רמב"ם על אהלות ה

<< · רמב"ם · על אהלות · ה · >>

ראו גם נוסח המשנה אהלות ה רמבם

אהלות פרק ה

משנה א

כבר ביארנו שעין התנור הוא הנקב אשר בשפלות מהארץ, אשר ישליכו ממנו האש ומוציאין ממנו האפר.

וקמורה - מקובבת. והוא שיהיה התנור כולו תוך הבית, והנקב הקמור בולט חוץ לבית. עוד האהילו נושאי המת במת על זה הקבוב.

ואמרו בית שמאי, כבר נדבק האוהל בזאת הקבוב ונכנסה הטומאה לבית מעליוני התנור, כמו אם היתה טומאה תחת זה הקבוב.

ובית הלל אומרים, שהתנור לבד הוא אשר יטמא כי האהיל המת על מקצתו.

ורבי עקיבא אומר, שהתנור טהור, שאין האוהל על עצם התנור אבל על הקבוב היוצא ממנו.

ואין הלכה כרבי עקיבא.

ודע כי כאשר תמצא האהילו עליו קוברי המת, הנה הכוונה בזה שתהיה הטומאה מאהלת על זה הדבר, לפי שטומאת אוהל תכלול שלושה עניינים כמו שהתבאר בראש פרק ראשון מכלים, והוא שיהיה הדבר המתטמא עם הטומאה תחת אוהל אחד, או האהיל על הטומאה, או האהילה הטומאה עליו. ושמור זה ולא יצטרך לכופלו בזאת המסכת:

משנה ב

כבר בארנו בפרק שמיני מכלים, שכונס משקה הוא שתשים הכלי על המשקה ויכנס המשקה בתוכו מזה הנקב.

ולא יצטרך בכאן להיות נקב הקדרה טפח על טפח, להיות הארובה עצמה בה טפח על טפח, והקדרה לא יתחבר לה להיותה בכונס משקה והיתה הארובה פתוחה, ולזה כאשר היתה טומאה בבית נטמאה עליה, והוא עניין אמרם הכל טמא.

ורבי עקיבא סבר, שהקדרה כבר סתמה הנקב ומנעה הטומאה מעבור שנקב הקדרה קטן ואין בו פותח טפח, ופי הקדרה ממה שימשך משקוף העליה, ולזה הקדרה טהורה שכלי חרס אינו מטמא מגבו, כמו שהשרשנו.

ובית הלל אומרים, שזאת הקדרה תטמא מזה הנקב.

ואין הלכה כרבי עקיבא:

משנה ג

מצלת על הכל - רוצה לומר כל מה שבעליה ההיא הוא טהור, לפי שהקדרה השלימה חצצה בפני הטומאה.

ובית שמאי אומרים, שכל מה שבעליה הוא כמו הדבר שיהיה בכלי המוקף צמיד פתיל ונתון באוהל המת, ותהיה זאת הקדרה וכל מה שבעליה בדמיון דברים אשר הם בכלי חרס מוקף צמיד פתיל ונתון באוהל המת שהוא אינו מציל אלא על האוכלים ועל המשקין ועל כלי חרס, ולזה אם יהיה בעליה ההיא אוכלין ומשקין וכלי חרס הנה הם טהורים, ומה שהוא זולת זה הוא טמא, לפי זאת סברת בית שמאי בכלי חרס המוקף צמיד פתיל ונתון באוהל המת שהוא אינו מציל אלא על אוכלים ומשקים ועל כלי חרס. ובית הלל אומרים, מציל על הכל, ולזה אמר בכאן בקדרה שהיא מצלת על כל מה שבעליה.

וכבר חזרו בית הלל לדעת בית שמאי בכלי חרס המוקף צמיד פתיל, ולזה חזרו בכאן לעניין כל מה שבעליה, והיות זאת הקדרה תציל כל מה שבעליה בהיותה סותמת הנקב לבד, ואף על פי שאין שם צמיד פתיל סביבה להיותה חוצצת בין אוהל לאוהל. וזה השורש הוא מבואר בסיפרי באמרם "כלים מצילין בצמיד פתיל באוהל המת, ואוהלים בכיסוי", ושמור זה השורש בכל מה שיבוא לך בזה הפרק וזולתו.

וכבר בארנו טעם מחלוקת בית שמאי ובית הלל בזה הכלי חרס בהלכה האחרונה מהפרק הראשון מעדיות ובעשירי מכלים. וביארנו כל זה השורש:

משנה ד

זאת ההלכה דומה דרך משל לדין הקודם וזה שכבר קדם, שכל מה שבעליה הוא כמו הדברים אשר הם בתוך צמיד פתיל באוהל המת.

וכאשר היתה הקדרה אשר היא כלי חרס בזאת הארובה, והיו בעליה כלי נחושת או כסף או הדומה לו מכלי מתכות ובזה הכלי משקין טהורין, הנה המשקים טהורים לפי שהקדרה מצלת עליהם, והלגין עצמו טמא לפי שהקדרה אינה מצלת עליו להיותה של חרס, לפי מה שהשרשנו. זה לפי דעת בית שמאי. אולם לדעת בית הלל, המשקים והלגים טהורים.

ואם נריק אלו המשקים מזה הכלי שהן בו לכלי אחר מהכלים אשר היו בזאת העליה, הנה המשקים יטמאו בהגעתן בכלי טמא, לפי שכל הכלים אשר בעליה לבד כלי חרס יטמאו לפי השורש. ולא נאמר שהכלי אשר היו בו בעצמו יטמאם, לפי שאם היה כן אי אפשר שהצילו המשקים, שכבר השרשנו שהוא מציל על האוכלים ועל המשקין.

וזה הדין בעצמו באשה שהיתה לשה בעריבה של עץ בתוך העליה שהקדרה בארובה שלה, שהאשה והעריבה טמאין טומאת שבעה שהקדרה של חרס אינה מצלת עליהן, והבצק טהור מפני שהוא אוכל והקדרה מצלת על האוכלים. וכבר ביארו בתוספתא שהבצק טהור כל זמן שהיא עוסקת בבצק ולא נפרדת ממנו ועזבה אותו, אולם אם תגביה שתי ידיה יחד מהבצק וחזרה ולשה, הנה היא תטמא הבצק בהיותה נוגעת בו והיא טמאה. וזה כולו לדעת בית שמאי. ואולם בית הלל אומרים, שהאשה והעריבה והבצק טהורים:

משנה ה

אמר, שאם היה בזאת הארובה שבין בית לעליה כלי גללים או כלי אבנים וכלי אדמה, הנה הם יצילו על כל מה שבעליה בין אדם בין כלים בין אוכלין ומשקין וכלי חרס, לפי שאלו אינן מקבלין טומאה כלל כמו שהתבאר בעשירי מכלים, ולזה תציל בצמיד פתיל על הכל.

ואולם אמרנו בכלי חרס, שהוא אינו מציל בצמיד פתיל אלא על האוכלים ועל המשקים ועל כלי חרס לבד, מהיותו טמא על גב עם הארץ כמו שבארנו שם בעשירי מכלים. ולזה נאמר בכאן, כי כאשר היתה בזאת הארובה כלי שהוא טהור לקדש או לחטאת, הנה מציל על כל מה שבעליה ואף על פי שהוא כלי חרס, לפי שהסיבה אשר בעבורה אמרנו שכלי חרס אינו מציל על הכל כבר הוסרה. וביאר הסרת הסיבה ואמר שהכל נאמנים על החטאת, רוצה לומר על טהרת פרה אדומה, שייחד זה הכלי לחטאת, הנה הוא אמרו בו שהוא טהור ואף על פי שהוא עם הארץ הוא נאמן. וסמכו בזה לאמרו יתברך "והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה חטאת היא"(במדבר יט, ט), אמרו "הכל, נאמנים על שמירתה".

וכן אם היה זה הכלי חרס טהור לקדש, הנה מעלת הקדש לא ימנע בזה שלא יהיה נאמן בו אפילו עם הארץ, כמו שהתבאר בסוף חגיגה באמרם "הכל נאמנים על טהרת יין ושמן של קדש, כל ימות השנה". וכאשר אמרנו או כלי קדש או חטאת אפילו היה של חרס הנה הוא טהור אצל עם הארץ, אמרנו שהוא הציל בזאת העליה לפי שהוא כלי טהור, וזה מה שאמרנו כלי טמא אינו חוצץ.

וזהו אמרו בכאן מפני שהכלים טהורים, וכלי חרס טהורים, שיעור זה על צד הביאור כן, מפני מה מצילין על הכל מפני שהכלים של אבן ושל אדמה ושל גללים טהורים, וכן כלי חרס הטהורים לקדש ולחטאת בחזקת טהורים ואפילו מעם הארץ.

עוד חזר לדין אחר ואמר ומצילין עם דפנות אהלים, רוצה לומר שכמו שיצילו הכלים בעליונות האוהל בכיסוי לבד, כמו שביאר במשנה בארובה שבין בית לעליה, כן גם כן יצילו הכלים כאשר היו פיות אלו הכלים מכוסים בדפנות אוהלים. ולקח המשל בזה ואמר:

משנה ו

כבר ביארנו פעמים, שבור בחפירה, ודות בבניין.

ואין הבדל בין הדות והכוורת השלימה, כי כאשר תניח כוורת שלימה בשטח הבית הנה הוא כמו סהר בנוי. וידוע ומבואר שהמאמר אמנם הוא בכוורת המקבל ארבעים סאה בלח, שהיא טהורה ואינה מקבלת טומאה, כמו שהתבאר בחמישה עשר מכלים.

וחלק - הוא בסיס שאין לו דפנות.

וסרידה שאין לה גפיים - הוא נסר בלתי אוגניים, כמו שהתבאר בכלים.

וכפישה - הוא כלי אשר לו שפה ניצבת על השטח.

שהוא אמרו בזאת המשנה:

• שאם היה זה הסרידה בבית אשר בו הטומאה לו צדדין גבוהים על שטח הבית, כמו שבונים סביב הבארות זר, וכפו על זה הזר כלי לו צדדין, הנה הוא יציל על כל מה שבסהר החפור או הבנוי, כאשר לו צדדין גבוהים על הארץ.

• ומבואר הוא שזה הכלי אשר כפו אותו שהוא יציל על מה שתחתיו, אמנם יהיה כלי טהור מכלי גללים ואבנים ואדמה, לפי מה שהשרשנו בעשירי מכלים וכמו שזכרנו בזה הפרק.

• ואם לא יהיה לסהר החפור צדדין גבוהים אבל חפירה בארץ לבד, וכפו על פי זאת החפירה כלי לו אוגנים, הנה כל מה שבזה הסהר טמא ולא יציל זה הכלי באוהל המת מה שיהיה תחתיו, והוא אמרו אם היתה באר חלקה, וכוורת פתוחה, רוצה לומר שלא תהיה פקוקה, וכפישה נתונה עליה, טמא.
• ואם כיסה זה הסהר אשר אין לו אוגן גבוה על הארץ או הכוורת החלולה בכיסוי פשוט אין לו צד, הנה יציל על כל מה שבתוכו כאשר לא יכסהו בכלי ואינו כלי מציל, והוא אמרו אם היה נסר חלק וכו', לפי שהנסר אינו כלי.

והראה סיבות זה, ואומר שאין הכלים מצילין וכו', רוצה לומר שהכלי אשר הוא כלי בהיותו בעל דופן, לא יציל אלא אם דבק לדופן אוהל כמו אוגן הסהר או הבור הגבוהים, אולם אם לא יהיה לאוהל דופן גבוה לא יציל הכלי בסמיכתו לזה.

ואמרו חצי טפח מכאן, וחצי טפח מכאן, הוא שיהיה בגובה אוגן הסהר על הסהר ועל הארץ חצי טפח, וגובה שפת הכלי אשר כפו עליו חצי טפח, הנה לא יציל.

ואמרו שיהיה לה טפח, מורה שאם היה בגובה דופן הכלי טפח יציל כאשר (אמר) כפו אותו על פי הבור, ואף על פי שלא יהיה לבור אוגן גבוה, ויהיה אמרו שהכפישה לא תציל באשר הושמה על פי הבאר חלקה, בתנאי שלא יהיה בגובה דופן כפישה טפח. וכן בארו בתוספתא ואמרו "כשם שהכלים מצילין על אוהלים שיש להן דפנות, כן מצילין על אוהלים שאין להן דפנות, במה דברים אמורים, בכלי שיש בו טפח, אבל בכלי שאין בו טפח אינו מציל". ונדע מזה:

• כי כאשר היה צד הכלי טפח הנה הוא יציל על כל פנים.
• וכאשר היה בגובה צד הבור גם כן טפח הנה הוא יציל על כל מה שבנסר חוץ מכפיית הכלי.
• ואם לא היה בגובהו טפח, רוצה לומר בגובה צדדיו, אם כיסהו בנסר ומה שדומה לו הציל, ואם כיסהו בכלי לא הציל אלא אם היה בו גובה טפח, רוצה לומר בשפת הכלי.

ולא יתנגד זה שאמרנו בעשירי מכלים "היו כפויים על פיהן מצילין כל שתחתיהם", לפי שזה יהיה בכלי שיש בו טפח, רוצה לומר בגובהו, לפי שהוא יהיה בדמיון אוהל, כמו שבארנו שם:

משנה ז

מבחוץ - רוצה לומר חוץ לאוהל.

ודמיון זה כשנעמיד יתדות בארץ בצד האוהל, וירכיב הכלי אשר לו צד בגובה טפח על אלו היתדות, ויתדבק בשווי פיו עם צדדי הבית או האוהל, הנה היא תציל על כל מה שבתוכו ואפילו היתה טומאה תחתיה, על זו הצורה:

אולם אם התדבק פי זה הכלי עם שטח החצר או הגינה אשר הוא מגולה לשמים, ואין הכותל אוהל ולא יקיף בבית, הנה זה הכלי לא יציל, אבל יהיו הכלים אשר בו וכל מה שבתוכו כבר האהילו על הטומאה, לפי שזה הכותל לא יעשה לחוץ בפני הטומאה כמו כותל הבית, ואמנם נעשה רק כדי לתחם קניינו של זה ולהגבילו.

וזאת הקדרה התלויה מהקורה, כבר התבאר בתוספתא:

• שאם היתה קורה דבוקה על פי הקדרה הנה אין לחלוק שהיא מצלת על כל מה שבתוכה.
• ואם היה בין פי הקדרה והקורה פותח טפח הנה אין מחלוקת גם כן שכל מה שתחת הקדרה טמאה בעבור הטומאה אשר תחתיה, והיות הקדרה תחת אוהל לפי שהיא תחת הקורה.
• ואם היה בין הקדרה והקורה פחות מטפח, הנה בזה יאמר רבי עקיבא שאין שם פותח טפח מצלת. וחכמים אומרים, שאם לא יתדבק עם הקורה אינה מצלת.

והלכה כחכמים:

משנה אהלות, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב