רמב"ם הלכות מכירה טז
דפוס[עריכה]
הלכה א[עריכה]
המוכר זרעוני גינה שאין עצמן של זרעונים נאכל לחבירו ולא צמחו חייב באחריותן ומחזיר לו את הדמים שלקח ממנו שחזקתן לזריעה והוא שלא צמחו מחמת עצמן אבל אם לקתה הארץ בברד וכיוצא בו אינו חייב באחריותן שמא מחמת הברד לא צמחו וכן כל כיוצא בזה.
הלכה ב[עריכה]
מכר לו זרעים הנאכלין כגון חטים ושעורים וזרען ולא צמחו אינו חייב באחריותן אפילו היה זרע פשתן שרוב בני אדם קונין אותה לזריעה הואיל ואוכלין אותה אינו חייב באחריות זריעתו ואם הודיעו שהוא קונה לזרע חייב באחריותן והוא הדין לדברים הנמכרים לרפואה ולצביעה וכן כל כיוצא בזה.
הלכה ג[עריכה]
מכאן אתה למד שכל הלוקח מחבירו מקח והודיעו שהוא מוליכו למדינה פלונית למכרו שם ואחר שהוליכו לשם נמצא בו מום אינו יכול לומר החזיר לי מקחי לכאן אלא מחזיר לו את הדמים והמוכר מטפל להביא ממכרו או למכרו שם ואפילו אבד או נגנב אחר שהודיעו הרי הוא ברשות מוכר אבל אם לא הודיעו שמוליכו למדינה אחרת והוליכו ונמצא שם בו מום הרי זה ברשות לוקח עד שיחזיר המקח במומו למוכר.
הלכה ד[עריכה]
הלוקח מקח ונמצא בו מום ואחר כך אבד או נגנב הרי הוא ברשות הלוקח עד שיחזיר המקח למוכר ואם התליע ונפסד מחמת אורך הזמן הרי זה ברשות המוכר ואם היה לו להודיע למוכר ולא הודיעו הרי זה ברשות לוקח.
הלכה ה[עריכה]
המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך במה דברים אמורים בשהיה הלוקח קונה לשחיטה ולחרישה אבל אם היה יודע שהוא קונה לחרישה בלבד הרי זה מקח טעות וחוזר וכן כל כיוצא בזה.
הלכה ו[עריכה]
המוכר בהמה לחבירו לטביחה ושחטה ונמצא טרפה אם נודע בודאי שהיתה טרפה כשלקחה הרי זה מחזיר לו את השחוטה ויחזיר המוכר את הדמים מכאן אתה למד שהמוכר דבר שהיה מום בממכרו ועשה בו הלוקח מום אחר קודם שיודע לו המום הראשון אם עשה דבר שדרכו לעשותו כגון זה ששחט את הטרפה פטור ואם שנה ועשה מום אחר קודם שיודע לו המום [הראשון] מחזיר המקח לבעליו ומשלם דמי המום שעשה.
הלכה ז[עריכה]
קנה בגד וקרעו לעשות ממנו חלוק ואח"כ נודע המום מחמת הקריעה מחזיר לו את הקרעים תפרו ואחר כך נודע המום אם השביח נוטל שבח התפירה מן המוכר וכן כל כיוצא בזה.
הלכה ח[עריכה]
המוכר קרקע לחבירו ואכל פירותיה ולאחר זמן נראה לו בה מום אם רצה להחזיר קרקע לבעלים מחזיר כל הפירות שאכל ואם היה חצר ודר בו צריך להעלות לו שכר.
הלכה ט[עריכה]
המוכר דבר שיש בו מום שאינו נראה ואבד המקח מחמת אותו המום הרי זה מחזיר את הדמים.
הלכה י[עריכה]
[כיצד] המוכר שור לחבירו שאין לו טוחנות והניחו הלוקח עם הבקר שלו והיה מניח המאכל לפני כולן ואוכלין ולא היה יודע שזה אוכל עד שמת ברעב הרי זה מחזיר לו את הנבילה ויחזיר זה את הדמים וכן כל כיוצא בזה.
הלכה יא[עריכה]
היה המוכר סרסור שלוקח מזה ומוכר לזה ואינו משהה המקח עמו ולא ידע במום זה הרי הסרסור נשבע שבועת היסת שלא ידע במום זה ויפטר מפני שהיה על הלוקח לבדוק השור בפני עצמו ולהחזירו לו קודם שימות ויהיה הסרסור מחזירו על המוכר הראשון הואיל ולא עשה הוא הלוקח הפסיד על עצמו וכן כל כיוצא בזה.
הלכה יב[עריכה]
השוחט את הבכור ומכרו ונודע לו שלא הראהו למומחה מה שאכל אכל ויחזיר לו הדמים והנשאר מן הבשר ביד הלקוחות יקבל ויחזיר להם את הדמים וכן השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה מה שאכל אכל ויחזיר לו את הדמים ומה שלא אכל יחזיר את הבשר לטבח ויחזיר לו את הדמים.
הלכה יג[עריכה]
מכר הלוקח בשר זה של טרפה לנכרים או שהאכילו לכלבים יחשב עם הטבח על דמי הטרפה ויחזיר לו הטבח את המותר וכן כל כיוצא בזה.
הלכה יד[עריכה]
המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור פירות ונמצאו טבלים יין ונמצא יין נסך מה שאכל אכל ויחזיר לו את הדמים וכן כל המוכר דבר שאסור לאכלו מן התורה כך הוא דינו בין שהיה איסורו בכרת בין שהיה איסורו בלאו בלבד אבל המוכר דבר לחבירו שאיסור אכילתו מדברי סופרים אם היו הפירות קיימין מחזיר את הפירות ונוטל את דמיו ואם אכלן אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום וכל איסורי הנייה בין מדברי תורה בין מדבריהם מחזיר את הדמים ואין בהן דין מכירה כלל.
הגהה[עריכה]
לפרק זה אין טקסט מוגה. הנך מוזמן להוסיף אותו לפי השיטה המוסברת בויקיטקסט:רמב"ם.