המהדורה המוטעמת מציגה את נוסח המקרא על פי המסורה. יתר מהדורות המקרא בוויקיטקסט מציגות את נוסח כתב יד לנינגרד (מהדורת וסטמינסטר). לפרטים מלאים ראו את ויקיטקסט:מקרא.
[יז] לאו הבא מכלל עשה וכו'. דאין לומר שהוא עשה שיתן רבית לגוי כדי שישוך הגוי, וזהו "לנכרי תשיך", רוצה לומר על ידי שיתן רבית לגוי גורם שהגוי נושך, דזה לא יתכן, וכי מחויב ליתן רבית לגוי כדי שיהיה הגוי נושך. אלא קרא אתא לומר "לנכרי תשיך" ולא לישראל, לעבור עליו בשני לאוין ועשה, [ד]לאו הבא מכלל עשה הוא עשה. והב' לאוין הם; "לא תשיך לאחיך" (פסוק כ), "ולאחיך לא תשיך". אבל "לפני עור לא תתן מכשול" (ויקרא י"ט, י"ד) לא קאמר, דלא איירי אלא בלאו דרבית - דהוא עובר בשני לאוין ועשה, אבל "לפני עור" לאו ברבית תליא, ולכך לא חשיב "לפני עור לא תתן מכשול":
לנכרי תשיך. אסר הרבית מישראל גם בעשה. ודעת הרמב"ם ז"ל שזו מצות עשה, וחשבה מכלל רמ"ח מצות עשה. ויש שפירש לנכרי תשיך שאינה מצוה אלא רשות, כמו (שמות כ) ששת ימים תעבוד, וכונתם שהתורה לא קבעה מצוה בזה על כל פנים להלוות לעכו"ם ברבית אלא שהרשות בידו אם ירצה אם לא, כי לא אסרה אותו. ומה שאמרו במסכת מכות (תהלים טו) כספו לא נתן בנשך, אפילו רבית דעכו"ם, אין להבין מזה אסור אלא דרך גדר וחומרא הוא במי שנוהג באותן המדות והוא גודר עצמו בגדרים וסייגים שיזכה לאותן המעלות הנזכרות באותו מזמור, וכבר התירו רז"ל בפירוש רבית העכו"ם בכדי חייו, והוא שאמרו בבבא מציעא אסור להלוות ברבית לגוי ביותר מכדי חייו אא"כ הוא תלמיד חכם, גזרה שמא ילמד ממעשיו. ומה שאמרו בספרי לנכרי תשיך זו מצוה עשה, לא לענין שהתורה קבעה בזה מצות עשה, אלא כנגד המלוה ברבית לישראל חברו אמרו כן, שהמלוה לישראל ברבית עובר על מצות עשה דלנכרי תשיך, שכן משמע לנכרי תשיך ולא לישראל, ולאו הבא מכלל עשה עשה. וכיוצא בעשה זו דרשו בספרי בענין דגים (ויקרא יד) את זה תאכלו, זו מצוה עשה. וכל אשר אין לו, זו מצות לא תעשה. וכי חייב הוא לאכול דגים טהורים, אלא הכונה היא שאם אכל דגים טמאים עבר על עשה דאת זה תאכלו ועל לא תעשה של וכל אשר אין לו, וכן בכאן ברבית בא ללמד על המלוה לישראל ברבית שעובר בעשה ולא תעשה דלנכרי תשיך, כלומר ולא לאחיך, ולאו הבא מכלל עשה עשה, ולא תעשה דולאחיך לא תשיך. ודרשו רז"ל, ולאחיך לא תשיך שעושה מעשה אחיך, וזה לרבות את הגרים שאסור לך להלוותן ברבית, ולהוציא זרעו של עשו שאעפ"י שכתוב בו (במדבר כ) כה אמר אחיך ישראל, אחרי כן הותר, שכן הזכיר הנביא (עובדיה יא) ביום עמדך מנגד ביום שבות זרים חילו ונכרים באו שעריו ועל ירושלים ידו גורל גם אתה כאחד מהם, למדך שכבר נתבטלה האחוה ויצאה מכללה והרי הוא כשאר האומות הזרים, שהרי הרבית לא נאסר לישראל אלא מטעם שנצטוינו להחיותו ולעשות עמו גמילות חסדים, ממה שכתוב (ויקרא כה) וחי אחיך עמך.
