קהלת רבה ז טו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


פסוק טו: "כִּי הָעֹשֶׁק יְהוֹלֵל חָכָם וִיאַבֵּד אֶת לֵב מַתָּנָה"


קהלת רבה ז טו א חמישה תלמידים היו לו לרבי יוחנן בן זכאי (אבות ב, ח), כל זמן שהיה קיים - היו יושבין לפניו. כשנפטר - הלכו ליבנה, והלך ר' אלעזר בן ערך אצל אשתו לאמאוס, מקום מים יפים ונוה יפה. המתין להם שיבאו אצלו - ולא באו. כיון שלא באו בקש לילך אצלם - ולא הניחתו אשתו. אמרה: מי צריך למי? אמר לה: הן צריכין לי. אמרה לו: חמת העכברים, מי דרכו לילך אצל מי: העכברים אצל החמת, או החמת אצל העכברים? - שמע לה, וישב לו - עד ששכח תלמודו.

מאחר זמן באו אצלו. שאלו אותו: "פת חטין או פת שעורים מי טב אוכלה בלפתן" (נגעים יג, ט) - ולא ידע להשיבן.

"בליפתן": רבי אליעזר ורבי יוסי אומרים: ב' תבשילין לפותין זה בזה.

ר' הוה ממני תרין מנאין בכל שנה. אין הוון כדי - הוון מתקיימין, ואין לא - הוון דמכין. מן דאתא רבי למדמך, אמר לבריה: לא תעביד כן, אלא הוי ממני כולהון כחדא, ומני לך ר' חנינא קדמאי. והוא למה לא מנייה? ר' יוסי בר זביד אמר: על דצווחין ציפוריא עליה. ומן צווחא עבדין? הא כדון צווחין טבאות, אם אנן שמעין בהדא אוף בההיא צריכין שמוע להון!

ר' בון: אמר ליה קדם מן קרייתא? א"ל: קדם רבי המנונא ספרא דבבל. א"ל: כד תיזל לתמן, אמור ליה שמניתיך זקן! וידע דלא מתמני ביומיה. כיון דדמך - בעא בריה דימניניה, ולא קביל עליה. אמר: לית אנא מקבל, אלא קדם ר' אפס דרומא. הוה תמן חד סב, אמר: אם רבי חנינא קדמי - אנא תניין; ואם רבי אפס קדמי - אנא תניין. קביל עלוי ר' חנינא למתמני תליתוי, וזכה למארכה סגין שנין. אמר: לית אנא ידע מן בגין מה זכיתי מארכה שנין סגין: מן בגין הדא מילתא - ואם מן בגין דהוינא סליק מן טבריה לציפורין, והוינא עקים איסטרטיא, שאיל בשלמה דרבי שמעון בן חלפתא. באידין מתניין לית אנא ידע.

ד"א כי העושק יהולל חכם - עושק שעשקו דתן ואבירם למשה רבן אבדו חכמתו ממנו. ויאבד את לב מתנה - מתונה כתיב. אלו היה משה מתון - היה ניצול, אלא שהקניטו והקפידו אותו. ואמרו לו (שמות ה) "ירא ה' עליכם", ולא סבל, אלא אוף הוא הקפיד מכעסו, ואמר (שם) "ומאז באתי..." אמר לו הקב"ה: אני כתבתי עליך שאת חכם, ואת מקפיד ואומר לי כך? חייך יש לך לידע וליידע: טוב אחריתן של בני מראשית שנתתי להם במצרים! דכתיב (שם) "עתה תראה". באותה שעה אמר הקב"ה: ווי דמובדין ולא משתכחין! אבדתי את אברהם יצחק ויעקב, שלא הרהרו אחרי, ולא מצאתי כיוצא בהן! באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע בו, דכתיב (שמות ו) "וידבר אלהים", ואין אלהים אלא מדת הדין. ונאמר (שם) "ויאמר אליו אני ה'". אמר לו: את בשר ודם לא יכולת לסבול אותם. אני ה' - רחמן, בעל הרחמים, במדותי ארחם. שנאמר (ירמיה מו) "אני עשיתי ואני אשא".