שולחן ערוך אורח חיים תקפט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

>>זמני: בדיקה מ"ב: X

השולחן ערוך בויקיטקסט עדיין בתהליכי בנייה. לחץ כאן כדי לראות דוגמה לעיצובו של סימן בשולחן ערוך יחד עם נושאי כליו. וראה גם ויקיטקסט:שולחן ערוך

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט

<< | שולחן ערוך · אורח חיים · סימן תקפט | >>

סימן זה בטור אורח חיים · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

מי הם הראויים לתקיעת שופר
ובו תשעה סעיפים:
אבגדהוזחט

סעיף א[עריכה]

כל שאינו מחויב בדבר, אינו מוציא אחרים ידי חובתן.

סעיף ב[עריכה]

שו"ע
  • חרש שוטה וקטן, פטורים. וחרש, אפילו מדבר ואינו שומע, אינו מוציא, דכיוון שאינו שומע – לאו בר חיובא הוא.
  • הגה: אבל שומע ואינו מדבר, מוציא אחרים ידי חובתן (בית יוסף).


מ"ב

(ב)[עריכה]

  • וקטן – אפילו אם הוא בן שלוש עשרה שנה, כל זמן שלא ידעינן שהביא שתי שערות, אינו יכול לתקוע להוציא אחרים.

(ג)[עריכה]

  • דכיוון דאינו שומע וכו' – שהרי אנו מברכין "וציוונו לשמוע קול שופר".

(ד)[עריכה]

  • אבל שומע ואינו מדבר וכו' – ואפילו לכתחילה יכול אחר לברך והוא תוקע [אחרונים].
חרש ששומע על ידי כלי כמין חצוצרות, חייב בשופר.


סעיף ג[עריכה]

שו"ע
  • אשה פטורה, משום דהוי מצוַת עשה שהזמן גרמא.


סעיף ד[עריכה]

שו"ע
  • אנדרוגינוס מוציא את מינו. טומטום, אפילו את מינו אינו מוציא.


מ"ב

(ה)[עריכה]

  • מוציא את מינו – דכל אנדרוגינוס שווין, שיש להם זכרות ונקבות, ואם הוא בכלל זכר, גם חבירו הוא בכלל זכר. אבל אינו יכול להוציא את שאינו מינו, דשמא הוא בכלל נקבה.

(ו)[עריכה]

  • אפילו את מינו וכו' – דשמא אם ייקרע יימצא שטומטום זה נקבה וחבירו זכר. ואף ביום ב' שהוא דרבנן, נקטינן ככל חומרת יום א'. ומיהו אף ביום א', אם שמע זכר מטומטום, חוזר ותוקע בלא ברכה [פרי מגדים].
  • טומטום ואנדרוגינוס, אף דחייבין לתקוע, מכל מקום לא יברכו, דברכה הוא דרבנן וספיקא לקולא (וכדלעיל בסימן י"ז סעיף ב').[1]


סעיף ה[עריכה]

שו"ע
  • מי שחציו עבד וחציו בן חורין, אינו מוציא אפילו עצמו, וצריך שיתקע לו בן חורין להוציאו.


מ"ב

(ז)[עריכה]

  • אפילו עצמו – דלא אתי צד עבדות שבו ומוציא צד חירות שבו.


סעיף ו[עריכה]

שו"ע
  • אף על פי שנשים פטורות, יכולות לתקוע. וכן אחֵר שיצא כבר, יכול לתקוע להוציאן. אבל אין מברכות, ולא יברכו להן.
  • הגה: והמנהג שהנשים מברכות על מצוַת עשה שהזמן גרמא, על כן גם כאן מברכות לעצמן. אבל אחרים לא יברכו להן, אם כבר יצאו ואין תוקעין רק לנשים; אבל אם תוקעין לאיש המחוייב, מברכין לו אף על פי שכבר יצאו, כמו שנתבאר סימן תקפ"ה סעיף ב' הגה א' (דעת עצמו).


מ"ב

(ח)[עריכה]

  • יכולות לתקוע – ולא אמרינן דכיוון דפטורות, יש חילול יום טוב בתקיעתן; דקיימא לן, גדול המצוּוֶה ועושה ממי שאינו מצוּוֶה ועושה, אלמא דמי שאינו מצוּוֶה ועושה נמי שכר יש לו.
והוא הדין קטן יכול לתקוע אף לכתחילה, כדי שיתחנך, וכדאיתא לקמן בסימן תקצ"ו בהג"ה.

(ט)[עריכה]

  • וכן אחר שיצא כבר – רוצה לומר, אף שיצא. ולא אמרינן דכיוון שהוא עצמו אינו צריך עתה לתקוע, תו עובר משום שבות כשתוקע בשבילן, דמכל מקום קצת מצווה יש להן בתקיעתן כנזכר לעיל.

(י)[עריכה]

  • אבל אין מברכות וכו' – דמהו "וציוונו" בדבר שאינה מחוייבת לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים? דאשה במצוות עשה שהזמן גרמא פטורות אף מדרבנן.

(יא)[עריכה]

  • אם כבר יצאו – ועל כן יש אומרים דיתקע להם קודם שישמע התקיעות בבית הכנסת. אבל במגן אברהם מסיק בשם מהרי"ל שלא יתקע בשלוש שעות ראשונות, משום דאז מיפקד דינא ואין כדאי לתקוע ביחידות. אלא יתקע להן אחר תקיעות בית הכנסת, והן יברכו לעצמן; או שיכוין בלבו שלא לצאת בתקיעות בית הכנסת, ואז יוכל אחר כך גם כן לברך בשבילן.


סעיף ז[עריכה]

שו"ע
  • המודר הנאה מחבירו, מותר לתקוע לו תקיעה של מצווה. ודווקא כשהוא תוקע מאליו להוציאו; אבל אם אמר לו המודר: "תקע והוציאני", אסור.
  • הגה: ואם אמר: "קונם תקיעותיו עלי", בכל עניין אסור (ר"ן).


מ"ב

(יב)[עריכה]

  • המודר הנאה וכו' – כגון ראובן שהדיר על עצמו שלא יהנה משמעון, אפילו הכי מותר לשמעון לתקוע לו, דמצוות לאו ליהנות ניתנו, ואין תקיעות מצווה בכלל איסור הנאה שאסר על עצמו. מה שאין כן כשאסר תקיעותיו, אסר אפילו בזה שאינו הנאה.

(יג)[עריכה]

  • מאליו – אפילו כשאומר: "מי שרוצה להוציאני ידי חובתי – יתקע" – שרי, דבכהאי גוונא לאו שליחותיה קעביד.

(יד)[עריכה]

  • והוציאני אסור – דכיוון דבשליחותיה עביד, יש לו הנאה במאי דעביד שליחותיה. ובדיעבד יצא [פרי מגדים בשם הפרי חדש].


סעיף ח[עריכה]

שו"ע
  • המתעסק בתקיעת שופר להתלמד, לא יצא ידי חובתו. וכן השומע מן המתעסק לא יצא. וכן התוקע לשורר ולא נתכוון לתקיעת מצוה, לא יצא.
נתכוון שומע לצאת ידי חובתו, ולא נתכוין התוקע להוציאו, או שנתכוון התוקע להוציאו ולא נתכוון השומע לצאת, לא יצא ידי חובתו, עד שיתכוון שומע ומשמיע.


מ"ב

(טו)[עריכה]

  • להתלמד וכו' – ואם מתכוין בזה גם לצאת ידי מצווה, כתב האליהו רבא דיצא. והיינו בעשה התקיעות כדין.

(טז)[עריכה]

  • ולא נתכוון השומע לצאת – זה מיירי כשבא לבית הכנסת בסתמא. אבל אם בא לבית הכנסת לצאת ידי חובה עם הציבור, אף על פי שבשעה ששמע לא כיוון ליבו אלא בסתמא, יצא.


סעיף ט[עריכה]

שו"ע
  • מי שתקע ונתכוון להוציא כל השומע תקיעתו, ושמע השומע ונתכוון לצאת ידי חובתו, אף על פי שאין התוקע מתכוון לפלוני זה ששמע תקיעתו ואינו יודעו, יצא, שהרי נתכוון להוציא לכל מי שישמענו.
לפיכך, מי שהיה מהלך בדרך, או יושב בתוך ביתו, ושמע תקיעות משליח ציבור, יצא אם נתכוון לצאת; שהרי שליח ציבור מתכוון להוציא את הרבים ידי חובתן.


מ"ב

(יז)[עריכה]

  • שישמענו – אבל אם היו תוקעין בבית לחולה וליולדת, והיה ביתו סמוך לו ושמע, לא יצא; דמסתמא לא נתכוין זה להוציא אלא החולה [חיי אדם].

(יח)[עריכה]

  • מי שהיה מהלך בדרך וכו' אם נתכוון לצאת וכו' – איתא בירושלמי: לא שנו אלא בעובר; אבל בעומד, חזקה כיוֵן. ועיין באליהו רבא שכתב, דכוונת הירושלמי בעובר ועומד לשמוע קול תקיעות, דאז אמרינן אף דאינו זוכר אם כיוֵן אז לצאת, מכל מקום חזקה שכיוֵן. אבל בשהיה עומד בביתו, לא אמרינן חזקה כיוֵן.
  • סומא חייב בתקיעות. ואם היה מוחזק לתקוע בכל שנה וסילקוהו, אם לא ימצאו בקי כמוהו, יחזירוהו למינויו. ולכתחילה אין לסלקו מפני שהוא סומא, אף על פי שנמצא בקי כמוהו [מגן אברהם בשם הרדב"ז].

(יט)[עריכה]

  • ושמע תקיעות משליח ציבור וכו' – ובלבד שלא עמד רחוק מבית הכנסת כל כך שאפשר שלא ישמע קול שופר, רק קול הברה.


שגיאת ציטוט: קיימות הערות שוליים בערך, אך לא נמצאה תבנית "{{הערות שוליים2}}"; יש ליצור כותרת "==הערות שוליים==" ומתחתיה תבנית "{{הערות שוליים2}}"