וכדי שישמעו דבריה, הן עומדות "בראש מרומים עלי דרך" להשמיע דבריהם לעוברים ולשבים ולהישירם אל הדרך אשר ילכו בה, והמקום שאפשר שיקרא טעות לפי שיש בו "נתיבות" רבות היא "נצבה" שם להורות אי זה דרך ילכו בה:
"ליד שערים". למקום השערים אשר "לפתח הקריה" להורות באי זה שער יכנסו כשהתקרבו אל הדרוש, ב"מבוא הפתחים" אשר בבית שירצו להכנס שם באי זה פתח יכנס להביאו אל הדרוש, ואמר זה כי בהרבה מהחקירות הקשות יצטרך להכנס בהם בהקדמות רחוקות מאד מהדרוש, ויעתק מהם אל הקדמות יתקרבו יותר אל הדרוש, וכן מדרגה אחר מדרגה עד הגיעו אל הדרוש.
ויצטרך לו גם כן שימצא יראת ה', רוצה לומר לקיחת המוסר במדות, ויצטרך לו עוד לשנא רע כדי שיתרחק מדרכיו וישנא מדת הגאוה כי היא מסירה השלימות מהאדם וישנא דרך רע בדעות ודברים המציעים שרשים כוזבים כי אלו ימנעו ממצוא החכמה לפי שהמעיין ירצה להמשיך המאמרים במה שאחר ההתחלות באופן שהוצעו ההתחלות וירצה להמשיך תמיד לשמרם וזה יביאהו לטעות בהם:
"לי עצה" - וזה כי העצה תילקח בדברים העצמיים, כאילו תאמר שהעצה במי שהוא חלוש החום לחממו, ובשיאכילוהו דברים חמים. והנה, העצה תהיה בחכמות המיישרות לצד המעשה, כמו חכמת הרפואה, עבודת האדמה, ומה שידמה להם.
ולי גם כן "תושיה", רוצה לומר, השגת הנימוס המושכל אשר בדברים, והוא מהותו ומשיגיו העצמיים, ואלו הם חלקיו, הפינה הראשונה, להעיר על תועלתם, ומהותה, איך לא תצטרך לזכות הדברים ההכרחיים קודם ההשתדלות בה, לפי שכבד זכרה אחר החכמה, וזה ממה שצריך שתוקדם תחילה החכמה, קודם ההשתדלות בבינה, וכבר זכר זה בביאור במה שקדם.
"אני בינה לי גבורה" - רוצה לומר, כי לחכמה יהיה ההשגה בדברים הנמשכים לפי הסידור הטבעי; ואמנם, מה שיתחדש שיהיה כנגד הסידור ההוא, כמו העניין בנפלאות, והוא הנקרא גבורה, אשר לא יבואו בסיבות העצמיות, הנה החקירה עליו תהי גבורה.
... והנה עוד לבינה השגת הפילוסופיה המדינית, אשר בה יתחדש הבניין באלו הדברים המדיניים איך ינהגו בהם להעמיד הקיבוץ המדיני, ומזה יסתעף דבר העונשים אשר יוטלו על בעלי התכונות הפחותיות.
ולפי שבזאת הפילוסופיא, על האופן הראוי, ימלוכו המלכים וישורו השרים והרוזנים והנדיבים והשופטים להעמיד דבר ממשפט הפילוסופיא על האופן הראוי, אמרה הבינה: "בי מלכים ימלוכו" וגו':
"עושר וכבוד אתי". הנה אתי עושר וכבוד כי בדרכי הבינה יוכל האדם להשיג עושר וכבוד מפני שלימותו במדות והתישרו בהם אל השגה זו באופן שלם כי לזאת המלאכה סדרים יישירו לקנין אלו השלימיות:
"להנחיל אוהביי יש" - והוא דעת המסכים לנמצא, כי בו תגיע ההצלחה האנושית, והיפך זה יהיה בדעת אשר לא יסכים לנמצא.
"ואוצרות" אוהביי "אמלא" מאלו הדעות האמיתיות, כי מפני אהבתם אותו, יקושרו בזאת החקירה, וימצאו דברים רבים ימלאו בהם אוצרותיהם [על צד המשל].
[על צד המשל] אמרה הבינה, להורות על מעלתה וקדימתה על החכמה:
"ה' קנני ראשית דרכו, קדם מפעליו מאז" לבריאת העולם, רוצה לומר, שבראשית הדברים שקנה אז ועשה, קנה הדבר אשר היה חידושו בבינה ותבונת ה' יתברך בו, והם הגרמים השמימיים.
אבל תדע כי ה' יתברך לא חסר להיות עמו זאת התבונה והחכמה אשר נברא בה העולם, כמו שביארנו בחמישי מספר מלחמות ה', ושם התרנו הספקות הנופלים בזה.
"בהכינו". בעת שהכין השם יתברך השמים להיות במספר ובתכונה ובמרחק ובגודל שהם בו והכוכבים אשר בהם כדי שייאות להמצא מהם אלו התנועות אשר בו העולם השפל שם הייתי כי בתבונה כונן הש"י השמים כמו שקדם כאשר חקק הש"י מחוגה על פני תהום שהוא כדור הארץ כמו שביארנו בפרשת בראשית והוא כמו מרכז לגרם השמימיי ולפי המחוג' ההיא המציא השמים סביבה במשכו רגלי המחוגה ההיא זה מזה בגלגל גלגל:
"באמצו שחקים ממעל". כאשר אמץ שחקים ממעל ונתן להם חוזק וקיום עד שהם חזקים כראי מוצק וזה היה אפשר כאשר רצה הש"י שיקבל איכות דומה ומתיחס' לקושי כאמרם לחים היו השמים ביום ראשון בשני נקרשו:
"בעזוז עינות תהום". ר"ל כאשר נתן הש"י עוז וקושי למה שהיה מהחומר הראשון אצל עינות תהום והוא כדור הארץ כי זה כולו נעשה בתבונה וזה כי לולי עוז הארץ וקיומה לא היה בכאן דרך לתנועת הגלגלים:
"ואהיה". אצל השם יתברך אמון ומגדל ומנהיג הדברים המיוחסים לבינה ובזה אהיה לו שעשועי' יום יום כי תמיד הש"י מתענג ומשתעשע בהשיגו עצמו אשר בזה תושג לו זאת התבונה ובכל עת משמחת אני לפניו והוא עצמותו והשגתו ובמה שאפשר בדברי' העלולים מהתבונה אשר אצל הש"י:
"וחוטאי חומס נפשו". ואשר חוטא לי שלא ילך במוסרי להתישר להשגתי הוא עושק השלימות מנפשו וכל מי שישנא אותי וירחיקני הוא אוהב המות וההפסד המוחלט כי אליו דרכו לפי שמי שישנא התבונה ישנא גם כן החכמה וזה בלתי צריך אל באור:
