רמב"ם הלכות נזקי ממון יד
ספר המצוות עשה רמא: "המצוה לדון בנזקי אש על-פי דין תורה"
דפוס[עריכה]
הלכה א[עריכה]
המדליק בתוך שדה חבירו ועברה הדליקה [והזיקה] חייב לשלם נזק שלם שנאמר כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה וגו' שלם ישלם המבעיר וגו'. והבעירה מאבות נזיקין היא.
הלכה ב[עריכה]
הדליק בתוך רשותו צריך להרחיק מסוף המצר כדי שלא תעבור הדליקה לשדה חבירו. וכמה שיעור ההרחקה הכל לפי גובה הדליקה. [א] ואם לא הרחיק כראוי ועברה האש והזיקה חייב לשלם נזק שלם. הרחיק כראוי ועברה והזיקה פטור שזו מכה בידי שמים היא. וכן אם עברה נהר או שלולית שיש בהן מים ורחבן שמונה אמות פטור.
הלכה ג[עריכה]
עברה גדר אומדין גובה הגדר וגובה הדליקה והעצים או הקוצים המצויין שם אם אינה ראויה לעבור פטור ואם ראויה לעבור חייב. במה דברים אמורים באש [ב] הקודחת אבל אם היה לה להב גדול העולה ונכפף מגובה עליית הלהב והיו עצים מצויין שם אין לה אומד אלא אפילו עברה אלף אמה חייב.
הלכה ד[עריכה]
נפלה דליקה בחצרו ונפל גדר שלא מחמת הדליקה ועברה הדליקה בחצר אחרת. אם היה יכול לגדור הגדר שנפל ולא גדרו חייב. למה הדבר דומה לשורו שיצא והזיק שהיה לו לשמרו ולא שמרו.
הלכה ה[עריכה]
השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בידי שמים. במה דברים אמורים שמסר להן גחלת וליבוה [ג] שדרך הגחלת להכבות מאליה קודם שתעבור ותדליק. אבל אם מסר להן שלהבת חייב שהרי מעשיו גרמו.
הלכה ו[עריכה]
שלח את הבעירה ביד פקח זה הפקח שהבעיר חייב לשלם והשולח פטור. וכן אם הניח שומר לשמור הבעירה השומר חייב.
הלכה ז[עריכה]
אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים המביא את העצים חייב. אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור המביא את האור חייב. בא אחר וליבה המלבה חייב. ליבתו רוח שאינה מצויה תמיד הרי כולן פטורין. ליבה וליבתו הרוח חייב שהרי הוא גרם וכל הגורם להזיק משלם נזק שלם מן היפה שבנכסים כשאר כל המזיקין.
הלכה ח[עריכה]
אש שיצאה ואכלה עצים או אבנים או עפר חייב לשלם שנאמר ומצאה קוצים או השדה. אכלה גדיש וכיוצא בו והיו כלים טמונים בתוך הגדיש אם היו כגון מוריגים וכלי בקר וכיוצא בהן מדברים שדרך אנשי השדה לטמנם בגדיש חייב לשלם. היו בגדים וכלי זכוכית וכיוצא בהן פטור על הכלים.
הלכה ט[עריכה]
במה דברים אמורים במדליק בתוך שדה חבירו אבל במדליק בתוך שלו ועברה לשדה חבירו פטור על כל הכלים הטמונים [ד] בגדיש אבל משלם הוא שיעור מקום הכלים ורואין אותו כאילו הוא מלא גדיש של חטים או של שעורים.
הלכה י[עריכה]
המדליק בת.וך שדה חבירו ויצאה האש ונאכל הגדיש והיה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב. שכן דרך בני אדם לעשות בגדיש. היה עבד כפות וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור.
הלכה יא[עריכה]
המשאיל מקום לחבירו והגדיש בו והטמין בו כלים והדליק המשאיל ושרף הגדיש אינו משלם אלא דמי גדיש בלבד. השאילו מקום להגדיש חטים והגדיש שעורים או להגדיש שעורים והגדיש חטים או שהגדיש חטים וחיפם בשעורים או שהגדיש שעורים וחיפם בחיטים אינו משלם לו אלא דמי שעורים בלבד.
הלכה יב[עריכה]
המדליק את הבירה של חבירו משלם כל מה שבתוכה. שכן דרך בני אדם להניח כל כליהם וכל חפציהם בבתים. וכל שיטעון בעל הבית הרי זה נשבע בנקיטת חפץ ונוטל. ושבועה זו מדברי סופרים כמו שיתבאר. ובלבד שיטעון דברים שהוא אמוד בהן או שהוא למוד להיות אותן הדברים שטען פקדון [ה] אצלו.
הלכה יג[עריכה]
א גמל שהוא טעון פשתן ועובר ברשות הרבים ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את כל הבירה בעל הגמל חייב מפני שהרבה במשאוי בין שעמדה הבהמה בין שלא עמדה. הניח החנוני נרו מבחוץ החנוני חייב אף בדמי פשתן מפני שהניח נרו מבחוץ ואפילו נר חנוכה היה לו לישב לשמור.
הלכה יד[עריכה]
ב הכופף קמתו של חבירו לפני האש עד שתדלק אם אין האש מגעת לה אלא ברוח שאינה מצויה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. והטומן קמתו של חבירו בעפר או בתבן ועברה האש ואכלה אותה הרי הטומן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים מפני שהמדליק את האש פטור על הטמון.
הלכה טו[עריכה]
אש שעברה והזיקה את האדם וחבלה בו הרי [ו] המבעיר חייב בנזקיו ובשבתו וברפויו ובצערו ובבשתו כאילו הזיקו בידו שאע"פ שאשו ממונו הוא הרי הוא כמו שהזיקה [ז] בחציו. אבל אם הזיקה בהמתו או בורו את האדם אינו חייב אלא בנזק בלבד כמו שביארנו.
הלכה טז[עריכה]
כל תולדות האש הרי הן כאש. כיצד הניח אבן או סכין או משא בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו חייב לשלם נזק שלם שכל אלו וכיוצא בהן תולדות הבערה הן. ואם נפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו פטור.
הגהה[עריכה]
לפרק זה אין טקסט מוגה. הנך מוזמן להוסיף אותו לפי השיטה המוסברת בויקיטקסט:רמב"ם.