שו"ת רדב"ז/אלף שנב
אלף שנב[עריכה]
שאלה שאלת ממני אודיעך דעתי במי שנשבע לחבירו לפרוע לו לזמן קצוב וחל להיות בשבת אם יכול חבירו לומר לו התקבלתי בשבת משום דמחזי כנושא ונותן בשבת או לא: תשובה כבר ידעת שכתבו בעלי התשובות שאם נשבע לחברו לפרוע לזמן קצוב וחל אותו זמן בשבת שחייב לפרוע לו בשבת דאתי שבועה דאורייתא ודחי איסורא דרבנן והתם ודאי לא עסקינן שלוקח המלוה המעות בידו שאם ניתן טלטול מעות לידחות אצל הלוה כדי שיקיים את שבועתו לא ניתן לידחות אצל מלוה אלא מניח המעות בבית המלוה או ברשותו מדעתו ונפטר. והתם ודאי עסקינן בשלא היה יכול להתיר שבועתו או שלא רצה חבירו להתירו או שלא יכול להתירו כגון שנשבע לו סתם ולא התנה בשעת השבועה שיוכל להתירו או להאריך לו הזמן או שלא רצה לומר לו הריני כאלו התקבלתי שאם אפשר באחד מכל אלו לא היו מתירין לו איסור שבת. וכן משמע מלשון הרשב"א ז"ל בתשובה [וז"ל] ואפשר שאם לא נזכר עד שבא שבת ולא מצא מי שיתירנו משבועתו שהוא מחוייב לפרוע לו בשבת לפי שאין איסור הפרעון אלא מדרבנן משום עובדין דחול ושבועה הוי דאורייתא ומוטב לעשות עובדין דחול ולא לעבור שבועה דאורייתא וכו'. הרי לך בהדיא שאם אפשר באי זה דרך כדי שיוכל לקיים את שתיהן הוא היותר טוב הילכך בנדון דידן כיון שחבירו מרוצה לומר הריני כאלו התקבלתי מותר ואין כאן בית מיחוש. וגדולה מזו התירו משום צורך מצוה משדכין על התינוק ללמדו אומנות וכל שכן שיהיה מותר לומר התקבלתי כדי שלא יעשה חבירו עבירה ואע"ג דקיימא לן דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך אין כאן חטאת ולא עון וברור הוא. והוי יודע שאפשר לצאת ידי שבועתו על ידי שיניח אצלו משכון דשוה כסף ככסף. וכ"כ הרא"ש ז"ל בתשובה ואע"ג דכתב הרשב"א בתשובה וז"ל ולתת משכון בשבת אינו נפטר בכך שאינו פרעון אם לא יעשו לו שומא ויתננו בתורת שומא שאין המשכון אלא הבטחה כההיא דיו"ט אם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו ע"כ. נראה לי דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דהרשב"א איירי כגון שלא היה המלוה בעיר או שלא נתרצה המלוה ולפיכך כתב שאין המשכון פרעון ולא נפטר משבועתו בכך. אבל הרא"ש איירי במי שנתרצה במשכון אע"ג דאכתי צריך שומא כיון שנתרצה נפטר משבועתו דשוה כסף ככסף. וגדולה מזו נראה לי דאפי' נשבע לפרוע לו מעות ולא משכון אם קבלו המלוה בתורת פרעון נפטר הלוה משבועתו שהרי לא נשבע אלא שלא יתן לו משכון אבל אם הלוה נתרצה לקחת מטלטלין במעותיו מי לימא דלאו פרעון הוא אלא ודאי נפטר משבועתו. וכן אם נשבע לפרוע לו מעות בעין ונתרצה הלוה לקחת מטלטלין בפרעון מעותיו נפטר הלוה משבועתו. הילכך בנדון דידן אפילו נשבע לו לפרוע לזמן כך וכך במעות בעין וחל להיות בשבת חלה שבועתו ואין זה נשבע לבטל את המצוה שהרי לא נשבע לפרוע בשבת אלא שטעה בחשבונו הילכך אם אפשר להתיר לו אין לך צורך שבת גדול מזה ואם לא יאמר לו הריני כאלו התקבלתי ואם אינו רוצה נותן לו משכון בתורת פרעון בלי שומה ואם אינו רוצה ימנה לו מעותיו ויניחם בביתו או ברשותו מדעתו ולא יביאם דרך רשות הרבים ולא יחלל עליהם שבת בדבר שאסור מה"ת דלא התירו אלא בכה"ג דאיסורו מדרבנן משום דמחזי כעובדין דחול או טלטול שהוא מדרבנן אבל איסור תורה לא התירו דמה ראית. ותו דשבועה בשב ואל ואל תעשה וחלול שבת בקום עשה וברור הוא. והנראה לעניות דעתי כתבתי: