רי"ף על הש"ס/שבועות/דף יד עמוד א

<< · רי"ף על הש"ס · שבועות · דף יד עמוד א · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

מחלוקת בבעלי דינין אבל בעדים דברי הכל בעמידה דכתיב ועמדו שני האנשים ובעלי דינין נמי בשעת גמר דין דברי הכל דיין בישיבה והכל בעמידה דכתיב (שמות יח) וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם על משה היכי דמי גמר דין איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב אמר רבה בר רב הונא האי צורבא מרבנן ועם הארץ דאית להו דינא בהדי הדדי כי אתו לקמן מותבינן להו לצורבא מרבנן ולעם הארץ נמי אמרינן ליה תיב ואי קאים לית לן בה ואמר רבה בר רב הונא האי צורבא מרבנן ועם הארץ דאית להו דינא בהדי הדדי לא נקדם צורבא מרבנן וליתיב קמי רביה דבעי לידייניה דמיחזי כמאן דמסדר ליה לדיניה וה"מ דלא קביע ליה עידנא אבל קביע ליה עידנא אמרי בעידניה הוה יתיב ואמר רבה בר רב הונא האי צורבא מדרבנן דידע ליה סהדותא לחבריה וזילא ביה מלתא דניזיל לגבי דיינא דבציר מיניה לא ליזיל אמר רב שישא בריה דרב אידי אף אנן נמי תנינא מצא שק או קופה אם אין דרכו ליטול הרי זה לא יטול והני מילי בממונא אבל באיסורא ליזיל ומסהיד אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב רב יימר הוה ידע ליה סהדותא למר זוטרא אתא לקמיה דאמימר אותבינהו לתלתייהו אמר ליה רב אשי לאמימר והאמר עולא מחלוקת בבעלי דינין אבל בעדים דברי הכל בעמידה אמר ליה האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף ת"ר מנין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו ת"ל (שם כג) מדבר שקר תרחק פירוש סניגרון מליץ כמה דאת אמר אין קטיגור נעשה סניגור ומנין לדיין שלא יושיב תלמיד בור לפניו ת"ל מדבר שקר תרחק ומנין לדיין שיודע בחבירו שהוא גזלן וכן עד שיודע בחבירו שהוא גזלן שלא יצטרף עמו ת"ל מדבר שקר תרחק ומנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר אחתכנו ויהא הקולר תלוי בצואר עדים ת"ל מדבר שקר תרחק ומנין לתלמיד שרואה את רבו שהוא טועה בדין שלא יאמר אמתין לו עד שיחתכנו ואסתרנו ואבננו משלי כדי שיקרא הדין על שמי ת"ל מדבר שקר תרחק ומנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחובה לעשיר מנין שלא ישתוק ת"ל מדבר שקר תרחק ומנין לתלמיד שאמר לו רבו יודע אתה בי שאם נותנין לי מאה מנה איני משקר מנה יש לי אצל פלוני ואין לי עליו אלא עד אחד בוא והצטרף עמו מנין שלא יצטרף ת"ל מדבר שקר תרחק האי מלא תענה ברעך עד שקר נפקא אלא אי א"ל אנא ודאי אית לי

רבנו ניסים (הר"ן)

רבא בפרק כל כתבי תיתי לי דכי אתי צורבא מדרבנן לדינא קמאי לא מזיגו רישאי אבי סדיא עד דמהפכינא בזכותיה: מחלוקת. רבי יהודה וחכמים בבעלי דינין: וגרסינן עלה בגמרא דביתהו דרב הונא הוה לה דינא קמיה דרב נחמן אמר היכי אעביד אקום מקמה מסתתמן טענתיה דאידך לא אקום מקמה אשת חר הרי היא כחבר א"ל לשמעיה אפרח בר אווזא ושדי עלאי. כלומר ואעמוד יבין זה שבשבילה עמדתי אלא מפני אווז הפורח ובא עלאי: והא אמר מר מחלוקת בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין דברי הכל דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה דיתיב כמאן דשרי ערקתא דמסאנא ואומר איש פלוני אתה חייב ואיש פלוני אתה זכאי: ודאמרינן דעדים דברי הכל בעמידה איכא מאן דאמר דלאו לכתחלה בלבד אלא אפילו דיעבד אם העידו בישיבה אין עדותן עדות וראיה לדבר מדאמרינן בפרק שני דזבחים מה ליושב שכן פסול לעדות [מיושב ת"ח] מדקאמר פסול משמע אפי' בדיעבד ולא מיחוור דהא מוכח לקמן בעובדא דרב יימר דתלמיד חכם מעיד מיושב ובשלמא אי אמרת דבכולהו אינשי בדיעבד עדותן עדות אלא דלכתחלה מצוה בעמידה מדכתיב ועמדו היינו דתלמיד חכם אפילו לכתחלה מיושב דכבוד תורה עדיף ואי אמרת בעלמא אפילו בדיעבד עדותן בטלה תלמיד חכם היאך מושיבין אותו וכי מכשירים עדות פסול מפני כבוד תורה הוה לן למימר דלא ליסהיד כלל וכדאמרינן במלך אלא לאו ש"מ דדיעבד כשר והרשב"א ז"ל הביא ראיה לדין זה ממאי דאמרי' בפרק מי שאחזו בודקין אותו למשאות ולמתנות ולעדיות וגרסי' בירושלמי אמר ר"ל זאת אומרת מעידין מיושב אלמא בדיעבד כשר דהא עדים כגמר דין דאמי כדאיתא בגמ' וכן נמי דיינין שקבלו עדותן כשהם עומדים מה שעשו עשוי והכי איתא בירושלמי פרק ד' מיתות ב"ד דתנן גבי מגדף והדיינין עומדים על רגליהם וקורעין ולא מאחין וגרסינן עלה בירושלמי ר' שמעון בן לקיש אמר מכאן לדיינין שקבלו עדותן כשהן עומדין דיניהם דין וכיון שכן ה"ה לדיינין שגמרו דינן מעומד שדינם דין דעדות כגמר דין דמי ואי תימא וכיון שאנו משוים עדות וגמר דין לכל דבריהם היכי אמרינן גבי דביתהו דרב הונא מחלוקת בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין דברי הכל [דיינין] בישיבה ובעלי דינין בעמידה דהא אמרי' בסמוך בעובדא דרב יימר דעד תלמיד חכם מושיבין אותו וכיון דאמרינן דעדות וגמר דין שוה בעל דין ת"ח נמי בשעת גמר דין מושיבין אותו ודביתהו דרב הונא הרי היא חכבר יש לומר דעובדא דדביהתו דרב הונא לאחר מתא דרב הונא הוה וכן פרש"י ז"ל ולפיכך היה צריך לבר אווזא אלא מיקם הוה קאים להדיא וליכא משום מסתם טענותא דכ"ע [ידעי] והדרת פני זקן ולענין הלכה במחלוקת של ר' יהודה ורבנן קי"ל כר' יהודה שאם רצו ב"ד להושיב את שניהם מושיבין [דליתא לעמידת דיינין מדאורייתא אלא מדרבנן משום מסתתם טענתא] דאע"ג דר' יהודה יחיד הוא לגבי רבים הא איכא אידך ברייתא דקתני לדרבי יהודה סתמא ועובדא דדביתהו דרב הונא נמי הכי מוכחא דאמר ליה רב נחמן לשמעיה אפרח עלי בר אושא ושדי עלי כלומר ואיקום מפניה ואושיבנה ואשב כל זמן שמישבין טענותיהן של בעלי דבר ופרכינן בשעת גמר דין [היכי עביד] ומשמע דלא קשיא לן אלא בשעת גמר דין היכי עביד ומפרקינן דההיא שעתא זוטרתי היא ומצי יתיב כמאן דמשרי ערקתא דמסאנא ואתיא שפיר כרבי יהודה אבל לרבנן לא מתוקמא דכיון דס"ל [דכל דין] דבעלי דין בעמידה אית להו נמי וודאי דדיינין בישיבה דבהכי רהטא כולה סוגיין דכל היכא דבעלי דין בעמידה דיינין בישיבה וא"כ רב נחמן היכי ליעבד להושיב דביתהו דרב הונא אינו רשאי ולעמוד הוא ג"כ אינו רשאי ובכוליה דינא נמי אי אפשר דליתיב כמאן דשרי ערקתא דמסאנא אלא ודאי כר' יהודה אזלא וכותיה נקטינן ועוד עולא דקאמר מחלוקת בבעלי דין ורב הונא דאמר מחלוקת בשעת משא ומתן בר' יהודה שייכי ונמצא עכשיו דדיינין בישיבה ובעלי דין בעמידה אבל אם רצו ב"ד להושיב את שניהם עד גמר דין מושיבין אבל בשעת גמר דין דברי הכל דיינין בישיבה ובעלי דין בעמידה ובירושלמי בפרק זה בורר משמע דבעלי דין בעמידה בשעת עדות וגמרן נמי מוכחא הכי דאמרי ליה לינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך כדאיתא בפרק האומר [ופרק כהן גדול] מיהו בעל דין ת"ח מושיבין אותו בין בשעת עדות בין בשעת גמר דין וילפינן לה מעד ת"ח מעובדא דרב יימר: עדים בעמידה בשעת עדותן מיהו עד ת"ח מושיבין אותו דיינין בישיבה בשעת קבלת עדות ובשעת גמר דין וכל ה"מ לכתחלה אבל דיעבד דיינין שקבלו עדות מעומד או שגמרו את הדין מעומד או שישבו העדים בשעת עדותן או בעלי דין בשעת גמר דין מה שעשה עשוי זהו דין הגמרא אבל הרמב"ם ז"ל כתב בהלכות סנהדרין פרק כ"א כבר נהגו בכל בתי דייני ישראל שאחר התלמוד בכל הישיבות שמושיבין בעלי דינין ומושיבים העדים לסלק המחלוקת: לא ניקום צורבא מרבנן ולותיב קמי רביה. קודם שבא בעל דינו ואפי' יושב ושותק: דמחזי כמאן דמסדר ליה לדיניה. וגורם שיחשדוהו כמטעים דבריו לדיין ועובר בלא תשא שמע שוא כדלקמן: קביע ליה עידניה. שהדיין רבו ויש לפניו קביעות עת ללמוד: שאין דרכו ליטול. אם היה שלו: הרי זה לא יטול. אינו מוזהר עליו בלא תוכל להתעלם שנאמר והתעלמת פעמים שאתה מתעלם: אבל איסורא. כגון אשה הבאה לפני חכם להתירה להנשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי אין חכמה חשובה לנגד ה': האי עשה. ועמדו: והאי עשה. את ה' אלקיך תירא לרבות תלמיד חכם: שלא יעשה סניגוריא דבריו. פירש רש"י ז"ל אם דן דין ולבו נוקפו לומר שהוא טועה לא יחזיק דבריו להביא ראיות להעמידם אלא יחזיר לו להצדיק דין אמת לאמתו: שלא יושיב תלמיד בור לפניו. לשאת ולתת עמו שלא יטעהו: שלא יצטרף עמו. ואף על פי שהעדות אמת: מדבר שקר. שגורם לפסוק דין על פי שנים ואין כאן אלא עד אחד: שהוא מרומה. שלמד מתוך דברי העדים שאין עדותן אמת: קולר. שלשלת העון:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט