רמב"ם על מנחות יב

<< · רמב"ם · על מנחות · יב · >>

ראו גם נוסח המשנה מנחות יב רמבם

מנחות פרק יב

משנה א

אמר רחמנא "ואם כל בהמה [טמאה], אשר [לא] יקריבו ממנו קרבן"(ויקרא כז, יא) וגו', וצווה לפדותה, ואמרו שהפסוק הזה אינו אלא בבעלי מומין שיפדו, ראיה על זה מה שנאמר "לא יקריבו ממנו קרבן", שאלמלי נתכוון לבהמה טמאה בידוע שאינה נקרבת. וכבר בא הכתוב באותה פרשה רוצה לומר פרשת ערכין על פדיון בהמה טמאה, שנאמר "ואם בבהמה הטמאה, ופדה בערכך"(ויקרא כז, כז).

ולפי שקרא השם בעל מום בפסוק הזה טמא והתיר פדיונו, אפשר שיעלה בדעתנו שפודין גם כן מה שנטמא מן המנחות והנסכים, לפיכך הודיענו שאין זה מותר, שלא נאמר פסוק זה אלא על הבהמה בלבד כשתהא בעלת מום כמו שאמרנו.

וממה שאמר שהיא נפדית אם נטמאה קודם שנתנה בכלי שרת, תבין שאין מותר לפדותן כשאינן טמאין ואפילו קודם שיתקדשו בכלי שרת:

משנה ב

כבר נתבאר בסוף פרק חמישי ממסכתא זו ההפרש שבין מחבת ומרחשת.

וכן זכרנו בשלישי עניין שתי מנחות שנתערבו.

ושאר ההלכה הזאת מבוארת, ואינה צריכה פירוש:

משנה ג

רבי שמעון אומר, בגמר דבריו אדם נתפס, והואיל וגמר דבריו שלא כראוי לא נתחייב שום דבר וכאילו לא נדר.

ודע שזה האיש שנדר, כל זמן שאמר דעתי היה שהדברים שאמרתי מספיקין שאם לא היה כן לא נתחייבתי בשום דבר, אינו חייב כלום.

ואין דברי חכמים במשנה הזאת אלא באיש שאומר, אילו ידעתי שאין שם מנחה אלא על סדר זה לא נתחייבתי כך אלא כפי הראוי נתחייבתי, זהו מחויב להשלים הקרבן.

והעניין מבואר במי שאומר הרי עלי מנחה ואחר כך מתנה תנאי מפסיד כמו שזכר, הרי הוא מבטל התנאי כמו שבארנו. אבל כל זמן שמוסיף ואמר הרי עלי מנחת שעורים, בלא שמן ולבונה, הרי עלי מנחה חצי עשרון, אינו חייב כלום לדברי הכל שלא חייב עצמו במצות.

ואין הלכה כרבי שמעון:

משנה ד

אם תעיין בהקדמה שהקדמנו במסכת זבחים, תמצא מוסף יום טוב הראשון של חג שלושה עשר פרים ושני אילים וארבעה עשר כבשים, ואם היה יום שבת מוסיפין על זה שתי כבשים מוסף שבת. ועל כל פנים צריך שני תמידין שחייבין לכל יום, וכל אלו עולות. וכשתחשוב במנחת נסכים הראויה לכולן, שלושה עשרונים לפר, ושני עשרונים לאיל, עשרון לכבש, יעלה מספר כולן ששים ואחד עשרון.

ושיעור מקווה ארבעים סאה, כמו שיתבאר במקואות.

והסאה ששה קבין, והקב ארבעה לוגין, והלוג ארבע רביעיות, והקרטוב חצי שמינית הרביעית.

וטעם רבי שמעון ודאי אמת. אף על פי שכבר זכרנו בפרק השמיני של מסכת זו שבלילה אינה מעכבת, על מנת שתהא המנחה מועטת עד כדי שאם רצה לבלול אותה שיוכל לבלול. אבל היתה מרובה עד שאי אפשר לבלול אותה בבת אחת, על כל פנים צריכה בלילה. והוא מה שאמר במקומות מן התלמוד "כל הראוי לבילה אין הבילה מעכבת אותו, וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת אותו".

וכבר בארנו פעמים שנסכי כבש שלשת לוגין, ונסכי איל ארבעה, ונסכי שור ששה.

ולפיכך אי אפשר לאדם שיביא נדבה לוג, ולא שנים, שאין בידינו שיעור זה במצוות לגבי המזבח, ולא יתנדב גם כן חמישה לוגין לפי שהן פחות מנסכי שור ואינן ראויין לנסכי שתי בהמות.

אבל ששה לוגין הן כדי נסכי שור, ומששה ולמעלה ראוי ליותר מבהמה אחת, לפי ששבעה לוגין הן כדי נסכי כבש ונסכי איל, ושמונה לוגין כדי נסכי שני אילים, ותשעה כדי נסכי שור וכבש או כדי נסכי שלושה כבשין, ועשרה לוגין כדי נסכי שור ואיל או שני כבשים ואיל, ואחד עשר לוג כדי נסכי שני אילים וכבש, והין שהוא שנים עשר לוג כדי נסכי שני שורים או שלושה אילים או ארבעה כבשים. וכן תמצא תמיד איזה חשבון שיעלה בדעתך (אפילו) עולה למה שאפשר מכווין לנסכי מספר בהמות על דרך שהמשלנו:

משנה ה

תאמר בשמן שאינו קרב בפני עצמו - לפי שאינו נקרב לבדו אלא עם הסולת כמו שזכרנו.

ואמר רחמנא "אשר יקריבו ממנו קרבן לה'"(ויקרא כב, יח), ואמרו "הכל באין בשותפין, חוץ מן המנחה שנאמר בה נפש", הוא מה שנאמר "ונפש כי תקריב מנחה"(ויקרא ב, א), ועל כן אינה משתתפת בעשרון אחד.

ופרידה אחת - תור או בן יונה שמקריבין אותו שנים, או יותר משנים.

וכבר בארנו בחמישי מזבחים שהלכה שמתנדבין יין ושמן, וכן מתנדבין מנחת נסכים איזה שירצה מן השלשה שיעורין הראוי.

וכבר בארנו בעשירי מזבחים איך נקרב יין ושמן כל אחד בפני עצמו:

משנה מנחות, פרק י"ב:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב