רוטנברג על משלי כד יג

הטקסט המקראי[עריכה]

אכל בני דבש, כי טוּבוֹ[1], נפת[1], מתוק על חכך; כן דֵעָה חכמה לנפשך, אם מצאת, ויש אחרית ותקותך לא תכרת.

[1] בס' משלי שבידנו צירוף האותיות לתיבות וניקודן הם: "טוֹב וְנֹפֶת" (*השמיט השינוי ב"דעה").

הטקסט הפשוט[עריכה]

אכל בני דבש, כי טוּבוֹ, נפת, מתוק על חכך; כן תכניס[2] דֵּעָה ב[3]חכמה לנפשך, אם מצאת, הואיל[4] ויש אחרית, ותקותך לא תכרת.

[2] לפי השמטת מיוחס

[3] לפי השמטת יחס

[4] לפי השמטת חיבור(ראה הע' 8 ליא13).

הפירוש[עריכה]

אכול, בני, דבש, כאשר הנופת שלו, ר"ל הנוזל שלו, מתוק הוא על חיכך; וכך גם תכניס בחוכמה לנפשך דיעה, אם מצאת כזאת, משום שיש אחרית טובה ותקוותך לא תבוטל. כלומר מחבר המשל אומר לקוראו, שאם הוא מצא חלת דבש ואינו יודע אם הדבש הזה טוב לאכילה – עליו לטעום ממנו; ואם הנופת, ר"ל הנוזל של אותה חלת דבש, יהא מתוק על חיכו, הוא יכול לאכול את כל הדבש הזה מבלי לחשוש, שמא יתר הדבש אינו טוב כמו אותה כמות קטנה שהוא טעם. והוא הדין בדיעה, ר"ל בדעת. אם הגיע קורא זה לְדַעַת, על סמך עובדה מסוימת עליו לנהוג בחוכמה ולהכניס דעת זו לתוך ליבו, מבלי לחשוש, שמא לא תהא אחרית של אותה עובדה טובה כראשיתה, ותקוותו כי תהא אחרית טובה לאותה עובדה תבוטל. אל לו לחשוש מכך, משום שיש אחרית טובה[5] לאותה עובדה ותקוותו לא תבוטל, ומשום כך עליו להכניס לתוך ליבו את הדעת, שהגיע אליה על יסוד ראשיתה של העובדה.

[5] רוב "אחרית" שבמקרא הוראתן: אחרית טובה