כתב בד"מ בשם הרשב"א דאם אותה הבת נתנה לאמה במתנה מה שנתן לה אביה ומתה קודם שתנשא דאף דלא זכתה במתנה מ"מ אם אין לו יורש אלא זו הבת א"כ זכתה מכח ירושה ומתנה דאמה קיימת עכ"ל. הג"ה סמ"ע.
(לב) עיקר: וכ"פ ר"י ן' לב ס"ב סי' ע"ז ע"ש וכתב מהרש"ל פ"ט דב"ק סי' סו בשם הגהת מיי' וז"ל מכאן נראה שאדם שנתנו לו אחרים לסיועת בתו ע"מ להשיאה ונמנע ולא השיאה וק"ו אם מתה שחייב להחזיר המעות לנותני' שלא נתנו אלא ע"ד להשיאה עכ"ל ונראה דבע"מ כ"ע מודו ואם לא אמר ע"מ תלי בפלוגתא זו מיהו זה אינו כשתעיין בד"מ ובתשו' ר"י ן' לב ס"ב סי' הנ"ל וסי' יב יג ובס"ג סי' נח וע' בתשו' רש"ך ס"ב סי' נג ובתשו' ראנ"ח סי' כח וע' בתשו' משאת בנימין. ש"ך.
קצות החושן
(ז) תנו ק"ק זוז לפ' לנדונייתא. ס"פ נערה ההוא דאמר להו נדוניא לברת' זיל נדוניא אמר רב אידי בר אבין פורנא ליתמי ופרש"י נדוניא לברתא קצוביו היו תכשיטי הבנות כך וכך לבושים פורנא ליתמי הריוח ליתומים ולא אמרינן נתיב לה דמי הנדוניא כיום הצוואה ע"ש. וכתב הרא"ש ז"ל ובספרים כתוב ת' זוז נדוניא לברתה אותה גירסה נ"ל עיקר דאם לא הזכיר סכום המעות מה חידוש הוא זה דפורנא ליתמי אבל עתה שהזכיר סכום המעות שהיתה הנדוניא שוה באותה שעה השתא הוי חידוש אע"פ שהזכיר סכום המעות הריוח ליתומים כי לא הי' דעתו אלא שיתנו לה הנדוניא עכ"ל וז"ל הטור ואם אמר תנו לבתי לנדוניא כך וכך חפצים במאתים זוז והוקרו או הוזלו הריוח וההפסד הוא ליתומים ע"ש:
והנה ביאור הדברים במה שמחלק בש"ע בין אומר תנו ק"ק זוז בנדונייתא ובין אומר לנדונייתא וכתב הסמ"ע צ"ע דלא מצאתי בשום מקום חילוק זה וגם הטור כת' לנדוניא ולכן כת' דעיקר הוא דברישא אמר ק"ק זוז לפ' ולא אמר תנו ובסיפא אמר תנו ע"ש ותמהני דאם לא אמר תנו לאו כלום הוא וכמ"ש הרמ"א סעיף ב' דוקא שמזכיר ל' מתנה אבל אם אמר כך וכך לפ' בנכסי לאו כלום הוא ואם כן אפי' שתנשא אין צריכים לקיים צוואתו ובע"כ אמר ל' תנו אלא שקיצר בש"ס דידוע דצריך ליתן באופן שיהי' דבריו קיימין ולישנא דגמ' נמי בהאי דאמר נדוניא לברת' ודאי אמר לשון תנו וכמ"ש אמנם מה שמחלק בש"ע בין אמר בנדוני' ובין אמר לנדוני' היינו משום דנדוניא הוא שם העצם לתכשיטי הבנות ומש"ה כשאומר תנו כך וכך חפצים במאתים זוז והוא לתכשיטי הבנות מש"ה הריוח וההפסד ליתומים כיון שצוה ליתן בחפצים אבל אם אומר תנו ק"ק זוז לנדוני' והוא שיותן לה מעות מזומן והיא תקח בהם חפצים לתכשיטין הריוח והפסד לברת' ומשום דצוה ליתן במעות מזומן מגיע לה מעות מאתים זוז ומה שאומר לנדוניא אינו אלא כמראה מקום וזה כוונת הש"ע אם אמר ק"ק זוז לפלוני בנדונייתה דהיינו חפצים שהוא נדוניא והוא תכשיטי בנות א"כ אין לה אלא החפצים ואין צריכין ליתן עד שתנשא ותצטרך כו' אבל האומר תנו ק"ק זוז לפ' לנדוניא היינו שיתן לה מעות מזומן לצורכי נדוניא אינו אלא כמראה מקום וזכתה מעכשיו בסך מאתים זוז. והטור אע"ג שכתב לנדוניא כיון שכתב כך וכך חפצים במאתים זוז וכיון שהזכיר החפצים בסך מאתים זוז אין חילוק בלשון נדוניא או לנדוניא כיון שאומר בפי' תנו כך חפצים ועיקר תליא בין ל' חפצים למעות מזומן וש"ע בסתם קאמר דלשון בנדוני' היינו חפצים ואומר לנדוני' היינו מעות שתקנה בהם חפצים אבל הוא לא אמר כך וכך חפצים וז"ב והארכתי בזה יען כי בסמ"ע הסיע דברי הש"ע לכוונה אחרת ועיקר כמ"ש. וז"ל הריטב"א ס"פ נערה שם הובא בשטה מקובצת האי דאמר נדוניא לברתא פ' ושכ"מ היה דמקנה באמירה וכלים של נדוניא הרגילים היו ידועים ובשעה שצוה עליהם היו נמכרים ביוקר בשוק ובתר הכי זול נדוניא והיתה היא תובעת העודף כו' ואמר רב אידי פורנא ליתמי שלא נתכוין האב אלא שיתנו לה נדוניא הרגילה הן ביוקר הן בזול וה"ה דאי אייקר דווררא ליתמי ושמעתי מרבותי שאין להם לתת לה עד שתנשא ותצטרך לכך ואם מתה בנתיים אין ליורשי' כלום אבל האומר תנו מאתים זוז לפ' לנדונייתה חייבין לתת לה ק"ק מעכשיו ויוקרא וזילא דידה הוי ולא עוד אלא אם מתה קודם שתנשא זכו בהם יורשי' דכה"ג לא הוי קפידא אלא כמראה מקום וכהאי דפ' השוכר בנותן דינר לעני ליקח בהם חלוק שרשאי ליקח בו טלית וכ"כ הרשב"א עכ"ל. והוא כמ"ש דברישא אמר נדוניא היינו כלים של נדוניא הרגילים וכיון שלא ציוה ליתן אלא כלי נדוני' מש"ה הריוח ליתמי ואין להם ליתן עד שתצטרך ובסיפא אמר תנו מאתים זוז לנדוניא היינו שיתנו לה מעות מזומן והיא תקח בהם כלי נדוניא ה"ל כאומר תנו דינר לעני ליקח בהם חלוק וכמ"ש הריטב"א והטור שכתב שאמר המצוה כך וכך חפצים א"כ אפי' הזכיר סכום מעות כיון שלא אמר כך סכום מעות שתקנה בהם חפצים אלא חפצים כך וכך בעד מאתים זוז א"כ ל' לנדוניא לאו כלום הוא כיון שאומר כך וכך חפצים במאתים זוז אין לה אלא החפצים בעת שתצטרך והריוח ליתומים וכל זה פשוט:
(ח) ואם אומר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם כת' הב"י וז"ל ואמאי דקתני אם מתו יירשו כ' ופ' פרש"י אם מתו בלא בנים וטעמו משום דהא קי"ל שאם הראשון ראוי ליורשו אין לאחריך כלום דירושה אין לה הפסק לכך פי' דבמתו בלא בנים קאמר וכו' ואפשר כיון דכשמתו אלו כולם בלא בנים יורשים דידהו הוי אחי האב והנך מכח דאב ירתי יכול להתנות זה שלא יירשו כיון דמכחו הוא דירתי ולא אמרו דירושה אין לה הפסק אלא בנותן לבנו ויש לבן הזה בנים או אחים דלאו מכח דאב הנותן יורשו והשתא בדוקא כת' רש"י בלא בנים ולא כתב בלא יורשים ואיכא למידק דהאי יירשו אחרים דתני היכי מהני והא קי"ל דלשון ירושה למי שאינו ראוי לירש לאו כלום כו' לכך נ"ל דבראויין הנך לירש מיירי וא"ת א"כ בלא אמירתו היו יורשין אותו י"ל הבמ"ע כגון שצוה להוריש אחר בניו יורש בין היורשין כגון אח בין האחים שאילולי אמירתו היו חולקין בין כולם והשתא אחד או שנים מהם נוטלין הכל עכ"ל וע"ש בב"י שכת' על פרש"י שמתו בלא בנים ז"ל והוא דרך מחודש בישוב הא דאומר תנו שקל לבני בשבת כו' עם ההוא דירושה אין לה הפסק וע"ש. ובתשו' מוהר"א ששון סי' קפ"ח שפך סוללה לסתור את כל דברי הב"י וכת' שנעלמה ממנו הגמרא בפ' י"נ (דף קכ"ט) ושם אמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא האומר תנו שקל לבני בשבת וכו' ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם כו' הוא מותיב לה הוא מפרק לה בראוי ליורשו וריב"ב הוא ת"ש נכסי לך ואחריך יירש פ' ואחרי אחריך ירש פ' מת ראשון קנה שני מת שני קנה ג' ואם מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון והא כשתי שדות ושני בני אדם דמי וקתני דקנה וכ"ת ה"נ בראוי ליורשו וריב"ב היא אי הכי מת שני קנה ג' והא שלח רב אחא בריה דרב עוירא לדברי ריב"ב נכסי לך ואחריך לפ' וראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שא"ז לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק כו' לימא תיהוי תיובתא דריש לקיש כו' לא קשיא כאן תכ"ד. ומאי פריך לימא דמת השני בלא בנים ומש"ה הוי דג' דהג' ראוי לירש כשמת השני בלא בנים וע"ש שהאריך וגם בעיקר הסברא חולק והעלה דאפי' מת בלא בנים ג"כ ירושה אין לה הפסק אלא שכת' שדברי רש"י אין לו ביאור והניח דברי רש"י בצ"ע וע"ש. וגם בש"ך הסכים לדברי מוהר"א ששון וז"ל אע"ג דאותן אחרים אין ראוין לירש מכל מקום מהני בהו ל' ירושה מכח לשון מתנה שאמר תנו שקל לבני ללשון ירושה דאחרים שהוא תכ"ד וכמ"ש סי' רפ"א סעיף ז' והכי מוקי לה פ' י"נ ודלא כב"י כו' דא"כ לישנו הכי בגמרא דאין לב' בנים ע"ש והוא קושיית מוהר"א ששון ולענ"ד דברי רש"י נכונים וגם דברי הב"י יתיישב היטב והנה מ"ש הש"ך דאע"ג דאותן אחרים אין ראוין לירש מכל מקום מהני בהו לשון ירושה שאמר תנו לבני שקל ללשון ירושה דאחרים שהוא תכ"ד. נראה דע"כ לא מהני לשון מתנה ללשון ירושה תכ"ד אלא כשנותן בלשון מתנה לאחרים אבל לשון המתנה בראוי ליורשו היא גופה לשון ירושה היא ולא לשון מתנה וכמ"ש הרי"ף פ' מי שמת גבי איסור גיורא דמתנת שכ"מ כירושה שויה רבנן וגר ליתיה בירושה ושם כת' דכל שראוי ליורשו והוא בנו כלשון ירושה היא ולא קנו והיינו דשלח רב אחא בריה דרב עוירא לדברי ר' יוחנן נכסי לך ואחריך לפ' ראשון ראוי ליורשו אין לאחריך במקום ראשון כלום לפי שאינו ל' מתנה אלא ל' ירושה וירושה אין לה הפסק עכ"ל וע"ש בדברי הרמב"ן בחידושיו שכתב וז"ל ומכאן יש ללמוד דאפי' היכא דאמר בל' מתנה שוי' רבנן כירושה וכדכתיבנא עכ"ל וע"ש בדברי הרמב"ן פ' י"נ בהא דשלח רב אחא נכסי לך והראשון ראוי ליורשו ז"ל אבל בחיבור הגאונים ראיתי שאפילו אמר בפי' ל' מתנה אמרי' ל' ירושה ואפי' אמר לשון מתנה כירושה חשבי' ליה דמה שהוא שלו בירושה אינו יכול ליתן לו במתנה וירושה דידיה נמי תורה היא שתורה נתנה לו רשות ליתן לו נכסיו וירושה היא ע"ש וא"כ כיון דבניו ראוי לירושה א"כ לשון מתנה לבניו נמי ל' ירושה הוא וא"כ כי הדר קאמר יירשו אחרים תחתיהן אם אחרים אין ראוין לירש ולא מהני בהו לשון ירושה לא מהני בהו לשון מתנה דאמר לבניו כיון דאיהו אינו לשון מתנה אלא ירושה וכמ"ש הרמב"ן דאין לו כח ליתן במתנה למי שהוא שלו בירושה וא"כ הוכרח רש"י לפרש שמתו בלא בנים ואחרים נמי ראוין ליירש וכמ"ש. ובזה ניחא לענ"ד הא דאמר רב ששת מנא אמינא לה כו' הוא מותיב והוא מפרק לה בראוי ליורשו וריב"ב הוא ולכאורה רב ששת אינו צריך לפירוקא כיון דס"ל דמהני לשון מתנה ללשון ירושה והרשב"ם כת' דהוא מפרק לה לאינך אמוראי דפליגי עליו ע"ש ולפמ"ש ניחא דרב ששת נמי מפרק לה דלא תיקשי לפי מה דאמר רב אחא נכסי לך ואחריך לפ' דאם הראשון ראוי ליורשו אין לשני כלום ומשמע דאפי' אומר לשון מתנה דסתמא קאמר דלעולם אין לב' במקום ראשון כל שראשון ראוי ליורשו וע"כ משום דס"ל דכל שראוי ליורשו לעולם ל' ירושה היא ואין לו כח ליתן במתנה וכמ"ש הרמב"ן וכי היכא דלא תיקשי לרב אחא דלדידיה לא מהני ל' מתנה ללשון ירושה כיון דראשון ראוי ליורשו איהו גופיה לשון ירושה לזה מפרק לה בראוי ליורשו ומה דקשיא להו למוהר"א ששון ולש"ך בהא דפריך מנכסי לך ואחריך יירש פלוני ואחרי אחריך יירש פלוני כו' מת שני קנה ג' והא אמר רב אחא ואמאי לא משני דמת שני בלא בנים כו' נראה ליישב והוא דכיון דלשון אחריך אינו אלא עם גמר מיתה וכדאמרי' פ' י"נ דף קל"ז גבי ואחריך לפ' דאם קדם הראשון ומכר מה שעשה עשוי ומודה שאם נתנו במתנת שכ"מ לא עשה כלום מ"ט אמר אביי מתנת שכ"מ לא קנה אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך ופרשב"ם דאחריך עם גמר מיתה משמע משעה שאין הראשון צריך לנכסים וכן פסק הרמב"ם פ' י"ב מזכיה וטור וש"ע סי' רמ"ח וכיון דשני ראוי ליורשו ירושה אין לה הפסק וא"כ היכי מצי אמר ואחרי אחריך יירש פ' כיון דהוא לעולם לב' כל ימי חייו דשני ונהי דמת השני בלא בנים עכ"פ עם גמר מיתה אינו יכול לסלק לשני כיון דירושה אין לה הפסק וכיון דלא אמר אחר מיתת השני יהי' לג' אלא ואחרי אחריך וא"כ ל' ואחרי הוא עם גמר מיתה ואין לו כח בזה משום דשני ראוי ליורשו ואין לה הפסק עד אחר מיתת הב' ולא זכה הג' אפי' אחר מיתת השני כיון דלא אמר ואחר מיתה אלא ואחרי אחריך וכיון דנתבטל לשון ואחרי אחריך א"כ לא זכה הג' אפי' ראוי ליורשו אלא חולק בין שאר יורשין כאלו לא אמר ואחרי אחריך ומש"ה צריך לשנויי תכ"ד וא"כ מיירי דכולהו אינן ראוין ומהני ל' מתנה דראשון ללשון ירושה דאינך משא"כ בהאי דאם מתו יירשו אחרים תחתיהן ומתו בלא בנים כיון דאחרים נמי ראוין לירש זכו אחרים כיון דירושת הבנים לא היה הפסק וכל ימי חייהם ירתי ואח"כ אם מתו יטלו אחרים וכמו שאמר א' או שנים בין הראוין ליירש וזה נכון:
אמנם במ"ש הב"י דכיון שמתו אלו כולם בלא בנים יורשין דידהו הוי אחי האב והנך מכח דאב ירתי ויכול להתנות זה שלא יירשו כיון דמכחו הוא דירתי כו' אלא בנותן לבנו ויש לבן הזה בנים או אחים דלא מכח דאב הנותן ירתי. וזה נראה תמוה דהא גם באחי הבן מכח דאב ירתי דהא האב קודם לכל יוצאי יריכו וכבר הניח בד"מ בצ"ע וע"ש שכת' וא"כ אין חילוק בין אחיו לאחי האב ואף בין בניו לשאר יורשים אינו נראה מדברי שאר פוסקים לחלק בכך ע"ש ובעיקר סברא שכת' הב"י דכשמתו בלא בנים ויורשין דידהו הוי אחי האב נראה דיכול להתנות שיירש א' מהם או שנים. והוא דכיון דאחר מיתת הבן חזר הירושה לאב דאב קודם ואחי האב דירתי מכחו ירתי וא"כ כשם שבחייו אם אין לו בנים אלא שלשה או ארבעה אחין יכול לו' להנחיל אחד מהם או שנים וכמבואר ברמב"ם פ"ד מנחלות דיכול לו' פ' אחי ירשני מכלל האחים. וא"כ ה"נ יוכל להנחיל בירושה שיגיע לו אחר מותו ויפלו לאחיו שפ' אחי יירשני מכלל האחים. אמנם במ"ש הב"י ולא אמרו ירושה אין לה הפסק אלא בנותן לבנו ויש לבן הזה בנים או אחים דלאו מכח דאב הנותן ירתי היא פליאה דודאי כי היכא דמצי האב להנחיל לאח מן האחים שלו כשימות הבן וכמ"ש דכשם שמצי להנחיל לאח מן האחים בירושתו בחייו כן נמי כשימות הבן ויפלו נכסים בקבר לדידיה דאב קודם ומנחיל לאח מן האחין ה"ה נמי כשימות הבן ויש לו אחים והוא בנים של האב הנותן וכשימות הבן חזרו הנכסים בקבר לנותן ומצי להנחיל לבן בין הבנים וצ"ע. אלא דמ"ש בד"מ דאין חילוק בין אחיו לאחי האב ולעולם אין לאב כח להנחיל לאחד מהן נראה לענ"ד דכיון דמבואר מדברי רש"י דכשימותו בלא בנים מצי להנחיל לאחי האב הנותן ה"ה כשימותו בלא בנים ויש לבן אחים והוא בני האב הנותן דמצי להנחיל בין הבנים כיון דאחר מיתה נפלו נכסים קמי' בקבר מצי להנחיל בירושתו לבן בין הבנים וכדמוכח בגמ' שם דמשני בהא דאם מתו יירשו אחרים תחתיהם בראוי ליורשו אלא דאם יש לבן בנים הוא דלא מצי להנחיל לאחד יותר כן נלענ"ד ודו"ק. איברא דעת הפוסקים נראה שאין מחלקין בכך ואפי' באחי האב ומת הבן בלא בנים נמי לא מצי להנחיל לאח מן האחים וכמ"ש בד"מ ונראה טעמיה משום דאמרי' בפ' מי שמת (דף קמ"א) גבי אומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה דפריך מיניה למ"ד המזכה לעובר לא קנה ומשני ריב"ב הוא דאמר בראוי ליורשו דבריו קיימים ופריך אימר דאמר ריב"ב לדבר שישנו בעולם לדבר שאינו בעולם מי שמעת ליה ע"ש וכיון דאפי' בראוי ליורשו לא מהני אלא בדבר שישנו בעולם מש"ה באין לו בנים יוכל להנחיל לאח מן האחין דהוא עכשיו ראוי ליורשו אבל ביש לו בנים דאחיו אינו