רמב"ם על הוריות ב

<< · רמב"ם · על הוריות · ב · >>

הוריות פרק ב

• ראו גם נוסח המשנה הוריות ב רמבם

משנה א

אמר בפרשת ויקרא "אם הכהן המשיח יחטא"(ויקרא ד, ג) וגו' "והקריב על חטאתו אשר חטא פר בן בקר לחטאת"(ויקרא ד, ג), וזה הפר הוא שנקרא "פר הבא על כל מצוות".

ואמרו "לאשמת העם" [הרי משיח כציבור, מה ציבור אינו מביא אלא על העלם] דבר עם שגגת המעשה, כמו שקדם לנו שהוא צריך שיורו בשגגה ויהיו עושים בשגגה על פיהם, כמו כן המשיח לא יביא אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה, והוא עצמו שיעשה בשגגה על הוראתו שהורה לעצמו בשגגה.

וכבר נתבאר בהוראת בית דין לציבור כי אם היה בית דין בשני הפנים פטור, כמו כן יהיה הוא בכמו אלה שני העניינים פטור מן הקרבן, כי המזיד אינו חייב קרבן.

ומתנאי זה הכהן המשיח שיהיה חכם מופלא, ויורה בפני עצמו, ואז חייב כפרה בפני עצמו. אבל כשהוא אינו מופלא, או שנשתתף עם בית דין בהוראה, ועשה בכלל העושין כשהוא סומך על הוראתו עם הוראת בית דין, הרי הוא כמו איש אחד מבית דין שסומך על הוראת העדה אשר הוא ממנה, ודינו כדין איש אחד משאר העם, אם היו העושין רוב הקהל הוא יתכפר לו עם הציבור, ואם היו מיעוט הוא אחד מהם.

[ויתבאר לך עוד שזה הפר אינו חובה אלא על השלושים מצוות, אם הורה באחת מהן] לבטל מקצת ולקיים מקצת כפי מה שהתנה בבית דין, [אבל בשגגת עבודה זרה הרי דינו כדין היחיד בהבאת שעירה, אלא שהוא] גם כן צריך העלם דבר עם שגגת המעשה. ואינו חייב אשם תלוי כשהוא מסתפק ולא נודע לו, כגון בית דין עם הציבור. ועוד יתבאר זה:

משנה ב

היה עולה על הדעת שכהן גדול אפילו עשה בהוראת בית דין לא יתכפר לו עם הציבור, הואיל ואינו מתכפר עמהם בצום כפור אלא בקרבן מיוחד לו בפני עצמו, כמו שבאר במקרא "פר החטאת אשר לו"(ויקרא טז, יא), והודיענו בכאן שמתכפר לו עם הציבור כשנשתתף עמהם בשגגה כמו שהקדמנו, כמו שאמר יתעלה "על חטאתו אשר חטא"(ויקרא ד, כח), רוצה לומר כשיהיה חטאו מיוחד לו לבדו אותה שעה יביא קרבן בפני עצמו, אבל כשנשתתף עם הציבור לא.

ולמדנו עבודה זרה משאר מצוות, לפי שנאמר בשאר מצוות "ונעלם דבר מעיני הקהל"(ויקרא ד, יג), ונאמר בעבודה זרה "והיה אם מעיני העדה"(במדבר טו, כד), כמו שלשם באמרו "דבר" ולא כל הגוף, כן באמרו בעבודה זרה.

ואיני צריך לבאר כי בכל מקום שאמרנו שאר מצוות או כל המצוות בעניין זה באיזה מקום שבא, כי אמנם נרצה לומר האחת ושלשים מצוות לא תעשה שחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת:

משנה ג

כבר קדם שכהן משיח לעצמו כבית דין הגדול לציבור, ושעבודה זרה כשאר מצוות.

ושגגת המעשה - הוא שיסמוך על אותה הוראה ויעשה כמוה, ויהיה שוגג על פי הוראתו, כמו שבארנו.

משנה ד [נוסח הרמבם]

כבר בארנו שזה שאמר בפרשת שלח לך "וכי תשגו ולא תעשו"(במדבר טו, כב) שהוא מדבר בשגגת עבודה זרה, ואמר אחר כן "תורה אחת יהיה לכם"(במדבר טו, כד) לעושה בשגגה "והנפש אשר תעשה ביד רמה"(במדבר טו, ל), הוקש כל העושה בשגגה לשגגת עבודה זרה, מה עבודה זרה דבר שחייבין על זדונו כרת ומצאנו שהכתוב חייב בשגגתו חטאת ואין חייב בית דין כשהורו בה קרבן חטאת, אף כל העושה בשגגה עד שישגה בדבר שחייבין על זדונו כרת ואז יתחייב על שגגתו חטאת.

ואם היה אותו הדבר שחייב היחיד על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, אז חייב בית דין כשהורו או המשיח קרבן חטאת.

והיוצא מדברינו שהכל שחייבין על זדונו כרת יתחייב היחיד על שגגתו חטאת, וחייבין בית דין והמשיח על הוראה בו על התנאים שהקדמנו קרבן, מלבד חמשה דברים והם פסח ומילה ומגדף ומטמא מקדש וקדשיו:

• לפי שהפסח והמילה אף על פי שהם בכרת "כי קרבן ה' לא הקריב במועדו, חטאו ישא"(במדבר ט, יג), אבל אינו חייב על שגגתו חטאת לפי שהם מצוות עשה, ומצאנו הכתוב שחייב קרבן חטאת על מצות לא תעשה, והוא שנאמר "אחת מכל מצות ה', אשר לא תעשינה בשגגה"(ויקרא ד, כב) וגו'.
• וכן המגדף אין חייב בשגגתו חטאת, כמו שנאמר "לעושה בשגגה"(במדבר טו, כט), יצא מגדף שאין בו מעשה.
• וכמו כן מטמא מקדש וקדשיו אינו בכלל, באמרו "אחת מכל מצות ה'"(ויקרא ד, כב) לפי שהוא באר הקרבן לו בכתוב שהוא בעולה ויורד.

וידוע ששלושים ושש כריתות בתורה, כמו שנתבאר מניניהם בראשון במסכת כריתות, והן כולם כתובין בתורה, ונשאר לנו מן הכריתות אחת ושלושים, ואותם האחת ושלושים הן שחייבין בשגגתן חטאת קבועה, כפי אלו החילוקים שנתבארו במסכת זו.

הנה התברר שהיחיד לא יביא חטאת קבועה אלא על אחת מאלה, בין שהיה אותו היחיד הדיוט או כהן גדול או נשיא. אמנם שגגת ציבור שהיא אינה כשאר מצוות גם כן אלא באחת מאלה, למדנו משגגתם, כמו שבארנו, בעבודה זרה, באמרם "אתיא מעיני מעיני":

משנה ד

העיקר בידינו, כי כל שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי. והראיה על זה ממה שנאמר "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ, בעשותה אחת ממצות ה'"(ויקרא ד, כז).

וכבר בארנו בהלכה שלפני זאת, שהמצוות שרמז עליהם בכאן הם שחייבין על זדונו כרת וחייבין על שגגתו חטאת קבועה, ואמר באשם תלוי "ואם נפש אחת תחטא בשגגה, בעשותה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה, ולא ידע ואשם"(ויקרא ה, יז), וזהו אשם תלוי.

והדברים שדבר בהם בקרבן עולה ויורד, ולא חייב בהם חטאת קבועה, היא שמיעת הקול וביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו, והוא שנאמר "ונפש כי תחטא, ושמעה קול אלה"(דברים ה, א) עד סוף הפרשה.

ובשביל אלה העיקרים אין חייב אשם תלוי בלא הודע של מקדש וקדשיו, ואין חייבין בית דין פר העלם כשהורו וטעו בטומאת מקדש וקדשיו, לפי שהורו בדבר שחייבין על זדונו כרת, אבל אין חייבין על שגגתו חטאת רוצה לומר חטאת קבועה כמו שאר מצוות כמו שנתבאר למעלה, ואמנם חייב על שגגתו קרבן עולה ויורד.

ועשה שבמקדש - הוא שיתטמא בתוך המקדש, שנצווה אליו שיצא. ומצותינו לו לצאת היא מצות עשה שיצא, אבל ראוי לו לצאת בדרך קצרה כמו שנתבאר בשני משבועות, ואם יצא בארוכה שיאריך בעיכובו במקדש הוא חייב כרת.

[ולא תעשה שבמקדש - הוא שלא יכנס למקדש כשהוא טמא, ואם נכנס חייב כרת.]

ולא תעשה שבנדה - הוא שלא יבוא על הנדה.

ועשה שבנדה - הוא כשנתטמא בעוד שהוא בא עליה, שנצוה אותו שיתפרש ממנה, כמו שצוונו לאחר שיצא מן המקדש. וזו היא מצוות עשה כשנאמר לו פרוש ממנה.

אבל יתחייב בזה מה שאומר לך, וזה כי אם נבדל ממנה כשפרסה נדה מיד והוא בקשיו, הוא חייב כרת אם היה מזיד, או חטאת אם היה שוגג, לפי שהנאה לו ביציאתו כביאתו, וכאילו בא על הנדה. אבל ראוי לו שיעמוד על עניינו ויבטל מתנועות התשמיש, ונועץ צפרניו בקרקע עד שימות האבר. ואם הוציא שכבת זרע אין בכך כלום, שהוצאת שכבת זרע בעריות לעניין העונשין אין מוסיף איסורא ולא גורע כמו שבארנו בשביעי מסנהדרין. וכשיסור הקושי אז ראוי לפרוש ממנה, ואז נאמר לו פרוש.

ומבואר הוא שעשה זה שבמקדש ועשה שבנדה אינו מצוות עשה גרידא אבל הוא מצווה מדרך הקבלה כמו שנצווה עליו למי שיש עליו בגד שעטנז פשוט זה הבגד, שזה הצווי סיבתו מצווה לא תעשה.

ואין ספק שהנדה בכרת ושגגתה בחטאת קבועה, ולפיכך חייבין כשהורו על עשה ועל לא תעשה שבה בשגגה. אמנם הוראתם בלא תעשה שבה הוא מבואר כמו שזכרנו בפרק ראשון, כי הנדה וזבה גמורה ושומרת יום כנגד יום שנקראת זבה קטנה והיולדת ביאת כולן שווה באיסור, ומשום הכי יתחייב הכרת על ביאת כל אחת, אבל נשתנו דיניהם בטומאה ובטהרה בלבד. ואמנם הוראתם בעשה שבה כגון שיאמרו ראוי לו לפרוש קודם שימות האבר ויתירו זה, הם חייבים פר העלם כשישלמו התנאים, לפי שהורו בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. אבל כשאמרו שהטמא מותר לו להכנס במקום פלוני מן העזרה וזו היא הוראה בלא תעשה שבמקדש, או שאמרו כי מי שנטמא בעזרה מותר לו שיצא בדרך ארוכה ואינו חייב שיכוון דרך קצרה, וזו היא הוראה בעשה שבמקדש ואינם חייבים בזה פר העלם, ואף על פי שהתירו בדבר שחייבין על זדונו כרת, הואיל ואין חייבין על שגגתו חטאת קבועה.

והתבונן באלה העיקרים כולם, ודע אותם כי הם גדולי התועלת במסכתא זו, ובכל הבא אחריה בסדר קדשים:

משנה ה

אומר שבית דין וכהן משיח אינן חייבין כשהורו בשום דבר מאלה, וכבר קדם הטעם הזה.

ורבי יוסי הגלילי אומר, שהנשיא גם כן פטור בדברים אלו, ואינו חייב על דבר מהם קרבן לעולם ואפילו שגג בהן מאין הוראה. וכן כהן גדול לשיטת רבי יוסי פטור על אלה העוונות מן הקרבן בלבד כשמתעסק בהן, לפי שנאמר באלה החטאים "ואם לא תגיע ידו"(ויקרא ה, ז) "ואם לא תשיג ידו"(ויקרא ה, יא), מי שבאין לידי עניות, יצאו כהן גדול ונשיא שאינם באים לידי עניות, לפי שמתנאיהם העושר.

ורבי עקיבא אומר, נשיא חייב, לפי שנאמר "וכפר עליו הכהן מחטאתו"(ויקרא ה, יג), ואמר עוד בסוף פרשה זו שחייב עליו קרבן על שמיעת הקול ובטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו "וכפר עליו הכהן מחטאתו"(ויקרא ה, יג). אמנם כהן גדול אינו חייב בקרבנות, לא לדעת רבי עקיבא, לפי שנאמר "זה קרבן אהרן ובניו"(ויקרא ו, יג) וגו', וקבלנו בפירוש "זה" זו באה חובה, כלומר חביתי כהן גדול ואין אחרת באה חובה, ומצאנו שחייב באלו החטאות אם לא תשיג ידו עשירית האיפה סולת. וכהן גדול מן הנמנע אצלו להקריב מנחת חובה זולתי החביתין, ומצד שנמנע ממנו עשירית האיפה נמנעו גם כן שתי תורים וכבשה או שעירה, לפי שנאמר בסוף הפרשה "מאחת מאלה"(ויקרא ה, יג), כל שאין מתכפר באחת אין מתכפר באלה, רצוני לומר שאין חייב בזה הקרבן אלא מה שיתכן בו שיקדים איזה נזדמן מן השלשה מינים, בהמה או עוף או מנחה, לפי העניין.

ואין הלכה כרבי עקיבא. אלא כהן גדול ונשיא חייבין קרבן עולה ויורד, על שמיעת קול ועל בטוי שפתים ועל טומאת מקדש וקדשיו, כמו שיתבאר אחרי כן:

משנה ו

כל זה מבואר, והם מקראות התורה. וכבר קדם ביאורם:

משנה ז

אומר שהעוונות שחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת קבועה, כשנסתפק הנשיא או היחיד באחת מהן, אם עשאה חייב אשם תלוי כמו שנתבאר בכריתות. אמנם משיח ובית דין אין חייבין אשם תלוי לעולם על הספק בהוראה אבל חייבין קרבן חטאת כשיתברר החטאת כמו שנאמר "ונודעה החטאת"(ויקרא ד, יד). וכבר קדמו עיקרי זה.

ואשם ודאי יתחייב על חמישה דברים אפשר שיעשם היחיד, בין שהוא הדיוט או נשיא או משיח, ואין להוראת בית דין בהן שום עניין, ואי אפשר אשם על הוראה כמו שקדם. ואותן האשמות הן: אשם מעילות, אשם גזילות, אשם נזיר, אשם מצורע, אשם שפחה חרופה.

ואמרו בכאן שהמשיח חייב על שמיעת הקול ובטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו, ואין חולק על דבריו במה שקדם בעניין המשיח ובית דין שהן אינן חייבין על שמיעת הקול ועל בטוי שפתים, לפי שלשם אמרנו אינו חייב פר הבא על כל המצוות כשהורה לעצמו על התנאים שקדמו, לפי שאין אלו מן המצוות שיש בהן אותן הדינין, אבל הוא חייב בקרבן הנזכר בהן כשעבר על אחת מהם.

וטעם מאמר רבי שמעון, זה שנאמר "ואיש אשר יטמא, ולא יתחטא, ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל"(במדבר יט, כ), מי שחטאו שווה לקהל, יצא זה שאין חטאו שווה לקהל, לפי שאינו חייב פר על שגגת מעשה בלבד כמו כל הקהל, אלא עד שתהא שם הוראה בהעלם דבר כמו שקדם.

ורבי אליעזר סבר, שנשיא ששגג בטומאת מקדש וקדשיו מביא שעיר, כמו שהוא מביא כשחטא בדבר שזדונו כרת ועל שגגתו חטאת כמו שנתבאר, כיון שטומאת מקדש וקדשיו בכרת.

ואין הלכה כרבי אליעזר, ולא כרבי שמעון:

משנה הוריות, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב