רק טוב על ישראל/ד

פרק ד: מיכה יש לו חלק לעולם הבא

א. הרקע לסיפור מיכה

הנביא שמואל כתב את ספר שופטים, ובו הוא מתאר תקופה של למעלה מ-350 שנה. מאז מות יהושע ועד תקופת עלי הכהן. ספר שופטים מתאר את המצב החברתי, דתי, אמוני וביטחוני של עם ישראל. המאפיין העיקרי של תקופה זו הוא שעם ישראל ללא מלך וללא שלטון מרכזי כל שהוא.
בסוף הספר מתוארים שני סיפורים קשים, זאת כדי להדגיש את המצב החמור ואת הצורך במלוכה שתגיע מיד בספר שלאחריו , ספר שמואל. הסיפור הראשון על פסל מיכה, בא להדגיש את המצב החמור בתחום הדתי, בבין אדם למקום. הסיפור השני "פילגש בגבעה" בא להדגיש את המצב החמור בתחום המוסרי חברתי, גילוי עריות ושפיכות דמים, בין אדם לחברו.

ב. פסל ומסיכה בעולם חסר כללים

וַיְהִי אִישׁ מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ מִיכָיְהוּ:
וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף אֲשֶׁר לֻקַּח לָךְ ואתי (וְאַתְּ) אָלִית
וְגַם אָמַרְתְּ בְּאָזְנַי הִנֵּה הַכֶּסֶף אִתִּי אֲנִי לְקַחְתִּיו וַתֹּאמֶר אִמּוֹ בָּרוּךְ בְּנִי לַיהוָה:
וַיָּשֶׁב אֶת אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ וַתֹּאמֶר אִמּוֹ הַקְדֵּשׁ הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַכֶּסֶף לַיהוָה
מִיָּדִי לִבְנִי לַעֲשׂוֹת פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וְעַתָּה אֲשִׁיבֶנּוּ לָךְ:
וַיָּשֶׁב אֶת הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ וַתִּקַּח אִמּוֹ מָאתַיִם כֶּסֶף וַתִּתְּנֵהוּ לַצּוֹרֵף וַיַּעֲשֵׂהוּ פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וַיְהִי בְּבֵית מִיכָיְהוּ: 
וְהָאִישׁ מִיכָה לוֹ בֵּית אֱלֹהִים וַיַּעַשׂ אֵפוֹד וּתְרָפִים וַיְמַלֵּא אֶת יַד אַחַד מִבָּנָיו וַיְהִי לוֹ לְכֹהֵן:
בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל  אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה: 
וַיְהִי נַעַר מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה מִמִּשְׁפַּחַת יְהוּדָה וְהוּא לֵוִי וְהוּא גָר שָׁם:
וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ מֵהָעִיר מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בַּאֲשֶׁר יִמְצָא וַיָּבֹא הַר אֶפְרַיִם עַד בֵּית מִיכָה לַעֲשׂוֹת דַּרְכּוֹ:
וַיֹּאמֶר לוֹ מִיכָה מֵאַיִן תָּבוֹא וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֵוִי אָנֹכִי מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וְאָנֹכִי הֹלֵךְ לָגוּר בַּאֲשֶׁר אֶמְצָא:
וַיֹּאמֶר לוֹ מִיכָה שְׁבָה עִמָּדִי וֶהְיֵה לִי לְאָב וּלְכֹהֵן וְאָנֹכִי אֶתֶּן לְךָ עֲשֶׂרֶת כֶּסֶף לַיָּמִים וְעֵרֶךְ בְּגָדִים וּמִחְיָתֶךָ וַיֵּלֶךְ הַלֵּוִי:
וַיּוֹאֶל הַלֵּוִי לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיְהִי הַנַּעַר לוֹ כְּאַחַד מִבָּנָיו: וַיְמַלֵּא מִיכָה אֶת יַד הַלֵּוִי וַיְהִי לוֹ הַנַּעַר לְכֹהֵן וַיְהִי בְּבֵית מִיכָה:
וַיֹּאמֶר מִיכָה עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יֵיטִיב יְהוָה לִי  כִּי הָיָה לִי הַלֵּוִי לְכֹהֵן
                                                    (שופטים י"ז, יא- יב)

סיפור מיכה בספר שופטים אפוף רוגע ושלווה. הוא מתחיל במעשה גניבה בתוך המשפחה. מיכה גונב מאימו סכום עתק: "אלף ומאה הכסף" האמא קיללה את הלוקח. עקב זאת מיכה מחזיר את הגניבה לאמו, והשקט והרוגע חוזרים לבית מיכה. האמא מרוצה ומברכת את בנה "ברוך בני לה'". זו מודיעה לבנה כי הכסף הוקדש לה' כדי לעשות בו פסל: "הקדש הקדשתי את הכסף ליהוה מידי לבני לעשות פסל ומסכה". דבריה נאמרים בתמימות. היא חושבת שזה אפשרי- לעבוד את ה' ע"י פסל ומסכה. זאת בניגוד מוחלט לכתוב בתורה "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (שמות כ', ג). בדרך זו הנביא מדגיש את הבלבול הרוחני בקרב ישראל. אפילו עשרת הדברות אינם יודעים ואינם מקיימים.
"ועובר לעשייתן". האמא מקיימת את נדרה. היא נגשת לצורף. זה עושה פסל ומסכה. "ויהי בבית מיכיהו" כאן מסתיים סיפור הגניבה ו"התיקון".

ג. מדחי אל דחי

סיפור מיכה התחיל באיסור "לא תגנוב" והמשיך ב"לא תעשה לך פסל וכל תמונה". כאות הוקרה על השבת האבידה האמא מִדַרדרת ומְדַרדרת את המצב. היא עושה פסל מסכה ונותנת אותו לבנה למקדש העבודה זרה שלו.
מהפסוקים מתברר כי מיכה כבר היה עובד עבודה זרה בעל שם כדברי הכתוב, "והאישׁ מיכה לו בית אלהים". הכתוב מכנה אותו "איש"-לשון חשיבות. כלומר, במקומו הוא היה בעל שם ונכבד. הוא הפעיל מקדש אלילי פרטי.
למיכה, אם כן, מקדש אלילי בביתו. האמא מחֵזקת את ידיו. מעודדת אותו ומחמיאה לו. היא משדרגת אותו ומעניקה לו "פסל ומסכה". כעת אנו לא מתפלאים , איך זה שמיכה גנב כסף מאמו. מי שעובד עבודה זרה, מי שעובר על "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", קל לו לעבור על "לא תגנוב".
אצל מיכה אין כללים קבועים. הוא יוצר אותם. למיכה ברור שצריך כהן לעבודה ב"בית האלוקים" שלו. לכן הוא ממנה את אחד מבניו: "וימלא את יד אחד מבניו ויהי לו לכהן". והנה נער לוי מזדמן לבית מיכה. מיכה "קופץ על המציאה", ומשדל אותו בדברים. מיכה מבטיח לנער תנאי עבודה משופרים: מגורים, ביגוד, כלכלה ואפילו שכר שנתי: "ואנכי אתן לך עשרת כסף לימים". קשה לעמוד בפני הפיתוי, והנער הלוי מסכים לעבוד ככהן בבית העבודה זרה של מיכה.
הכל בא על מקומו בשלום. הנער הלוי מצא מגורים ואפילו פרנסה. מאידך מיכה מרוצה, הוא שידרג את המקדש האללי שלו. הוא משוכנע שזהו רצון ה'. כדברי הכתוב: "ויאמר מיכה עתה ידעתי כי ייטיב יהוה לי כי היה לי הלוי לכהן".

ד. תמימות או רשעות?

סיפור מיכה משדר שקט, שלום ושלווה בבית מיכה. יש שיתוף פעולה. יש עבודת צוות. קשה לדעת מה רצה הנביא שמואל בכותבו את הפרק. האם רצה לומר שכולם פועלים מתוך תמימות? או שמא רצה לומר שכולם פועלים מתוך רשעות מוחלטת!
בסוף החלק הראשון של הסיפור מסכם הנביא וכותב, "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה". מקובלנו שהנביא לא כותב בלשון ציניות ואירוניה. לכן סביר להניח שהנביא רצה ללמד זכות על ישראל. הפסוק הזה, כל כולו, בא לדון את מיכה לכף זכות. בעצם, מה אומר הנביא? מה פירוש דבריו "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה"? למה הנביא כותב זאת מיד לאחר החטא של מיכה ואמו?
הנביא רצה לאמר שהאווירה מסייעת. ישנה אווירה של בלבול ועבודה זרה. זו נמשכת כבר שנים רבות. מאז מות יהושע בן נון – אין רועה. אין דמות מרכזית שמכוונת את עבודת ה'. נוצר רקע נוח לעבודה זרה. נוצרה אוירה תומכת ל "איש הישר בעיניו יעשה". לא מתוך רשעות, ובודאי לא להכעיס. אלא פשוט מתוך העדר. העדר יד מכוונת. העדר רועה לצאן קדושים- עם ישראל. מתוך שאין מלך בישראל, איש עושה מה שישר בעיניו ולא מתוך רשעות חס וחלילה.

ה. לימוד זכות על כל תקופת השופטים

דברים אלו של הנביא שמואל "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" חוזרים פעם נוספת בפסוק האחרון של ספר שופטים. הנביא מלמד זכות על כל תקופת השופטים, על כל ישראל ולא רק על מיכה.
כידוע הספר מתאר את עם ישראל במורד רוחני חמור. העם עובד עבודה זרה לאורך מאות שנים. הקב"ה מעניש את העם. אחד מעמי האזור נלחם בישראל ומציק להם. עם ישראל צועק אל ה', ה' אלוהינו. אבא שבשמים, שומע לקול צעקותינו, מרחם עלינו כרחם אב על בנים. ה' שולח מושיע-שופט. זה מציל את בני ישראל ובימיו יש שקט בטחוני ויציבות דתית. אך עם מות השופט הגלגל חוזר, ושוב עם ישראל עובד עבודה זרה. שוב ה' מעניש. שוב עם ישראל צועק לה' ושוב ה' שולח שופט שיושיע.
יש נטייה לקורא לכעוס על עם ישראל ולהאשים אותו בעקשנות ובמרי. מרד נגד ה'. אך לא כך הנביא שמואל. שמואל כותב את ספר שופטים, והוא תולה את אובדן הדרך בהעדר מלך. הוא כותב במפורש: כל המצב החמור וכל ההידרדרות האמונית נובעת מכך שאין מלך לעם ישראל. העם כצאן תועה, העם ללא רועה, לכן לא פלא שאיש הישר בעיניו יעשה.

ו. פיתו מצויה לעוברי דרכים

עד כאן הבאנו לימוד זכות על מיכה מתוך דברי הנביא בספר שופטים. הדברים אינם כתובים במפורש ונתונים לפרשנות. לעומת זאת בדברי חז"ל אנו מוצאים לימוד זכות על מיכה בצורה ברורה ומפורשת אולם מכיוון אחר לגמרי. הגמרא בסנהדרין מוצאת במיכה דבר טוב ודנה אותו לכף זכות. להלן דברי הגמרא:

מפני מה לא מנו את מיכה? 
מפני שפתו מצויה לעוברי דרכים.
שנאמר "כל העובר ושב אל הלוים ועבר בים צרה והכה בים גלים" (זכריה י', א) 
א"ר יוחנן זה פסלו של מיכה.
תניא רבי נתן אומר מגרב לשילה ג' מילין,
והיה עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה.
בקשו מלאכי השרת לדוחפו.
אמר להן הקב"ה: הניחו לו שפתו מצויה לעוברי דרכים.
                                                   (סנהדרין, ק"ג, ע"ב)

המשנה בסנהדרין (י, ב) מונה את אלה שאין להם חלק לעולם הבא. אלה שהחטיאו את הרבים. המשנה לא כתבה את מיכה ב"רשימה השחורה", למרות שהוא החטיא את הרבים. הגמרא שואלת על המשנה: מדוע לא צירפו לרשימה את מיכה, הרי הוא הפעיל בית אלילים והכשיל את הרבים?
חז"ל אינם מקילים בחטאו. להיפך, המדרש מתאר את עוצמת העבודה זרה של מיכה, אותו בית אלילים שבהר אפרים לא רחוק ממשכן שילה. במדרש כתוב: "עשן מערכה היה מתערבב עם העשן שיוצא מבית העבודה זרה של מיכה". פירוש הדברים ש"בית האלוהים" של מיכה הציב אתגר למשכן שילה. הוא הצליח להסית ולהדיח רבים לעבודה זרה. המקדש של מיכה היה פעיל מאוד. עד כדי כך שהעשן שלו התחרה בעשן של משכן שילה. עד כדי כך ש"מלאכי השרת ביקשו לדוחפו" כלומר ביקשו להורגו. אולם הקב"ה מקל עם מיכה: הניחו לו שפתו מצויה לעוברי דרכים.

ז. בית מיכה- אכסניה לעוברי דרכים.

המדרש כותב על מיכה "שפיתו מצויה לעוברי דרכים". פירוש הדבר, שביתו היה אכסניה לכל עובר אורח. אכן כן אנו מוצאים בסיפור מיכה שלוש פעמים שעוברי אורח חונים בבית מיכה ומתארחים שם. להלן נביא את שלושת המקרים, ונראה שכל מי שעובר בהר אפרים, ברור לו שבבית מיכה יש אכסניה, ואפשר להתארח שם.

1. נער לוי מבית לחם יהודה

וַיְהִי נַעַר מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה מִמִּשְׁפַּחַת יְהוּדָה וְהוּא לֵוִי וְהוּא גָר שָׁם:
וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ מֵהָעִיר מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בַּאֲשֶׁר יִמְצָא
וַיָּבֹא הַר אֶפְרַיִם עַד בֵּית מִיכָה לַעֲשׂוֹת דַּרְכּוֹ:
                                          (שופטים י"ז, ז-ח)

נער לוי מבית לחם יהודה מחליט לעזוב את מקומו ולחפש מקום אחר לגור בו "באשר ימצא". הוא מצפין ומגיע להר אפרים. זה ברור לו היכן הוא ילון. איפה אם לא באכסניה המקומית בבית מיכה: "ויבא הר אפרים עד בית מיכה לעשות דרכו". המפגש המקרי הזה הופך מאוחר יותר את הנער הלוי להיות כהן בבית העבודה זרה של מיכה. בכל אופן הכתוב נותן לנו להבין: בהר אפרים יש אכסניה מוכרת ומפורסמת. כל עובר אורח מוזמן לשם.

2. מרגלים משבט דן

בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל וּבַיָּמִים הָהֵם שֵׁבֶט הַדָּנִי מְבַקֶּשׁ לוֹ נַחֲלָה לָשֶׁבֶת
כִּי לֹא נָפְלָה לּוֹ עַד הַיּוֹם הַהוּא בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בְּנַחֲלָה:
וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי דָן מִמִּשְׁפַּחְתָּם חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים מִקְצוֹתָם אֲנָשִׁים בְּנֵי חַיִל מִצָּרְעָה וּמֵאֶשְׁתָּאֹל
לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ וּלְחָקְרָהּ וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם לְכוּ חִקְרוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ הַר אֶפְרַיִם עַד בֵּית מִיכָה וַיָּלִינוּ שָׁם: 
                                                                       (שופטים י"ח, א-ב)

שבט דן מחליט להרחיב את מושבו ממישור החוף של ארץ ישראל לצפון. הם שולחים חמישה מרגלים לחקור את הארץ. בדרכם צפונה הם חונים בהר אפרים. היכן הם ילונו? איפה אם לא בביתו של מיכה: "...ויבאו הר אפרים עד בית מיכה וילנו שם".

3. לוחמי שבט דן

וַיִּסְעוּ מִשָּׁם מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי מִצָּרְעָה וּמֵאֶשְׁתָּאֹל שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ חָגוּר כְּלֵי מִלְחָמָה:
וַיַּעֲלוּ וַיַּחֲנוּ בְּקִרְיַת יְעָרִים בִּיהוּדָה עַל כֵּן קָרְאוּ לַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנֵה דָן עַד הַיּוֹם הַזֶּה הִנֵּה אַחֲרֵי קִרְיַת יְעָרִים:
וַיַּעַבְרוּ מִשָּׁם הַר אֶפְרָיִם וַיָּבֹאוּ עַד בֵּית מִיכָה.
                                                              (שופטים י"ח, יא-יג)

חמשת המרגלים מגיעים לליש שבצפון, הם מבינים שהמקום מתאים לכיבוש והתנחלות. הם חוזרים לאחיהם בשבט דן שבצרעה ואשתאול, ומציעים להם את ההצעה. 600 לוחמים משבט דן יוצאים לדרך. בדרכם צפונה הם מגיעים להר אפרים. איפה הם יחנו? איפה אם לא בבית מיכה: "ויעברו משם הר אפרים ויבאו עד בית מיכה". הנה כי כן בית מיכה משמש לעבודה זרה, אבל הוא גם משמש כאכסניה לעוברי דרכים. בלשון המדרש "פיתו מצויה לעוברי דרכים".

ח. סנגוריה אפילו על מיכה

נחזור למדרש "בקשו מלאכי השרת לדוחפו". אולם הקב"ה בעצמו מסנגר עליו: "הניחו לו שפיתו מצויה לעוברי דרכים". מה בא המדרש ללמדנו? המדרש עוצמתי בכל קנה מידה. המסר חזק וברור. הקב"ה מעלים עין מעבודה זרה. מתעלם ממקדש אלילי שמתחרה במשכן שילה. הקב"ה מתעלם ממסית ומדיח. למה? כי מיכה מכניס אורחים. אותו מרכז אלילי הוא גם מרכז להכנסת אורחים. אם כך- אז "הניחו לו". אם בני ישראל אוהבים זה את זה, הקב"ה רואה את הלב החם כלפי בניו. אם כך הוא מוחל על כבודו. הוא מעלים עין מעבירות שבין אדם למקום .
יש כאן שיעור נפלא בראיה חיובית. בראיית החצי המלא של הכוס. דברי המדרש מחזקים ומעודדים. עד כמה אנו צריכים להתייחס בכבוד לכל יהודי שיש בידו מצוות של צדקה וחסד. מצוות כאלה מאפילות על צדדים אחרים. הקב"ה מסתכל על צדקות ועל חסדים. רעיון זה מופיע בחז"ל כתכלית הרצון האלוקי:

כך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: 
בניי אהובי...ומה אני מבקש מכם? 
אלא שתהיו אוהבים זה את זה,
ותהיו מכבדים זה את זה..
                                                                    (תנא דבי אליהו רבא פרק כח)

ט. לימינו אנו

הכנסת אורחים- זו מעלת אברהם אבינו. מי שמקדיש את ביתו להכנסת אורחים, הרי הוא מידמה לאבי האומה. מסיפור מיכה אנו לומדים שמי שפועל למען הבריות, מי שמכניס אורחים, הקב"ה נוהג בו מידה של : "אל ארך אפיים". ואפילו שהוא מחטיא את הרבים, ואפילו שזה בעבודה זרה.
בימינו אנו, אין יהודים שעובדים עבודה זרה. היהודים הכי רחוקים מה' לא הגיעו למדרגה השפלה של מיכה. יהודים כיום לא מקימים מקדש אלילי, ברוך ה'. מאידך גם יהודים רחוקים מתורה ומצוות, מתגייסים לקרנות גמילות חסדים גם לפני ראש השנה וגם לפני פסח. האווירה לפני חג הפסח היא שכל עם ישראל מגיויס ל"קמחא דפסחא". אם כך- קל וחומר בן בנו של קל וחומר, אם על מיכה הרשע אמר ה' "הניחו לו שפיתו מצויה לעוברי דרכים", אם כך על אחת כמה וכמה על בני דורנו שצריך לומר "הניחו להם"