רמב"ם על אהלות א

אהלות פרק א[עריכה]

משנה א[עריכה]

אמר ה' בטומאת מת "והנפש הנוגעת, תטמא עד הערב"(במדבר יט, כב), ואמרו בספרי "יהיה אדם מקבל טומאה מן המת לטמא חבירו טומאת שבעה, תלמוד לומר והנפש הנוגעת תטמא עד הערב".

אולם האדם אשר יגע במת שהוא טמא טומאת שבעה, הנה זה לשונו "הנוגע במת לכל נפש אדם, וטמא שבעת ימים"(במדבר יט, א). וזה הדין הוא דין תורה.

ומדברי סופרים, שהוא כאשר נגע במת ונגע באדם אחר קודם הבדלו מן המת, הנה השני גם כן טמא שבעה ימים מדבריהן. ודע זה:

אמר יתברך בטומאת מת "וכל אשר יגע על פני השדה, בחלל חרב או במת, או בעצם אדם או בקבר, יטמא שבעת ימים"(במדבר יט, טז), ובאה הקבלה שאמרו "בחלל חרב" הכוונה בו שהחרב והחלל שווה, שאין הבדל בין חלל חרב או חלל אבן או חלל עץ, ואמנם ירצה בזה שכל מה שיגע בחרב אשר נהרג בו המת יטמא שבעה ימים. וכן שאר כלי מתכות וכלי שטף בהיקש אל החרב, לפי מה שביארנו בפתיחת זה הסדר.

והתבאר מזה שהכלים הנזכרים אשר נגעו במת, והכלים השניים אשר יגעו באלו הכלים, טמאים טומאת שבעה. וכבר ביארנו בהלכה אשר לפני זאת, שכל מה שהוא טמא טומאת שבעה הפחות מה שיעשה מן הטומאות שישים כל מה שיגע בו טמא טומאת ערב, והוא אמרו "והנפש הנוגעת, תטמא עד הערב"(במדבר יט, כב), ולזה אמר השלישי, בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב:

משנה ג[עריכה]

כבר בארנו שהכלים הנוגעים במת וכל מה שנגע באלו הכלים טמאים טומאת שבעה.

ואם היה אשר נגע בכלים הנוגעים במת אדם, הנה זה האדם גם כן יטמא הכלים טומאת שבעה. ומופת זה, שהכלים הנוגעים במת למדנו מן החרב, לפי שהפסוק חייב הנוגע בחלל או בחרב לפי מה שבאה בו הקבלה טמא טומאת שבעה, וגם חייב את האדם שנטמא טומאת שבעה שיכבס בגדיו ביום השבעה, וזה ראיה שהוא מטמא בגדים טומאת שבעה. ונבין מזה, שהחרב, והאדם אשר נגע בחרב, והבגדים אשר נגעו באדם, שלשתן טמאים טומאת שבעה. וזהו עניין אמרו בספרי "הא למדנו לכלים ואדם", רוצה לומר כבר למדנו שהכלים הנוגעים במת ואדם בכלים טמאין טומאת שבעה מאמרו "בחלל חרב" כמו שבארנו, "כלים ואדם וכלים מנין, תלמוד לומר "וכבסתם בגדיכם ביום השביעי"(במדבר לא, כד)".

אולם אמרו הרביעי, בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב, זה הולך על השורש הקדום מאמרו "והנפש הנוגעת, תטמא עד הערב"(במדבר יט, כב).

ומבואר הוא שאמרו בכאן השלישי, והרביעי, האיש השלישי והאיש הרביעי מהאישים אשר יביאו להם הטומאה מן המת.

אמנם מאיזה איש מהם יתחיל המספר לפי המדרגה ויקרא ראשון לטומאה ושני ושלישי ורביעי, ויחייב כל מדרגה ממנו מהדינים מהם שיבוא ביאורו במסכת טהרות וזולתו, כמו שבארנו ופירשנו בפתיחת זה הספר ובפרק ראשון מכלים. ויורה העניין שכל מה שיטמא במת טומאת שבעה הנה הוא אב הטומאה, וכל מה שיטמא מן המת טומאת ערב הוא ולד הטומאה והוא הנקרא ראשון, וממנו יתחיל המספר בשני ושלישי ורביעי. וכבר בארנו זה כולו בפתיחה הנזכרת.

משנה ד [נוסח הרמבם][עריכה]

(אולם רבי עקיבא יש לו חמישי, השפוד התחוב באוהל האוהל והשפוד אדם הנוגע בשפוד וכלים באדם טמאים טומאת שבעה, והחמישי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב. אמרו לו הנה אין האוהל מתחשב.).

ביאור המילה תחוב - תקוע, קיים.

ושפוד התקוע באוהל - הוא המרכז אשר באמצע האוהל, דומה לעמוד.

אם היה של מתכת, ימנהו רבי עקיבא שני לאוהל, והיה האוהל נטמא במת, והיו כלים הנוגעים במת לפי מה שביארנו בפתיחה, וזה השפוד כאילו הוא נגע באוהל.

וחכמים אומרים, שהוא מכלל האוהל וחלק מחלקיו, והוא אמרם בברייתא "האוהל והשפוד שם אחד הוא", והוא עניין אמרם בכאן אין אוהל מתחשב. אבל השפוד עצמו הוא אשר יהיה כלים הנוגעים במת, ואין האוהל הוא אשר טמאתו, אבל הוא והוא דבר אחד:

משנה ד[עריכה]

כאשר הבנת המאמר שקדם, זאת המשנה היא מבוארת, לפי שכבר ביארנו שכלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמאים טומאת שבעה, והשלישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב, הנה כבר הכינה הטומאה אלו שלושה כפליים בכלים, ובאדם שנים לבד כמו שביארנו תחילה.

ואם נגעו כלים במת, ואדם באותם הכלים, וכלים שניים באותו האדם אשר היה האדם אמצעי בין הכלים, הנה השלשה כפליים טמאים טומאת שבעה, והמדרגה הרביעית טמאה טומאת ערב, וכבר זכרנו אלו השורשים כולן.

ומה שראוי שנעיר עליו בכאן, שהאדם אשר יגע במת כאשר נגע בכלים הנה הוא יטמאם טומאת שבעה. ולמדנו זה בקל וחומר, לפי שכבר ביארנו שכלים הנוגעים באדם שנגע בכלים שנגעו במת טמאים טומאת שבעה, רוצה לומר הכלים השניים, וכאשר היה זה כן הנה היותר ראוי והיותר נראה שיהיו הכלים הנוגעים באדם שנגע במת בלא אמצעי טמאים טומאת שבעה. וכן התבאר בסיפרי.

אבל יהיה לך זה השורש, והוא שהאדם שנטמא במת יטמא הכלים טומאת שבעה, ויטמא חבירו טומאת ערב. וכבר הפלגנו בביאור זה השורש וזולתו בפתיחת זה הסדר, ושם התבאר שהכלים הרמוז להן באלו הדינים בטומאת מת לבד הוא כלי מתכות ובגדים, וכן שאר כלי שטף, כמו שיראה למבין מאלו הפסוקים הנזכרים בסיפרי:

משנה ה[עריכה]

ידוע שהזב אב הטומאה, והאדם אשר יגע בו הוא ראשון לטומאה, אבל הוא בשעת מגעו מטמא בגדים לפי מה שהתבאר בפרק אחרון מזבין, והוא אמרו יתברך "והנוגע בבשר הזב, יכבס בגדיו"(ויקרא טו, ז), ירצה בזה שהוא מטמא בגדים בשעת מגעו כמו שהתבאר בפרק ראשון מכלים.

אולם כלים הנוגעים בזב הנה הוא ראשון ולא יטמא בגדים, אלא כל ולד הטומאות אינו מטמא כלים כמו שביארנו בפתיחה.

אולם כלים הנושאים את הזב הנה הן אב הטומאה, לפי שהן משכב או מושב, וכולן מטמאין אדם כמו שביארנו בפתיחה. ולשון התורה "וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו, יטמא עד הערב"(ויקרא טו, י).

אולם אדם הנושא את הזב הנה הוא לא יטמא אדם בשום פנים לפי שהוא ולד הטומאה, כמו שהשרשנו בראש זה הסדר, ואפילו בשעת נשיאתו קודם שיפרוש ממטמאיו אינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס, ואמנם שאר כלים יטמא, והנה נבאר זה בסוף זבים:

משנה ו[עריכה]

אמר יתברך "הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות"(במדבר יט, יג), הנה ביאר בזה הפסוק שהוא לא יטמא עד שימות, ואם היה בעניינו לא יטמא בו בחיותו, וכאשר היה המת אשר טומאתו חמורה לא יטמא עד שימות, כל שכן הנבלה והשרץ.

ומגוייד - חתוך או נדקר.

וגוסס - הוא אשר הוא בפרק המות.

זוקק ליבום - אם היה מת האדם, ועזב אח בזה העניין, הנה אשת המת זקוקה ליבם, ויחייב עליה כל דיני זקוקה ליבם. וכן אם עזב ולד בזה העניין, הנה אשת המת פטורה מן היבום ומן החליצה.

והאשה ישראלית אשר לה ולד מכהן והיה הולד על זה העניין, הנה אוכלת בתרומה בשבילו עד שימות. וכן הכהנת אשר לה ולד מישראל והוא בזה העניין, הנה אין ראוי לה לאכול בתרומה עד שימות.

וביאור הותזו ראשיהן - נבדלו ראשיהן.

מפרכסין - מתנועעים, והתנועה אשר ינועו האברים אחר המות יקרא "פרכוס".

הלטאה - הוא שם השרץ, וזה הבעל חי יתנועע זנבו מאד מאד אחר חתיכה.

ואמנם יקרה זה לקצת מיני בעלי חיים, כאשר לא יהיה הכוח המתנועע מתפשט בכלל האיברים משורש והתחלה אחת, אבל תהיה מתפרדת בכל הגוף:

משנה ז[עריכה]

אמר שזה השיעור לא ירצה באבר האחד בכללו, כי יטמא, ואפילו פחות מכשיעור, כשיהיה אבר שלם הנה הוא יטמא.

וזהו אמת, ודעהו:

משנה ח[עריכה]

בעבור שקדם לנו הדין שהאבר יטמא ואפילו בפחות מכשיעור, הנה ראוי שיודיענו אלו האברים מה הם.

פיסת היד, ופיסת הרגל - מסרק היד, ומסרק הרגל.

וכאשר היה ברגל שלשים פרקים, הנה בכל אצבע ששה פרקים.

וקורסל - העקוב, תרגום "כרעים"(ויקרא יא, כא) "קרסולים".

ושוק, וארכובה, וירך - ידועים.

וקטלית - הוא כף הירך, ומה שתדבק בו למעלה.

צלעות - הצדדין.

ואמרו שנים בקנה - בקנה הזרוע.

ומרפק - הוא הקובדו.

וחוליות השדרה - הן חוליות הגב. ושם הבניין בכללו "השדרה".

ומפתח הלב - הוא החזה, לפי שבתנועת החזה ינשב הריאה על הלב, והנה הוא לו כמו מפתח, שיפתח דרך יכנס ממנו האויר ויצא העשן.

ונקבים - הן הן כלי ההולדה והאמה.

ומה שיתחייב שתבינהו:

שהמת בעצמו יטמא במגע ובמשא ובאוהל.

אולם טומאת מגע ואוהל הנה הוא בפסוק, כמו שאמר "הנוגע במת"(במדבר יט, יא), ואמר "כל הבא אל האוהל, יטמא"(במדבר יט, יד).
וטומאת משא הוציא אותם הקבלה מטומאת נבלה, אשר היא טומאה קלה והיא מטמאה במשא כמו שבא הכתוב "והנושא את נבלתם, יכבס בגדיו"(ויקרא יא, כח), וכל שכן המת שמטמא במשא.
וכמו שהנבלה אשר מגעה בטומאת ערב משאה בטומאת ערב, כן המת אשר מגעו טומאת שבעה משאו גם כן טומאת שבעה, וזה מבואר בספרי.

ואמר יתברך "בחלל חרב או במת"(במדבר יט, טז), ואין ספק שחלל חרב הוא הוא המת, ובא הקבלה שעניין זה שמה שהבדילתו הסייף הוא כמו המת, וזהו אבר מן החי. וכן אבר מן המת כמו שהתבאר, והוא אמרם "לעשות את הפורש ממנו, כמוהו".

ואם היה אשר הובדל מן המת או מן החי אבר עליו מהבשר והעצמות והגידים, מה שאפשר שיחיה כלל הבשר ויבריא אם היה מחובר באדם והוא חי, הנה האבר אשר הוא באותו עניין יטמא כמו שיטמא המת בכללו. וזה מאמר השם "או בעצם אדם"(במדבר יט, טז), ייחס העצם לאדם, עד שיהיה בו עצם ובשר כמו כלל גשם האדם ואז יהיה דינו כדין המת בכללו.
אולם אם לא יהיה עליו בשר, או היה עצם כשעורה, ואפילו לא יהיה מן הפרקים המנויים, הנה הוא יטמא במגע לאמרו יתברך "וכל הנוגע בעצם"(במדבר יט, יח), איזה עצם שיהיה. וכן גם כן יטמא במשא על הפנים אשר זכרנו מנבלה. ולא יטמא באוהל לפי שטומאת אוהל אמנם באה באדם לבד, כמו שאמר "אדם כי ימות באוהל"(במדבר יט, יד), או באבר מן האדם דומה לאדם לאמרו "בעצם אדם". אמרו "מה המת בשר ועצמות וגידים, אף אבר מן החי כברייתו בשר וגידים ועצמות". ואמרו גם כן "שני עצמות נאמרו בעניין או בעצם אדם זה אבר מן החי, וכל הנוגע בעצם זה עצם כשעורה".

ושמור אלו השורשים כולם, ולא תבקש ממני לכופלם בעתיד:

משנה אהלות, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב