רש"י על הש"ס/נדרים/פרק יא

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי




קיים בלבו קיים הפר בלבו אינו מופר - והיינו חומר בהקם מבהפר:

קיים אינו יכול להפר - אא"כ נשאל לחכם על הקמתו:

הפר אינו יכול לקיים - קתני מיהת שהשתיקה מקיימת וכו':

נשאלין על ההקם - שאם קיים לה לנערה המאורסה אביה או בעלה והלך השני ונשאל לו על נדרה של זו ואח"כ הלך זה שקיים ונשאל על הקמתו:

ואין נשאלין על ההפר - אם הפר לה אחד מהן והלך חבירו ונשאל לחכם על חלקו אין זה שאלה לפי שאין נשאלין על נדר שאינו נדר כגון זה שמופר במקצת הוי נדר ואין נדר:

כשהוא אומר - למעלה הימנו כי החריש לה הוי בשותק וכו':

בשותק ע"מ למיקט - וכתיב בההוא קרא והקים את כל נדריה דשוב אינו יכול להפר:

קראי יתירי כתיבי - מדכתיב החרש יחריש כמה פעמים ש"מ בשותק ע"מ למיקט אינו מפר: ע"א קראי כתיבי החרש יחריש וכי החריש הרי ג' חד בשותק ע"מ לקיים וחד ע"מ למיקט וחד בסתם:

יודיע אני שיש נדר - הרי ששמע באשתו שנדרה ולא הפר לה ואמר לאחר מכן יודע אני שיש נדר שאשה נודרת אסורה במה שנדרה:

אבל איני יודע שיש מפירין - דאפשר בתקנה לכך לא הפרתי לה:

יפר - דכיון דלא הוה ידע שיש מפירין מאי ה"ל למיעבד נעשה כמי שלא שמע:

אבל איני יודע שזה נדיר - חשוב וצריך לבטלו:

ר"מ אומר לא יפר - דכיון דידע דנדרה ויש מפירין כשמיעה בעלמא דמ. ואיבעי ליה למפר מעיקרא:

וחכ"א יפר עכשיו - דכיון דלא ידע מתחלה דהאי נדר צריך הפרה כמי ששמע עכשיו דמי ולא לכתחלה:

פרק אחד עשר - ואלו נדרים

מתני' ואלו נדרים שהוא מפר דברים שיש בהן ענוי נפש - כדכתיב לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפרנו (במדב'ל):


אמר רבי יוסי וכו' - ובגמרא מפרש דאין ענוי נפש אלא כגון קונם שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין וכדגרסינן במסכת כתובות בפרק המדיר לרבי יוסי ולרבנן דברים שאין בהן ענוי נפש כגון שנדרה שלא לאכול עמו בקערה דהיינו דברים שבינו לבינה בגמרא מפרש היאך מפירן בעל:

פירות מדינה זו עלי - בקונם מפורש בברייתא דרבי חייא אם יש לו חלק בהן זהו ענוי נפש אין לו חלק בהן אין אלו ענוי נפש ויביא לה ממדינה אחרת:

ואם לא היתה פרנסתו - של בעל אלא הימנו שהחנווני הזה מעלה לו מזונות הרי זה יפר דברי ר' יוסי דהיינו ענוי נפש: גמ' מדקתני ואלו נדרים שמפר וקמפרש בהו ענוי נפש מכלל דשאין ענוי נפש כגון דברים שבינו לבינה . אינו מיפר:

והתניא - בספרי בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעוריה מה ת"ל אם לנדרים שיש בהן ענוי נפש הרי כבר נאמר לענות נפש אלא מלמד שהבעל מפר בנדרים שבינו לבינה:

אמרי - הני והני בין נדרי ענוי נפש בין שבינו לבינה מפר:

מיהו נדרי ענוי נפש מפר לעולם - אפילו לאחר שתצא מתחתיו שתתגרש או תתאלמן וה"ק מתני' אלו נדרים שהוא מפר לעולם:

כי מגרש לה או תתאלמן - דנפקא מרשותיה:

חייל עלה - בנדרים שבינו לבינה אבל יש בהן כו' הש"ס הוא דקא פשיט למילתא: ומי מצית אמרת דברים שאין בהן ענוי נפש כי מגרש לה דחיילי עלה והתנן. במתני' קונם שאני עושה לפיך כל מה שאני עושה להנאת פיך יהא עלי כקרבן:

ר' יוחנן בן נורי אומר יפר דשמא יגרשנה ותהא אסורה לו - דבמה שנדרה השתא אין בדבריה כלום דאינה יכול' לאסור עליו מה שתקנו לו חכמים ממנה אבל אם יגרשנה מיד חל הנדר ותהא אסורה לחזור לו שהיא מודרת הנאה ממנו והיינו דברים שבינו לבינה וקא"ר יוחנן בן נורי יפר אלמא דכי מפר והדר מגרש לה תו לא חייל עלה נדר:

אמרי הלין והלין - בין יש בהן ענוי נפש ובין אין בהן ענוי נפש הויא להו הפרה לעולם אפי' לאחר שתתגרש אלא דנדרי ענוי נפש מופרין לעולם בין לעצמו בין לאחרים בין יגרשנה ויחזירנה בין תנשא לאחרים:

לעצמו מפר - כשיגרשנה ויחזירנה אבל ניסת לאחרים חיילי עלה: וקא מהדר אליבא דרבנן היכי קתני דאמרה אם ארחץ:

אילימא דאמרה קונם פירות וכו' למה לי הפרה - דכיון דלא אמרה קונם פירות עלי סתם אלא תליא נדרה בהנאה אמאי מצי מפר והא אפשר דלא הוי ענוי נפש דלא תרחץ ולא תתסר בפירות והשתא לא ס"ל דרחיצה עצמה הוי ענוי נפש:

ועוד - אי דקאמרה כה"ג בהא לימא ר' יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש כלל והא ודאי נדרי ענוי נפש הן:


אלא דאמרה קונם הנאת רחיצה עלי אם ארחץ - פעם אחת שיאסרו לה לעולם כל הנאת רחיצה כגון כיחול ופירכוס וסיכה שהן צרכי רחיצה ואף רחיצה עצמה: ואהבי מיפר דהיכי תעביד כו' דקסברי רבנן דרחיצה היינו ענוי נפש:

ור"י סבר - אפשר בלא רחיצה ולניוול דרחיצה לא חיישינן ואהכי קאמר דאין אלו נדרי ענוי נפש:

אי הכי - הואיל דאוקמת נדרה ברחיצה לרבי יוסי דלא חייש לניוול דרחיצה דליכא ענוי נפש:

ליתני הכי ר' יוסי אומר תנאי זה אין בו ענוי נפש - דהא כל הנדר הזה אינו אלא על תנאי בתנאי שעוברת עוברת על הנדר דאי אפשר בשום ענין להיות בו ענוי נפש (הואיל) דניוול הוא לה ולא הוי ענוי נפש לר' יוסי ואמאי קנסיב לה בלשון ענוי נפש דקאמר אין אלו נדרי ענוי נפש מכלל דר' יוסי סבר איכא ענוי נפש בהאי נדרא במקצת:

אלא - לעולם לרבי יוסי רחיצה נמי הויא ענוי נפש ומתניתין דהכא בהאי עסקינן. כגון דאמרה אם ארחץ היום דהיינו טעמא דרבי יוסי דאמר אין אלו נדרי ענוי נפש דאפשר דלא אתיא לידי ענוי נפש דלא רחצה היום ולא מיתסרא הנאת רחיצה עלה וליכא אלא ניוול דיומיה דמכאן ואילך רחצה כל אימת דבעיא והשתא ליכא למיפרך לר' יוסי ליתני תנאי זה דקאמר לר' יוסי ניוול רחיצה לזמן מרובה הוי נדרי ענוי נפש ולהכי קתני בלשון הנדר והיינו טעמא דלא פריך הכא כדפרכינן לעיל לר' יוסי דלמא רחצה היום ומיתסרא הנאת רחיצה עלה דר' יוסי חייש לניוול מרובה משום דהתם לא אמרה אלא אם ארחץ סתם ואיכא למיחש דדלמא רחצה אבל הכא דאמרה היום ותו לא ליכא למיחש לדלמא רחצה באותו היום והוא הדין דאפשר לאוקמה נמי דאמרה הכי בתירוץ זה קונם פירות עולם עלי אם ארחץ היום אלא משום דשבקה לההיא ואיירי בהנאת רחיצה מוקים זה נמי בהנאת רחיצה:


שנית אם ארחץ - זה דהוי ענוי נפש לרבי יוסי כדאית ליה ולרבנן כדאית להו:

אם לא ארחץ דקתני היכי דמי (אילימא) דאמרה תיתסר הנאת רחיצה - עלי לעולם אם לא ארחץ במי משרה. תרחץ איכא ניוול ואע"ג דרחצה מיהו משום דאין המים יפים ויש להן ריח רע הויא ניוול ור' יוסי סבר תרחץ ואין בכך כלום דבההיא יומא לא שמיה ניוול:

דכוותיה גבי קישוט - דקתני סיפא אם לא אתקשט דאמרה תיתסר עלי הנאת קישוט כגון כיחול ופירכוס אם לא אתקשט בנפט לכלוך הוא שהנפט מסריח:

לעולם - כדאמר מעיקר' דאסרה הנאת רחיצה עלה לעולם ומתני' חדא קתני דהכי אמרה אם ארחץ [ושבועה שלא] ארחץ דאיתסר עלה רחיצה לגמרי אפי' בזימנא חדא ואי נמי דאמרה הנאת קישוט עלי לעולם כגון קישוט דבגדי צבעונין וקישוט בשמים אם אתקשט אפילו פעם אחת ושבועה שלא אתקשט כלל ורבי יוסי לטעמיה דלניוול לא חייש כלל וליכא ענוי נפש וליכא למיפרך נמי כדפרכינן לעיל דליתני תנאי זה אין בו ענוי נפש דהכא ליכא תנאי כלל מדאתיא שבועה אבתריה ועקרה לה: אע"פ שאסור בכולן בכל הני דאית בהו צד ענוי ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה:

אינו חייב עליהן כרת אלא על האוכל ועל השותה והעושה בו מלאכה - דלוז חייבה תורה אלא בהני דכתיבי בהדיא גבי יום הכיפורים דכתיב תענו את נפשותיכם משמע שהנפש יודעת הענוי וזהו ענוי אכילה ושתיה דרגיל בהו וכיון דלא אכיל ההוא יומא ידיעה עינויא:

רחיצה לא ידיעה עינויא - דלאו כל יומא רגיל למירחץ והשתא נמי כי לא רחיץ לא הוי ניכר הענוי:

אבל גבי נדר דכתיב לענות נפש - משמע שעתיד לענות והיינו נמי רחיצה דאתיא ליד ענוי נפש ואהכי מיפר לה:

מעיין של בני העיר - שמושך והולך לעיר אחרת ואין בו אלא כדי סיפוק שתייתן של בני אותה העיר הרשות בידן לסותמו שלא ילך לאותה עיר אחרת שלמטה הימנה לפי שהמים שלהן הם והמים ברשותן חייהן קודמין לחיי אחרים: ואם יש בה כדי חייהן של אלו ושל אלו ואין בה להסתפק ממה שנשאר מאותו מעיין אלא כדי בהמתן של בני אותה העיר:

כביסתן וכביסת אחרים - אם יש בו כדי חיותן וכדי בהמתן של בני אותה העיר ואין במה שנשאר במעיין אלא כדי כביסת בגדיהן של בני העיר:

חיי אחרים וכביסתן - שיש לבני העיר ולבהמתן להשקות ממעין אחד ואין כביסה להם אלא זה ואף חיי אחרים תלויין בו ואין בו אלא כדי שיעור של אחד מהן:

חיי אחרים קודמין לכביסתן - ויניחום לבני אותה עיר אחרת לחייהן ואל יכבסו בו בגדיהן:

השתא כביסה - דבגדים קאמר ר' יוסי דאית ביה צערא ולהכי כביסת קודמת:

גוף כולו מיבעיא - דאית ביה ענוי כשאינו רוחץ:


כביסת בגדיים אלימא ליה לר' יוסי - דאית ביה יותר מרחיצה:

דיאמר שמואל האי ערבוביתא דרישא - עפרורית שמתכנס לאדם בראשו שאינו רוחץ:

מתיא ליה לידי עוירא - מסמא את עיניו:

ערבוביתא דמאני - שנושא בגדים שאינו רוחצן עד ששחורין הרבה:

לידי שעמומיתא - שגעון וזו שעמומיתא קשה מכולן:

ערבוביתא דגופא - זוהמא הבאה על בשרו של אדם מחמת זיעה שאינו רוחץ:

הזהרו בערבוביתא - בהנהו דפרשי':

ושלא תלמדו תורה אלא בחבורה - שאין אדם מתפלפל אלא מתוך לימוד חבירו:

והזהרו בבני עניים - שלא יהו קלים בעיניכם ללמדם תורה:

ומפני מה תלמידי חכמים אין מצויין בו' - שאין הדבר מצוי: שלא יהו אומרים בני אדם תורה ירישה היא להם ואין אנו נזקקין ללמוד תורה:

שלא יתגדרו - שלא יתגדלו שלא ינהגו שררה כשיראו שהן ואבותם ובניהם תלמידי חכמים יתגדרו כמו הניחו לו אבותיו להתגדר בו (חולין דף ז.): מפני שהן מתגברין דודאי כל מי שהוא ת"ח ובנו ת"ח ודאי מתגבר:

דקרו לאינשי חמרי - שאין נוהגין להן כבוד ומבזין אותן מפני תורה שבהם: נצתה כמדבר מבלי יושב ישיבה של ת"ח:

נשאל לחכמים - דכתיב מי האיש החכם לנביאים ומלאכי השרת דכתיב ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה:

שאין מברכין - כשמשכימין לתלמוד תורה ותלמידי חכמים בני תלמידי חכמים מתוך שהן זהירין לעסוק בתורה ורגילין בה אינן זהירין לברך כשפותחין לא מקיימא ברכתא [כדאמרינן בברכת התורה.] נהיה אנחנו וצאצאינו מלומדי תורה:

ורדימוס בר' יוסי - היינו ר' מנחם בר' יוסי דמיתקרי בנן של קדושים (פסחים קד.):

טעמא לא ידענא - דאמר למילתיה שאיני יכול לעמוד על סוף דעתו:

אמר ליה דכתיב - גבי לוים ולכל חייתם:

אילימא חיה ממש - שמתפרנסת משם:

והלא חיה בכלל בהמה - כדכתיב זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה (ויקרא יא) והואיל דכתיב לבהמתם למה לי חייתם: [אלא לאו כביסה הוי] חיותם ממש דכביסת בגדיהן היינו חיותם דאי לא מכבסי בגדיהן איכא צערא דחיותם היינו נמי ערבוביתא דאמר לעיל:

איבעיא להו לרבי יוסי - דאמר שלא ארחץ שלא אתקשט אינם נדרי עינוי נפש ומשום נדרי עינוי נפש אינו מיפר:

מהו שיפר משום דברים שבינו לבינה - שיהו מופרין לעצמו כדאמרן לעיל אבל אין בהן עינוי נפש מפר לעצמו משום דדברים שבינו לבינה היינו קישוט כל הגוף בין קישוט תכשיטין בין קישוט דהעברת שער באותו מקום דקישוט כל הגוף משמע:

לדידכו דיאמריתו - דרחיצה הוי עינוי נפש כו' אלא דברים שבינו לבינה דהא לא נדרה אלא מאותו מקום:

מאי - כלומר אכתי מיבעי לן אי מפר אי לא:


שלא מצינו שועל שמת בעפר פיר - בעפר חפירתו דהואיל שהוא רגיל בה ומתגדל באותה עפר כך לא מצינו אדם שניזוק במקום שרגיל לדוש . בתוכו שאין השער מזיקו:

דברים שיש בהן עינוי נפש מפר בין בינו לבינה כו' - כלומר כשהוא מפר לה הוו מופרים לעולם בין כל זמן שהיא תחתיו ובין בינה לבין אחרים אפי' לאחר שתתגרש ותנשא לאחר:

שאין בהן עינוי נפש בינה לבין אחרים אינו מפר - כדמפרש בריש פירקין דלאחר שגרשה תלין עליה:

כיצד - איזהו נדרי עינוי נפש שיהיו מופרין לעולם אמרה קונם וכו':

שאיני עושה לפי אבא - אינו לא נדרי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה לכך אינו מפר לה:

שלא אכחול ושלא אפקוס - דברים שבינו לבינה:

שלא אשמש מטתך - כדמפרש לקמן:

שלא אציע מטתך כו' אין צריד להפר - משום דרחמנא זכייה ליה בהני מלאכות:

רשב"ג אומר יפר משום שנאמר לא יחל דברו - דאורייתא. דלאו כל כמינה לאפקועי שעבודו דבעל מינה והיינו כרב אדא בר אהבה דאמר דברים שבינו לבינה יפר: דבר אחר לא יחל דברו מכאן אזהרה לחכם שלא יתיר נדריו לעצמו:

דברים המותרים ואחרים שנהגו בו איסור - אי אתה רשאי לנהוג כו' מני רשב"ג היא. דאמר לעיל יפר לה הואיל ונהגה בו איסור והיא סבורה שתהא אסורה להציע לו מטתו ולמזוג כוס אינו רשאי לנהוג בהן היתר אא"כ מפר לה:

משום שנאמר לא יחל דברו - דאינו רשאי לבטל דבריה ולנהוג בהן היתר אא"כ מפר לה:

האומרת נטולה אני מן היהודים - מודרת אני מהם מתשמיש שלא יהנה שום יהודי ממנה:


יפר חלקו - שתהא מותרת לו:

ותהא נטולה מן היהודים - לכשתתגרש שתהא אסורה לעלמא:

ואמאי תהא נטולה מן היהודים - כשמגרשה והאמר לעיל דברים שיש בהן עינוי נפש מפר בין לעצמו בין לאחרים אלא מדקתני ותהא נטולה מן היהודים דאינו יכול להפר ש"מ משום דדברים שבינו לבינה הויין:

לרבנן תבעי לך - אי עינוי נפש הוא אי דברים שבינו לבינה דמהכא ליכא למשמע מינה מידי אליבייהו: משום דנטולה אני מן היהודים רבי יוסי קתני לה דיאמר רב הונא כוליה פירקין. כולהו סתמי דמתניתין ר' יוסי תני להו: ממאי מדקתני ר' יוסי אומר אין אלו וכו' למה לי תו למיתני הרי זה יפר דברי ר' יוסי. דלא צריך דהא אכתי ליכא מאן דפליג ש"מ דמכאן ואילך הוויין כולהו סתמי כרבי יוסי:

כל נדרים - של עינוי נפש:

חוץ מן הנאתי על פלוני שאינו מפר - דלא הוי לא נדרי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה:

אבל אמרה הנאת פלוגי עלי - שלא אהנה ממנו יפר דהוי ליה נדרי עינוי נפש:

פירות מדינה זו עלי - היינו דומיא דהנאת פלוני עלי וקתני יביא לה ממדינה אחרת דאין יכול להפר:

אמר רב יוסף - כי קתני יביא לה ממדינה אחרת דאמרה פירות מדינה זו שתביא מן השוק עלי אבל מה שמביאין לה אחרים או היא עצמה יכולה ליהנות מהן הלכך לא יפר דלא הוי עינוי כלל דלא אסרה לגמרי פירות המדינה עליה אלא אותן שיביא לה הוא אבל הנאת פירות עלי דקאסרה על נפשה לגמרי בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים התם הוי עינוי הלכך יפר:

פירות חנווני - היינו דומיא דהנאת פלוני עלי וקתני לא יפר:

הכא נמי כו' והא מדקתני סיפא אם לא היתה פרנסתו אלא ממנו - שהבעל אינו רגיל ליקח אלא מאותו חנווני ולא מאחר לפי שאינו מאמינו וזה אינו מאמין אלא לבעל ולא לשלוחו:

הרי זה יפר - ויביא לה ומדהך רישא דקא אתיא איהי תו לא אפשר לאוקומה שתביא אתה דאם איתא דקא מייתי הוא מיתוקמא כשתביא והדר קושיין לדוכתה:

אלא - לעולם ודאי כדקאמרת רישא דקא מייתא היא ואפי' הכי לא קשיא ליה לשמואל דמתני' ר' יוסי היא:

מאי אינו יכול להפר דקתני - ואע"ג דקאמר פירות מדינה זו ופירות חנווני זה סתם לאו למשמע דאינו יפול להפר לגמרי אלא אעינוי נפש קאמר אבל מפר משום דברים שבינו לבינה שאפשר לעצמו ולא לאחרים והא דאמר שמואל משמיה דלוי דהנאת פלוני עלי מפר בין לעצמו בין לאחרים רבנן היא דעינוי נפש הוי: נ"א אלא הא דקתני סיפא אם לא היתה פרנסתו אלא ממנו שהחנווני מהנהו לבעל בחנם הוי רישא דקתני פירות חנווני זה עלי כגון דקא מייתא היא כלומר דאורחיה דחנווני למיתב ליה בחנם ומאי איכא בין בבא דרישא לבבא דסיפא אלא בבא דסיפא הוי מן חנווני כדקתני אם לא היתה פרנסתו אלא ממנו ובבא דרישא לא רמיא פרנסתו עילויה אלא זימנא הוי דקא יהיב ליה מפירותיו וקאמר דאינו יכול להפר ואע"ג דהוי כמאן דאמר הנאת פלוני עלי והוי תיובתא דשמואל דאמר הנאת פלוני עלי מפר והא דקא מייתא איהי לאו דוקא דהוא הדין דקמייתי בעל אלא איידי דסיפא נקט בשל בעל נקיט ברישא בדידה וקאמר כגון דאתיא איהי:

אלא רישא - דקתני פירות חנווני זה עלי רבי יוסי היא כדקאמר לעיל:


בולה פירקא ר' יוסי קתני לה - ואנא נמי הכי קא אמינא דכי אמרה הנאת פלוני עלי מפר לעצמו אבל לא לאחרים כשאר דברים שבינו לבינה אבל לרבנן (אינו) יכול:

באחת מתענה ובאחת אין מתענה - שאם לא תאכל האחת תהא רעיבה ואיכא עינוי ואם תאכל האחת תהא שביעה ושוב אין צריכה לשניה ולית בה בשניה משום עינוי:

מתוך שמפר לאותה שמתענה - לפי שהוא עינוי נפש:

מפר נמי לשאין מתענה - דבאותה הפרה שהפר למתענה עלתה הפרה נמי לאותה שאינה מתענה ומותרת בשניהן הואיל ונדרה ביחד ואית דמפרשי באחת מתענה שהאחת פת נקיה וטובה ואם אינה אוכלת ממנה איכא עינוי ובאחת אינה מתענה שהיא פת סובין ואינה חוששת ממנה וליכא עינוי אם לא תאכלנה אפי' הכי מותרת כשמפר למתענה:

ואין מפר לשאינה מתענה - דאינו מופר בהפרת האחרת ויחזור ויפר לה אי אפשר לפי שאינן לא נדרי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה אי נמי למ"ד כל כי האי גוונא הוי דברים שבינו לבינה ואי קשיא הא קי"ל נדר שהותר מקצתו הותר כולו הני מילי בהפרת חכם דעדיפא אבל בהפרת בעל לא אמרינן הכי:


הפר לה בעלה והיא לא ידיעה כו' - ואמאי אינה סופגת אע"ג דהפר לה תספוג דהא אמרינן במס' נזיר בפרק מי שאמר הריני נזיר אישה הפרם וה' יסלח לה באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר שהיא צריכה סליחה וכפרה דקסבר בעל מיעקר עקר:

ואי אמרת מפר למתענה ואין מפר לשאינה מתענה - הא הוי נמי יין זג וחרצן דומיא דשתי ככרות דמתענה ליין ואין מתענה לזג וחרצן ואמאי קתני אינה סופגת את הארבעים דמשמע דמפר לה מכל וכל:

דלמא מיין דאית לה צערא - דאית ביה משום עינוי הוא דהפר לה ולא מזג וחרצן אלא מדקתני אינה סופגת ש"מ דמיפר לה נמי מזג וחרצן באותה הפרה דיין וקשיא לר' יוחנן:

אין נזירות לחצאין - כדאמרינן בפ' הריני נזיר מן הגרוגרות (נזיר יא.) והכי הוא אומר הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין ומטמא למתים הרי זה נזיר ואסור בכולן ומפרש בברייתא מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה הכא נמי כי מפר לה בעלה מפר הכל:

אמר ליה אביי הא קרבן לחצי נזירות איכא - בתמיה דאי אמר הריני חצי נזיר מביא חצי קרבן והא קיימא לן דלא אשכחן נזירות לפלגא אלא אי לרבנן הוי נזיר גמור ואסור מכל אי לר"ש דפליג עלייהו לא הוי נזיר כלל דאמר אינו נזיר עד שיזיר מכולן ואי בעית למימר דיש קרבן לחצי נזירות אמינא נמי דיש נזירות לחצאין אפילו לענין מלקות ואיכא לפרוכיה נמי כדמעיקרא:

מביאה חטאת העוף - היום ואינה צריכה להביא עולת העוף והתם מפרש בגמ' למאי הלכתא מביאה חטאת העוף טפי מחטאת בהמה:

מביאה חטאת העוף - משום נזירות שעשתה קודם שהפר לה בעלה דכיון דמפר בעלה הוה כחצי נזירות דאילו כי מפר בעל אינו מפר אלא מה שעתיד לבא אבל מעיקרא אינו מפר דקודם הפרה כדקאי קאי והתם במסכת נזיר קא דייק דבעל מיגז גייז והיכא דהפר לה ונמצאו דברים שעשתה קודם הפרה שנטמאת למתים סופגת את הארבעים:

וחטאת העוף - אהכי מתיא דמשום הכי אינה צריכה להביא ולא כלום דהא הפר לה אלא משום דר' אלעזר הקפר דאמר הנזיר מביא חטאת על שציער עצמו מן היין ומביאה זו חטאת העוף נמי:

על הספק - דאמור ציערה עצמה מן היין מתחלת הנדר עד שעת הפרה דאשכחן דחטאת העוף אתיא נמי על הספק דיולדת שהפילה ואין ידוע מה הפילה אם חתיכה אם ולד מביאה חטאת העוף והואיל דאשכחן בעלמא דחטאת העוף באה על הספק הכא נמי מתיא היא חטאת העוף:

האשה שנדרה בנזיר כו' - אהכי קאמר דלמא מיין דאית לה צערא ופו' דלא אפשר למידק כדדייקינן לעיל:


דלמא מיין דאית לה צערא הפר - מזג וחרצן לא הפר לה דהא אמרת אין נזירות לחצאין אהכי קאמר דמפר כולו ולא שייר אלא טומאת מת משום דלא אפשר ליה להפר לה ותייתי נמי עולת העוף דהא חייל עלה אכתי נזירות לענין טומאה:

אמרי טומאת מת - ודאי הוי נמי בכלל הפרה משום דאית לה צערא כדכתיב קרא והחי יתן אל לבו והויא עינוי נפש:

דיספוד יספדון ליה כו' - כלומר יספוד לאינשי כי היכי דיספדון ליה נמי והיינו והחי יתן אל לבו שישתדל לעשות עם אחרים כדי שיזכה ויעשה לו כמו כן ולעיל מיניה כתיב טוב ללכת אל בית אבל וגו':

מתני' קונם שאני נהנה לבריות - קונם יהא עלי כל מה שאהנה מן הבריות:

אינו יכול להפר ויכולה ליהנות מלקט שבחה ופאה - דלא של בריות הן אלא של הפקר: גמ' מדקאמר דאין יכול להפר משמע דאין בנדר הזה עינוי נפש משום דיכולה להתפרנס משלו: אימא סיפא יכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה אבל משל בעל לא מצי אכלה. אלמא דבעל בכלל בריות הוא: ה"ג אמר עולא לעולם בעל לאו בכלל בריות הוא חדא ועודי קתני כו'. ואין יכול להפר דמתניתין אכ"ע קמהדר דאין יכול להפר אליבא דכ"ע משום דלאו נדרי עינוי נפש הויין ולאו דברים שבינו לבינה:

רב נחמן אמר לעולם בעל לאו בכלל בריות - והאי דקאמר אין יכול להפר א"צ להפר קאמר: ויכולה ליהנות בלקט כו' משנתגרשה קאמר דהתם לא מציא לאיתהנויי מבעל:


איתיביה רבא לרב נחמן - דאמר בעל לאו בכלל בריות הוא:

ותהא נטולה מן היהודים - לכשתתגרש אסורה לינשא דהכי קאמרה ונטולה אני מן היהודים שלא אהנה מתשמישו דהיינו דומיא דהנאת תשמישך עלי וכדרב דאנר כל כי האי גוונא חייל נדרא והשתא מיהדר לאיתויי תיובתא דרב נחמן אי אמרת בשלמא בעל בכלל בריות הוא אהכי יפר חלקו דכי אמרה נטולה אני מן היהודים הוי בעל בכלל ואיתסר ליה מתשמיש והוו להו דברים שבינו לבינה ואהכי יפר כל זמן שהיא ברשותו ולכי נפקא מיניה חיילא נדרא כשאר דברים שבינו לבינה היינו דקתני ותהא נטולה מן היהודים לכשתצא מרשותו של זה שאינה יכולה לינשא לאחרים: אלא אי אמרת דבעל לא הוי בכלל בריות ותפשוט דכי אמרה ונטולה אני מן היהודים דלא הוי בעל בכלל משום דאמרינן נדרי עינוי נפש הוא הואיל ולכשתתגרש או תתאלמן לא תוכל להנשא לכל אדם אהכי קרי ליה מהשתא עינוי נפש אע"ג דהשתא כל זמן שהיא תחתיו אינו עינוי נפש דידה והואיל ועינוי נפש אינון אמאי יפר חלקו כשתצא מתחתיו חל הנדר ויפר לה לעולם כשאר נדרי עינוי נפש אלא ש"מ דבעל בכלל בריות הוא ובנדרים שבינו לבינה הוא מאן דפריך הכי ס"ל דאי לאו משום דבעל בכלל בריות הוא הוה אמינא דתשמיש עינוי נפש הוא ודלא כרב נחמן דאמר לעיל דתשמיש דברים שבינו לבינה הוא אליבא דר' יוסי:

שאני הכא דמוכחא מילתא דעל היתרא קאסרא נפשה - כלומר אבעל קאסרה נפשה משום דלדידיה היא דמשתריא אבל לשאר עלמא לא אצטריכא למידר דלא קא משתריא בהכי דאשת איש היא:

והתניא בברייתא - בהך פירקין דבמעשר עני מצי לאיתהנויי:

ר' אליעזר אומר - הלוקח פירות מעם הארץ בשנה השלישית ובא לו להפריש מעשר עני אינו צריך לקרות עליו שם מעשר עני דלמעשר ראשון ליכא למיחש דליתי לוי ראיה דלא יהביה עם הארץ וליתיב ליה ולתרומה ליכא למיחש דלא נחשדו עמי הארץ על התרומה דאית בה עון מיתה ומעשר שני ליכא בשנה השלישית אבל בתרומת מעשר מיחייב דלא למדנו בה עון מיתה אלא מהיקשא דתרומה גדולה והואיל ולא כתיב בה בפירוש מיתה מש"ה לא ציית ע"ה [להיקשא] ולא מפריש ממנה תרומת מעשר ועל (אותו) מעשר עני אין צריך לקרות עליו אפילו שם מעשר:


וחכ"א קורא שם ואין צריך להפריש - אלא נותן עיניו בצד זה ואומר מכאן אני נוטל ואוכלו הוא בעצמו דהמוציא מחבירו עליו הראיה דאמר ישראל לעני אייתי ראיה דלא הפרישו עם הארץ ויהיבנא לך והכי אמרי' בפ' בתרא דסוטה (דף מח.) מעשר ראשון ומעשר עני המע"ה:

מאי לאו מ"ד ספקו אינו טובל - דהיינו ר"א אומר אינו צריך לקרות שם קסבר אפי' במעשר עני ודאי לית ליה טובת הנאה אלא כל עני שיבא תחילה יטלנו בעל כרחו והואיל דקיל כולי האי דאין ספקו טובל איכא נמי האי קילותא דאין בה טובת הנאה מה שאין כן בתרומה דספקה טבלה ויש בה טובת הנאה כדאמרינן אומר אדם לחבירו טול סלע זה ותן תרומתך לבן בתי כהן ולמאן דאמר קורא שם כולה מתניתין מתוקמא אליבא דחכמים:

אמר ליה אביי דכולי עלמא ספקו טובל כו' - והלכך מתני' דלא קתני מעשר עני דברי הכל היא דכיון דספקו טובל בודאי אית ביה טובת הנאה ואהכי אינה יכולה ליהנות ממנו אבל ברייתא דקתני דאכלה נמי במעשר עני לא ר' אליעזר היא ולא רבנן:

רבי אליעזר סבר לא נחשדו עמי הארץ על הפרשת מעשר עני - דודאי מפרשי ליה דלא איכפת להו דהדר קא אכלי ליה דכיון דאי בעי מפקר להו לנכסיה כו':

רבנן סברי - ודאי נחשדו ולא מפרשי והא דאמר דמפקר להו לנכסיה הא לא עבדי דסבר אי מפקרנא לנכסאי דלמא אתי איניש אחרינא וזכי בהו הלכך נחשדו:

במעשר עני המתחלק בתוך הבית - לאחר שהכניס תבואתי לאוצר ולא הפריש ממנה מעשר עני בגורן לפי שנאנס או שלא מנא עניים ליתן להם הלכך כי משכח עניים מיבעי ליה למיתב להו ובההוא מעשר כיון דכתיב ביה נתינה אית ביה טובת הנאה נמי כתרומה דכתיב בה נמי נתינה תתנו תרומה לכהן: והא דקתני בברייתא דיכולה ליהנות ממעשר עני באותו המתחלק בעוד שהוא בגורן דההוא כתיב ביה והנחת בשעריך דהיינו בשעת הגורן וההוא לית ביה טובת הנאה דהא איהו מנח ליה התם ושקיל ליה כל מאן דבעי ואהכי שריא לאיתהנויי ביה:

יטלו בעל כרחו - מתנת כהונתם דלאו דידיה קא שקלי אלא דלהון אלמא מדקתני יטלו בעל כרחי דטובת הנאה דאית ליה אפשר למיתן לכהן וללוי אחר שנחזיק לו טובה לא הוי ממון ולא מיתחזי כמאן דמיתהני מיניה:

אימא סיפא כו' יטלו אחרים - אבל להני מצי לעכב דלא שקלי אלמא טובת הנאה ממון:

דרבי אומר - משלם לו דמי טבלו סבר דטובת הנאה שהיה שלו באותם מתנות בהאי טבל כהיה נותן לכהן שירצה הוי ממון ולהכי משלם לו דמי כולו:


ורבי יוסי סבר אינו ממון - ואינו משלם לו אלא דמי חולין שבו:

במתנות שלא הורמו קמיפלגי - דרבי סבר כמי שלא הורמו דמיין ולהכי משלם לו דמי כולו ורבי יוסי סבר כמי שהורמו דמיין ואינו משלם אלא דמי חולין:

ואי טובת הנאה אינה ממון - אפילו הוויין כמי שלא הורמו אינו משלם לו דמי טבלו דהא לא מפסיד ליה ולא מידי:

אלא - לעולם אימא לך דאינו ממון והיינו טעמא דרבי אע"ג דטובת הנאה אינה ממון אפי' הכי משלם לו דמי כולו משום דקנסו רבנן לגנב כי היכי דלא לגנוב:

ור' יוסי סבר - אינו משלם אלא דמי חולין דחדא ועוד קאמר חדא דטובת הנאה אינה ממון ועוד לדבריך דאמרת טעמא משום קנס אדרבה לקנסיה לבעל הבית זה:

כי היכי דלא לשהי לטיבליה - ולעולם אכתי רישא וסיפא דמתני' דקשיא אהדדי לא מיתרץ:

רבא אמר - לעולם לא קשיא מתניתין וסיפא כדקתני דטובת הנאה ממון ורישא היינו טעמא דיטלו בעל כרחו:

שאני תרומה משום דלא חזיא אלא לכהנים - וכיון דאתי למיסרה עלייהו שוייא לההוא תרומה כעפרא בעלמא והואיל וכעפרא הויא לא מיתחלי בטובת הנאה ולהכי שקלי לה בעל כרחו:

מתני' קונם שאיני עושה על פי אבא כו' אין יכול להפר - דלא הוי לא נדרי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה:

שאיני עושה לפיך אין צריך להפר - דלא אמרה כלום דלאו כל כמינה לאפקועי לבעל מה דזכי ליה רחמנא:

ר' עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו - כדאמרי' במס' כתובות בפ' אע"פ (דף סד:) ומה היא עושה לו משקל חמש סלעים שתי ביהודה שהן עשר בגליל כו' והמותר שלה ואותה העדפה שמעדפת הואיל ושלה היא אוסרת עליו אם לא יפר:

ר' יוחנן בן נורי אומר - להכי יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו דאותה מלאכה שעושה אחר הגירושין כשתבא ברשותו אסור באותה מלאכה ובכל מעשה ידיה מגירושין ואילך וקסבר אדם אוסר דבר שלא בא לעולם כגון מעשה ידיה שעתידה לעשות דלכשתבא לעולם אחר גירושין אע"פ שלא בא לרשותו בעת שבא לעולם דהא מגורשת היא לכשבאה ברשותו שתנשא לו שיהא אסור ורבי עקיבא סבר בהא מודינא לך דאדם אוסר דשלב"ל היכא דהוי ברשותו לאלתר כשבא לעולם כגון העדפה אבל אין אדם אוסר דשלב"ל אע"פ שבא לעולם אינן ברשותו אלא לאחר זמן לכשיבא לרשותו חל עליהן איסור כדפירשתי:


גמ' הרי זו עושה ואוכלת - לדברי הכל ואמרינן התם במסכת כתובות בפרק אע"פ דבשאין מעלה לה מזונות קא מיירי ואמרי' עושה ואוכלת פשיטא דכיון דאין מעלה לה מזונות ודאי עושה ואוכלת דממאי מתפרנסת ואמרי' סיפא איצטריכא ליה למיתני:

והמותר ר"מ אומר הקדש - דקא סבר אע"ג דמעשה ידיה אינו יכול להקדיש הואיל ואינה ניזונית משלו מ"מ מותר על מזונותיה יכול להקדיש שיהא קדוש לאחר מיתתה:

ור' יוחנן הסנדלר אומר חולין - דקסבר אין אדם יכול להקדיש דבר שלא בא לעולם לכשיבא לעולם לא יהא שלו אלא לאחר זמן:

ואמר שמואל - התם הלכה כר' יוחנן הסנדלר דתקנו לה חכמים מעה כסף תחת מותר מעשה ידיה דאי במעלה לה אפילו בחייה שלו היא וקשיא דשמואל אדשמואל:

וכי תימא כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי בהעדפה - כלומר הלכה כר' יוחנן ב"נ דאמר יפר והיינו טעמא דיפר משום העדפה ולא משום גירושין:

לימא הלכה כרבי עקיבא - דמוקי לטעמיה משום העדפה אלא מדקאמר הכי ש"מ כדאשמעינן מעיקרא ולעולם קשיא דשמואל אדשמואל:

אלא אמר רב יוסף - לעולם קסבר שמואל אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם: ושאני קונמות וכו' ה"ג אמר לי' בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו די"ל יאסרו פירות חבירו עליו אלא יאסור דבר שלב"ל על חבירו שבאיזה ענין יש בו כח לכך שהרי אין בו כח לאסור פירות חבירו על חבירו להכי נמי פירות מעשה ידיה הויין של בעל והיאך יכולה לאוסרן עליו הואיל שלא באו לעולם:

יקדשו ידי לעושיהן - דידים איתנהו בעולם דהיינו אוסר פירות חבירו עליו:

ומי מקדשן והא משעבדין ידיה לבעל - דהשתא הוי דומיא דאוסר פירות חבירו על חבירו:

דאמרה לכי מגרשה יקדשו - דכל זמן שהיא ברשותו אינו אוסרתן ואהכי אי לא מיפר מהשתא חיילא קדושה עלייהו ואי מגרשה והדר נסיב לה מיתסרן עליו מעשה ידיה:

וממאי דכי אמרה הכי מהני - ואע"ג דאיתה תחת הבעל:


אמר ר' אילא ומה אילו אומר לחברו שדה זו שאני מוכר לך - כלומר שעדיין היא בידו להקדישה שלא החלטתיה לך מכל וכל:

לכשאקחנה ממך - לכשאחזור ואקחנה ממך תקדיש:

מי לא קדישה - מי לא חייל שם קדושה עלה לכשיקחנה מזה הכא נמי גבי האי איתתא כי אמרה יקדשו ידי לעושיהן לאחר שתתגרש דודאי חיילא עלייהו שם קדושה:

מי דמי - כלומר מי דמיא מילתא דאשה למילתיה דהאי גברא הכא האי גברא דמזבן שדה זו אכתי בידיה היא שעדיין לא מכרה ודיקא נמי דקתני שאני מוכר לך ולא קתני שמכרתי להכי יכול להקדישה לכשתחזור ותבא לרשותו. אבל. הא איתתא כי מקדשא מעשה ידיה כלום יש בידה שום כח והלכך אף על גב דאנר גבי מוכר שדה שיכול להקדישה לכשתבא לרשותו גבי אשה לא אמר:

אלא - הא דאשה לא דמיא אלא לאומר כו' וכי היכי דהתם לא קדשה משום דלא קיימא שדה ברשותיה שהרי כבר מכרה הכא נמי לגבי הך איתתא לא קד::

' - מעשה ידיה:

גבי זבינא פסיקא למילתייהו - דגופה לפירות בידא דלוקח:

גבי אשה מי פסיקא מילתא - מי הויא גופה לבעל והתם גבי אשה דינא היא דתיקדוש: הא לא דמיא אלא לאומר לחבירו שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדיש. דהתם אע"ג דלא קדשה השתא קדשה לקמיה הכי נמי גבי אשה:

שדה בידיו לפדותה - כל אימת דבעי אהכי מצי לאקדושה מהשתא:

אשה בידיה להתגרש - בתמיה והואיל ואין בידה להתגרש לא חייל הקדש אמעשה ידיה לכשתתגרש:

לאומר לחברו שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים וכו' מי לא קדישה - דהשתא אין בידו לפדותה עד עשר שנים ולכשיפדנה קדשה דחייל עלה קדושה מהשתא: הכא נמי גבי אשה אף על גב דאין בידה לגרש עצמה כי מיגרשא חיילא קדושה על מעשה ידיה:

התם קיץ - גבי שדה איכא זמן קצוב לעשר שנים וכיון דאיכא זמן קצוב דמי כאילו יש בידו לפדותה לאלתר: אשה מי יש לה קיצותא: לידע אימתי תתגרש:


אלא אמר רב אשי - לעולם באומרת יקדשו ידי לעושיהם לכי מתגרשה כדתריצנא לעיל ודקאמרת כי אמרה הכי מי מהניא אין:

שאני קונמות - היינו הקדש דכקדושת הגוף דמיא דלא סגי להו בפדיון כקדשי מזבח דאין להם פדיון:

וכדרבא דאמר הקדש כו' מפקיעין מידי שעבוד - ובהקדש דקדושת הגוף קמיירי שאם היה לו בהמה ועשאה אפותיקי לבעל חובו ואחר כך הקדיש אפי' בסתם חיילא עלה קדושת הגוף ואין לו לבעל חובו שום שעבוד עלה והיינו טעמא משום דהוי דבר הראוי למזבח דחייל עלה קדושת הגוף אבל אם היו לו נכסים אחרים ששעבדן לבעל חובו ואח"כ הקדישן לא פקע שיעבודיה דבעל חובו הואיל ואין בהן אלא קדושת בדק הבית דלאו קדושת הגוף הוא דאתי בעל חובו וגבי ליה מהקדש כדאמרינן במסכת ערכין (דף כג:) מוסיף עוד דינר ופודה כל הנכסים האלו דבאותו דינר יכול לפדות אפילו שוה אלף זוז והתם מפרש האי דינר מאי עבידתיה גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וכי האי דאמרינן במסכת יבמות (דף סו:) ההיא איתתא דעיילא לגברא איצטלא דמילתא שכיב ובעיא למישקליה בכתובתה אתו יתמי פרסוה אמיתנא אמר רב קנייה מיתנא ואיתסר בהנאה ולית ליה פדיון לעולם:

חמץ - ישראל שלוה מן העובד כוכבים ועשה (לו) חמצו אפותיקי לעובד כוכבים והרי הוא ברשותו של ישראל והגיע ו' שעות אותו ישראל חייב עליו בבל יראה ובבל ימצא דאתי איסור חמץ ומפקע לשעבודא דעובד כוכבים מיניה וחייב לבערו:

וכן שחרור - עשה עבדו אפותיקי ושחררו מפקיעו מיד שעבודו של זה והא איתתא נמי מציא לאפקועי שעבודו של זה קודם שתתגרש:

אי הכי למה לי שמא יגרשנה - דמוקמית למתניתין שמא יגרשנה אפי' לא רצה לגרשה ליקדשו מהשתא ומשני אלמוה רבנן לשעבודא דבעל דלא אתי הקדש ומפקע לשעבודא מיניה:

מתני' נדרה אשתו וסבור שהיא בתו - כששמע הנדר היה סבור שבתו היא נדרה והפר לשם בתו:

נדרה בקרבן - לשום נדר:

בנזיר - כגון דאמרה הריני נזירה:

הרי זה יחזור ויפר - אפי' לאחר זמן:

גמ' למימרא - דה. אי דכתיב (במדבר ל) כי הניא אביה אותה דוקא אותה הוא דבעינא שיהא מפר לשם אותה הנודרת דוקא:


והא גבי קרעים דכתיב על על - דמשמע שאם מתו לו שנים קרובים או שלשה שחייב לקרוע על כל אחד בפני עצמו: על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ה' דהיינו פרטא:

ותניא מת אביו וקרע ואח"כ נמצא שהוא בנו - שמת ולא אביו יצא ידי קריעה דעל על לאו דוקא הכא נמי אותה לאו דוקא:

כאן בסתם כאן במפרש - גבי קריעה שקרע סתם שלא על אביו ולא על בנו אבל במתניתין כגון שהפר בפירוש לשם בתו והלכך כיון דנמצא שאינו כך צריך להפר לשם אשתו שנדרה:

והתניא לא יצא ידיי קריעה - וקשיין ברייתא אהדדי:

והתניא - דמסייע לרב אשי:

והלכתא תוך כדיי דבור - דהחוזר תוך כדי דבור כדבור דמי לכולהו מילי:

חוץ ממגדף - מברך את השם:

ועובד עבודת כוכבים - האומר לעבודת כוכבים אלי אתה דאדבור לחודיה חייב:

והמקדש - אשה והמגרשה אע"פ שחוזר בתוך כדי דבור אינה חזרה: מתני' אמרה קונם תאנים וענבים שאיני טועמת קיים לתאנים כל הנדר קיים. אף הענבים שאין יכול להפר שוב אפילו אענבים קסבר נדר שהוקם מקצתו הוקם כולו ובגמרא מפרש יקימנו יקים ממנו:


הפר לתאנים אינו מופר - קסבר הפרה במקנת לאו שמה הפרה עד שיפר אף לענבים: קונם תאנה זו שאיני טועמת וענבה זו שאיני טועמת הרי אלו שני נדרים. הואיל וחילקה טעימה בינתים שאם קיים לענבים לא קיים לתאנים וחייב עליהן שני לאוין:

גמ' אף יפרנו ממנו - ואם הפר למקצתו הפר כולו:

ולר"ע רבי ישמעאל קמהדר גבי יפרנו מי כתיב יפר למנו - גבי הקמה איכא למדרש הכי דהא כתיב יקימנו לשון יקים ממנו (דלא שויוה רבנן למימר דהקמה עיקר): זו דברי ר' ישמעאל ור"ע: דתרווייהו מודו בהקמה אבל חכמים אומרים מקיש הקמה להפרה מה הפרה במקצת מה שהפר לא הופר דהא לא כתיב יפר ממנו אף הקמה מה שקיים לא קיים אע"ג דאיכא למידרש יקים ממנו [דלא שויוה רבנן למימר דהקמה עיקר]:

אמר רבא - מתני' דקא משוי חילוק בין קונם תאנים וענבים שאני טועמת להיכא דאמרה קונם תאנה שאני טועמת וענבה שאני טועמת לחייבה שני לאוין משום הלשון ר"ש היא דאמר (שבועות דף לו:) היכא דתבעוהו ה' בני אדם ואמר שבועה כאיני חייב לא לך ולא לך שאם נשבע לשקר אינו חייב בהא שבועה אלא קרבן אחד:

עד שיאמר שבועה של כל אחר ואחד - דאמר שבועה לא לך שבועה לא לך דחייב על כל אחד ואחד קרבן:

מתני' יודע אני שיש נדרים - שאדם יכול לנדור:

אבל איני יודע שיש מפירין - ששום אדם בעולם יכול להפר נדר ואחר כן נודע לו שהפרה מועלת:

יפר לה - לאחר זמן כשנודע שיכול להפר דכיון דלא היה יודע שיכול להפר מעיקרא לא קרינן ביה ביום שמעו אלא השתא באותו יום שנודע לו שיכול להפר לה:

יודיע אני שיש מפירין - שהפרה מועלת לנדר אבל איני יודע אם נדר זה נדר גמור הוא ונמנע ולא הפר בו ביום:

ר"מ אומר לא יפר - לאחר זמן לכשנודע לו שנדר הוא וצריך הפרה דהואיל והוא ידע בטיב הפרה ולא הפר פושע הוא מ"מ אי נדר הוא שפיר עביד דמפר אי לאו נדר הוא מאי איכפת ליה מאי דהפר ואיכא מקצת שמיעה ככל שמיעה:

וחכמים אומרים יפר - הואיל ולא הוברר הדבר ואע"ג דאיכא מקצת שמיעה אינה ככל שמיעה חכמים דמתניתין היינו רבי יהודה:

גמ' ורמינהו בלא ראות פרט לסומא - שהרג בשוגג שאינו גולה דאמר בלא ראות זה שהרגו לא ראהו דאילו ראהו לא היה הורגו מכלל דיש ספק בידו לראות ואינו רואה דאינו גולה (דאמר) [דסד"א] מקצת ידיעה לסומא באובנתא דליבא תליא דרוב סומין מבינים לקול הברה מהיכן היא יוצאה ואותה קצת ידיעה בכלל ידיעה היא דקרא לא מיירי אלא היכא דידע לחבריה דהוה התם אלא דלא מיכוין למיקטליה


כדכתיב ואשר יבא את רעהו ביער דהוה ידיע ליה (אבל) סומא אע"פ שלא ראהו ששם הוא על ידי שמיעה ידע שהוא לשם ונימא דחייב גלות להכי איצטריך קרא בלא ראות פרט לסומא דאינו חייב גלות:

רבי מאיר אומר בלא ראות לרבות את הסומא - שגולה דהא אינו רואה והיינו דאיצטריך קרא לרבויי מי שהוא בלא ראות בלא ראיית העין דלא אמר מקצת ידיעה בכלל ידיעה ונימא דהואיל ומקצת ידיעה לאו בכלל ידיעה לא יהא גולה להכי איצטריך לן ריבויא דקרא לחייבו גלות וקשיא דר"מ אדר"מ דבמתני' קאמר רבי מאיר מקצת ידיעה בכלל ידיעה ולא יפר והכא קאמר לה לא אמרינן מקצת ידיעה בכלל ידיעה:

אמר רבא לא קשיא הכא מעניניה דקרא - גבי רוצח לאו במקצת ידיעה בכלל ידיעה פליגי אלא מדיוקא דקרא דדייק הכי:

רבי יהודה סבר כל דבר מיעל ליער הוא - כל מי שיכול ליכנס ליער גולה ואפי' סומא במשמע ואתא בלא ראות דלא איצטריך דכי היכי דמתרבי מבלא ראות מתרבי נמי מיער והוי רבוי אחר רבוי ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט ובלא ראות ממעט לסומא:

כל דבר מידע הוא - כלומר כל שיש לו ידיעה כשזורק אבן להיכן נופלת וסומא לאו בר מידע הוא:

ואי אמרת בלא ראות פרט לסומא - דאינו גולה הוי מיעוט אחר מיעוט מבלי דעת ובלא ראות ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ואתא בלא ראות ומרבה סומא:

גמ' לא שנו - דיכול ליתן לה אע"ג דהוא מודר הנאה ממנו אלא דאמר לה בענין זה אין לך רשות בהן אלא מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך דכיון דאמר לה הכי לא קנה בעל ויכול ליהנות מהן דמשל אשתו הוא אוכל:

אבל אמר לה מה שתרצי עשי בהן - אע"ג דאמר לה שאין לבעליך רשות בהן דמי כמי שקנה הבעל מיד האב דיד אשה כיד בעלה וכמי שנתן לחתנו דמי שהרי הרשה לה בהן לעשות מהם כל דבר ואסור הבעל בהן:

ושמואל [אומר אפילו] אמר לה מה שתרצי כו' - קסבר לא אמרינן יד אשה כיד בעלה:


כמאן אזלא הא שמעתא דרב - דמתרץ למתני' דיד אשה כיד בעלה:

כרבי מאיר - דאמר בעלמא דיד אשה כיד בעלה:

ורמינהו כיצד משתתפין כו' - במסכת עירובין וסתם מתני' ר' מאיר:

אמר רבא דאע"ג דאמר רבי מאיר - בעלמא יד אשה כיד בעלה וכמי שנתן לחתנו דמי: מודה רבי מאיר לענין שיתוף דכיון דלזכות לאחרים הוא מיד בעלה זכיא. כלומר כיון דבעל דעתו הוי לזכות לאחרים על ידי אשתו נמי יצא מיד בעלה ואין לו רשות בהן כלום ואהכי מזכי להו על ידה אבל בעלמא כגון דיהיב מתנה לאשתו אימא לך דיד אשה כיד בעלה:

אלו שזכין - גבי שיתוף מבוי קמיירי שמזכה משלו לכל בני מבוי:

על ידי בנו ובתו הגדולים - שכבר יצאו מרשותו אבל לא על ידי בנו ובתו הקטנים שידן כידו וכן לא על ידי אשתו אלמא לר"מ אפ. לו על ידי שיתוף יד אשה כיד בעלה דמיא:

אלא אמר רב אשי מתניתין - דלעיל דקאמר דיכול לזכות לכל בני מבוי על ידי אשתו:

כשיש לה חצר באותו מבוי - לאותה אשה שאין חצרה זקוקה לבעלה דמגו דזכיא לנפשה לההוא חצר זכיא נני לאחריני את השיתוף:

מתני' ונדר אלמנה וגרושה כיצד - באיזה ענין אמר קרא כנדר אלמנה וגרושה יקום עליה:

אמרה הריני נזירה לאחר שלשים יום - ובשעת שנדרה היתה אלמנה או גרושה:

אע"פ שניסת בתוך ל' יום - קודם שיחול הנדר עליה ואיכא למימר הואיל ולא חל הנדר עליה יפר לה בעל אפי' הכי אין יכול להפר דבתר אמירה אזלינן והוי להו קודמין ואין הבעל מפר בקודמין:


נדרה והיא ברשות הבעל - שהיתה נשואה והפר לה בעל והשתא מפרש כיצד נדרה אמרה הריני נזירה לאחר שלשים יום והפר לה בעל:

אע"פ שנתאלמנה בו' הרי זה מופר - ואע"ג דאיכא למימר הואיל ובשעת הכדר דינו שיחול וכבר יצאה לרשות עצמה ולא תועיל בו הפרה להכי אשמעינן דהרי זה מופר דאחר שעת אמירה קאזלינן ואשמעינן היכא דבאה ברשות עצמה בשעת הנדר והיכא דהיא ברשות אחרים נמי:

יזה הכלל כל שיצאה לרשות עצמה - מפרש בגמ' לאיתויי מאי:

גמ' רבי ישמעאל אומר יפר - דהפרה מועלת בו הואיל ולא חל הנדר עד שנכנסה לרשות בעלה:

ר' עקיבא אומר לא יפר - דבתר קבלת הנדר אזלינן:

וסימניך ילל"י - כלומר בבא ראשונה תני יפר והדר לא יפר בבא אחרונה תני לא יפר והדר יפר:

אשת איש שאמרה - בזמן שהיא אשת איש כו':

ר' ישמעאל אומר לא יפר - אין הפרה מועלת בו הואיל ובשעה שהנדר חל הויא ברשות עצמה:

ר' עקיבא אומר יפר - דבשעת קבלת הנדר הויא ברשות הבעל:

עדי שיהא נדר - כלומר קיום הנדר: ורבי עקיבא סבר הרי הוא אומר כל אשר אסרה על נפשה שיהא איסור הנדר. קבלת הנדר והכי נמי דייקינן במתני' כל אשר אסרה ורבי עקיבא היא:

אפי' תימא ר' ישמעאל - מתני' בדין הוא היכא דנדרה כשהיא אלמנה ותלתה נדרה בימים עד לאחר שלשים יום אהכי קאמר אינו יכול להפר דליכא למימר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת דלא מסקא אדעתא דתינשא בתוך הזמן אהכי אינו יכול להפר דאימור זימנין דשלמו כל ל' יום ולא ניסת וכי נדרה נמי ברשות בעלה ותלתה נדרה בימים דין הוא שיפר איכא למימר כל הנודרת כו' ולא מסקא אדעתא שתתגרש דזימנין דשלמו יומי ולא מיגרשא ואם הפר הרי זה מופר ודידי נמי היכא דתלתה נדרה בנישואין אהכי יפר דעל דעת בעלה נדרה והיכא דתלתה נדרה בגירושין ליכא למימר דתלתה עצמה בבעלה ואהכי לא יפר:

זה הכלל דקתני - באידך פירקין (לעיל דף עא.) גבי נערה המאורסה זה הכלל כל שלא יצאה לרשות עצמה כו' לאיתויי הלך האב עם שלוחי הבעל דהתם לא יצאה לרשות עצמה דאביה ובעלה מפירין נדריה:

זה הכלל דקתני הכא - גבי ואלו נדרים דמשמע דיוצאת לרשות עצמה לאיתויי מסר האב לשלוחי הבעל ולא הלך הוא עמהם דאותה שעה יצאה מרשות האב עד שהגיעה לרשות הבעל ויצאה לרשות עצמה ואין הבעל מיפר נדריה שאין הבעל מיפר בקודמין:

מתני' ט' נערות נדריהן קיימין - שאין יכול להפר להן:

בוגרת והיא יתומה - נערה בוגרת והיא יתומה.


נערה שלא בגרה והיא יתומה בוגרת ומת אביה נערה בוגרת ומת אביה ונערה שמת אביה ומשמת אביה בגרה בוגרת ואביה קיים ר' יהודה אומר בו'. בוגרת והיא יתומה בשעת הנדר היתה בוגרת וכבר היתה יתומה מבעלה כלומר יתומה דמתניתין יתומה בחיי האב כדמפרשי רבנן בגמ' דיתומה דשייך למימר בבעל כבאב דיקא נמי היכא דתני מיתת האב תני לה בפירוש בוגרת ומת אביה:

גמ' זו דיבר ר' יהודיה - דקתני תשע: אבל חכמים אומרים שלש נערות נדריהן קיימין בוגרת ויתומה ויתומה בחיי האב. וכולהו תשע דמתני' נכללות בהני שלש:

מתני' קונם שאיני עושה לאבא ולאביך - כלומר שאני נותן להם יהא עליהם קונם:

הרי זה יכול להפר - אע"ג דלאו נדרי עינוי נפש אינון דלאו כל כמיניה לאפקועי שיעבודא מינה אפי' הכי דברים שבינו לבינה הויין ויכול להפר כלומר הרשות בידו:

גמ' ר' נתן אומר לא יפר - דקסבר הואיל ועדיין לא חל הנדר שכל זמן שלא עשתה לפי בעלה ולא שימשתו אינה אסורה לאביה ולאביו ולא יפר:

וחכ"א יפר - אע"פ שעדיין לא חל הנדר עליה: ההוא גברא דיאמר תיתסר הנייתא דעלמא עליה אי נסיב איתתא כי לא תנינא הלכתא . כלומר תיתסר הנאת עולם עלי אם אקח אשה עד שאשנה הלכות:

רהיט בגפא ותובליא - גפא קרי סולם שעולין בו באילן תובליא חבל שתולין בדקל ומושכין להם למטה הענפים שבהן התמרים ומשל של בני אדם הוא רץ למעלה ולמטה לעסוק ולשנות הלכות ולא איסתייעא מילתא ואית דמפרש דהיינו בכפא רץ יחידי למעלה ולמטה כאדם שעולה בחבל באילן:

תובליא - חבל כדאמרי' בבבא בתרא (דף לג:) מאן דנקט מגליא ותובליא ואמר אזיל ואגזור דיקלא דפלניא: ושבשיה ואנסביה איתתא


ושרקיה טינא - טח פניו בטיט כדי שלא יכירהו רב חסדא כאילו היה אדם אחד מהם שנדר שלא ישא אשה כדי שיתיר לו דאפשר אילו היה מכירו לא היה מתיר לו:

מאן חכם למיעבד כי האי מילתא - שדקדק בכך שהשיאו אשה קודם שישאל על נדרו כדי שיחול הנדר עליו קודם שאלה דקסבר כרבי נתן דאמר לא יפר הואיל ולא חל הנדר דרבי נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא.:

הכי נמי פליגי בשאלה - שאין נשאלין לחכם עד שיהא הנדר חל עליו:

דכתיב וחפרה הלבנה - והא וחפרה דמשמע אימתי הוי הפרה בזמן שחל בנה. בכה היינו נדר רבי נתן לטעמיה דאמר הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כו' והיינו חל בנה חל בנין הנדר. ע"א מסיפיה דקרא וחפרה הלבנה ובושה החמה כדכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים וגו' דבההיא שעתא חפרה נהורא דהלבנה דעד השתא כי מלך ה' צבאות על ישראל ולא קודם שימלך וה"ה גבי נדר מכי חל עליה הוא דמיפר ולא קודם שיחול:

דכתיב מפר מחשבות ערומים - דמשמע מפר אפילו מחשבה בעלמא אף ע"פ שלא חל הנדר עדיין:

אבל בנדרים - שצריך שאלה לחכם דברי הכל אינו מתיר אא"כ חל הנדר כדכתיב לא יחל דברו דמשמע כל זמן שאין שם מעשה בנוי אלא דיבור בעלמא שעדיין לא חל הנדר לא יחל החכם והאי דדרשינן מיניה. הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו בזמן שחל הנדר קאמר:

לימא מסייע ליה - לרב פפי דאפילו בשאלה דברי הכל אינו [מתיר] עד שיחול הנדר:

קונם שאיני גהנה לפלוני ולכל מי שאשאל עליו - כלומר אם אשאל עליו לשום חכם להתיר לי יהא עלי קונם מה שאני נהנה לאותו חכם:

ואי אמרת - דנשאלין לחכם עד שלא חל הנדר אי בעי למישאל על המודר ברישא מיתשיל אי בעי מיתשיל על חכם ברישא: מאי נשאל דקאמר סתמא דמשמע או על החכם או על מודר:

לימא מסייע ליה - מהכא קונם שאני נהנה לפלוני דחל עליה נדר לאלתר והריני נזיר לכשאשאל לחכם עליו:

נשאל על נדרו - שחל עליו ואח"כ נשאל נמי על נזרו שלא חל עד שישאל עליו:

ואי אמרת נשאל - לחכם נמי אע"פ שלא חל הנדר וכי היכי דפליגי בהפרה פליגי בשאלה ובדין הוא דלרבנן חל נזירותו:

שאיל ברישא - דליזיל לחכם לישאל על נזירותו תחילה ואחר כך על נדרו:


למימרא דילא הוה מעשה - כלומר דלא הוה צריך למיעבד האי דעבד רב אחא בר רב הונא מההוא גברא דאתייה לקמיה דרב חסדא:

מי קא ידעת הי הראשון - דילמא האי דקאמר דנשאל על הראשון על ההוא דלא חל הנדר אף נשאל עליו קאמר:

[נשאל על נדרו וכו'] - ואי אמרת דנשאל לחכם לדברי הכל אע"ג דלא חל הנדר הא מני דלא כרבי נתן ודלא כחכמים:

מתני' יוצאות - בעל כרחו של בעל:

טמאה אני לך - בא עלי אדם אחד וטימאני לך ובאונס קאמר באשת כהן דבאונס נמי אסורה לו ולהכי נוטלת כתובתה דלא פשעה דאי באשת ישראל אינה יוצאה דאנוסה מותרת לו כדנפקא לן (כתובות דף נא:) מוהיא לא נתפשה דאי ברצון קמיירי אפי' לישראל אסורה ואין לה כתובה דהא פשעה ובגמרא מפרש לה הכי:

השמים ביני לבינך - שאינו מזריע דדבר זה אינו גלוי לבריות אלא לשמים:

יעשו דרך בקשה - יבקשו הימנו שיפטרנה בגט כראוי ואין מכריחין אותו:

גמ' מהו שתאכל בתרומה - כיון דלא מפקינא לה מיניה כל כמה דלא אתו סהדי דאמרי נאנסה:

דאפשר דאכלה חולין - דהואיל דאפשר בתקנתא לא ספינא לה תרומה:

שלא תוציא לעז על בניה - דאי אמרת לא תאכל בתרומה אתו למימר דבניה פסולין מן הכהונה דהרי בני אנוסה נינהו שהרי נפסלה מן התרומה מחמת אונס:

ומודה רב ששת דאי נתארמלה או נתגרשה - דהשתא ליכא לעז דמימר אמרי השתא לאחר גירושין הוא דאיתניסא:

אשת כהן שנאנסה - בעדים כו' מתני' לא מיתוקמא אלא באשת כהן שנאנסה ובין למשנה ראשונה ובין למשנה אחרונה יש לה כתובה:


גרשתני - מי מהימנא ואם אשת כהן אסור לו להחזירה:

התם הוא - דמעיקרא משום דידע לה דבעלה לא ידע בה אי נטמאת חי לא [אהכי] אי אמרה טמאה אני לך לא מהימנא אבל היכא דאמרה גרשתני דידעה דבעלה ידע אי משקרא אי לא לא הות אמרה הכי דחזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה:

אדרבה - לא מיבעינן למשנה אחרונה דלא מהימנא אלא אפי' למשנה ראשונה דקתני מהימנא לא הוי טעמא אלא משום דלא עבידא לבזויי נפשה דלימרה דנטמאה אי לאו דהכי הוא כדקאמרה:

דזימנין דתקיף לה מן גברא - שציער לה בעלה ומעיזה פניה בפניו. ענין אחר דתקיף לה מן גברא שתוקף יצרה מן אדם אחר שנתנה בו עיניה ובשבילו מעיזה לומר לבעלה גרשתני:

והא הכא דלית לה כיסופא - דבהא מילתא לא מבזיא נפשה ואפילו הכי קתני במשנה ראשונה דמהימנא והיכי אמר אפילו למשנה ראשונה כו':

התם - נמי אית לה כיסופא דכיון דלא סגי לה דלא קאמרה גבי בי דינא אי יורה כחץ אי לאו דהכי הוא לא קאמרה ואהכי מהימנא: דהא הכא דידעה היא: דבעלה ידע דיורה כחץ וקתני לה לא מהימנא אלמא אשה מעיזה:

דכל יומא - לאחר תשמיש מקדמה ומשיא ידא לגברא כדי לטהר ידיו לאחר תשמיש ואתת יומא חד ועבדא הכי אמר לה הדא מילתא דתשמיש לא הוי האידנא:


אהלויי מוכרי אהלות בשמים: נפטויי - מוכרי נפט:

דהוה מהרזק בביתא - שהיה סגור עם אשה בבית:

פרטיה נואף להוצא - פרץ הגדר:

הוה מירכס - בביתה היה מתחבא בבית שלא ירגיש בו הבעל:

בלא דעתא דאיתתא - שאילו היתה יודעת לא היתה מניחתו לאכול:

כי נאפו ודם בידיהן - דנואפים הורגין הבעלים: מהו דתימא איסורא עבד האי בהדה והאי דאמר ליה הכי משום דלא לימות דתיהוי איתתיה עלויה כי מים גנובים ימתקו קמשמע לן דלא אמרינן הכי ושריא:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=רש%22י_על_הש%22ס/נדרים/פרק_יא&oldid=2792188"