רבינו שמשון על פרה ה
<< · רבינו שמשון · על פרה · ה · >>
משנה א[עריכה]
לחטאת: להניח בו אפר חטאת או מי חטאת:
טובל ולן על הכבשן: מתחיל לשמרן בטהרה שלא יגע בהן עם הארץ מקודם שיצרפו בכבשן דהיא גמר מלאכתן לקבל טומאה כדתנן במס' כלים סוף פרק רביעי:
רבי יהודה אומר אף מן הבית הוא מביא וכשר: דמהימנינן ליה לעם הארץ אם אומר ששמרו על טהרת חטאת כדאמרינן בריש חומר בקודש (דף כב א) דעמי הארץ נאמנין על טהרת יין ושמן כל השנה שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו ושורף פרה אדומה לעצמו:
ובתרומה: אם מביא כלי חרס להניח בו תרומה פותח את הכבשן ונוטל ואף על גב שנגמר צירופן ולא שמרן דכיון דעדיין לא נפתח ומלא אבק על גביו לא חיישינן שמא נגע בו עם הארץ דלא החמירו לתרומה:
ר"ש אומר מסדר השני: אהיכא דפתח עם הארץ את הכבשן ונטל הימנו כלים קאי דאין נוטל מסדר הראשון שיד הכל ממשמשין בהן אבל מסדר השני שתחת הראשון שרי ורבי יוסי מחמיר ואסר אף בשני ושרי בסדר שלישי:
תניא בתוספתא (תוספתא פרה, ד) "שש מעלות לחטאת ממלאין ומקדשין מי חטאת בכל מקום. מזין מי חטאת ואפר חטאת בכל מקום עם הארץ שאמר טהרתי לחטאת מקבלין אותו. כלים הללו טהורים לחטאת מקבלין הימנו טבל להזות ולא הוזה אוכל בתרומתו לערב ראו בידיו מי חטאת ואפר חטאת עושין על גביו טהרות על גבי בגדיו ועל גבי סנדליו. עם הארץ שהביא כלים לחטאתו חבר לוקח הימנו לחטאתו ולתרומתו הביא לתרומתו אין חבר לוקח הימנו לחטאתו ולתרומתו הביא לחטאתו ולתרומתו של חטאת חבר לוקח הימנו לחטאתו ולתרומתו של תרומה אין חבר לוקח הימנו לחטאתו ולתרומתו חבר שאמר לעם הארץ הביא כלים לחטאתו חבר לוקח הימנו לחטאתו ולתרומתו הביא לתרומתו אין חבר לוקח הימנו לחטאתו ולתרומתו הביא לחטאתו ולתרומתו של חטאת חבר לוקח הימנו בין לו בין לאחר לחטאתו ולתרומתו ובלבד שלא יערים ואם הערים הרי אלו טמאים ושל תרומה אין חבר לוקח הימנו לחטאתו ולתרומתו עם הארץ שאמר כלים הללו לחטאתי ונמלכתי עליהם לתרומתי הואיל ונתייחדו ברשות עם הארץ שעה אחת הרי אלו טמאין המביא כלי חרס לחטאת טובל ולן על הכבשן לן עד שלא טבל ר' מטמא ר' יוסי בר ר' יהודה אומר לן ואח"כ טבל אם לא היה בחזקת המשתמר טמא. לתרומה פותח כבשן ונוטל מצאו פתוח או שנפתח אחד מהן ר"ש אומר מן הסדר השני ר' יוסי אומר מן הסדר השלישי ר"ש בר' יהודה אומר משום ר"ש ב"ש אומרים מן הסדר השלישי וב"ה אומרים מן הסדר השני זו משנה ראשונה רבותינו אמרו פותח ונועל ואינו נמנע והחבר בא אפילו לאחר שלשת ימים ונוטל. גילה חפאים ומצא אבק על גבי כלים הרי זה נוטל ניטל אחד מהן כולן ברשות עם הארץ ממקום ששם משקעין את הנאות בטיט הלבן והחבר עומד על שיקועו העמוד שהוא עומד עליו אינו טמא אלא אותו עמוד בלבד החבר עומד מלמעלה ועם הארץ עומד מלמטה שולה ונותן לו נאמן עם הארץ לומר לא טימאתי מפני שהוא בחזקת המשתמר." פי' ממלאין ומקדשין בכל מקום כדתנן בפירקין בכל הכלים מקדשין ואפילו תלוש ולבסוף חיברו כגון שוקת של אבן שהיה תלוש וחיברו וכן הזאה. מקבלים אותו שהכל נאמנין על החטאת. אוכל בתרומתו לערב דטבל לחטאת הוחזק לתרומה. ראו בידיו מי חטאת ואפר חטאת לא במקודשין דהנושא מי חטאת שיש בהן כדי הזייה טמא אלא אוחז בידיו המים בפני עצמן והאפר בפני עצמן שרוצה לקדש. עושין על גביו טהרות דמחזקינן ליה בטהור לו ולבגדיו וסנדליו: לוקח הימנו לחטאתו ולתרומתו דטהור לחמור טהור לקל. אין חבר לוקח הימנו לחטאתו ולתרומתו דאתרומה לא מהימן. הביא לחטאתו ולתרומתו ב' כלים הביא ואמר זה לחטאת וזה לתרומ' ואף על גב דמדרישא שמעינן דאחטאת מהימן אתרומ' לא מהימן סד"א כיון דהביאם יחד מגו דמהימן אחטאת מהימן נמי אתרומה דאגב של חטאת נזהר בשמירתו של תרומה אי נמי דלא תימא איפכא דמתוך שלא נזהר בשל תרומה משום דתרומה קילא ליה לא נזהר בשל חטאת. חבר שאמר לע"ה איצטריך לאשמועינן דלא תימא בהביא מעצמו סתם הוא דהימנוה חכמים כדפי' לעיל שלא יהא כל אחד ואחד הולך ושורף פרה אדומה לעצמו אבל לכתחלה לא סמכינן עליה למימר ליה להביא ועוד דבסתמא לא זהירי וכשאמר לו חבר להביא הוה ליה כמו פותח פיו לאלם וכי אמר לו עם הארץ דיש לו הוה אמינא דילמא שקורי קא משקר אלא א"כ אומר מעצמו. הביא לחטאתו ולתרומתו איצטריך למיתני משום דמוסיף על דבריו שהביא גם לתרומה ס"ד אמינא דאיערומי קא מערים ולא מהימן כלל. ובלבד שלא יערים שלא יאמר כן מפני שאין יכול למוכרה: ושש מעלות דחטאת. המעלה הראשונה טבל לחטאת אוכל בתרומה לערב. המעלה השניה ראו בידיו מי חטאת עושים על גביו טהרות אבל ראו בידיו תרומה לא: המעלה שלישית עם הארץ שהביא כלי לחטאת לוקח הימנו לחטאת ולתרומה. המעלה רביעית הביא לחטאת ולתרומה. המעלה החמישית חבר שאמר לעם הארץ. המעלה הששית הביא לחטאת ולתרומה של חטאת חבר לוקח הימנו בין לו בין לאחר הרי שש מעלות החטאת על התרומה: לן עד שלא טבל [רבי] מטמא ואפי' הניח שם שומר כשהלך לטבול. גילה חפאים מלשון (כלים פט"ז) חיפוי הכלים והמחפה בכלאי' (מכות כא ב) מכסה תרגום חופאה שדרך לכסות הכבשן וגילהו עם הארץ ומצא החבר אבק ע"ג הכלים. מקום ששם משקעין את הנאות בטיט הלבן יש מקום בכבשן ששם משקעים אותן והחבר עומד על שיקועו ושומר אותו שלא יגע בהם עם הארץ לפי שרוצה לקנות מהן ואינו חושש באחרות והקדירות מסודרות שם זו על זו עשויות כמין עמוד כי ההיא דתניא בתוספתא דאהלות (פ"י) עמוד של קדירות העומד בתוך הבית. וכשבא עם הארץ ליטול מן המשוקעות ליתן לחבר הבא לקנות ממנו עומד על עמוד אחד של קדירות ואותו עמוד לבדו שהוא עומד עליו טמא. שולה ונותן לו אין עם הארץ נוטלם בידו שלא יטמאם אלא על ידי דבר אחר שאין מקבל טומאה נוטלם ונותנם לחבר ולהכי נקט שולה ולא נקט נוטל מלשון (שבת קז ב) השולה דגים מן הים:
משנה ב[עריכה]
המטביל כלים לחטאת: כגון כלי שטף למלאות בו מים ולקדשן באפר:
במים שאינן ראויין לקדש: שהטבילו במי מקוה שאינן מים חיים:
צריך לנגב: פן יתערבו שאינם ראויין בראויין אבל אם הטבילו במים חיים הראויין לקדש אין צריך לנגב:
ואם לאסוף לתוכו מים מקודשין: שהטבילו להכניס לתוכו שכבר נתקדשו באפר אפילו הטבילו במים חיים צריך לנגב שלא יתערבו שאינן מקודשין במקודשין ותנן לקמן (פ"ט מ"א) צלוחית של חטאת שנפל לתוכה מים פסולה:
משנה ג[עריכה]
קרויה: דלעת חקוקה שניטל בני מעיה:
שהטבילוה: מעלה בעלמא לחטאת ולא משום טומאה דחדשה היא ולא נטמאה מעולם:
במים שאין ראויין לקדש מקדשים בה: לאחר שנגבה ולא חיישינן שמא בלעה מים שאין ראויין לקדש ותחזור ותפלוט:
נטמאת אין מקדשין בה: אף על פי שחזר והטבילה דחיישינן שמא תפלוט משקין טמאין הבלועים בה דקא סברי רבנן דמחמרינן במים טמאים יותר מבמים שאין ראויין לקדש ור' יהושע משוה מידותיו דאי חיישת הכא והכא תיחוש ואי לא חיישת הכא והכא לא תיחוש:
בין כך ובין כך: בין בתחלה כשהטבילה במים שאין ראויין לקדש וניגבה בין בסוף כשנטמאת והטבילה אפילו בראויין לקדש וניגבה. לא יוסיף לתוכה מים מקודשין דחיישינן שמא תפליט:
תניא בתוספתא (תוספתא פרה, ה) "מילא דלי לשתות וחישב עליו עד שלא הגיע למים יערה וצריך לנגב ואם משהגיע למים חישב עליו יערה ואין צריך לנגב רשב"ג אומר אף צריך לערות שלשל דלי למלאת ונפסק החבל מידו אם עד שלא הגיע למים חישב עליו מערה וצריך לנגב עודהו במים וחישב עליו מערה ואין צריך לנגב רבן שמעון בן גמליאל אומר (אף) אין צריך לערות." פי' מילא דלי לשתות וחישב עליו עד שלא הגיע למים כולה חדא מילתא היא שחישב על מילוי זה לשתות עד שלא הגיע למים אבל תחלה היה רוצה למלאת לחטאת ונמלך לשתות. עד שלא הגיע למים יערה וצריך לנגב דכיון דנמלך עד שלא הגיע למים (למים) איפסלו להו: ואם משהגיע למים חישב לשתות לא פסלה מחשבה אלא דמחמרי רבגן לערות גזירה אטו מחשבה דקודם שהגיע ולענין לנגב לא גזרו ור"ש בן גמליאל לא גזר כלל ואפילו לערות א"צ: שלשל דלי למלאת לחטאת ונפסק החבל עד שלא הגיע דלי למים פסול מילוי זה דלא הוי מכח אדם אבל משהגיע למים נפסק הוי מילוי מכח אדם וכשר וטעמייהו בסיפא כמו ברישא דפליגי אי גזרינן משהגיע אטו לא הגיע.
משנה ד[עריכה]
שפופרת: של קנה:
שחתכה לחטאת: אפילו חתכה חבר:
ר' אליעזר אומר יטביל מיד: ואיכא היכרא לצדוקים כדמפרש בפרק חומר בקודש (דף כג א) משום דכלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקדש משום צינורא דעם הארץ דדילמא בשעת חתיכה עדיין לחה היא ואף על גב דטבילה אין הערב שמש לא מ"מ איכא היכרא משום דלגבי חטאת עשאוה כטמא מת בשביעי שלו ומטמא אדם וכלים דחותכה (והטבילה) טעונה טבילה ואם איתא דפרה היתה צריכה הערב שמש גם זו היתה צריכה:
ורבי יהושע אומר יטמא: ויטביל דבענין אחר ליכא היכרא כיון דכלים הנגמרים בטהרה לא בעי הערב שמש לקדש:
הכל כשירים לקדש: כל הטהורים כשרים להשליך האפר ע"ג המים ואפילו אשה:
רבי יהודה מכשיר בקטן ופוסל באשה: ביבמות בפרק הערל (דף עב ב) מפרש טעמייהו מקראי דכתיב ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ובתר אסיפת אפרה כתיבא הך עבודה דקידוש ואין עבודה מפסקת בינתים ת"ק סבר הנך דפסולין באסיפה פסולין בקידוש ואמרינן בפרק טרף בקלפי (דף מג א) ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח איש להכשיר את הזר טהור ואפילו אשה והניח מי שיש בו דעת להניח יצא חרש שוטה וקטן שאין בהן דעת להניח ואהני קאי ולקחו דבתריה ובקונטרס לא כוון יפה בפ' הערל (שם) ואגב ריהטיה לא דק ור' יהודה סבר א"כ דההיא דאסיפה נקט לגבי קידוש ליכתוב ולקח לטמא כי היכי דכתיב באסיפה לשון יחיד ומאי ולקחו דאפילו הנך דפסולין התם כגון קטן כשרים הכא אבל אשה לא דכתיב ונתן לא ונתנה:
תניא בתוספתא (תוספתא פרה, ה) "שפופרת שחתכה לחטאת רבי אליעזר אומר יטמא ואין צריך להטביל ר' יהושע אומר יטמא ויטביל כנס לתוכה מי חטאת ואפר חטאת עד שלא יטבילנה טמאין ר"ש מטהר ומעשה באחד שחתך שפופרת בבית שערים והיה ר"ש מטהר וחכמים מטמאין הכל כשרין לקדש חוץ מחרש שוטה וקטן ור' יהודה מכשיר בקטן רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר חרש שוטה וקטן שקדשן ואחרים רואין אותן קידושן כשר טומטום קידושו פסול מפני שהוא ספק ערל והערל פסול מלקדש אנדרוגינוס קידושו כשר ורבי יהודה פוסל מפני שהוא ספק אשה ואשה פסולה מלקדש." פירוש יטמא ואין צריך להטביל גירסא משובשת היא זו אלא הכי תניא יטביל ואין צריך לטמא כדתנן יטביל מיד:
משנה ה[עריכה]
בכל הכלים מקדשין: בין של עץ בין של עצם בין של זכוכית:
ואפילו בכלי גללים: דלא חשיבי כלי לענין טומאה לא מד"ת ולא מדברי סופרים:
ולא בשולי המחץ: אם חזר ותקנן ממלאין בהן ומקדשין בהן כדתניא בתוספתא (ב"ק פ"ז) דכלים:
שאין מצילין מיד כלי חרס: כלומר ואין מצילין לענין תוך תוכו אלא כלים ודכוותה תנן בפ"ב דכתובות (דף כז א) שכתוב ברוב ספרים שאין אדם נאמן על עצמו ופירושו כמו ואין אדם נאמן על עצמו וכה"ג בפרק קמא דביצה (דף ב א) דתנן שאפר הכירה מוכן הוא ואמר רבא (שם דף ח א) בגמ' הכי קאמר ואפר הכירה מוכן הוא:
תניא בתוספתא (תוספתא פרה, ה) "שולי כלי עץ כלי עצם כלי זכוכית אין מקדשין בהם מגופה שהתקינה לכלי כשרה לקדש בה:"
משנה ו[עריכה]
ביצת היוצרים: כמו ביצים של יוצר דפרק איזהו נשך (דף עד ב) פירש בערוך כל כלי שמתחילין עושי כלי חרס לעשותו עושין תחלה החומר עגול צורת ביצה ויש בו בית קיבול כשרה לקדש בו מי חטאת:
רבי יוסי פוסל: דלא חשיב ליה כלי:
וחכמים פוסלין: בביצת הנעמית קתני בתוספתא (פ"ה) דכשירה לקדש בה והיא בת היענה דמתרגמינן (ויקרא יא, טז) בת נעמיתא:
משנה ז[עריכה]
השוקת שבסלע: שוקת היא אבן חלולה שעל שפת המעיין והמים נכנסין לה דרך חור שבדופנה ומשקין בה בהמות והכא מיירי בסלע מחובר שחקקו אין נחשב כלי הואיל ולא היה עליו שם כלי בתלוש ואפילו היה תלוש אלא שקבעו ולבסוף חקקו כדאמר בפרק המוכר את הבית (דף סה ב) גבי צינור:
ואינה צריכה צמיד פתיל: דאי יש בה טפח על טפח על רום טפח ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בבית מה שבתוכה טהור כמו ביב שהוא קמור בפרק שלישי דאהלות ואפילו יש ביציאתו פותח טפח אלא שמכוסה בנסר מציל ולא בעי צמיד פתיל כיון דלאו כלי הוא כדתנן גבי בור ודות בפ"ה דאהלות (מ"ו):
מפני שאינם עגולים כלי: כלומר שאין כלי מסבב את המים דנקב של מטה מבטלו מתורת כלי ואפילו תלוש דסתימה של סמרטוט לא משויא ליה כלי אבל כשהנקב מן הצד יש תורת כלי עליו ומקדשין מים שבתוכה שהכלי מסבבם והיינו עגולים כלי:
תניא בתוספתא (תוספתא פרה, ה) "בין החוקק באמת המים בין בית קבלה אף על פי שתלשוה מים וחברוה אין ממלאין בה ואין מקדשין בה ואין מזין הימנה ואינה צריכה צמיד פתיל תלשה וחיברה וחישב עליה אחר תלישה ממלאין בה ומקדשין בה ומזין הימנה וצריכה צמיד פתיל ופוסלת המקוה. מעיין היורד למכתשת ומבקש לקדש בה מפסיק ומנגב וחוזר וממשיך אמת המים ומקדש." פי' בין החוקק אמת המים כגון גומא שבסלע בין שחקקוה מים כדכתיב (איוב יד, יט) אבנים שחקו מים: בין בית קבלה. שחקקה אדם לשם קבלה אף על פי שאחר שנחקקה תלשוה מים וחזרו וחברוה כגון דלא חישב עליה לשם כלי אין תורת כלי עליה והרי היא כלא נתלשה: ואין צריכה צמיד פתיל דלא בעינן צמיד פתיל אלא לכלי וכיון דלאו כלי היא הרי היא כביב שהוא קמור תחת הבית דתנן בפרק שלישי דאהלות (מ"ז) דאם יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בבית מה שבתוכו טהור אבל אם משנתלשה חישב עליה יש עליה תורת כלי. מפסיק ומנגב דבעינן מילוי מכח אדם לכך מפסיק המעיין ומנגב המכתשת וממשיך אחרי כן דהוי מכח אדם. עשה לה עטרה של טיט אתלושה קאי שעשה לה מוסף של טיט. והלכו המים לשם פסולין דאין המושב נחשב כלי אלא אם כן היה בריא שאם ינטל השוקת לא יפרד הימנה:
תניא בתוספתא (תוספתא פרה, ה) "ר' יהודה אומר משום ר"א עשה לה עטרה של טיט כדי שילכו מים לשם בין שניטלת עמה בין שאינה ניטלת עמה כשרה. השוקת של טיט אם ניטלת עמה כשרה ואם לאו פסולה:" פי' כדי שילכו מים לשם עטרה זו לא לקבל המים אלא להמשיך המים לשוקת שלא יתפשטו על פני הארץ וילכו לשוקת ובאותה עטרה לא חיישינן בניטלת ולא שיהא לה תורת כלי דאינו מקדש בה אלא שיבאו מכח אדם והיינו מכח אדם שעל ידי עטרה באים לשוקת. השוקת של טיט אבן שאין בה חקק אלא עשה עליה עטרה של טיט ונעשית שוקת. אם ניטלת עמה כשרה כדתנן:
משנה ח[עריכה]
או שהיו מים צפין על גביהן: כגון שכותל האמצעי שמפסיק בין שתי השקתות נמוך משאר הכותלים כקליפת השום דכשנתמלאו שתיהן עד ראש המחיצות החיצונות מים צפין על פני האמצעית כקליפת השום:
משנה ט[עריכה]
המים שביניהן: שבין שתי עריבות ושבין סדק של שוקת אבל שאר המים מקודשים אלא דאותן שבסדק לא נכנס הקידוש בהן ובתוספתא (ספ"ה) קתני שהמים שבסדק אינן אגודי' בכלי אבל כשעשאן בסיד ויכולות להנטל נחשבין המים שביניהם כצרורין בתוכן ולישנא דתוספ' משמע דכל המים אינן מקודשין כלל ולא יתכן דאם כן הוה ליה למיתני פסולין וצריך לדחוק בלשון התוספתא לפי הענין שפירשתי:
גפסים: מין סיד:
תניא בתוספתא (שם) "שתי אבנים שהקיפן זו לזו ועשאן שוקת וכן שתי עריבות וכן השוקת שנחלקה אמר רבי יוסי בזו ההלכה קפצתי לפני רבי עקיבא אמרתי לפניו שתיהן אינן מקודשות שהמים שבסדק אינן אגודים בכלי":