ש"ך על חושן משפט שפב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א[עריכה]
(א) שור כו' ואילן כו'. חייב לשלם לבעלים כמו שיראו הדיינים כו' משמע מדברי הרמב"ם והמחבר אלו שקנס הוא זה ולא דינא דאי ס"ל דינא הוא פשיטא שחייב ליתן לו י' זהובים כמו שחייב ר' גמליאל גבי כיסוי וכדמשמע בפוסקים שהבאתי לקמן דחד דינא אית להו אלא ס"ל דקנס הוא שקנס ר"ג לפי ראות עיניו וא"כ הכל הוא כפי מה שיראו הדיינים וכ"כ הסמ"ג ד' קמ"ח סוף ע"א חייב לשלם כמו שיראו הדיינים וכן משמע עוד ממ"ש הרמב"ם והמחבר אח"כ גבי כיסוי ויש מי שהורה שהוא נותן קנס קצוב כו' וכן ממ"ש וכן הורו שכל כו' ובשלטי גבורים פרק החובל דף ל"ד ע"א כ' דנראה מסוף דברי הרמב"ם דדינא הוא מאחר שכ' שהורו כן בכל המצות אלמא גמרינן מיניה ולפע"ד לא משמע כן מדברי הרמב"ם ומה שהקש' הרי"ף ס"פ החובל על האיכא מ"ד דקנסא הוא א"כ היכי יליף רב מיניה לשור ואילן. חתני הנבון ה"ר מאנש השיב ע"ז דהא שפיר י"ל רב לטעמיה דס"ל בפ' הניזקין (ריש דף נ"ב) גבי מטמא ומדמע ומנסך דמקנסא ילפי' (הג"ה ולשמואל בש"ס שם לא ילפי' וס"ל לאיכא מ"ד דקי"ל כשמואל בדיני ולא ילפי' מקנסא וכמ"ש הרמב"ן בדיני גרמי שלו) ועיין מה שכתבתי בזה לקמן סימן שפ"ה ס"ק א'. והבאתי שם עוד ראיות דמקנסא ילפינן:
מיהו י"ל דכוונת הרמב"ם דלכ"ע דינא הוא אלא דבברכה נהי דחייבו ר"ג ליתן י' זהובים מ"מ במצוה אפשר שאינו נותן י' זהובים רק כפי מה שיראה לדיינים ואח"כ כתב יש מי שהורה כן בכל המצות ומ"ש הרמב"ם ויש מי שהורה שהוא נותן קנס קצוב כו' ר"ל אע"ג דדינא הוא מ"מ קנס הוא כמו שאר קנסות הכתובים בתורה שקצובים הן והם דין תורה ולא קנסא דרבנן שאינן קצובים וכן נראה מהרב המגיד שזה היא דעת הרמב"ם וע"ש וכן משמע בר' ירוחם שכתב בספר אדם נתיב ט"ו ח"ד גבי כיסוי וז"ל ומתוך דברי הרמב"ן נראה שאינו שוה י' זהובים אלא הברכה אבל מצוה בלא ברכה לא וכן נראה דעת קצת זולתו ואחרים כתבו שכל מצוה שוה י' זהובים והביאו ראיה מפרק החובל גבי שור ואילן וכן פסק שם הרי"ף כו' ע"כ ונראה שמ"ש הרמב"ן ט"ס הוא וצ"ל הרמב"ם ומ"מ אין זה מוכרח וי"ל שדעת הרמב"ם כמו שכתבתי:
ועכ"פ נראה ברור דמ"ש הרמב"ם והמחב' ויש מי שהורה כו' וכן הורו שכל כו' קאי אכל מה שהזכירו מקודם דהיינו בשור ואילן ג"כ וכן משמע בהרי"ף והרא"ש ס"פ החובל דחד דינא אית להו ובכולהו משלם י' זהובים וכ"פ מהרש"ל פ' החובל סי' ס' ע"ש וכ"פ הרשב"א בחדושיו ס"פ כיסוי הדם וז"ל ואסיקנא דשכר ברכה י' זהובים וה"ה למצוה בלא ברכה כדאמ' בפרק החובל בשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה וכלן שכרן שוה עשרה זהובים שאין שמין את המצות להקל ולהחמי' אלא כך כולן שכרן עכ"ל וכ"כ הר"ן שם וקשה לי על הטור שכ' חייב לשלם כפי מה שיראו הדיינים שהרי הרא"ש פסק דדינא הוא ועוד שהרי הוא עצמו כ' אח"כ גבי כיסוי חייב ליתן לו י' זהובים וכן הדין בכל מצות עשה שהוא עליו לעשות וקדם אחר ועשא' ומנע את זה מלעשות חייב ליתן לזה י' זהובים וא"כ אמאי כ' כאן כפי מה שיראו הדיינים הלא גם זה מצות עשה הוא כדלקמן סי' תכ"ז סעיף ח' וצל"ע:
(ב) אבל נאמן לו' לא הזקתי כו'. כלו' לא עשיתי לך היזק בזה כגון שפטר החובות שלו ואומר שבלאו הכי נמי לא היו משלמים וכה"ג ועיין מ"ש לעיל סי' קע"ו סי"א בהג"ה ומ"ש שם:
(ג) והוא י' זהובים בש"ס פרק כיסוי הדם (דף פ"ז ע"א) מסקינן דהוא שכר ברכת הכיסוי ובברכת המזון חייב מ' זהובים בעד ד' ברכות. ובספר לחם חמודות פרק כ"ה ריש ד' קצ"ב הביא דברי הר"ן דבשכר מצוה נמי משלם והקשה עליו כיון דשכר מצוה בכיסוי איכא ישלם המצוה והברכה וצ"ע עכ"ל ולק"מ דכדברי הר"ן מוכח בש"ס ס"פ החובל ובתוס' שם ושאר הרבה פסקו שכולם כתבו להדיא דבשכר מצוה נמי משלם י' ובכיסוי לא משלם אלא י' ע"ש בדבריהם וכ"כ מהרש"ל פ' החובל סי' ס' אלא ודאי ה"ט דכיסוי דכיון דאי אפשר לברכה בלא מצוה אין משלם על המצוה:
וכתבו התוס' פרק כ"ה וא"ת דהל"ל נ' זהו' דהא איכא ברכת פרי הגפן וי"ל דסבר כמ"ד דא"צ לברך אכסא דברכתא אלא אכסא קמא ותו לא עכ"ל וקשה לי דהא איתא התם א"ל רבי כוס של ברכה אתה שותה או ארבעים זהובים אתה נוטל משמע שהיה מברך על הכוס מדקרי ליה כוס של ברכה ודוחק לו' דקרי ליה הכי משום דמברכין עליו ברכת המזון ועוד קשה דהא בפרק ערבי פסחים דף ק"ג אמוראי הוא דפליגי התם בהכי ותיקשי מרבי לאותו אמורא דסבר צריך לברך ודוחק לו' דהתם תלמידי דרב סבאי צריך ורב תנא ופליג אלא נלפע"ד לתרץ דכיון דהא דחייב י' זהו' אינו אלא במצוה דאורייתא ולא במצוה דרבנן וכמ"ש מהרש"ל בפ' החובל סי' ס' דנראה שבמצוה דרבנן פטור וא"כ הטוב והמטיב ביבנה תקנוה ואינו אלא מדרבנן וא"כ עם ברכת פרי הגפן ליכא אלא ד' וכן מוכרח לומר לדעת הרי"ף והרא"ש שהרי פסקו בפ' ערבי פסחי' דצריך לברך אכוס של בה"מ ובס"פ כיסוי הדם כתבו וחייבו ר"ג ליתן לו י' זהובי' שכר ברכה ותו ההוא דסעד אצל רבי א"ל כוס של ברכה אתה שותה או מ' זהו' אתה נוטל כו' משמע דאינו חייב אלא מ' זהובים וא"כ א"א לתרץ כמ"ש התוס' אלא כמ"ש כן נ"ל:
שוב מצאתי בר' ירוחם בס' אדם נתיב ט"ו ח"ד גבי כיסוי כדברי ושמחתי וז"ל שם כ' ה"ר צמח ולדידי קשיא הא דאמרי' ששוה מ' זהובים כנגד ד' ברכות והא ה' הן ד' של ברכת המזון וא' של יין ויש לי לתרץ שלא מנו אלא הג' ברכות שבברכת המזון שהן מן התורה ולא מנו הרביעית מפני שהיא מדבריהם עכ"ל. אבל בס' מישרים גבי דיני נזיקין נל"א סוף ח"ד כ' רבי' ירוחם וז"ל כוס של ברכה מ' זהו' וברכת פרי הגפן אינה מן המנין כי היא ברכת הנהנין עכ"ל ולפ"ז ברכת הטוב היא מן המנין ואפשר גם דעת הרי"ף והרא"ש כן:
(ד) היה לו בן למול כו' פטור כ' הסמ"ע וז"ל עיין בי"ד ס"ס כ"ח כ' וז"ל והכא אפי' תפס מפקינן מיניה כיון דענה אמן דהוא גדול יותר מן המברך ואם שמע ולא ענה איהו דאפסיד אנפשיה כו' ע"כ אבל באב לא מהני עניית אמן כו' ובע"ש כ' טעמים אחרים לפטור זה שקדם ומל ולא שם לבו למ"ש בי"ד ס"ס כ"ח וכנ"ל עכ"ל ואין דבריו נכונים דלא מסתבר כלל לחלק בעניית אמן בין אב לאחר וכן מוכח להדיא בר' ירוחם שממנו מקור דין זה דכשיכול לענות אמן אפי' באב דרמיא מצוה עליה פטור שכ' שם בנתיב ל"א סוף ח"ד וז"ל ומי שאמר למוהל למול וקדם אחר ומהל פטור אבל אם גזלה מאביו חייב וכן המונע בעלים מלעשית מצוה וקדם ועשאה משלם י' זהובים ואי תפס לא מפקינן מיניה זולתי בשיכול לענות אמן עכ"ל וכן מוכח להדיא מדברי מהרש"ל פ' החובל סי' ס' דאין חילוק בין אב לאחר בזה. ועוד מוכח כן מדברי המעד"מ והפריש' עצמו שהבאתי לקמן שפירשו דבהך דר"ג הי' מברך בנחת אלמא דאי היה מברך בקול רם היה פטור משום שה"ל לענות אמן והא התם מצות כיסוי עליה רמיא כמו מצות מילת הבן על האב דכתי' וש"ך וכיס' וילפינן מיניה מי ששפך יכס' אלא ודאי כדברי הע"ש ושלא כדת השיג הסמ"ע על הע"ש כי דברי הע"ש נכונים וז"ל ודוקא שהי' האב בעצמו רוצה לימול שהוא חייב בה מן התורה אבל נתנו האב לאחר לימול ובא אחר ומלו פטור מן האב פטור שהרי לא מנע ממנו המצוה ומן המוהל פטור דבמה זכה במצוה זו דבמה הקנה אותה לו האב ואפי' הקנה לו בקנין אינו כלום שאינו אלא קנין דברים כו' עכ"ל וכדבריו מבואר בהרא"ש ס"פ כיסוי הדם שכתב מתחלה שר"ת פטר בא' שנתנו לו בן למולו וקדם אחר ומלו מטעם דאין גובין קנס בזמן הזה ועוד דה"ל לענות אמן וכתב הרא"ש אח"כ וז"ל ובלא הנך טעמי דר"ת נ"ל לפטור המוהל דאע"פ שאמר האב למוהל אחר למול את בנו לא זכה באותה המצוה לחייב אחר אם קדם ועשאה ולא דמיא לכיסוי דאמרה תורה ושפך וכיסה מי ששפך יכסה וכן האב שחייב למול את בנו ורצה למולו וקדם אחר חייב אבל אם אין האב רוצה למולו כל ישראל חייב למולו ובדבור שאמר האב למוהל לא זכה במצוה לחייב לאחר אם קדמו עכ"ל וזה מבואר כדברי הע"ש וכן מוכח ודאי מדברי ר' ירוחם הנ"ל ודבריו לקוחים מדברי הרא"ש הנ"ל וכ"כ עוד הרא"ש בתשו' כלל י"ב סי' ג' דאפי' הקנה לו בקנין למול אינו כלום דקנין דברים הוא ונתבאר בי"ד ריש סי' רס"ד בהג"ה ע"ש ומ"ש הסמ"ע על הע"ש שלא שם לבו למ"ש בי"ד ס"ס כ"ח כו' (ר"ל שכ' שם דפטור מטעם שה"ל לענות אמן משמע הא לאו הכי חייב) אין ראיה משם שכבר כ' הב"י והפריש' עצמו שם שאינו מדברי הטור רק שאחד הוסיף כן בטור ע"ש ופשוט הוא שהטור בע"כ ס"ל דבלא"ה פטור משום דלא זכה בו האחר וכמ"ש הרא"ש ואין ספק דאשתמיטתי' להסמ"ע דברי הרא"ש הנ"ל בהבאתי ואלו היה ראה לא כ' כן וכן פסק מהרש"ל פ' החובל סי' ס' כדברי הרא"ש אלו דפטור מטעם דלא זכה בו האחר וע"ש:
והרב והע"ש כאן מיירי בענין שלא היה יכול לענות אמן כגון שדחפו או שבירך בנחת וכה"ג וק"ל. ומדברי הרא"ש שהבאתי מוכח דמי שהוא מוהל אינו רשאי ליתן את בנו לאחר למוהלו וחייב הוא בעצמו למוהלו דומיא דכיסוי דמי ששפך הוא יכסה וכן משמע מדברי הרמב"ם ריש הל' מילה דמצות עשה זו מוטל על האב תחלה והכי משמע פשטא דש"ס פ"ק דקדושין (דף כט ע"א) דאמרי' התם האב חייב בבנו למולו מנלן דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו והיכא דלא מהליה אבוהא מחייבי בי דינא לממהלי' כו' וכתבתי זה לפי שראיתי כמה אנשים מכבדים לאחרים למול את בניהם אף שהם בעצמם יכולים למול ולדעתי הם מבטלים מצוה עשה ומצוה גדולה של מילה ויש לב"ד לבטל הדבר הזה:
כתב מהרש"ל פ' החובל סי' ס' וז"ל ולפי הטעם שפטר ר"ת אותו המוהל ואפי' תפס מפקינן מיני' כיון שזה ענה אמן וגדול העונה אמן יותר מן המברך ואם לא ענה אמן איהו דאפסיד אנפשי' ע"כ מיירי אליבא הא דר"ג כיסהו בלי דעת חברו ואמר הברכה בנחת כדי שלא ישמע חברו או שדחפו ממנו שלא היה יכול לשמוע ולא מיחוור בעיני כלל דסתמא איירי ש"ס בלא פלוג ומסתמא הי' מברך כדרך המברכין ופשיטא דלא איירי ברשיעי שהי' מונע את חברו לענות אמן ע"כ נראה דאפי' ענה אמן נמי חייב אע"פ שהעונה גדול היינו בלא עשיית מצוה כגון לענין ברכת ס"ת ותפלה שהוא מניעת ברכה לבד אבל לענין כיסוי הדם ומילה שהיא מצות עשה לבד והברכה אינה מעכבת א"כ מנע אותו מן המצוה ומצוה לבד ג"כ חשוב י' זהובים אע"פ דלא אמרי' מצוה לחוד וברכה לחוד לענין י' זהובים מ"מ על מצוה לבד ג"כ דנין עליה י' זהובים כמו שור ואילן דלעיל הלכך נראה דאם תפס אפי' בזמן הזה י' זהובים לא מפקי' מיניה ואף שכך פסק אילן גדול ונתלו בו עמודי עולם התוס' והרא"ש והמרדכי והר"ן ומתיירא אני שלא ירוצו גולגלתי אבל תורה היא וללמוד אני צריך והנרא' בעיני כתבתי עכ"ל ואין דבריו נכונים ודברי התוס' והרא"ש ומרדכי (ס"פ כיסוי הדם וכן הוא בטור י"ד ס"ס כ"ח בשם פסקי מה"ר חזקי') וסייעתם הם דברי אלהים חיים דהא מיבעיא בש"ס ס"פ כיסוי הדם אהך דר"ג אי שכר מצוה או שכר ברכ' ופשיט דהוא שכר ברכה מברכת המזון בעובדא דרבי דהי' מ' זהובים אלמא דאע"ג דבכיסוי ומילה איכא ברכה ומצוה מ"מ עיקר החיוב הוא על הברכה ועוד דמה בכך ס"ס כיון דהעונה אמן גדול מהמברך ונוטל שכר י' זהובים א"כ ה"ז שקדם ומל לא הפסידו כלום שהרי מ"מ יש לו הי' זהובים ולמה יחייב אלא בע"כ צ"ל דבהך עובדא דר"ג לא הי' חברו יכול לענות אמן ואין זה דוחק כלל דלא איירי ברשיעי כמ"ש מהרש"ל שאמר בכוון הברכה בנחת שלא ישמע חברו או שדחפו אלא מיירי שעשה הברכ' לפי תומו בנחת וכ"כ בס' מעד"מ ס"פ כיסוי הדם דהא דפטר ר"ת במוהל משום דבמילה מברך בקול רם וכדשדר רב צמח גאון דהיכא דאפשר עבדינן ליה בעשר' אבל בכיסוי הדם דרכן לברך בנחת וכ"כ בפריש' בי"ד ס"ס כ"ח. בספר מעד"מ ס"פ כ"ה הקשה אהא דפטר ר"ת משום דה"ל לענות אמן דהא אמרי' בס"פ אלו דברים (וכן בסוף מסכת סוטה) דרב דא"ל לחייא ברי' חטוף ובריך לית לי' הכי ודחק שם וכ' דרש"י שפי' ס"פ כ"ה שכר ארבע ברכות שעונה אחריהם אמן לית לי' הא דר"ת דגדול העונה כו' ואין דבריו נכונים דאדרבא אפי' לרב דא"ל לחייא בריה מוכח הכי דהא אמרי' התם דרב ס"ל כהאי תנא דאמר אחד המברך ואח' העונה במשמע אלא שממהרין למברך יותר מן העונה אלמא דאפי' לרב יש לעונ' שכר כמברך אלא דפליגי אי ממהרין למברך תחל' וא"כ פשיטא דדינו של ר"ת אמת ומוכרח לכ"ע דפטור דהא יש לעונה שכר כמו המברך וא"כ איך אפשר שיחלוק רש"י אהא וגם פירושו בדברי רש"י שם אינו נכון כלל ע"ש אלא נ"ל כוונת רש"י משום דל' רבי שאמר לההוא מינא כוס של ברכה אתה שותה לא משמע שהמין יברך דא"כ הל"ל ברכת המזון אתה מברך וכן משמע להדיא בתוס' שם שכתבו בשתיה לחוד לא הי' לו שכר אלא רצה לדחות המין ע"ש וכן מסתמא רבי לא הי' נותן למין לברך על סעודתו אלא ודאי הכי א"ל כוס של ברכה אתה שותה עמנו וא"כ כי א"ל מ' זהובים היינו שכר ברכות שעונה המין אמן וא"כ אדרבה רש"י ס"ל כר"ת כן נ"ל:
מרגלא בפומא דאינשי מי שמכבד לחברו לברך ברכת המזון שמכבדו במ' זהובים וכן שמעתי בשם כמה גדולים וכ"כ בשלטי גבורים פ' החובל דף ל"ד ע"א מי שהזמינוהו לברך ברכת המזון ובא אחר וחטף ובירך חייב ליתן לו מ' זהובים וכן מבואר בש"ס פ' כיסוי הדם כו' ע"כ וכ"כ רבי' ירוחם במישרים ונל"א סוף ח"ד גזל מצוה מחבירו חייב ליתן לו י' זהובים וכן בכוס של ברכה מ' זהובים ע"כ וכן משמע בש"ס פ' כ"ה (דף פ"ז ע"א) גבי הא דבעי התם אעובדא דר"ג שכר מצוה או שכר ברכה מאי נ"מ לברכת המזון (ודוחק לו' דקאמ' מאי נ"מ למי שמברך ברכת המזון אם יש לו שכר מ' זהובים ולא קאי אחטיפה דל' מאי נפקא מיני' לא משמע הכי) וקשה דהא כבר נתבא' דגדול העונ' אמן יותר מן המברך ומה"ט פטרו ר"ת והרא"ש ומרדכי ושאר פוסקים כשקדם ומל דה"ל לענות אמן וכמ"ש לעיל ובהך עובדא דר"ג כבר כתבתי לעיל שצ"ל שהי' מברך בנחת אבל בברכת המזון אם לא הי' זה מכבדו והי' עונה אמן הי' ג"כ מ' זהובים וא"כ היכא משכחת לה דכשחטף חברו יחייב במ' זהובים וגם ר' ירוחם גופי' כ' שם זולתי בשיכול לענות אמן אלמא דפטור כשיכול לענות אמן וא"כ היאך חייב מ' זהובים בברכת המזון שמברכין בזמון בקול רם ואפי' תימא שזה שחטף עשה שלא כדין וברך בנחת ובכה"ג מ"מ הרי הנחטף חייב לברך ג"כ בפני עצמו ברכת המזון כיון שאינו חברו מוציאו וא"כ הרי יש לו המ' זהובים שלו ונראה דאין לאדם שכר ברכה י' זהובים אלא על ברכה שמברך בפני אחרים אבל בינו לבינו לא וא"כ בש"ס וש"ג ור' ירוחם מיירי בענין שלא יוכל לענות אמן כגון שחטף מחברו כוס של ברכת המזון ודחפו חוץ לבית וסגר בפניו עד שברכו והלכו להם וכה"ג וא"כ נהי שזה יברך אח"כ לעצמו מ"מ כיון שיברך בינו לבינו לא יהי' לו שכר ר' זהובים על הברכה וא"כ בהך עובדא דר"ג צ"ל שחייבו על הברכ' לפי שזה ששחט הי' רצונו לברך בקול רם בפני אחרים וזה קדם וברך בנחת וכה"ג ולפ"ז מה דמרגלא בפומא דאינשי ליתא שאין מכבדו בכלום כיון שבלאו הכי יכול לענות אמן ואפשר שר"ל שמכבדין מה שממהרין לשלם למברך תחלה וכמ"ש לעיל ועדיין צ"ע:
ולענין ברכת ספר תורה עיין בהרא"ש ומרדכי שם שכתבו בשם ר"ת דפטו' ומהרש"ל פ' החובל סי' ס' כ' דהאידנא שקונין המצות בדמים אם קנה א' שלישי או ששי או שביעי וקדמו אחר חייב ליתן לו י' זהובים אי תפס ואין דבריו מוכרחים. וע"ש עוד במהרש"ל כמה חילוקי דינים בענינים אלו: