רי"ף על הש"ס/ברכות/דף ט עמוד ב
צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריאהלכות רב אלפס
הטקסט קיים בדף הפרק. הוא אינו מוצג כאן בגלל היעדר {{דף רי"ף}} ותגי קטע. אם ברצונכם לתרום לוויקיטקסט אנא הוסיפו אותם במקום המתאים.
תלמידי רבנו יונה
רש"י (ליקוטים)
המאור הקטן
השגות הראב"ד
השגות הראב"ד על הרי"ף/ברכות/פרק ב
מלחמות ה'
מלחמות ה' על הרי"ף/ברכות/פרק ב
שיטת ריב"ב
שיטת ריב"ב על הרי"ף/ברכות/פרק ב
שלטי הגיבורים
שלטי הגיבורים על הרי"ף/ברכות/פרק ב
חידושי אנשי שם
שיטת ריב"ב
שיטת ריב"ב על הרי"ף (רבנו יהודה בר ברכיה)
הגהות והערות
עין משפט
הגהות הב"ח
הגהות הב"ח על הרי"ף (בעל ה"בית חדש" על הטור)
הגהות חו"י
הגהות חו"י על הרי"ף (חוות יאיר)
הגהות מא"י
הגהות מא"י על הרי"ף (מעשה אילפס)
 |
שימו לב! דף זה כולל תוכן חדש (למעלה) ותוכן ישן (למטה).
יש לשלב ביניהם ואח"כ למחוק תבנית זו. |
הלכות רב אלפס
לדברי רבי יוחנן היא, דסבירא ליה דבעי כוונה בכוליה פרק ראשון, כדכתבינן לעיל. אבל לרבא, לאו משום דבעי כוונה בכוליה פרק ראשון הוא דאמר ד'בטלין ממלאכתן', אלא משום דלא לשוי לה עראי הוא. כי הא דגרסינן ביומא בפרק קמא, אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: הקורא את שמע, לא ירמוז בעיניוא, ולא יקרוץ בשפתיו, ולא יראה באצבעותיו. ותניא, רבי אלעזר חסמא אומר: הקורא את שמע ומרמז בעיניו ומקריץ שפתיו ומראה באצבעותיו - עליו הכתוב אומר: "ולא אותי קראת יעקב" וגו' (ישעיהו מג כב). ואוקימנא בפרק ראשון, ופרשי לה רבנן, משום דקא משוי לה עראי. הכי נמי, אי לא בטיל ליה ממלאכה, קא משוי לה עראי. דאי לא תימא הכי, קשיא דרבא אדרבא; דהתם אמר רבא: הלכה כרבי מאיר, והכא קאמר דבעינן כוונה בפרק ראשון, אלא לאו שמע מינה כדאמרינן, כי היכי דלא תקשי דרבא אדרבא.
תנו רבנן: "ודברת בם", בם - ולא בתפילה; בם יש לך רשות לדבר, ולא בדברים אחרים; "ודברת בם" - עשה אותם קבע.
תנו רבנן: הפועלין שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית, קורין קריאת שמע ומתפללין, ואוכלין פיתן ומברכין לפניה, ולאחריה שתי ברכות. שתי ברכות, כיצד? ברכה ראשונה כתקנה. שנייה, פותח ברכת הארץ, וכולל לבונה ירושלים בברכת הארץ, וחותם בברכת הארץ. במה דברים אמורים, כשעושין בשכרן; אבל בעושין בסעודתן, או שהיה בעל הבית מסב עמהם - מברכין כתקנן ארבע.
מתניתין
חתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון, עד מוצאי שבת – אם לא עשה מעשה. ומעשה ברבן גמליאל שנשא אישה, וקרא לילה הראשון שנשא. אמרו לו תלמידיו: לא למדתנו רבינו שחתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון? אמר להם: איני שומע לכם לבטל ממני עול מלכות שמיים, אפילו שעה אחת.
גמרא
מנא הני מילי? דתנו רבנן: "בשבתך בביתך" - פרט לעוסק במצווה; "ובלכתך בדרך" - פרט לחתן. מכאן אמרו: הכונס את הבתולה - פטור, ואת האלמנה - חייב, דלא טריד.
מתניתין
רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו. אמרו לו תלמידיו: לא למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ? אמר להם: איני כשאר כל אדם; אסטניס אניב.
גמרא
מאי טעמא? אנינות דאורייתא ביום הוא, דכתיב: "ואחריתה כיום מר" (עמוס ח י), ורבנן הוא דגזרו בלילה; ובאסטניס לא גזרו רבנן.
וחזינן למקצת רבוואתא דקא כתבי: הא דרבן גמליאל דקסבר אנינות בלילה דרבנן היא, לא קיימא לן כוותיה; ואף על גב דכתיב "שבעה ימים" - לילות בכלל ימים. ומחזיא מילתא דסבירא להו להני רבוואתא, דשבעת ימי אבלות דאורייתא נינהו, וגמרי להא מילתא מדכתיב: "ויעש לאביו אבל שבעת ימים" (בראשית נ י). ולאו הכין מילתא, דהא בהדיא
רש"י (ליקוטים)
שהוא ברשות עצמו.
הלכה כרבי מאיר — דאמר: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" – עד כאן כוונת הלב היא.
ולא בדברים אחרים — בטלים. מכאן אמר רבא התם: השח שיחת חולין הוא עובר בעשה.
במה דברים אמורים בעושין בשכרן — שנוטלין שכר פעולתן לבד סעודתן, שאז צריכין למהר למלאכה.
אבל עושין בסעודתן — בשביל אכילה לבדו.
הכונס את הבתולה פטור — משום דטרוד משום ביאה.
מתני': רחץ לילה ראשון שמתה אשתו — ונקברה בו ביום שלפניו.
איסטניס — מעונג ומפונק.
גמ': אנינות דאורייתא ביום הוא — כלומר, יום ראשון הוא נוהג אבלות מדאורייתא, דאנינות כתיבא בדאורייתא, דכתיב: "לא אכלתי באוני (ממנו)" (דברים כו יד). והיא איננה פחותה מיום אחד, דכתיב: "ואחריתה כיום מר" (עמוס ח י).
ורבנן הוא דגזרו בלילה — כלומר, לילה שלאחר יום קבורה היא דרבנן,
שיטת ריב"ב
ודברת בם — ולא בתפלה. פירש רבינו שלמה ז"ל: בקריאת שמע יש לו רשות להגביה קולו, אבל בתפלה צריך שתהא תפלתו בלחש. ויש לפרש: בקריאת שמע יש לו רשות לשאול שלום ולהשיב, כדאיתא בריש פירקין, אבל בתפלה, אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו.
ודברת בם — בם יש לך רשות לדבר, ולא בדברים אחרים, שאין לו רשות לשיח שיחת חולין שלא לצורך.
בעושין בשכרן — כשנוטלין שכר פעולה, צריכין למהר מלאכתן.
אבל בעושין בסעודתן — בשביל האכילה לבדה. לא הזכיר הרב ז"ל אידך ברייתא דמייתינן בגמרא, דמפלגינן בתפלה נמי בין עושין בסעודתן לעושין בשכרן. ומשמע דסבירא ליה לרב ז"ל דפליגי ברייתות אהדדי, מדקתני "ומתפללין" סתמא.
מתני': רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו — ונקברה בו ביום. ואף על פי שאבל אסור ברחיצה, רחץ הוא, כדמפרש טעמא.
איסטניס אני — אדם מעונג ומפונק.
גמ': קסבר אנינות לילה דרבנן — אף על פי שהיה ליל יום מיתה, וכתיבא אנינות בדאורייתא, דכתיב: "לא אכלתי באוני ממנו" (דברים כו יד), ופחות מיום אחד אינה, דילפינן מן "ואחריתה כיום מר" – קסבר רבן גמליאל אין לילה שלאחריו עם היום, אלא מדרבנן הוא כשאר ימי אבלות, וגבי אסטניס לא גזרו רבנן. פלוגתא דתנאי היא בזבחים, אנינות לילה אי מדאורייתא אי מדרבנן.
תלמיד רבינו יונה
לומד לתלמידיו, למה לא היה פוסק לכולה? אלא ודאי משום דלא הוי אלא מדרבנן לא היה פוסק. ובירושלמי שואל: למאן דסבירא ליה דקריאת שמע דאורייתא, אמאי לא היה פוסק מן הלימוד לקריאת שמע כולה, כמו שפוסק לשאר מצוות, כגון שופר ולולב ומקרא מגילה וכיוצא בהן, שחייב לפסוק בהם כדי לקיים המצוה? והלא אמרו: כל הלומד ואינו מקיים, נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם. ומתרץ: זה שינון וזה שינון, יבא שינון וידחה שינון? כלומר, אין (ללמוד) [לדמות] זה לזה, שהדברים שיש בהם מעשה אינן נידחין מפני הלימוד, אבל מצוה שאין בה אלא אמירה בעלמא תידחה מפני הלימוד. ואף על פי שמצות תפילין יש בהם מעשה, והיה נראה שאינה נדחית מפני הלימוד, אפילו הכי במכילתא אמרינן שמי שעוסק בתורה פטור מן התפילין, ואמרינן התם דטעמא דמילתא משום דבתפילין כתוב "למען תהיה תורת ה' בפיך". וכיון שטעם התפילין מפני התורה, והוא עוסק בתורה כל היום, זהו במקום תפילין. ומכל מקום לא בא לפטור שלא יניחם בשעת קריאת שמע ותפילה, שזה צריך הוא לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה, כדאמרינן לעיל. אלא הרווחנו בזה, שאף על פי שהחיוב כל היום, פוטר למי שעוסק בתורה. מפי מורי הרב נר"ו.
ודברת בם, בם ולא בתפלה — כלומר, בקריאת שמע יש לך רשות להפסיק לשאלת שלום מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד, כדאמרינן לעיל, אבל לא בתפלה, כדתנן: "ואפילו המלך שואל בשלומו, לא ישיבנו". ורבני צרפת פירשו: בם יש לך רשות להשמיע קולך, אבל לא בתפילה, כדאיתא (ברכות כד ב): כל המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה.
בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים — כלומר, אפילו בקריאת שמע, באלו יש לך רשות לדבר, שהם מפני היראה ומפני הכבוד, אבל בדברים אחרים אין לך להפסיק.
ודברת בם, עשה אותם קבע — שיהיו כל דבריך בזה, וכן אמרו בירושלמי: מכאן שהשח שיחת חולין עובר בעשה. ושיחת חולין מיקרי כשמדבר בדברי הבאי, אבל כשמדבר בעסקיו לצורך פרנסתו, אף על פי שאינה שיחה של תורה, מותר.
מתני': חתן פטור מקריאת שמע לילה הראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה — פירוש, מנהגם היה לכנוס את הבתולה ברביעי, וכל אותן הג' ימים והד' לילות שמיום ד' ועד יום ראשון היה טרוד לחשוב מחשבות לעשות מצוה, מפני שמתירא שלא יעשה מעשה כרות שפכה, ולפיכך פטור; אבל מזה הזמן ואילך, אף על פי שלא עשה מעשה חייב, דכיון שכבר עברו השלשה ימים ולא עשה מעשה, מתייאש אחר כך מן הדבר ואינו טרוד כלל, ולפיכך חייב. ומפרש בגמרא (ברכות טז ב) דאפילו עד מוצאי שבת לא פטרו אותו אלא בטרדא כזו, שהיא טרדא דמצוה; אבל בטרדא שאינו של מצוה, כגון שטבעה ספינתו בים, אינו פטור, שיש לו לישב ולכוין.
גמ': "בשבתך בביתך", פרט לעוסק (בתורה) [במצוה], "ובלכתך בדרך", פרט לחתן — דמדקאמר "ובלכתך בדרך", משמע בהליכה דידך הוא דמחייבת, אבל בהליכה דמצוה פטירת, וזה כמו הליכת מצוה היא, כיון שטרוד לבו במחשבת מצוה. ומה שהוצרך לומר למעט חתן מ"ובלכתך בדרך", ולא מיעט אותו מטעם שהעוסק במצוה פטור ממצוה? משום דאי מהתם הוה אמינא שאינו פטור אלא בשעת מעשה בלבד, ולפיכך השמיענו שאפילו שלא בשעת מעשה, (דוקא) [אם] הוא טרוד טרדא דמצוה פטור.
מתני': רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו וכו' איני כשאר כל האדם איסטניס אני — פירש רבינו חננאל ז"ל: משום דהוה ליה סכנה, ולפיכך מותר. ואין זה נכון, אלא אפילו בלא סכנה, כיון שיש בו צער – מותר. וראיה לדבר, מדחזינן ביום הכיפורים שאסור בסיכה, ואפילו הכי אמרו (יומא עז ב), שאם יש לו חטטין בראשו – סך כדרכו ואינו חושש. הנה שאפילו בלא סכנה התירו לו לסוך, וכיון שביום הכיפורים – שהוא מן התורה – הקילו, כל שכן באבלות, שרוחץ אף על פי שאין שם סכנה, כיון שיש שם צער, כדאמרינן בנדרים: ערבוביתא דרישא דמתיא לידי עוירא, פירוש, מתוך האבק שנעשה בראש והמאכולת, מזיק לעיניים אם מתאחר לרחוץ.
גמ': מאי טעמא אנינות לילה1 דאורייתא ביום היא דכתיב ואחריתה כיום מר — אינו מביא הפסוק לראייה, אלא לסימנא בעלמא, שיום המיתה הוא יום המרירות, ובאותו היום הוא יום האנינות מן התורה, ורבנן הוא דגזרו בלילה. ורבני צרפת ז"ל פירשו, שאפילו האבילות של יום ראשון אינו מן התורה, אלא מדרבנן בלבד. ואף על פי שאמרו בפירוש בכמה מקומות דאנינות יום אחד2 הוא מן התורה, באבילות אינו אלא מדרבנן, שאין לשון אנינות ולשון אבילות אחד, שלשון אנינות נאמר בדברים ידועים שהוא אסור ביום ראשון מן התורה, שיום ראשון אסור לאכול מעשר שני, דכתיב: "לא אכלתי באוני ממנו" (דברים כו יד), וכן לעניין אכילת החטאת אסור ביום א', כדמשמע בזבחים בפרק טבול יום. אבל לא מצינו בשום מקום שיאמר שדין האבלות יהיה נוהג ביום ראשון מן התורה. והכי תנן בסנהדרין: ואין הקרובים מתאבלים עליו אלא אוננין, דמשמע ששתי לשונות הוי. ומאי דאמר: רבנן הוא דגזרו בלילה, לא מפני שהלילה בלבד דרבנן והיום הוא מן התורה, אלא כך רוצה לומר: שאף על פי שיום ראשון הוא מדרבנן, כיון שהוא כעין של תורה, שבאותו היום הוא אונן ואסור במקצת דברים, כדכתיבנא לעיל, החמירו בו גם כן ואסרו הרחיצה, ואף על פי שהוא אסטניס אסור; אבל בלילה, שלא אמרו כעין של תורה אלא משום גזירה, באסטניס לא גזרו רבנן. ומביאין ראיה, מדאמרינן בפרק קמא דכתובות גבי מי שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה, מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה, ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות. ואם איתא דאבילות יום ראשון מן התורה, היאך תדחה מצוה מן התורה מלפני המשתה? דלכל הפחות הוה לן למימר שנוהג יום א' תחלה. אלא ודאי מדלא הוי אלא מדרבנן, לא חששו. ועוד הביאו ראיה, מדאמרינן בבכורות גבי פדיון, כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל, דכתיב: "ופדויו מבן חדש תפדה" (במדבר יח טז). איבעיא לן: יום ל' כלפני שלושים או כלאחר ל'? ומסקנא דיום ל' כלאחר ל' לחומרא. ואמר עלה התם: ולעניין אבל אינו כן, אלא יום ל' כלפני ל', דהלכה כדברי המיקל באבל. ואם איתא דאבילות יום ראשון מהתורה, הוה ליה למימר דמספק יום ל' כלאחר ל' לחומרא ונוהג אבילות, דספיקא דאורייתא לחומרא.
ויש להקשות לפי זה הפסוק מהא דאמרינן בפרק אלו מגלחין: אבל אינו נוהג אבילות ברגל, דכתיב "ושמחת בחגך", אי אבילות דמעיקרא היא, אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד וכו'; דמשמע שהאבלות מן התורה, ולפי מאי דכתבינן לעיל דליכא מאן דאמר דהוי מן התורה, אלא אנינות בלחוד – קשיא, דהא אמרינן בהדיא לשון אבילות, ואפילו הכי קרי ליה עשה. ומתרצים, שאף על פי שאינו אלא מדרבנן – קרי ליה עשה, שכך מצינו הרבה מקומות בתלמוד שקורא עשה לדבר שאינו אסור אלא מדרבנן, כדאמרינן בזבחים דטבול יום אם נכנס במחנה לויה עובר בעשה, ובפירוש מוכיח במסכת סוטה שאין בו אלא איסורא דרבנן, ואפילו הכי קורא אותה עשה. זו היא שיטת רבני צרפת ז"ל.
אבל הגאונים והרי"ף ז"ל מפרשים דאבלות יום ראשון דאורייתא, וסבירא להו דליכא הפרש בין לשון אנינות
הגהות והערות
הערה 1: ד"ת מוחק זה.
הערה 2: צ"ל ראשון. ב"ח.
שלטי הגבורים
הערה א: ומה שנוהגין להטות הראש מעלה ומטה ולארבע רוחות העולם, אין בזה משום רמיזה. טור.
הערה ב: רב האי וגאונים סבירא להו דאסור לרחוץ בלילה הראשון אף אסטניס, וכן כל שבעת הימים. ולדברי התוספות וסמ"ג ואשר"י – מותר לרחוץ אף בלילה הראשון. ומיימוני הסכים לדעת רבנו. וכתב עוד רב האי: לאו כל האומר איסטניס אני שומעין לו; אבל ודאי אי מגליא מילתא דאית ביה האי מילתא, דאם אינו רוחץ בא לידי סכנה – רוחץ, דדמי לסכנה ורפואה, משום דאיסטניס כחולה גדול הוא ממדה זו, ולא כל מי שנוהג בשרו בנקיון איסטניס הוא, אלא מי שבא לידי סכנה אם אינו רוחץ, עד כאן.
כתב הרמב"ן: מה שכתב, "לא כל מי שאומר אסטניס אני ומתנהג בנקיות מתירין לו", יפה כיוון. אבל מה שכתב שאם אינו רוחץ בא לידי סכנה, לאו סכנה ממש, אלא מצטער הרבה ובא לידי מיחוש בכך.
ירושלמי: מקום שנהגו לרחוץ אחר המטה, מרחיצין. אמר רבי יוסי ברבי בון: מי שמתיר ברחיצה, עשה אותו כאכילה ושתיה. וכתב הרמב"ן: יראה מכאן שהיו נוהגים במקצת מקומות שהקרובים המברין האבל היו מרחיצין אותו קודם הבראה, לפי שעשו אותו כאכילה ושתיה שצריכה להם הרבה, מפני שצריכין להעביר מהם זוהמא, והיו מתירין זו הרחיצה ראשונה, ואחר כך היו נוהגין איסור ברחיצה כל שבעה. הלכך אי איכא דוכתא דוכתא דנהיגי ברחיצה זו, אין ממחין בידם. טור.