ר"ן על הרי"ף/חולין/פרק ב

דף ה עמוד ב

השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה וכו׳ בגמ׳ מפרש מאי טעמא סגי ליה לעוף בחד ובבהמה בעינן שנים:

ורובו של אחד של כל אחד ואחד:

ובגמ׳ פריך שנים בבהמה מאי לשון דיעבד שייך ביה אלא כמה ישחוט וילך ומשני אי בעית אימא אאחד בעוף כלומר דלכתחלה אצרכוה רבנן תרוייהו:

ואי בעית אימא ארובו של אחד כמוהו כלומר דלכתחלה אצרכוה רבנן סימנין שלמים והני

דף ו עמוד א

לישני תרוייהו איתנהו בין בעוף בין בבהמה דלכתחלה שנים שלמים בעינן ולאו משום [כדי שיצא כל הדם] דבקדשים בלחוד הוא דאמרינן דלדם הוא צריך אלא משום שמא יפחות מן השיעור ומדרבנן בעלמא הוא דאיל ומדאורייתא בכל מקום רובו ככולו ולא שאני לן בין בתחלה לדיעבד והראב״ד ז״ל וה״ר משולם הכהן ז״ל החמירו ואמרו שאם לא שחט כל הסימנין צריך לחתכן בשעה שהדם חם כדאמרינן לקמן בוורידין אם לא עשה כן אפי׳ בעוף צריך חתיכת אבר אבר והביאו ראיה [מדאמרי׳ בגמ׳] אבל קדשים דלדם הוא צריך אימא לא תיסגי ליה ברובא ועד דאיכא כולה קא משמע לן דאלמא ברוב סימנין אין הדם יוצא יפה זו היא ראייתם ואינה מכרעת:

ר״י אומר עד שישחוט את הורידין חוטי הצואר שמקלחין את הדם ואמרי׳ בגמ׳ דלא אמר רבי יהודה הכי אלא בעוף ומסתברא דלרבי יהודה חתיכת ורידין בשעת שחיטה מעכהבת אפי׳ בדיעבד דהא מתניתין בדיעבד קתני כדכתיבנא ור״י עלה קאי לומר דאפי׳ בדיעבד חתיכת ורידין מעכבת והכי נמי מוכח בגמ׳ דתניא שחט שני חצאי סימנין בעוף פסולה ואין צריך לומר בבהמה ר״י אומר בעוף עד שישחוט את הושט ואת הורידין והא הכא אפסולה קאי וקאמר עד שישחוט את הורידין ועוד דודאי כי קתני שחיטת ושט וורידין דיעבד היא דאילו לכתחלה אפי׳ בעוף שני סימנין בעינן וכדכתיבנא אלא ודאי אדיעבד קאי ואפילו הכי קאמר עד שישחוט את הורידין ובתוספתא תניא בהדיא ר״י פוסל עד שישחוט את הושט ואת הורידין ובגמ׳ דילן היינו טעמא דלא תני פוסל בהדיא משום דכיון דבחתוך אבר אבר סגי וכדאיתא לקמן לאו פיסול גמור הוא מיהו עיכובא הוא שאם צלאו כולו נאסר אלא אם כן חתכו אבר אבר וקי״ל בורידין כרבי יודא דסוגיין דבחתוך אבר אבר סגי וכדאיתא לקמן לאו פיסול גמור הוא מיהו עיכובא הוא שאם צלאו כולו נאסר אלא אם כן חתכו אבר אבר וקיי״ל בורידין כר״י דסוגיין כוותיה ואמרי׳ בפ״ק דברכות הזהרו בורידין כר״י מיהו דוקא בעוף אבל בבהמה כיון דמנחתא אבר אבר לא צריך וכדאיתא בגמרא:

חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה משום בהמה נקטה לאשמעינן דאחד וחצי לא מהני כרוב כל אחד ואחד:

רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשרה בגמרא פרכינן הא תנא לי רישא ורובו של אחד כמוהו ומתרצינן דחדא בחולין וחדא בקדשים וצריכי:

גמרא יש נוסחי הלכות שכתוב בהן גבי ורובו של אחד כמוהו ודוקא רוב הנראה לעינים והכי איתא בגמ׳ ואין פירושו דבעינן רוב גדול שיהא נראה למרחוק כענין שאמרו בברכות גבי שבעהב שאכלו דגן דרובא דמינכר בעינן דליתא אלא כי איתמר הכא בגמ׳ היינו לאפוקי ממאן דאמר דמחצה על מחצה כרוב והאי רוב אינו נראה לעינים אלא שאנו דנין אותו כאילו הוא רוב ומשום הכי כי מסקינן דמחצה על מחצה אינו כרוב אמרי׳ רוב הנראה עלינים כלומר דבעינן רוב מור הנראה לעין ותדע לך דהכי הוא דבגמ׳ נמי אמרי׳ דבטרפה בעי רוב הנראה לעין ואין ספק שכל שהוא יותר ממחצה בין בקנה פגום בין בחוט השדרה טפרה ותניא נמי בתורת כהנים ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור אצ״ל בין חמור לפרה והלא כבר מפורשים הם אלא בין שנשחט רובו של סימן לנשחט חציו וכמה בין חציו לרובו כמלא חוט השערה:

תני בר קפרא וכו׳ לחייבו בשני סימנין בבהמה דנפקא לן מקראי בגמרא:

אי אפשר שכבר הוקש לדגים דלאו בני שחיטה נינהו כלל כדמפקינן בגמ׳ משום דכתיבא אסיפה דידהו במקום שחיטה דאחריני כדכתיב הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם ומדשני קרא בדיבוריה וכתיב בהו אסיפה שמע מינה דוקא הוא:

מלמד שנצטוה משה לאו מקראי יליף אלא הכי קאמר מלמד שנצטווה משה על הלכות שחיטה ואלו הן הלכות שחיטה רוב אחד בעוף וכו׳ ובתוספות כתבו דדורש בגימטריא דכאשר אל״ף אחד בעוף שי״ן שנים בבהמה רי״ש רובו של אחד כמוהו וראתי תיבות למפרע רובו של אחד כמוהו הוי כאשר:

ושט ולא קונה ומאי אחד מיוחד שבסימנין דהיינו ושט שחיות הבהמה תלוי בו יותר דהא בנקב משהו מטרפא ואילו קנה עד דמפסיק רובא:

ההוא בר אוזא וכו׳ ממסמס מלוכלך:

קועיה צוארו שנקרע צוארו וציך לבדוק בסימנין שמא נפסק הקנה או ניקב הושט ומשום ספק דרוסה לא בעי למיבדקיה דתלינן בכלבא או בקניא כדאמרינן לקמן בפרק אלו טריפות ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא:

והדר ניבדקיה למעלה מבית השחיטה ולמטה:

אין לו בדיקה מבחוץ לפי שהוא טרפה בנקב משהו ואינו ניכר בחוץ לפי שקרום החיצון אדום וטיפת דם נכנסת בנקב ואינו ניכר אבל קרום הפנימי לבן וטיפת דם ניכרת בו:

ניבדקיה לקנה שהקנה נבדק מבחוץ שאינו נטרף אלא ברוב:

והדר נשחטיה לקנה והשחיטה כשרה בסימן אחד ואחר כך יטול הוושט כולו ומהפכו ויבדק:

חכים יוסף ברי בטרפות כרבי יוחנן דאמרי׳ בפ׳ גיד הנשה דשדר ליה שמואל תריסר גמלי ספיקי טריפתא למבדקינהו בגוייהו ל״א כרבי יוחנן בכל מילי:

ומקשו הכא מאי פרכינן מדרבה דאמר הושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים דהא רבה כי אמר הכי לענין ספק דרוסה קאמר וכדאמרינן עליה לקמן בפרק אלו טריפות למאי נפקא מינה לספק דרוסה וה״ט משום שעור החיצון של ושט אדום וזהרא דדרוסה נמי אדום אבל בנקב ודאי יש לו בדיקה אפי׳ מבחוץ דאי לא לא הוה לן למימר לקמן דנפקא מינה לספק דרוסה דלנקב נמי נפקא מינה והכא ודאי לא משום ספק דרוסה חיישינן וכדכתיבנא לעיל ויש לומר דאין הכי נמי דושט יש לו בדיקה בנקב אפילו מבחוץ והכא שאני דמאחר שצוארו מלא דם חוששין שמא כסה הדם את הנקב ונקרש בתוכו שאינו יוצא על ידי הדחה ואי אפשר להכירו מבחוץ כלל אי נמי כי אמרי׳ לקמן למאי נ״מ לספק דרוסה היינו לאפוקי ספק נקב שהוא במקום ידוע דיש לו בדיקה אפי׳ מבחוץ אבל כל שאינו במקום ידוע הוא הדין נמי דאפי׳ נקב אין לו בדיקה מבחוץ אבל אחרים אומרים דכי אמרי׳ לקמן עלה דרבה נפקא מינה לספק דרוסה הוא הדין דנפקא מינה לספק נקב אלא דנקט דרוסה לרבותא וכמו שאכתוב עלה דההוא בס״ד:

תנו רבנן שחט את הושט פירוש בעוף שהכשרו בסימן אחד ואמרינן בגמרא דלהכי נקט שחיטה בושט והשמטה בגרגרת משום שגרגרת עבידא לאשתמוטי:

שמוטה ושחוטה לקמן איתא בגמרא בפ׳ אלו טריפות ורב הוא דאמר לה וה״פ נמצאת הגרגרת שמוטה ושחוטה ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמטה:

כשירה שאם נשמטה תחלה יורדת היתה למטה ושוב אינה נשחטת:

רבי יוחנן (אמר) [לא סמיך אהא אלא] יביא בהמה אחרת וישחוט אותה ויקיף אם דומין החתכין זה לזה לפי שאין חתך הסימן השמוט [הולך ביושר כשל מחובר שהחותך דבר השמוט על ידי שנשמט לכאן ולכאן אין החתוך ישר]:

רב נחמן אמר לא אמרן אלא שלא תפס בסימנין איכא מ״ד דר״נ אדרבי יוחנן קאי וא״כ אפי׳ בשלא תפס בסימנין צריכא הקפה לרבי יוחנן וקי״ל כוותיה לגבי רב וכן דעת בעל הלכות והרמב״ן ז״ל אבל אחרים אומרים דרב נחמן אדרב קאי וכל שלא תפס כשרה אפי׳ בלא הקפה אבל תפס פסולה לעולם והוו להו רב ור״נ רבים לגבי רבי יוחנן והלכתא כותייהו:

לכבשינהו לכרעיה בארעא ידחוק רגליו בארץ:

אי נמי נדלינהו יגביהם:

דילמא מקהה הוא לטופריה בארעא שמא ינעוץ צפרניו בקרקע:

דף ו עמוד ב

הואיל וצולהו כולו כאחד לפיכך צריך להוציא כל דמו:

מנקבן בקוץ בשעת שחיטה שאין צריך לשחטן בסכין שאינן משיעור שחיטה ולא הוזכרו אלא להותיא מהן דם וכתב הראב״ד ז״ל דמדנקט צולהו כולו ולא נקט מבשלו משמע דשחיטת ורידין לא סגי אלא בצלי משום דנורא מיש[א]ב שאיב ליה לדמא ולא בעינן חתיכת שאר חוטין כדאמרינן לקמן בפרק הזרוע אמר רב הונא חוטין שבלחי אסורין וכל כהן שאינו יודע ליטלן אין נותנין לו מתנות ולא היא אי בטוויא מידב דייב אי בקדרה איידי דחתך להו ומלח להו מידב דייבי הילכך לצלי הוא דסגי בשחיטת ורידין אבל לקדרה דבעינן חתיכת חוין אפילו שחט את הורידין צריך לחתוך את העוף אבר אבר ולחתוך גם כן כל החוטין שבגוף ולמלוח במקום חתך ובבהמה נמי דאמרינן דבניתוח אבר אבר סגי ולא סעי למחתך חויין גופייהו היינו לצלי אבל לקדרה לא סגי עד דחתיך להו לכלהו חוטין והביא ראיה לדבריו מדאמרינן בפרק גיד הנשה חמשא חוטי הוו תלתא משום תרבא ותרי משום דמא וקאמר דהתם ודאי בשנחתכו ורידין היא דאי לא נחתכו כלל מאי שנו הני דנקט אלא ודאי דההיא לקדרה קאמר דאפילו בשנחתכו וורידין בעוף אי נמי בבהמה שנחתך אבר אבר לא סגי אלא בחתיכת החוטין והא דנקט הני תרי לאו לאפוקי שאר חוטין שבגוף אלא רבותא קא משמע לן דאף על גב דהני סמיכי לורידין אין יוצאין מידי דמן להתירן לקדרה וכל שכן שאר החוטין שהן רחוקין מן הורידין זהו דעת הראב״ד ז״ל באיסור משהו שלו ולא נהירא מדאמרינן תרי משום דמא משמע דתו ליכא דומיא דתלתא משום תרבא דליכא טפי ועוד שלדבריו אי אפשר לבשל עוףש לם וכבר פשט המנהג בהפך ומנהגן של ישראל תורה היא אלא ודאי כל ששחט את הורידין בין עוף בין בהמה מותר לבשלו שלם כמות שהוא דאף על גב דאמרי׳ לא אמר ר״י אלא בעוף היינו לומר דבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך אבל אין הכי נמי שאם רצה לנוג בה כעוף הכשרה כעוף וההיא דגיד הנשה בשנשחטו ורידין ודאי הוא ודוקא הני תרי הוא דבעו חתיכה משום דקים להו לרבנן שהוא כנוס בתוכן אינו נשפך דרך הורידין אבל בשאר החוטין כולן לפי שהן מתמצין דרך הורידין אין צריכין חתיכה והאי דנקט הכא צולהו אורחא דמלתא קתני והוא הדין לקדירה ובלבד שיחתוך דידא ודלועא אי נמי קא משמע לן דאפי׳ לצלי כל שלא שחט את הורידין אסור ולא אמרינן דשאיב ליה נורא ואף על גב דגבי בישרא דאסמיק וכן ביעי וכן מיזריקי איפליגו לקמן בפרק גיד הנשה אי מצמת צמית ליה נורא אי מידב דייב ומסקינן דמידב דייב היינו כשהורידין עצמן מונחין על פני האש אבל חוטין אלו שבתוך הגוף אין רואין פני האש ולפיכך אין כח באש להוציאן מידי דמן ולענין הלכה קי״ל כר״י דהכי אמרי׳ בפ״ק דברכות והזהרו בורידין כר״י וכבר כתבנו במשנתנו דר״י אפי׳ דיעבד מצריך חתיכת ורידין כלומר שאם לא חתך את הורידין צריך שינתח אבר אבר ונמצינו למדין שבהמה או עוף שנשחוט ורידיו צולה אותן והן שלימין בלא חתיכת חוטין כלל דלצלי לא בעינן חתיכת חוטין כדמוכח ההיא דפרק הזרוע [ולקדרה חתיכת חויין דידא ודלועא נמי בעי ודאשארא לא בעי] לא שחט את הורידין צריך לנתח אבר אבר עבר וצלאן בלא חתיכת אבר אבר צריך לחטט אחר כל החוטין בכל מקוםש הן אבל הבשר עצמו אינו נאסר דדם משרק שריק ואינו מפעפע בצלי ולפיכך אינו אוסר אלא כדי קליפה זהו דינו של צלי אבל לקדרה אע״פ ששחט את הורידין או שחתך אבר אבר צריך לחתוך שביד ושבלחי ואין חתיכת הורידין מועלת להם לפי שאין נשפכין דרך שם וכמו שכתבתי ויש מי שאומר שלא נאמרה חתיכת שני החוטין אלו אלא בבהמה אבל בעוף אינו צריך שחוטי העוף רכין הן ודמן יוצא על ידי מליחה ונראה שאין כן דעת ר״ח ז״ל עבר ובשלן שלמים בלא חתיכת ורידין אם יש בקדרה כדי לבטל הדם שבכל החוטין שרי ואי לא אסור ובין כך ובין כך צריך לחטט אחר הוטין ולהוציאן שהן עצמן אסורין לפי שאין יוצאין מידי דמן והיכא שנסתפק לו אם נשחוט ורידיו אם לאו בעוף צולהו ומשבלו כולו כאחד שהואיל והוא צריך לשחטן חזקה נשחטו אבל בבהמה שאין צריך לשחוט את הורידין לפי שדרכה לנתחה אבר אבר אסור לצלותה או לבשלה שלימה עד שיודע לו שנשחטו:

מתני׳ השוחט שני ראשים כאחד שחיטתון כשרה הא דמשמע ממתני׳ דשוחט שני ראשים דוקא דיעבד אבל לכתחלה לא מוקמינן לה בגמרא בקדשים אבל בחולין אפי׳ לכתחלה:

שנים אוחזין בסכין ושוחטין כל אחד אוחז בסכין שלו ושוחט והכי מסקנא בגמרא:

אפי׳ אחד מלמעלה ואחד מלמטה אע״פ שאין השחיטה במקום אחד כיון שבין שניהם שוחטין רוב סימנין שחיטתן כשרה:

גמ׳ השוחט בשנים ושלשה מקומות שחיטתו כשרה כתב רש״י ז״ל שחתך כאן מעט וחזר והתחיל לשחוט למעלה או למטה ואין לשון זה ברור שאם חתך מיעוט סימנין למעלה ומיעוט למטה היכי מצטרפי והא ליכא רוב חללו של סימן ולא רוב היקפו אלא הנכון ששחט בשנים ושלשה מקומות בהיקפו של סימן בין שאותן שחיטות הן זו כנגד זו בין שאחת למעלה ואחת למטה כיון שכולן בהיקפו של סימן ואילו תצפרם במקום אחד יהיה בהן רוב בהיקפו של סימן כשר וכן כתב רב אחא משבחא בשאלתות בפרשה בהעלותך והיכא דשחט מקצת סימנים בחדא דוכתא ואידחי ידיה בדוכתא אחריתא ושחיט הנך סימנין באידך גיסא בין זה כנגד זה בין זה שלא כנגד זה כשר עד כאן וכן נמי שחט הושט כלפי הראש והקנה כלפי הגוף כשר והכי מוכח בברייתא בגמ׳ ושמואל פליג עליה דרב משום דס״ל דבעינן שחיטה מפורעת כלומר מגולה וניכרת דהיינו במקום אחד והלכתא כרב וכו׳:

לימדתנו רבינו בלקיחה זו: משנתו בשני סכינין ושני בני אדם דלא תימא כי תנן שנים אוחזין בסכין ושוחטין היינו דוקא בסכין אחד ומאי אפי׳ אחד מלמעלה ואחד מלמטה אף על פי שהן שוחטין באלכסון ומכל מקום השחיטה כולה מחוברת דליתא אלא מלקיחה זו אנו למדין דאפי׳ בשני סכינין ושני בני אדם מכשר במתניתין וכן שחיטה העשויה כמסרק כגון זו וכשנשחט רוב חללו של סימן:

ושחיטה העשויה כקולמוס באלכסון:

החליד הסכין בין סימן לסימן כגון שהחליד הסכין בין קנה לושט ושחט את הושט ואחר כך הוציא את הסכין ושחט את הקנה כדרכו מלמעלה למטה:

תחת השני ששחט כבר הראשון הני מילי מלמטה למעלה דכיון דתחת השני החליד לא אפשר אלא מלמטה למעלה קא משמע לן רב דאפילו מלמעלה למטה שחיטתו פסולה ומתניתין דנקט מלמטה למעלה לרבותא נקטה שאף על פי שכבר נשחט הראשון בהכשר שחיטתו פסולה ונקט נמי אורחא דמילתא דכששחט סימן ראשון בהבאה כשחזר לעשות הולכה נתחב ראש הסכין בין סימן שני לצואר:

תחת העור איני יודע דאף על גב דעור לאו בכלל שחיטה הוא אפשר כשהחליד הסכין מתחתיו ושחט את הסימנין חלדה מיקריא וכן מטלית הכרוכה לה סביבות צוארה:

וכן תחת צמר מסובך ואף על פי שאינה מגופה של בהמה ומיהו אמרי רבוותא ז״ל דדוקא כשכרוך על צואר הבהמה אבל מטלית וצמר דעלמא לא:

גרסינן בגמרא בעי רב פפא החליד במיעוט סימנין מהו תיקו פירש רש״י החליד במיעוט סימנין לאחר ששחט רובן בה כשר מהו מי אמרי׳ הא אישתחיט שפיר בורב סימנין או דילמא חדא שחיטה היא והא איתה בה חלדה וסלקא ביקו ולחומרא וכן פירש רש״י ז״ל בעיא דשהה במיעוט סימנין דאמרי׳ בסמוך וכתב ז״ל דלענין הגרמה נמי כך היא דהגרמה פוסלת אפי׳ במיעוט בתרא דסימנין הלכך אפי׳ שחט שני שלישים והגרים שליש מחמרינן ומטרפינן אלו דברי רש״י זכרונו לברכה ולפי פירושו היו לו לרב אלפסי ז״ל להביא בהלכות אלא שאין דברי רש״י ז״ל מחוורין דמאחר ששחט סימנין למה יפסלו במעוט אחרון והלא אם רצה לעקרן ביד הרשות בידו ועוד דמה שכתב גם כן דהגרמה פוסלת בהן ליתא דהא אמרי׳ בפ״ק דשחט שני שלישים והגרים שליש כשרה לכ״ע וליכא מאן דפליג בה אלא רבנן דלית להו בשחיטה רובו ככולו אבל לדידן דקיי״ל כסתם מתני׳ דרובו של אחד כמוהו שחט שני שליש והגרים שליש כשרה ותו קשיא עליה דתניא בתוספתא בהדיא שחט רוב אחד בעוף אע״פ ששהה זמן מרובה וגמרה שחיטתו כשרה אלא עיקרן של דברים כדברי רבינו ת״ם ז״ל דהחליד הסכין במיעוט ברא דסימן קמא [בבהמה] קא מבעי ליה ואליבא דרב יהודה דאמר תחת העור כשרה:

דף ז עמוד א

החליד במיעוט סימנין מאי מי אמרי׳ כיון דלא מעכבי בשחיטה כעור דמו וכשרה או דילמא לא דמי דמיעוט סימנין איתנהו בשחיטה הילכך החליד בהן חלדה מיקריא אי נמי דאפי׳ לבי רב נמי מיבעיא ליה מי אמרינן נמי דמספקא להו בתחת העור במיעוט סימנין פשיטא להו דחלדה גמורה היא הואיל ואיתנהו בשחיטה או דילמא אף במיעוט סימנין מספקא להו וסלקא בתיקו ולחומרא וןלפי שיטה זו לא הוצרך הרב אלפסי ז״ל להביאה בהלכות דכיון דתחת העור נקטינן דאסורה מספיקא כל שכן תחת מיעוט הסימנין:

מתני׳ התיז את הראש בבת אחת כאדם המתיז את הדלעת שדוחק את הסכין בכח ופוסק והיינו דרסה:

היה שוחט במשיכה והתיז הראש בהבאה ראשונה עד שלא הספיק להוליך או הוליך תחלה ובמשיכה התיז את הראש עד שלא הספיק להביא:

אם יש בסכין מלא צואר מפרשי׳ בגמ׳ דמלא צור חוץ לצואר קאמר שכל שהוא ארוך כשיעור הזה יש בו כדי לשחוט במשיכה בלא דרסה אבל כל שאינו ארוך כשיעור הזה אין הסימנין נשחטין במשיכה זו בלא דרסה:

אם יש בסכין מלא צואר מפרש בגמ׳ חוץ לשני צוארין דיש ו שיעור ג׳ צוארין והוא הדין לשלשה או ד׳ בהמות דסגי לן במלא צואר אחד חוץ לצואר כולן:

אזמל תער דק קטן מאד וכתב הרמב״ן זכרונו לברכה שאפשר דדוקא בהתיז את הראש הוא דבעינן מלא צואר חוץ לצואר לפי שאי אפשר להתיז הראש כולו אלא בדרסה כל היכאא דליכא בסכין כי האי שעורא אבל בחתיכת סימנין לא בעינן כולי האי דבכל שהוא הן נחתכין ולא מיחוור אלא להתזת שני סימנין קרי התזת הראש וכדאמרי׳ בגמ׳ בריש פרקין מנין לרבות את הראש שכבר הותז והיינו בחתיכת סימנין בלחוד ורישא דמתניתין נמי מוכח הכי דקתני התיז את הראש בבת אחת פסולה והיינו דרסה ממש וכיון שכן ודאי אף על פי שלא חתך אלא סימנין פסולה ואפילו הכי תני לה בלשון התיז את הראש וכן דעת הרשב״א זכרונו לברכה הלכך כל שהביא ולא הוליך או הוליך ולא הביא בעינן חוץ לצואר כמלא צואר ודאמרינן הכא דבשוחט שני ראשים בעינן מלא צואר חוץ לשני צוארים דהיינו שיעור ג׳ צוארין כתבו בתוס׳ שאם אין בו אלא שיעור ב׳ צוארין בלבד האחת כשרה [כגון אם הוליך ולא הביא הפנימית כשרה] שהרי יש לה מלא צואר חוץ לצוארה והחיצונה אסורה ואפשר ששתיהן אסורות דהואיל ושחיטתן כאחת ועל כרחך אי בשניה דרס אף ברא/שונה נמי דרס שהרי בבת אחת ובענין אחד העביר הסכין על שתיהן:

גמ׳ ואסיקנא דבעינן חוץ לצואר כמלא צואר דהוו להו שני צוארין כלומר בשוחט שני ראשים:

שאין לו קרנים רגילים היו לעשות כמין קרנים לאיזמלים הקטנים לנוי על גביהן נוטין לצד ראשו ומתוך שהוא קטן מאד הוא נשמט מן הצואר וכשהוא מוליך ומביא יש לחוש שמא יחלידו הקרנים או ינקבו:

איכא מאן דאמר דהני מילי בעוף וכו׳ דברי רבינו חננאל ז״ל הם ואין להם עיקר בגמרא:

איבעיא לן בגמרא מחטא מאי כלומר מאי דמכשרינן במתניתין אפילו כל שהוא בדזמן שהוליך והביא אי אפילו מחטא הוי בכלל כל שהוא וכשר או לא ומהדרינן דכי האי גוונא פשיטא דפסול דמחטא מבזע בזע כלומר שמתוך שהוא חד כל כך נוקב וקורע ואינו חותך:

אלא מחטא דאושכפי מאי כלומר שהיא רחבה בראשה קצת וקטנה מן האיזמל ורצענין מישרין בה את העור ויש לה בראשה מקום חתך מאי ואתינן למפשטה מדקתני מתניתין אפי׳ כל שהוא ואפי׳ מן באיזמל ודחינן דילמא פירושי קא מפרש מאי כל שהוא איזמל ולא איפשיטא הילכך אזלינן בה לחומרא וכיון דלא ידעינן כמה הוי מקום חתך של איזמל השוחט בסכין קטנה צריך ליזהר ולשער לפי אומד דעתו שכשיוליך ויביא בה שלא ידרוס אבל בקטנה יותר מדאי לא ישחוט דהא במחטא דאושכפי מספקא לן ואזלינן לחומרא:

מתני׳ נפלה סכין ושחטה וכו׳ מה שאתה זובח אתה אוכל דבעינן שחיטה מכח אדם:

נפלה סכין והגביהה ושהה בהגבהה זו:

כליו בגדיו:

השחיז את הסכין אחר שהתחיל לשחוט:

ועף מועף כלומר שנתיגע:

ובא חברו ושחט שגמר השחיטה:

כדי שחיטה אחרת בגמ׳ מפרש לה:

אם שהה כדי ביקור כדי ביקור הסכין אם כשרה לשחוט:

גמ׳ טעמא דנפלה דלא אתי מכח אדם:

הא הפילה הוא כשרה ואף על גב דלא מיכוין לשחיטה והכי קיימא לן ואמרי׳ בגמ׳ דנדה שנאנסה וטבלה בלא כוונה לכ״ע אסורה לאכול בתרומה דטבילת תרומה בעיא כונה אבל אי טהורה לבעלה או לא איפליגו בה רב ורבי יוחנן דרב אמר טהורה לביתה דסבירא ליה דחולין לא בעו כונה ורבי יוחנן סבירא ליה דאף לביתה אינה טהורה ופסק הרמב״ם ז״ל בפ״א מהל׳ מקואות כרב דאמר טהורה לביתה ומסתברא כותיה משום דסוגיין מוכח בגמ׳ דרב נחמן בר יצחק כרב סבירא ליה ועוד דסוגיין בפ׳ אין דורשין כרב דאמר חולין לא בעו כונה ולא מדכרינן התם דרבי יוחנן כלל:

אפי׳ בהמה לעוף קולא היא שנתנו לעוף שיעור שחיטת בהמה לשהייתו:

דף ז עמוד ב

דקה לדקה לשחיטת בהמה דקה משערינן בכדי בהמה דקה דכוותה ורבי יוסי ברבי חנינא פירושי קא מפרש מלתייהו דרב ושמואל ורבי יוחנן דבכלל כדי שחיטה הוי כדי שיגביהנה וירביצנה הילכך נקיטינן דשיעור שהיית בהמה הוא כדי שיגביהנה וירביצנה דקה לדקה וגסה לגסה וכן פסק הרמב״ם ז״ל בפרק שלישי מהלכות שחיטה ולענין שהיית עוף כתב רש״י ז״ל דמפלגינן בבהמה גופה בין דקה לגסה הוא הדין דמפלגינן בין בהמה לעוף הילכך נקיטינן כרב דאמר ועוף לעוף דקם ליה רבי יוסי ברבי חנינא כותיה אבל הגאונים סוברים דרבי יוסי ברבי חנינא לא איירי בשיעור עוף כלל הילכך הוה ליה רב יחיד לגבי שמואל ורבי יוחנן וקי״ל כותייהו דאמרי אפי׳ בהמה לעוף וכן וזהו דעת הרב אלפסי ז״ל וכן דעת הרמב״ם ז״ל בפ׳ הנזכר מיהו איכא לעיוני שיעור שחיטה אי משערין בשחיטת סימנין בלבד או אף בחתיכת העור ובסימנין עצמן אי בכדי שחיטת העור ובסימנין עצמן אי בכדי שחיטת כולן או רובן ומסתברא דסימנין ברובן כיון דמדאורייתא אפי׳ לכתחלה בהכי סגי וכמוש כתבנו בריש פרקין אבל בעור ודאי משערינן דשיעור שחיטה כדרכה גמירי שהוא שוחט העור לכתחלה ואיכא מ״ד שאף בכדי כל הסימנין משערים דמכל מקום איתנהו בשחיטה:

אמר רבא השוחט בסכין רעה שאין חדודה חותך יפה אפי׳ כל היום כולו מאריך ושוהה בשחיטה אחת כשרה הואיל וכל שעה הוא מוליך ומביא ולא הפסיק בשחיטתו:

שהיות מהו שיצטרפו הפסיק שתים ושלש בשחיטה אחת ושהה בין שלשתן כדי שיעור שלם:

מדידיה השוחט בסכין רעה אלמא לא מיצטרפי דקא סלקא דעתן דאפילו הפסיק קאמר אלא שלא שהה בפעם אחד כשיעור:

התם בדלא שהה כלל:

שהה במיעוט סימנין מהו פרש״י ז״ל שחט הרוב ושהה במיעוט האחרון וגמר שחיטתו:

מהו מי אמרינן כיון דעבד ליה רובא אתכשר או דילמא כיון דהדר גמרה כולה חדא שחיטה היאולא איפשיטא ולחומרא ולפיכך כתב זכרונו לברכה דמי ששחט רוב הסימנין והשליך העוף מידו ושהה למות אסור לחתוך המיעוט בתורת שחיטה מוטב שיכה על הצואר בסכין או ימתין עד שימות ואין זה מחוור שמכיוןש נשחטט רוב הסימנין אינו בדין שיפסלו בשהייה וכמו שכתבתי למעלה בבעיא דהחליד במיעוט סימנין ומדברי הר״ם במז״ל בפ׳ הנזככר נראה דהכי קא מיבעיא ליה שהייה דאמרינן דהוי כדי שחיטה שהה במיעוט סימנין [כלומר כדי מיעוט סימנין] מהו ואף זה אינו מחוור דשחיטת מיעוט הסימנין לא מיקרי שחיטה אלא הנכון דשהה במיעוט בתרא דסימן קמא ולאו שהייה ממש דאי הכי פשיטא דהיי׳ עיקר שהייה אלא בשוחט בסכין רעה ומוליך ומביא קא מיבעיא ליה ואדרבא סמיך והכי קא מיבעיא ליה שוהה בחתיכת אותו מיעוט בשיעור שהייה מאי מי אמרינן דאף על פי שהוליך והביא שחיטתו פסולה דכיון דאינו מעכב בשחיטה כמחתך בבשר בעלמא הוא או דילמא כיון דאף מיעוט הסימנין איתיה בשחיטה לא פסיל וסלקא בתיקו ולחומרא:

מתני׳ שחט את הושט וכו׳ ופסק את הגרגרת היינו עיקור ובבהמה קאי:

תחת השני בין הסימן לצואר:

ופסקו מלמטה למעלה:

גמ׳ גרסי׳ הכא בגמרא אמר ריש לקיש שחט את הקנה ואחר כך ניקבה הריאה כשירה כלומר שניקבה בין שחיטת קנה לשחיטת ושט:

אמר רבא לא אמר ריש לקיש אלא בריאה הואיל וחיי ריאה תלוים בקנה אבל בבני מעים לא כלומר כיון דחיי ריאה תלויין בקנה ושחט את הקנה הוי כמו שניטלה כולה מןה בהמה ומונחת בדיקולא דתו לא מיטרפא בהמה בה והרב אלפסי ז״ל [לא] הביאה בהלכות וכן הרמב״ם זכרונו לברכה כתב שחט את הקנה ואחר כך ניקבה הריאה טריפה נראה שהם דוחין אותה מדרבי זירא דפליג עלה בגמרא לפי דעת קצת מפרשים כמו שכתבתי בחידושי ואין כאן מקום להאריך אבל יש מפרשים אחרים שפסקו הלכתא כריש לקיש:

תניא הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה משום דמעלי לגופה וכדאיתא בגמרא:

חותך כזית בשר מבית טביחתה שאינו מחוסר הפשט ויכול לחתכו מיד קודם יציאת הנפש:

וממתין לה עד שתצא נפשה דאמרי׳ בפ״ד מיתות בית דין מנין שאסור לאכול מן הבהמה קודם שתצא נפשה תלמוד לומר לא תאכלו על הדם:

אחד גוי ואחד ישראל מותרין בו שאף על פי שבני נח מוזהרין על אבר מן החי ולא שריא להו בהמה בשחיטה דשחטי אינהו אלא במיתה תליא להו מילתא הכא בשחיטת ישראל מיגו דאישתריא לישראל אישתריא נמי לדידהו ומקשו הכא האי כזית בשר למאי קא בעי ליה אי לקדרה דבעי מליחה מאי ממתין לה עד שתצא נפשה דקאמר הא ודאי בשיעור מליחה ובישול כבר יצאה נשמתה ואי לאומצא ולצלי מאי מולחו יפה יפה דקאמר והא לא בעו מליחה וכמו שפירשתי למעלה יש לומר לעולם לאומצא אי נמי לצלי ואף על גב דבעלמא לא בעו מליחה הכא בעו כיון דמבית שחיטתה קא חתיך ועד שלא תצא נפשה שהדם נעקר ממקומו ומתמצה דרך שם:

מתני׳ הושחט בהמה חיה ועוף וכו׳ בידים מסואבות בלא נטילה דגזרו עליהן להיות שניות ובגמרא פריך אפי׳ הוכשרו נמי דהא אין שני עושה שלישי בחולין ומוקמינן לה בחולין שנעשו על טהרת הקודש:

הוכשרו בשחיטה דמגו דשריא שחיטה להאי בשר מידי אבר מן החי משויא ליה נמי אוכלא לגבי טומאה ומקשו הכא נהי שלא הוכשרו בדם על כרחין קודם אכילה הוכשרו במים דאי לקדרה הרי הוכשרו במיםש בה ואי לצלי הוכשרו נמי בהדחה דודאי אפי׳ צלי הדחה בעי מפני הדם שעל פני הבשר דכי אמרינן דנורא משאיב שאיב הני מילי דם הנבלע באיברים אבל דם שהוא בעין אינו יוצא על ידי האש דאדרבה מתייבש הוא שם ולאומצא נמי ודאי בעי הדחה מפני הדם שעל פניו דלא מיקרי דם האיברים שלא פירש אלא דם הבלוע בבשר אבל מה שעל גביו ודאי אסור וצריך הדחה יש לומר משכחת לה דאכיל ליה לצלי בלא הדחה ואם תאמר דדם שעל פניו אוסר ליתיה דדם משרק שריק ואינו אוסר אלא כדי קליפה הילכך קולף את החיצון והשאר מותר אי נמי משכחת לה כשהודחו על ידי גשמים שלא מדעת דכיון דלא אחשבינהו לא מכשרי וכתב הרשב״א ז״ל דהשוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם אף על פי שלא שחט את הורידין אינו צריך שינתחם אבר אבר דכי בעינן שחיטת ורידין או חתיכת אבר אבר הני מילי ביצא מהן דם שהדם פורש ואינו מוצא מקום לצאת והוה ליה פורש ממקום למקום ואסור אבל בשלא יצא מהן דם הדבר מוכיח שלא פירש דמו ממקום למקום:

השוחט את המסוכנת וכו׳

דף ח עמוד א

עד שתפרכס דאי לא מפרסא קים להו לרבנן דניטלה נשמתה קודם שחיטה כדאמרינן בגמ׳:

אם זינקה כדרך שהבהמות נופחות בגרונם לאחר שחיטה והדם מקלח ומזנק בכח זינוק קילוח:

השוחט בלילה בהמה מסוכנת שצריכה פרכוס ולא ידע אי פרכסה אם לאו ולמחר השכים ומצא הכותלים של בית שחיטת הצואר מלאים דם כשרה מפני שזינקה:

וכמדת רבי אליעזר דמכשר לה בזינוק אמרה רבי שמעון:

אחת בהמה גסה ואחת בהמה דקה צריכה פרכוס אם היא מסוכנת:

שפשטה ידה בגמר שחיטה:

ולא החזירה פסולה אם היתה מסוכנת לפי שאין זה פרכוס שכן דרכה בצאת נפשה אבל גסה לאו אורחה בהכי:

אפי׳ אין בה אחד מכל הסימנין הללו שלא זינקה ולא פירכסה:

גמ׳ היכי דמי מסוכנת שהיא צריכה פרכוס:

אפי׳ אוכלת בקעיות כלומר שיש לה כח בשיניה עד שאוכלת בקעיות דהיי׳ חתיכות של עץ אפילו הכי כיון דאינה עומדת מסוכנת היא:

בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה אם היא מסוכנת שדרכה לעשות כן בהוצאת נפש ומוכח בגמ׳ דהא החזירה כלומר שהיתה ידה פשוטה וכפפתה כשרה:

אבל בגסה וכו׳ משום דגסה לאו אורחה בהכי וחיותא היא:

ריפרף בציר מכשכש ולא כשכש אלא בזנבו הוא הדין לבהמה דסגי לה בהכי כדתנן במתני׳ ואשמעינן הכי בעוף לרבותא שאפילו עוף שדבר קל הוא לו לכשכש בזנבו הוי פרכוס והכי מוכח בגמרא:

ופרכוס שאמרו בסוף שחיטה למעוטי קודם גמר שחיטה דלא דכל שאינה עושה כן בסוף שחיטה בידוע שנשמתה נטולה ממנה קודם לכן:

מתני׳ השוחט לגוי שחיטתו כשרה דלא אמרי׳ סתם מחשבת גוי לעבודה זרה כיון דלא שמעינן דחשיב:

רבי אליעזר פוסל כיון דבהמת גוי הויא אף על גב דישראל שחיט לה מהני בה מחשבת גוי וסתם מחשבתו לעבודה זרה:

חצר כבד טרפשא דכבדא אוברי״ש בלע״ז:

אמר רבי יוסי קל וחומר דלא מהניא ביה מחשבת בעלים אף על גב דשמעיניה דחשיב כיון דישראל שחיט ליה:

ומה במקום שמחשבה פוסלת במוקדשין פירש רש״י בגמרא דהכי קאמר ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין מעבודה לעבודה בארבע עבודות כגון שוחט על מנת לקבל או להוליך או לזרוק או להקטיר בפיסול הרי זה פסול ואפילו הכי אין הכל הולך אלא אחר העובד שאין הבעלים פוסלין את הקרבן במחשבתן אלא כהן בלבד כדכתיב המקריב אותו לא יחשב וקרי ביה לא יחשב:

מקום שאין המחשבה פוסלת בחולין ןכלומר שאין המחשבה פוסלת בחולין בכל ד׳ עבודות אלו אלא בשתים מהן שהשוחט בהמת חולין וחשב עליה לזרוק או להקטיר חלבה לעבודה זרה פסולה אבל חשב בשחיטתה לקבל דמה או להוליך דמה לא מיפסלא דהולכה וקבלה לעבודה זרה לאו כלום נינהו דבקדשים היינו טעמא דפסלה מחשבת קבלה והולכה משום דכיוןד מצות הזבח נינהו חשיבי מעשה אבל בעבודה זרה לאו כלום וכיון שכן קל וחומר הוא שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט והוי יודע דזריקה והקטרה נמי דאמרינן דפסלי בעבודה זרה דוקא בשחשב עליה בשעת שחיטה לזרוק דמה ולהקטיר חלבה לעבודה זרה אבל נשחטה כראוי שוב אין הבהמה נפסלת אף על פי שזרק דמה או הקטיר חלבה לעבודה זרה דאע״ג דבהמת קדשים מיפסלה בד׳ עבודות התם ה״ט לפי שכולן מכשירי קרבן הן אבל חולין שכל היתירן אינו תלוי אלא בשחיטה מכיון שנשחטו כראוי אי אפשר שיפסלו וזה שלא כדברי רש״י:

גמ׳ אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי דאמר זה מחשב וזה עובד לא אמרינן כלומר כשזה שוחט דהיינו עובד אין הבעלים פוסלין שחיטתו בשום מחשבה ודקתני במתני׳ דהשוחט לגוי שחיטתו כשרה ה״ה דאפי׳ לכתחלה אלא דלא מצי למתני שוחטין לגוי דאי הכי הוה משמע דלמשרי למשחט לגוי הוא דאתא דלית ביה משום לפני עור לא תתן מכשול אבל לא שתהא שחיטתו כשרה לכך הוצרך לשנות שחיטתו כשרה אבל אה״נ דאפי׳ לכתחלה:

מתני׳ השוחט לשם הרים וכו׳ מפרש בגמ׳ שחיטתו פסולה לאסור באכילה אבל בהנאה שריא:

ורמינן עלה בגמ׳ פסולה אין זבחי מתים לא כלומר לאסור בהנאה כדין תקרובת ע״ז שאסור כמת ומת אסור בהנאה כדנפקא לן בעבודה זרה מותמת שם מרים וגמר שם שם מעגלה ערופה:

ורמינהו השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם מדברות לשם נהרות לשם ימים לשם חמה לשם כוכבים לשם מזלות לשם מיכאל השר הגדול לשם שלשול קטן כלומר לשם דבר גדול שבכל הבריות או אפילו לשם דבר קטן שבכולן הרי אלו זבחי מתים:

ומפרקינן הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר וה״פ דמתניתין בשוחט לשם הר ומש״ה לא מיתסרא בהנאה ולאו במתכוין לע״ז דאי הכי אפי׳ בהנאה מיתסרא אלא בשוחט לשום רפואה או לשום כשפים ודברי הבאי ומשום מראית העין בלחוד הוא ומתסרא באכילה מפני שנראה כמתכוין לע״ז אלא לפי שאין דרכן של גוים לעבוד הרים וגבעות ומדברות לא החמירו לאסרה בהנאה וברייתא דקתני הרי אלו זבחי מתים דמשמע דאפי׳ בהנאה מיתסרא מיתוקמא בדאמר לגדא דהר כלומר לשרו של הר שאפי׳ כששחט לשמו לשם רפואה כיון שדרך הגוים לעבדו עשאוהו מדבריהם כתקרובת ע״ז ממש וכן נראה פי׳ זה מדברי הרמב״ם ז״ל בפרק שני מהלכות שחיטה:

דף ח עמוד ב

שנים אוחזין בסכין ושוחטין זה בראשו וזה בקתו:

לשם ד״א כשר שחיטה סתם:

גמ׳ גרסינן בגמרא רב נחמן ורב יצחק ורב עמרם דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומשמע דהכי הלכתא דסוגיין בגמ׳ כותייהו מיהו ר״ח ז״ל כתב דאפי׳ לדידהו דוקא במעשה זוטא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אבל במעשה רבה אדם אוסר אבל רש״י זכרונו לברכה כתב דאפי׳ במעשה רבה אין אדם אוסר ופשטא דסוגיא רהטא כותיה הילכך השוחט בהמת חבירו לע״ז לא מיתסרא בהנאה ומיהו איכא מ״ד דבאכילה אסורה ואפי׳ שוחט בהמת חבירו לשם הרים ונתכוין לרפואה וכיוצא בה אסורה באכילה שכל שיש בו סרך לע״ז מיתסרא באכיה וליכא למימר לענין איסור אכילה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהכא לאו איהו אוסר לה אלא דלא שרי לה והוה ליה כאילו לא נשחטה אלא שמתה מאליה:

מתני׳ אין שוחטין לתוך ימים דלא לימרו לשרא דימא קא שחיט:

ולא לתוך הכלים שלא יאמרו מקבל את הדם לזרקו לע״ז:

אבל שוחט הוא לתוך אוגן של מים אוגן מלשון אגן וקאמר דאע״ג דלתוך הכלים אסור כל שיש בו מעט מים שרי דתו ליכא משום חשדא:

ובספינה יכול לשחוט על גבי כלים והדם שותת ויורד לתוך המים וולית ביה משום אין שוחטין לתוך ימים כיון דלא שחיט לתוך הים בהדיא:

אבל עושה גומא משמע שהוא שוחט לתוכה ובגמ׳ פריך והא אמרת אין שוחטין לגומא וטעמא דגומא מפני שהוא חק המינין לע״ז:

שלא יחקה את המינין שאל יחזק ידיהם בחוקותיהן יחקה לשון חק:

גמ׳ לבבואה פרצוף שלו הנראה במים:

עכורין לא מינכרא בהו בבואה:

והא אמרת אין שוחטין לגומא והדר תני אבל עושה הוא גומא:

כל עיקר ואפי׳ בבית דמדת המינין הוא:

לנקר לנקות מקום חריץ קטן:

ובשוק לא יעשה כן שאין אדם חש לנקר בשוק:

מתני׳ בסוף פרקין הושחט לשם עולה לשם שלמים לשם אשם תלוי לשם פסח לשם תודה שחיטתו פסולה וטעמא דכל הני משום דכיון דבאין בנדר ונדבה הרואה אומר עכשיו הוא מקדישה ושוחטה וקדשים בחוץ שרו ומשום הכי גזור בה רבנן ופסולה:

ר״ש מכשיר דלא חייש למראית העין ולא קיימא לן כותיה:

שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטו פסולה:

השוחט לשם חטאת לשם אשם ודאי לשם בכור לשם מעשר לשם תמורה שחיטתו כשרה זה הכלל דבר הנידר והנידב השוחט לשמו פסול ושאינו נידר ונידב השוחט לשמו כשר וטעמא דמילתא דכשאינו נידר ונידב מידע ידעי דאחוכי קא מחייב ולאו קדשים נינהו שהרי אין בידו להקדישן עכשיו ואם איתא דהוו קדשים מעיקרא קלא אית להו ופסח נמי היינו טעמא הואיל והפרשתו כל שנה כולה:

ובגמרא פרכינן דהא אשם תלוי לאו בר נידר ונידב הוא ומתרצינן דהא מני רבי אליעזר היא דאמר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום פירוש לפי שבכל יום הוא עומד בספק חטא ואמרי׳ בגמרא אמר רבי ינאי לא שנו אלא תמימים אבל בעלי מומין מידע ידעי דמשקר ואפי׳ לשם דבר נידר ונידב כשרה רבי יוחנן אמר אפי בבעלי מומין נמי לא זמנין [דרמי ליה] מידי אמומא ולא ידיעא ומינה דשוחט אווזין ותרנגולין וכיוצא בהן כיון דכ״ע ידעי דאין אלו קריבין לגבי מזבח אלא תורים ובני יונה בלבד מידע ידעי דמשקר וכשרה ומפני שאין דינין הללו מצויין השמיטן הרב אלפסי זכרונו לברכה ומפני הטעם הזה גם כן ראיתי לקצר בהן:

הדרן עלך השוחט