ראוי ליורשו אלא שאומר דכשימותו בנים בלא בנים ויפלו נחלתו לפני האחין להנחיל לאח מן האחין ה"ל דשלבל"ע ולא מהני אפי' בראוי ליורשו כמו בנולדים דלא מצי להנחיל אפי' בלשון ירושה ואע"ג דבנכסים שיפלו אחר מיכן נראה דמצי להנחיל בראוי ליורשו בלשון ירושה דהא דעת ר"ח דאפי' בבריא מצי להנחיל בלשון ירושה ומשמע אפי' בנכסים שנפלו אחר מיכן היינו משום דגוף היורש איתיה בעולם והתורה נתנה לו רשות להנחיל למי שירצה וכיון דנעשה יורש ממילא זכיה בנכסים שנפלו לו גם אחר מיכן אבל בנולדים דליתיה ליורש בעולם לא מצי להנחיל ולעשות אותו יורש ועמ"ש בסי' קכ"ה סק"ו במ"ש דהיכא דמית מקבל בחיי נותן דזכו יורשי מקבל ואע"ג דמתנת שכ"מ אינו קונה אלא לאחר מיתה ואין קנין למת ומשום דמתנת שכ"מ כירושה שויה רבנן ואפי' באומר הלואתי לפ' זכה משום דאיתא בירושה ונעשה המקבל יורש וזכה בקבר להנחיל ליורשיו אבל אמר לנולדים דלא מהני אפילו במתנת שכ"מ וכדמוכח בפ' מי שמת דף קמ"א ומשום דלא מצי להנחיל למי שאינו בעולם כלל. וטעמ' דרש"י דס"ל דמצי להנחיל לאח מן האחין כשימותו בנים בלא בנים נראה דס"ל כשטת הרב אב"ד שהובא ברמב"ן פ' י"נ (דף קל"א) ע"ש בגמ' משום דמפיק לה בלשון ירתין והקשה הרמב"ן מהא דפ' מי שמת אימר דשמעת ליה לריב"ב לדבר שישנו בעולם לדב' שאינו בעולם לא אמר וכתב בשם הרב אב"ד דהא דאמרו פ' מי שמת ולימא ריב"ב דס"ל דיש חילוק בין ראוי ליורשו לאינו ראוי ליורשו דלשון ירושה דלא מהני בא' מהני בראוי ליורשו ה"נ אע"ג דבעלמא עובר לאו בר זכי' אבל עובר ראוי ליורשו אית ליה זכיה ולהאי פירושא איכא למימר דהיכא דאמר בלשון ירושה ובראוי ליורשו מהני בנולדים וכדאמרינן הכא עכ"ל וא"כ כיון דאפי' בנולדים מהני בראוי ליורשו ה"ה ה"נ יכול להנחיל לאחד מן האחין כשימותו בנים בלא בנים. אלא דכבר כתב הרמב"ן על דברי הרב אב"ד ואינו נכון ע"ש וא"כ אפשר לומר דכיון דהך בריית' דתנו שקל לבני מוקי לה בפ' מציאת האשה דף ס"ט כר"מ דאית ליה מצוה לקיים דברי המת ולר"מ דאית ליה דמהני לאחר שאתגייר וכתבו תוס' בגיטין פ"ק (דף י"ג) דאע"ג דבנולדים דהוא לדבר שלבל"ע מודה ר"מ דלא מהני אלא משום דהגוף בעולם מהני לר"מ א"כ ה"נ לר"מ מהני כיון דהאחין בעולם אבל לדידן דלית לן דר"מ בלאחר שאתגייר ה"נ לא מהני. ונראה דרש"י הוכרח לפירושו כשימותו בנים בלא בנים דבגמ' מוקי לה פ' י"נ (דף קכ"ט) בראוי ליורשו ופרשב"ם כמ"ד דס"ל לריב"ב דיכול להנחיל בת במקום בן ואח במקו' בן כיון דאי ליתיה לבן בת תירש או אח וע"ש וכיון דמסקינן דלא אמר ריב"ב אלא בבן בין הבנים להכי מפרש ל' ירושה דאמר ואם מתו יירשו אחרים תחתיהם דהיינו כשימותו בלא בנים וכמ"ש בביאורי וגם ל' מתנה דבנים לא מהני לל' ירוש' דכיון דבני' איתנהו בירוש' ל' מתנה דידהו לא הוי אלא ל' ירוש' וכמ"ש ודו"ק היטב: