שולחן ערוך אורח חיים תקנז א
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
שולחן ערוך
אבתשעה באב אומר בבבונה ירושלים: "אנחם ה' אלהינו את אבילי ציון" וכו', גו"עננו" בשומע תפילה. ואם לא אמר לא זה ולא זה, דאין מחזירין אותו.
מפרשים
ט"ז - טורי זהב
(א) בבונה ירושלים נחם. - לפי שהוא מענינה וכתב ב"י בשם אבודרהם טעה ולא הזכירו במקום הנהוג שיאמר אותו בהודאה שהוא מקומו המיוחד לו מן הדין כו' עכ"ל וק"ל דהא מביא ב"י ירושלמי היכן אומרה א"ר ירמיה כל שהוא להבא אומרה בעבודה וכל שהוא לעבר אומרה בהודאה וכתבו הרי"ף והרא"ש דנהגו עלמא לאומרה בבונה ירושלים וסמכו אהא דאמרו שואל אדם צרכיו בש"ת ואם בא לומר בסוף כל ברכה מעין אותה ברכה אומר עכ"ל והך תפלה דנחם היא להבא ולמה כתב האבודרהם שמקומו בהודאה ונראה שיש ט"ס כאן וצ"ל בעבודה ולענ"ד כיון שסמכינן על ההיא דשואל צרכיו כו' א"כ מי ששכח לאומרו במקומו כיון דהטעם משום שהוא מעין הברכה יש לאומרו בש"ת דזו ברכה כוללת ויש לכל הבקשות שם מקום דש"ת הוא לכל הברכות מעין כל ברכה ועכ"פ לא יחתום בברוך מנחם ציון רק בש"ת כמו בענינו וענינו קודם לנחם כי היא תדירה:
(ב) והמנהג פשוט שא"א נחם כו'. - משמע דהמנהג לומר הש"ץ עננו גם בשחרית דהא כתב הש"ע ועננו בש"ת וע"ז לא כתב רמ"א שהמנהג שלא לאמרו ובמנהגים ככתב ג"כ לאומרו אלא שכתב לבסוף אבל ר"י הנהיג שלא לומר ענינו בשחרית לפי שנקרא מועד ומטעם זה אין נופלין ואם חל ט"ב ביום ה' א"א אל ארך אפים ולמנצח וק"ו והוא רחום וכן נוהגים עכ"ל ובהגהות כתב על דברי ר"י ואין נ"ל והוא מדברי המרדכי ונראה שאין לסמוך ע"ז דהמרדכי סובר דגם אא"א אל ארך אפים נוהגים לאומרו ואנן נהגינן בפשיטות שא"א אא"א ולא למנצח גם צו"ץ א"א כמו שכתוב בסי' תקנ"ט ע"כ א"ל גם עננו וכ"נ דשב ואל תעשה עדיף:
מגן אברהם
אם שכח לומר נחם בבונה ירשלים יאמר אותו אצל ועל כלם (ב"י אבודרהם ירושלמי):
מי שמתענה בעשירי יאמרהו בעשירי בערבי' ושחרית ומנחה (של"ה):
(א) יאמר נחם בב"ה: בבונה ירושלים ואף שבתפלה לא נהגו לאומרו רק במנחה מ"מ בב"ה דליכא מנהג יש לאומרו (שם):
באר היטב
(א) נחם: ואם שכח בבונה ירושלים יאמר אותו אצל ועל כולם ב"י מ"א. וט"ז כתב דאם שכח אומר אותו בשומע תפלה ועכ"פ לא יחתום בברוך מנחם ציון רק שומע תפלה כמו בעננו. ועננו קודם לנחם כי היא תדירה.
(ב) במנחה: משמע דמנהג לומר הש"ץ עננו גם בשחרית דהא כתב הש"ע עננו בשו"ת ועל זה לא כתב רמ"א שהמנהג שלא לאומרו אבל ר"י הנהיג שלא לומר עננו בשחרית לפי שנקרא מועד וכ"נ דשב ואל תעשה עדיף ט"ז. מי שמתענה בעשירי יאמר נחם בערבית ובשחרית דעשירי. של"ה מ"א.
(ג) בבה"מ: בבונה ירושלים ואף שבתפלה לא נהגו לאומרו רק במנחה מ"מ בבה"מ דליכא מנהג יש לאומרו.
משנה ברורה
(א) בתשעה באב אומר וכו' – מסתימת המחבר משמע דדעתו שיאמרו בכל התפילות. וכן הוא המנהג בירושלים. אבל במדינותינו המנהג כמו שכתב הרמ"א.
(ב) בבונה ירושלים וכו' – לפי שהיא מעניינא. ואם שכח, אומר בעבודה, דהיינו קודם "ותחזינה", ואין צריך לחתום ב"ברוך... מנחם ציון", אלא "ותחזינה עינינו" עד סוף הברכה.
(ג) ועננו בשומע תפילה – היינו ליחיד, אבל הש"ץ אומרה ברכה בפני עצמה בחתימה בין גואל לרופא.
- והנה ליחיד, דעת המחבר בסימן תקס"ה דבארבעה צומות אומר "עננו" בכל תפילה ב"שומע תפילה". אבל דעת הרמ"א שם דאין היחיד אומרה רק במנחה.
- ולעניין ש"ץ, דעת רוב הפוסקים דאף בתשעה באב יאמרנה בשחרית בין גואל לרופא, כמו לעניין שארי תעניתים.
(ד) אין מחזירין אותו – כי בימים שאין בה קרבן מוסף, אם טעה ולא אמר מעין המאורע אין מחזירין אותו.
(ה) בברכת המזון – בבונה ירושלים. ואף שבתפילה לא נהגו לאומרו רק במנחה, מכל מקום בברכת המזון דליכא מנחה יש לאומרו.
- ועיין בשערי תשובה בשם איזו אחרונים שמפקפקים על פסק זה, וכן בביאור הגר"א משמע שדעתו נוטה שלא לאמר, כי לא קבעוה רק בתפילה. ומיהו לכולי עלמא אם לא אמרו אין מחזירין אותו.
ביאור הלכה
(*) בבונה ירושלים: עיין מ"ב והנה המגן אברהם העתיק בשם אבודרהם שיאמר קודם ועל כולם והוא תמוה דבירושלמי שהובא ברי"ף ורא"ש איתא דכל שהוא להבא אומרו בעבודה ע"ש ורק היכא דהוא הודאה על העבר אומרו בהודאה וא"ר תפלת נחם שהוא בקשה על להבא מקומה בעבודה וכבר עמד הט"ז בזה וכתב דהוא ט"ס וכ"כ המטה יהודא ואף דא"ר יישבו בדוחק כבר כתב המאמר מרדכי דהאמת עם הט"ז דכן הוא מוכח לשון הירושלמי (ומה שהביא הא"ר בשם הרש"י שעל הרי"ף ידוע שאינו מפירש"י ע"ש) וכן הוא להדיא ברבנו ירוחם שאמרו בתפלת רצה וע"ש שסיים לדינא דלא כמ"א. וחיפשתי ומצאתי בעוד שני ראשונים הלא המה הרא"ה [בחידושיו על הרי"ף דמסכת תענית] והריטב"א בחידושיו שכתבו בהדיא דלהירושלמי צ"ל בעבודה וא"כ אף דנהגו עלמא לכתחלה לומר בבונה ירושלים כמו שכתב הרי"ף והרא"ש מ"מ אם שכח אומר בעבודה ששם הוא מקומה מן הדין. והנה הט"ז כתב מסברת עצמו דאם שכח בבונה ירושלים יאמרנה בש"ת אבל במטה יהודא כתב כדברינו דיאמר בעבודה ששם היא עיקר מקומה שנתקנה לכתחלה וכן נראה מוכח מהריטב"א שמפקפק על עיקר המנהג ששינו לומר בבונה ירושלים ולא בעבודה אך שסיים שאין לשנות המנהג ועכ"פ בדיעבד בודאי נכון לנהוג כדעת מטה יהודא וכן בא"ר דחה דברי הט"ז ע"ש וע"ש עוד במטה יהודא שכתב דבדיעבד אם הזכיר בש"ת אין צריך להזכיר עוד בעבודה: