צל"ח על הש"ס/סוכה/פרק א
דף ב עמוד א[עריכה]
תוס' ד"ה מאי שנא גבי סוכה וכו', והא דלא פריך מאי שנא גבי הדס וכו', דלא פריך אלא מסוכה ומבוי שדינם שוה לענין גובה ושינה לשון משנתו, ועוד דגבי הדס איצטריך למיתני תקנתא משום דסד"א כיון דגידולו בפסול תו לית ליה תקנתא, עכ"ל. והקשה הרב המנוח מהו' יאקב המבורגר, [בספרו קול יעקב] וכן מבואר קושיא זו בספר פני יהושע, דהרי לקמן (דף ל"ג ע"ב) דמעטינהו אימת אילימא מקמיה דלאגדיה פשיטא, אלא בתר דלאגדיה וקסבר אגד הזמנה בעלמא היא ולאו כלום היא. והנה קושיא זו תסובב על שני קוטבים, חדא דאיך כתבו התוס' דסד"א כיון דגידולו בפסול לית ליה תקנתא, א"כ איך מקשה הגמרא פשיטא, והא לאו מלתא דפשיטא היא לדעת התוספות. וגם תסובב קושיא זו על התוס' דלמה להו לחדש סברא חדשה כיון דגידולו בפסול, ומה חסר להו ברבותא של הגמרא דסד"א כיון דאגדו בפסול כבר דחוי הוא ואינו חוזר ונראה, קמ"ל דהזמנה לאו כלום היא.
והנה קושיא השניה נלע"ד, דאי ס"ד דגם קודם מצותו משעה שנקרא שמו הושענא דהיינו בתר דאגדיה שייך בו דיחוי ושוב אינו חוזר ונראה, אם כן גם גבי סוכה גם קודם מצותו כיון שנקרא שם סוכה עליו והיתה גבוה מעשרים שוב אינו מועיל בה מיעוט למעט חללה מעשרים שכבר נדחית. והן אמת שיש בסוכה חומרא יתירא מהדס דשייך בה ג"כ פסול תעשה ולא מן העשוי [עיין שם (דף ל"ג ע"ב) ברש"י בד"ה אלא בתר דאגדיה], ולזה עכ"פ מועיל המיעוט דזה מקרי עשייה חדשה, מ"מ לא גרע סוכה מהדס דיהיה שייך בה תורת דיחוי, וא"כ לא היו התוספות יכולים למימר דאיצטריך למיתני בהדס תקנתא דלא נימא שכבר נדחה, דא"כ גם בסוכה יש לומר כן, ולמה לא השמיענו חידוש זה בסוכה, והוצרכו התוס' לחדש דבהדס איצטריך דלא נימא דגידולו בפסול.
ודע דלפי מה דמסיק בהדס דאפילו מיעטו ביו"ט כשר משום דדיחוי מעיקרא לא שמיה דיחוי לענין מצות, א"כ הוא הדין סוכה שהיא גבוה מעשרים אפילו מיעט אותה בחול המועד מהני. אבל זה אני מסופק אם לא היתה גבוה מעשרים, ובחול המועד חפר בה בעומק עד שנעשית גבוה מעשרים ונפסלה שזו היתה נראה ונדחית, אם מועיל בה שוב תיקון. אמנם כיון שבידו למעט לא הוי דיחוי כמ"ש במגן אברהם סי' תקפ"ו ס"ק ו', ע"ש. ועכ"פ התוס' לא היו יכולים לתרץ פה מטעם דיחוי כנ"ל. ונשאר עלינו קושיא השניה איך מקשה שם הגמרא פשיטא וכו'.
ואומר אני דעיקר קושיית התוס' כאן הוא רק על המקשה, דלמה הקשה ממכילתא אחריתא ממסכת עירובין, ולא הקשה מהדס שהוא באותה מכילתא. אבל במסקנא לדברי המתרץ גם מהדס לא קשה, דסוכה דנפישי מיליה לא תני תקנתא. ומה שכתב מהרש"א דגם לדברי המתרץ לא יתורץ כי אם מטעם דגידולו בפסול. כוונתו דגם הדס נפישין מיליה וכמבואר בריש דבריו. אבל אני אומר דבשלמא סוכה דנפישי מיליה וכולהו אית להו תקנתא ואין התקנות דומות זו לזו, והיה צריך להאריך. וא"ת ליתני תקנתא בזו לחוד, זה אינו קושיא, דמאי שנא הך מכולהו, אבל הדס אף דנפישין מיליה, מכל מקום אין לשום אחד מהם תקנה, דגזול ויבש ואשירה ועיר הנידחת ונקטם ראשו ונפרצו עליו, אין בידו לעשות שום תיקון, ואין שם תיקון רק בענביו מרובין, ואם כן תני הך תקנתא ולא מקרי כלל לגבי תקנתא נפישין מיליה. ואם כן לדברי המתרץ נכון הוא, וכל קושיות התוס' הוא על המקשה. ועכשיו אני אומר אם היה יכול להקשות מהדס לחוד כדרך שמקשה ממבוי, שפיר יש להקשות למה הקשה ממבוי ולא מן הדס שהוא בהך מסכת, אבל אם לא היה יכול להקשות מהדס לחוד כי אם בהקדים עוד משנה אחרת, אם כן שוב ליכא קושיא, דאחז דרך קצרה והקשה ממבוי לחוד.
והנה סברא זו שכתבו התוס' דהוי אמינא כיון שגידולו בפסול וכו', כבר מוכח ממשנה הקודמת להדס שמועיל תיקון אף בגידולו בפסול, דלקמן (דף ל"א ע"ב) ושל אשירה פסול והאמר רבא לולב של ע"א לא יטול ואם נטל כשר, הכא באשירה דמשה עסקינן דכתותי מכתת שיעוריה, דיקא נמי דקתני דומיא דעיר הנדחת. והנה שם בתוס' בד"ה באשירה דמשה, ב' שיטות, לשיטת התוס' ע"א דכותי אפילו קודם ביטול כשר בדיעבד, ולשיטת ר"ת קודם ביטול אפי' אשירה דכותי פסול אפילו בדיעבד, וכאן מיירי אחר ביטול, והא דמוקי באשירה דמשה ולא מוקי קודם ביטול ממש, דבשעה שנקצץ מן הדקל נתבטל. ולפ"ז אם נימא דמה שגדל בפסול אינו מועיל שום תיקון, א"כ אפילו אשירה דכותי ואחר ביטול ממש שוב אינו מועיל, ולמה נקט מתני' דומיא דעיר הנדחת, אלא ודאי דאף מה שגדל בפסול מועיל תיקון, וא"כ שפיר הקשה הגמרא לקמן גבי הדס פשיטא, משום דכבר שמעינן מלולב דמועיל תיקון אף מה שגידולו בפסול. וכאן כתבו התוס' שפיר דלא היה יכול להקשות מהדס, משום דאיצטריך למיתני דמועיל תיקון אף מה שגדל בפסול, וא"כ אם היה רוצה להקשות מהדס היה צריך להקדים גם משנה דלולב של אשירה דומיא דעיר הנדחת, ומוטב לו להקשות בקצרה ממבוי.
וכל זה לשיטת ר"ת, אבל לשיטה קמא דתוס' שם דלולב של כותי כשר גם קודם ביטול, א"כ אין שום הוכחה ממתני' דלולב, וא"כ מוכח שאין זה שום הוי אמינא דדבר שגידולו בפסול לא יועיל תיקון, דא"כ איך מקשה גמרא לקמן פשיטא, וא"כ נסתר כאן תירוץ התוס'. אמנם לשיטה זו יש לומר תירוץ ראשון של התוס', דניחא ליה למפרך ממבוי שדינם שוה בגובה. ואם כן שני התירוצים של התוס' כאן הם לשני שיטות של התוס' לקמן (דף ל"א ע"ב) גבי אשירה, ודו"ק.
שם סוכה דאורייתא וכו'. הנה נחלקו רש"י ותוס', דלרש"י התירוץ דבדרבנן לא שייך לשון פסול, ולהתוספות התירוץ דבדאורייתא אינו שונה תקנתא דלא ליתי לידי איסורא דאורייתא. ובמסכת עירובין ב' ע"א הקשו התוס' [ד"ה סוכה] על רש"י דלשיטתו לא שייך ואיבעית אימא בדאורייתא נמי תני תקנתא, ע"ש. ובתוס' בד"ה מאי שנא, הקשו דלמה לא הקשו מהדס דתני פסולה ותקנתא. ונראה דלרש"י יהיה כל זה נכון, ולענ"ד יהיו רש"י ותוס' מחולקים בדין שנחלקו בו רבינו ברוך ור"י הלבן.
והנה לקמן (בדף י"א ע"א וע"ב) נחלקו רב ושמואל גבי מה דאמר במתני' או שקצצן, דלרב אין צריך לנענע, ולשמואל צריך לנענע, דאל"כ פסול משום תעשה ולא מן העשוי. ואפסק שם הלכתא כשמואל. ובאו"ח סי' תרכ"ו כתב הדרכי משה [סק"א] וז"ל, כתב [הכלבו בשם] בעל ההשלמה כל הפסולין שאינן בגוף הסכך כשמבטלו א"צ מעשה דביטולו הוה מעשה, כגון סוכה הגבוה מעשרים אמה ובנה בה איצטבא ומיעטה, וכן העושין סוכה תחת הגג ואין מסירין הגג עד אחר העשייה א"צ לנענע הסכך אחר כך לפי שגילוי הגג והסרת הרעפים הוא המעשה להכשיר הסכך הנעשה בפסול קודם לכן. ובהג"ה אשר"י כתב רבינו ברוך אוסר ור"י הלבן מתיר ונראין דבריו, עכ"ל.
ומעתה לרבינו ברוך דאוסר בהסרת הגג אף שלא היה הפסול בגוף הסכך, ואפ"ה בעי ניענוע, הוא הדין בגבוה מעשרים ומיעטה באצטבא או בעפר צריך נענוע. והנה התוס' (בריש סוכה ד"ה דאורייתא) הקשו דגבי נר חנוכה תני פסולה אף שהוא מדרבנן, וניחא להו דשם לא הוי יכול למיתני ימעט דא"כ הוי אמינא שישפיל כך כמו שהיא דולקת, וזה אינו מועיל דצריך לחזור ולהדליק. ומעתה אני אומר דלרבינו ברוך גם בסוכה אי אפשר לומר ימעט, דאם כן הוי אמינא שימעט כך ע"י אצטבא בלי נענוע הסכך, וזה אינו מועיל דזה פסול משום תעשה ולא מן העשוי, וא"כ על כרחך אין קושיית הגמרא דליתני גבי סוכה ימעט, אלא קושיית הגמרא דליתני גבי מבוי פסולה, וא"כ על כרחך כדמשני סוכה דאורייתא וכו' מבוי דרבנן וכו', על כרחך אין הכוונה דבדאורייתא לא שייך תקנתא, שהרי על סוכה מתחילה לא הוה קשה ליה ולא מידי. ועל כרחך התירוץ דבדרבנן לא שייך תקנתא כמו שפירש"י. וכל זה לשמואל, אבל לרב דאפילו בסכך מחובר שפסול בגופו מהני קציצה ואין צריך נענוע, ק"ו בגבוה מעשרים שאין הפסול בגוף הסכך. וא"כ לרב הקושיא ג"כ להיפוך דליתני גבי סוכה ימעט, ועל זה קאי ואיבעית אימא בדאורייתא נמי תני תקנתא, וקאי תירוץ ואיבעית אימא לרב, ותירוץ הראשון לשמואל, ומתורץ קושיית התוס' על רש"י.
וממילא ניחא דלא הקשה מהדס, שהרי עיקר הקושיא שכאן בסוכה למה הביא ממסכת אחרת ולא הקשה מהדס שבמסכת זו, והנה הקושיא מהדס ודאי לא תהיה רק למה לא תני בסוכה תקנתא, דליכא להקשות למה לא תני בהדס פסולה, שהרי באמת תני שם גם פסולה, וא"כ תהיה הקושיא על סוכה, ואם כן תהיה הקושיא רק בשיטת רב, דלשמואל אי אפשר למיתני בסוכה תקנתא, ויותר ניחא ליה להקשות ממבוי שבזה מקשה בין לרב ובין לשמואל, דלרב הקושיא בין אסוכה ובין אמבוי, ולשמואל הקושיא על מבוי וכנ"ל. וכל זה שיטת רש"י, אבל התוס' ס"ל כר"י הלבן, ולכ"ע מצי למיתני בסוכה ימעט, וא"כ הקושיא על סוכה, ואתיין כל דבריהם כהוגן.
גמרא סוכה דאורייתא תני פסולה מבוי דרבנן תני תקנתא. ורש"י בד"ה תני תקנתא, גבי מבוי לא שייך לשון פסולה, דאין מיפסל קודם שנשנית משנה זו. ובתוד"ה דאורייתא פסולה, ולא קתני תקנתא, דלמא טעה אינש וימעט לכתחלה.
ויש להקשות במאי פליגי רש"י ותוספות. לפירש"י מתרצת הגמרא גבי מבוי, ולפירוש תוספות מתרצת הגמרא גבי סוכה. ונראה לי לתרץ דהם אזלי לשיטתם. דהנה תוספות בעירובין דף ב' [ע"א ד"ה מבוי] כתבו, למה פירש התנא הך דמבוי שהוא גבוה למעלה מכ' אמה פסול, היה לו להתחיל בראשונה כמה יהיה הכשר המבוי ואח"כ הו"ל למיתני הפסול, ותירצו דהתנא רוצה להתחיל כמו גבי סוכה דפתח נמי סוכה שהיא גבוהה למעלה מכ' אמה, ולכך מקשה הגמרא שפיר מאי שנא. והנה איתא לקמן בגמרא דסוכה מנא הני מילי אמר קרא למען ידעו וכו' ולמעלה מכ' לא שלטה בו עניה, ר' זירא אמר קרא וסוכה תהיה לצל ולמעלה מכ' אינה צל סוכה אלא צל דפנות. ובדף ב' ע"ב מקשה הגמרא כמאן אזלא הא דאמר רב הונא אמר רב מחלוקת בשאין בו ד' על ד' אבל אם יש יותר מד' דברי הכל למעלה מכ' נמי כשירה, כר' זירא דאמר משום צל וכיון דרויחא איכא צל סוכה, עכ"ל. ומקשים תוס' בד"ה יש בה יותר מד וכו', ולבסוף מסיק דבכשר סוכה ז' טפחים עד ד' אמות פליגי, אבל ביותר מד' אמות דברי הכל כשירין אפילו למעלה מעשרים. ותימא וכי נכשיר אם יש בו משהו יותר מארבע אפילו למעלה מעשרים הרבה, הא ודאי אין כאן צל סוכה, וי"ל הגובה לפי הרוחב בחשבון ד' אמות יהיה הגובה עשרים. ומקשה המהרש"א מאי מקשים התוספות יותר [עיין במהרש"א], ותירץ דזה ידע המקשה של תוספות מהכשר סוכה עד ארבעה פליגי לפי החשבון רק גבי יותר מארבעה דברי הכל כשירה, משמע אפילו גבוה הרבה ולא לפי החשבון, ומקשים התוספות שפיר. ועל זה משני דאפילו יותר מד' נמי פליגי לפי החשבון, והא דקתני דברי הכל כשירה, כלומר אפילו גבוהה יותר מעשרים, אבל הכל לפי חשבון פליגי, דהיינו אם יש ח' אמות רוחב ומ' גבוהה לת"ק פסולה ולר' יהודה מכשיר.
והשתא לפי זה פליגי ת"ק ורבי יהודה מהכשר סוכה עד עולם, והכל לפי החשבון. וקשה למה מתחיל התנא סוכה שהיא גבוה למעלה מעשרים, שהיא שיעור של ארבע אמות רוחב, ולמה לא מתחיל עם שיעור הכשר סוכה, דהיינו ז' טפחים רוחב. ועל כרחך צריך לתרץ דרוצה להתחיל כמו גבי מבוי. והשתא לפי תוספות משני התנא גבי סוכה כדי שיהיה עם מבוי חד לשון, והוה ליה לתנא ללמוד גבי סוכה תקנתא כמו גבי מבוי, ואזיל קושית הגמרא מאי שנא של סוכה. וצריך הגמרא לתרץ גבי סוכה וכו'. ולכך פי' תוספות גבי סוכה לא שייך למיתני תקנתא, אבל רש"י פי' בד"ה וכן ביותר מד', לפי' ת"ק ור' יהודה דכיון דרויחא איכא צל, דרש"י סובר כתירוץ ב' של תוספות, עיי"ש. ואם כן לא קשה למה נקיט התנא שיעור של ד' אמות, מפני דנקט השיעור דפליגי ת"ק ורבי יהודה, אבל למעלה לא פליגי לדברי הכל כשירה, ואינה משנה גבי סוכה רק משה גבי מבוי כקושיית תוספות בעירובין כנ"ל דהוה ליה להתחיל כמה יהא שיעור של הכשר מבוי, וצריך לשנות כמו שמשנה תוספות שם דרוצה להתחיל כמו בסוכה, ואם כן משני גבי מבוי משום סוכה, ואזיל קושיית הגמרא מאי שנא על מבוי שהיה ללמוד פסולה כמו בסוכה, וצריך הגמרא לתרץ על מבוי, לכך פירש"י גבי מבוי לא שייך למיתני פסולה כנ"ל, ודו"ק.
שם גמרא מנה"מ אמר רבה אמר קרא למען ידעו כו', ורבא אמר מהכא כו'. כתב הרי"ף [א' ע"א מדפי הרי"ף] איכא מאן דאמר הלכתא כרבה דהא כל מילי כרב עביד, עכ"ל. והקשה הר"ן דמה דאמרינן דכל מילי עביד כרב הני מילי במאי דפליגי רב ושמואל כדמוכח בפרק במה מדליקין [שבת כ"ב ע"א], אבל הכא ליכא בהני טעמא פלוגתא דרב ושמואל, ע"ש בר"ן. ונראה לתרץ, דגם הכא אם נימא טעמא דפסול סוכה הוא כרבה דעד עשרים אמה אדם יודע שדר בסוכה, או כטעמא דר' זירא ורבא, תליא בפלוגתא דרב ושמואל, ורב על כרחך ס"ל כרבה. דהנה מור"ם בדרכי משה בא"ח סי' תרכ"ו [ס"ק א'] מביא פלוגתא בין בעל השלמה ובין רבינו ברוך בסוכה שהיא גבוה מעשרים אמה ומיעטה ע"י איצטבא, וכן בעושה סוכה תחת הרעפים והסיר הרעפים, הבעל השלמה סובר כיון שאין הפסול בגוף הסכך אינו צריך לנענע ולא מיפסל משום תעשה ולא מן העשוי, דזה דוקא במסכך במחובר כגון הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת וקיצצן שהפסול הוא בגוף הסכך לכך צריך לנענע, אבל בזה שאין הפסול בגוף הסכך הסרת הפסול מקרי עשייה, ורבינו ברוך סובר שגם זה פסול משום תעשה ולא מן העשוי וצריך לנענע.
ויש להקשות לדעת רבינו ברוך מאי פריך הש"ס מאי שנא גבי מבוי דתני תקנתא וגבי סוכה דתני פסולה, דלמא משום הכי לא תני גבי סוכה תקנתא דאי הוי תני ימעט הוה אמינא דיכול למעט החלל ע"י איצטבא או ע"י מילוי עפר למעט חללה וסגי בכך בלי נענוע, דלשון ימעט הוה אמינא דסגי במיעוט חללה כמו שהוא, כמו שכתבו התוס' בד"ה דאורייתא דלהכי לא תני גבי נר חנוכה ימעט דהוה משמע כמות שהיתה דולקת, ע"ש בתוס', א"כ גם גבי סוכה אי הוי תני ימעט הוה אמינא דימעט חללה כמו שהיא, ולכך תני פסולה.
אך יש לומר מסברא דכ"ע סוברים (ומסכימים) דבדבר שאינו בגוף הסכך הסרת הפסול מקרי עשייה וכשר, רק שרבינו ברוך סובר כיון שהתורה אמרה בסוכות תשבו ולא בסוכה שתחת סוכה, אם כן נחשב זה שעושה סוכה תחת הרעפים פסול שבגוף הסכך, דהמניעה הוא בסכך עצמו שאינו תחת האויר, וכן בגבוה מעשרים אמה שהתורה אמרה למען ידעו מקרי הפסול בגוף הסכך ג"כ, דהפסול הוא שאינה ניכרת הסכך שלא שלטה בו עינא בגבוה מעשרים אמה, ובעל השלמה סובר כיון שהסכך מצד עצמו כשר ונעשה כהוגן, אינו דומה למחובר ולא מקרי פסול בגוף הסכך.
ולפ"ז יש לומר לרבא דאמר הטעם דלמעלה מעשרים פסול משום דלמעלה מעשרים הוי דירת קבע, ואביי הקשה לו אלא מעתה עשה מחיצות של ברזל וכו', ורבא מתרץ לו דעד כ' אמה דאדם עושה סוכתו עראי אפי' עשה קבע נמי נפיק. והקשו בתוספות בד"ה כי עביד וכו', וא"ת כיון דלא חיישינן אלא שתהא ראויה לעשות עראי, אם כן למה אמרו גשמים בחג הוא סימן קללה והלא יכול לקבוע הנסרים במסמרים, ומתרצים התוס' וי"ל דנהי דלא חיישינן בדפנות אם עושה קבע מ"מ בסככה לא מתכשרה עד שעושה עראי ממש. ולפי תירוץ התוס' הזה על כרחך כאן הפסול הוא משום הדפנות, וקרא על הדפנות קאי שיהיו ראוים לעשותן עראי, אבל הסכך אפילו למעלה מעשרים הוא עראי, והפסול הוא משום הדפנות, דאי גם למעלה מעשרים אמה צריך לעשות הסכך קבע, א"כ אפילו אם ליכא גובה עשרים אמה נמי פסול, דהא הסכך לכ"ע בעינן עראי ממש, ולמה נקט בגובה מעשרים פסולה, תיפוק ליה דגם בפחות מעשרים פסולה בכהאי גונא אם עושה הסכך קבע. אלא ודאי דגובה למעלה מעשרים אמה הפסול הוא מצד הדפנות שאינן ראויין לעשותן עראי, אבל מצד הסכך ליכא פסול, דהסכך בלא"ה צריך להיות עראי. (ולפ"ז בלמעלה מעשרים אמה דפסול בודאי הפסול הוא רק מצד הדפנות שאינן ראוין לעשות עראי, אבל מצד הסכך אין כאן פסול דהא הסכך בודאי צריך להיות עראי), ולרבא הקרא על הדפנות קאי. ומעתה מה דתני למעלה מעשרים פסולה, הוא מצד הדפנות, א"כ בזה אם עשה סוכה למעלה מעשרים ואח"כ בנה איצטבא או מלאוה עפר ומיעט החלל שתהיה פחות מכ', גם לרבינו ברוך כשרה ואינו צריך לנענע הסכך. ולפ"ז מה דסבר רבינו ברוך דצריך לנענע אם מיעטה ע"י איצטבא, ע"כ פסק כטעמא דר' זירא משום דלמעלה מעשרים אמה אינו יושב בצל סכך, או כטעמא דרבה דלמעלה מעשרים אמה אינו יודע שהוא יושב תחת הסכך, ונחשב הפסול מצד הסכך עצמו.
ולפי זה יש עוד נפקותא בין טעמא דרבא לטעמא דרבה ור' זירא, דלטעמא דרבא אם עשה סוכה גבוה מעשרים אמה ומיעט חללה באיצטבא כשרה ואינו צריך לנענע, הואיל ואין הפסול הוא מצד הסכך כי אם מצד הדפנות כנ"ל, אבל לרבה ור' זירא בגבוה מעשרים אמה הפסול הוא מצד הסכך שאינו מיצל עליו או משום דאינו רואה את הסכך, צריך לנענע אם מיעט חללה באיצטבא משום תעשה ולא מן העשוי.
ולפי זה יש לתרץ מה שהקשיתי לעיל על מה שכתבו התוס' בד"ה דאורייתא, דמשום הכי תני גבי נר חנוכה פסולה ולא תני תקנתא, דאי הוי תני ימעט הוה אמינא דימעט כמו שהיא דולקת, א"כ לא פריך הש"ס מידי מאי שנא גבי מבוי דתני תקנתא וגבי סוכה תני פסולה, הא גבי סוכה אי הוי תני ימעט הוה אמינא דימעט כמו שהוא דהיינו שיעשה איצטבא או שימלא עפר, ובאמת זה פסול לדעת רבינו ברוך משום תעשה ולא מן העשוי, ולכך תני פסולה. ולפי הנ"ל שהוכחתי דלטעמא דרבא גם לרבינו ברוך אין הפסול בגוף הסכך ולא צריך לנענע הסכך אם מיעט החלל ע"י איצטבא או ע"י מילוי עפר, א"כ יש לומר דקושיית הש"ס מאי שנא גבי מבוי וכו', אזלא לשיטת רבא דגם גבי סוכה ה"ל למיתני תקנתא.
ולפ"ז יש לקרב הפלוגתא בין רבא ורבה ור' זירא, ויש לומר דגם רבה ור' זירא אית להו טעמא דרבא דלמעלה מכ' פסול משום דצריך לעשות הדפנות קבע, רק שס"ל דטעמא דרבא אינו מספיק לתנא דמתניתין, דעדיין קשה לטעמא דרבא אין הפסול בסכך עצמו ויכול למעט חללה כמו שהיא ע"י איצטבא או עפר, א"כ למה לא תני במתניתין תקנתא כמו גבי מבוי. ורבה ור' זירא לית להו תירוצי דהגמרא דסוכה דאורייתא או משום דסוכה נפישי מיליה, ולכך אמר רבה טעמא אחרינא דעד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בסוכה, ור' זירא אמר משום דלמעלה מעשרים ליכא צל סכך, וע"י טעמים הללו הפסול הוא בגוף הסכך, ואם מיעט החלל ע"י איצטבא או ע"י עפר עדיין היא פסולה משום תעשה ולא מן העשוי, ולכך לא תני במתניתין תקנתא, דהוי משמע ימעט כמו שהיא ולא צריך לנענע הסכך. ומה דקאמר הגמרא כולהו כרבא לא אמרי משום קושיא דאביי, הכי פירושא, משום קושיא דאביי אלא מעתה עשה מחיצות של ברזל, וצריך לומר כדמשני ליה רבא דאין קפידא אם עשה קבע רק שצריך להיות ראוי לעשות עראי, ועל זה קשה קושיית התוס' למה אמרו גשמים בחג סימן קללה הלא יכול לעשות הסכך בנסרים קבועים במסמרים, וצריך לומר כתירוץ התוס' דהסכך בודאי צריך להיות עראי ממש, אבל הדפנות סגי אם הם ראוים לעשות עראי, וא"כ הפסול הוא מחמת הדפנות ולא מחמת הסכך, אם כן קשה למה לא תני במתניתין תקנתא.
ולפ"ז מתורץ קושיית התוס' בד"ה כרבי זירא, דמקשים למה לא אמר כולהו כר' זירא לא אמרו משום קושיא דאביי כדקאמר על רבא. ולפי הנ"ל ניחא, דעל רבא קאמר משום קושיא דאביי, היינו שלא לדחות דברי רבא לגמרי, אלא שאינו מספיק טעמא דרבא לחוד, דע"י קושית אביי נשאר הקושיא למה לא תני במתניתין תקנתא, אבל על ר' זירא צריך לומר לדחות טעמא דר' זירא מכל וכל משום דהאי לדורות. ולפ"ז מה דמסיק הש"ס דלרבה בדפנות המגיע לסכך כשרה אפי' בגבוה מעשרים אמה, לאו שכשרה כמות שהיא, שהרי אכתי פסולה משום דצריך להיות הדפנות ראוים לעשותן עראי, דהא לפי הנ"ל גם רבה אית ליה טעמא דרבא. אלא כוונת הש"ס שכשרה ע"י מיעוט חללה באיצטבא או בעפר ואינו צריך מעשה נענוע בסכך. וכן על דרך זה מה דמסיק לר' זירא ברחבה יותר מד' אמות כשרה, היינו גם כן ע"י מיעוט חללה ע"י איצטבא או ע"י עפר וא"צ נענוע כנ"ל.
אך זה גופא אם צריך לנענע, הוא פלוגתא דרב ושמואל לקמן (דף י"א ע"א) דתני במתניתין אם סיכך במחובר לקרקע שאם קצצן כשירה, דלרב אין צריך לנענע דקציצתן הוא עשייתן ולשמואל צריך לנענע. ויש לחקור באיזה סברא פליגי רב ושמואל. ונראה לומר דפליגי בפלוגתא דבעל השלמה ורבינו ברוך, דרב ס"ל כיון דמתחלה עשה מעשה הסיכוך בידים, לא דמי זה לחוטט בגדיש ששם נעשה הסכך ממילא ולא עשה שום מעשה בסכך גופא, אבל כאן הוא סיכך בידים אלא שהוא פסול מחמת שהוא מחובר, ס"ל לרב שהסרת הפסול דהיינו הקציצה מקרי מעשה וא"צ לנענע, ושמואל ס"ל שהסרת הפסול לא מקרי מעשה. ואף שבעל השלמה ורבינו ברוך שניהם מודים בסיכך במחובר לקרקע שודאי הפסול הוא בסכך עצמו בעי נענוע, היינו משום דגמרא שם פסק כשמואל, דרב קאי בקושיא, וגם לוי פסק כשמואל, רק דבעל ההשלמה ס"ל בעושה סוכה תחת גג רעפים וסוכה שהיא גבוה מעשרים אמה עדיף טפי ואין לו יחוס בסכך, גם לשמואל סגי בהסרת הפסול ואינו צריך לנענע. ורבינו ברוך אינו מחלק בכך, וס"ל דצריך לנענע, כמו שסבר שמואל בסיכך במחובר לקרקע. אבל רב עצמו ס"ל שגם בפסול שהוא בגוף הסכך די בהסרת הפסול כנ"ל.
ומעתה כיון דרבה כל מילי עביד כרב, א"כ ודאי שרבה חולק לגמרי על רבא ולא ס"ל כלל טעם של דירת עראי, דאי ס"ל כרבא, א"כ למה ליה טעמא של למען ידעו כי בסוכות הושבתי וגו', ואי משום שיהיה הפסול בגוף הסכך, מאי נפקא מיניה, ואם שיהיה הפסול בגוף הסכך ויהיה צריך לנענע אם מיעט חללה באיצטבא ובעפר, הרי לדידיה דס"ל כרב אף בפסול שבגוף הסכך אינו צריך לנענע, וא"כ לרבה ליכא נפקותא בהך טעמא דלמען ידעו, ועל כרחך צ"ל דרבה לית ליה טעמא דרבא כלל, וא"כ שפיר שייך לומר דהלכה כרבה. וזה הוא כוונת הרי"ף דכתב איכא מאן דפסק כרבה דכל מילי דרב עביד כרבה, היינו דטעמא דרבה על כרחך הוא אליבא דרב, ולית ליה כלל טעמא דרבא, [ואז יש מקום לומר דאין הלכה כרבא שהוא תלמיד נגד רבה, ושיטה זו סוברים דמה דאמרינן דהלכתא כבתראי מאביי ורבא ואילך, היינו שהם אחר אביי ורבא, ועיין ברא"ש במסכתא כתובות בפרק המדיר סי' י"ג שכתב שהגאונים נסתפקו בזה אי האי כללא דהלכתא כבתראי מאביי ורבא ואילך כולל גם נגד רבה שהוא רבו של רבא, ע"ש]. אבל אי לאו האי כללא דכל מלתא דרבה עביד כרב, שפיר הוי יכולין לומר דהלכתא כרבא, כיון דאינו מוכח דרבה לית ליה טעמא דרבא. והיה מקום לקרב פלוגתייהו ולומר דגם רבה אית ליה טעמא דרבא, רק רבה צריך גם לטעמא דידיה משום למען ידעו דורותיכם, כדי לתרץ מתניתין דלא הוי תני תקנתא, דלטעמא דרבה לחוד הוי ליה למתניתין למיתני ימעט כמו במבוי, ולכך צריך לטעמא דלמען ידעו וגו', שאז לא מהני המיעוט ע"י איצטבא או עפר משום תעשה ולא מן העשוי.
דף ו עמוד ב[עריכה]
ואותו טפח היכן מעמידו, עד דף ז' ריש ע"ב ואמר רבא סיכך על גבי פסי ביראות. בתוס' ד"ה סיכך על גבי מבוי, וד"ה סיכך ע"ג פסי ביראות וכו'. בש"ע או"ח סי' תר"ל סעיף ג', היו לה שני דפנות זו כנגד זו וביניהם מפולש, עושה דופן שיש ברחבו ד' טפחים ומשהו, ומעמידו פחות משלשה סמוך לא' משתי הדפנות וכשרה, וגם בזה צריך לעשות צורת הפתח, וי"א דאין זה צריך צורת הפתח וכו'. שם סעיף ד', במה דברים אמורים שעושה סוכתו במקום שאין דופן אמצעי כנגדה, אבל העושה סוכתו באמצע החצר רחוק מדפנות החצר, אעפ"י שאין לה אלא שתי דפנות זו כנגד זו, די לה בתיקון המתיר בשני דפנות העשויין כמין ג"ם. והמג"א בס"ק ד' הרבה לתמוה על דין זה, וכתב שמרן הב"י הוציא זה מדברי הר"ן, אבל אין כוונת הר"ן לזה כי אם לכוונת תירוץ התוס' בסיכך על גבי מבוי שיש בו ג' דפנות ולחי, והוא סיכך מצד הלחי ולפנים, אעפ"י שהסכך רחוק מדופן ג' והיא מפולשת, אפ"ה כשרה כיון דאינה מפולשת לגמרי, ואין זה דומה לעושה סוכתו באמצע החצר וכו'. ולבסוף הקשה הרב מג"א על מרן הב"י, דלפי מה שהוא הבין מדברי הר"ן ז"ל, א"כ האי דינא דהעושה סוכתו כמבוי מפולשת דצריך פס ד', אין מציאות כי אם בעושה סוכה על פני השדה במקום שאין בתים כלל, וזה אי אפשר לאוקמי הגמרא בכי האי גוונא, ע"ש במג"א.
ונראה להוכיח דינו של השו"ע. דהנה בתוס' ד"ה סיכך על גבי מבוי, מקשים הא אנן קי"ל הלכתא כרבנן דמבוי צריך ג' מחיצות ולחי לצד הרביעי לעשותו רשות היחיד לטלטל בשבת, ואם כן בסיכך על גבי מבוי לא צריך כלל ללחי וסגי בג' דפנות של המבוי, ומתרצים התוס' דמיירי שסיכך לצד הלחי מלפנים ולצד הבתים לא סיכך, דהשתא אין לזו הסוכה כי אם שני מחיצות ולחי אחד. והקשה המהרש"א שם איך קאמר הגמרא לעיל דאילו סוכה דעלמא בעי טפח שוחק, הא מיירי בסוכה מפולשת, ובזה צריך פס ד', והכי הי"ל להש"ס לומר דאילו סוכה דעלמא בעי פס וסוכה דשבת לא בעי פס וסגי בלחי. וכתב המהרש"א דלולי דברי התוס' יש לפרש סיכך על גבי מבוי שהמבוי סתום משלשה רוחות, והוא סיכך חצי לאורך המבוי בחצי אורך המבוי מצד אחד מראשו מצד הלחי עד סופו מצד הסתום, דהשתא הוי שפיר הכשירה בטפח שוחק שהרי יש לה ב' דפנות דערובין כמין ג"ם, עכ"ל המהרש"א ע"ש.
והנה אני אומר דלדברי המהרש"א היא קושיא חמורה בסתירה אליבא דדינא, דאם אנו מוכרחין לתירוץ התוספות בגוונא שכתבו התוס' דמיירי שסיכך לצד הלחי מלפנים ולצד הבתים לא סיכך, מוכח דין זה דגם בסוכה שיש לה ב' מחיצות מפולשים זה כנגד זה דבעלמא בעי פס ד', אפ"ה היכא שיש לה דופן אמצעי מרחוק סגי לה בלחי טפח ומשהו. אבל השתא דיש למצוא אופן אחר לתרץ קושית התוס', והיינו בגוונא דכתב המהרש"א שסיכך בחצי אורך המבוי, א"כ לא מוכח דין זה שפסק בשו"ע, ויש לומר דדופן האמצעי לא מהני אם אין הסכך מגיע עד דופן האמצעי, ונידון כסוכה מפולשת דצריך תיקון בפס ד', וא"כ קושיית המהרש"א קשה ביותר, מנ"ל להתוס' והר"ן האי דינא, כיון דאין אנו מוכרחין לאוקמי בהאי גוונא שכתבו התוס', ולעולם אם סיכך בצד הלחי ולפנים והסכך אינו מגיע לדופן האמצעי, הוי זה כסוכה של שתי מחיצות מפולשות וצריך פס של ד' טפחים, וסיכך על גבי מבוי דקאמר רבא, מיירי שסיכך חצי המבוי לאורך המבוי, ויש לה שני דפנות מעורבים כמין ג"ם, ולכך צריך הלחי להתיר כמ"ש המהרש"א.
אמנם י"ל הוכחה לדין זה של התוס' והר"ן. דהנה התוס' מקשים בריש ד"ה סיכך על גבי מבוי, דאיך קאמר רבא מיגו דהוי דופן לשבת הוי נמי דופן לסוכה, מה ענין סוכה לשבת, דסוכה בעי מחיצות דאורייתא ובמבוי בלא לחי סגי מדאורייתא, ומתרצים התוס' דמיירי בלחי טפח דמעמיד פחות משלשה סמוך לדופן דהיינו מדרבנן, ובשבת שרי ע"י מיגו ואפילו סמוך לדופן, הרי מוכח דמה דאמרינן מיגו דהוי דופן לשבת הוי דופן לסוכה, הוא דוקא שהלחי הוא טפח, דאל"כ לא הוי אמרינן מגו מדופן שבת שהוא רק מדרבנן לדופן סוכה דבעי מחיצות מדאורייתא. ולפ"ז מה דאמרינן מגו דהוי דופן לשבת, הוא רק אמשהו, וקשה למה לא נקט רבותא טפי בהאי גוונא דכתבו התוס' שאם סיכך על גבי מבוי מצד הלחי ולפנים ולצד הבתים שהוא הדופן האמצעי לא סיכך, דבדופן סוכה אי ליכא אלא שתי מחיצות מפולשות צריך פס ד', ובשבת אמרינן מגו דהוה דופן לשבת וסגי בלחי טפח, והוא רבותא טפי דמהני מיגו אפילו לג' טפחים. מזה מוכח הדין של התוס' והר"ן דאפילו בכי האי גוונא לא צריך אלא טפח שוחק, הואיל ומפולשת מצד אחד נגד דופן האמצעי, מהני האי דופן האמצעי אף שהיא רחוקה מהסכך לענין דלא צריך פס ד' וסגי בלחי טפח.
ולפ"ז מתורץ קושיא הנ"ל, דשפיר נקטו התוס' בהאי גוונא דמיירי בסיכך לצד הלחי ולפנים ולצד הבתים לא סיכך, ולא תירצו בגוונא דכתב המהרש"א שסיכך לאורך המבוי לאשמועינן האי דינא דמהני דופן האמצעי דהיינו צד הבתים, לענין שלא לדון בה דין שני מחיצות המפולשות ולא צריך בזה פס ד' וסגי בטפח ומשהו, כמו בשתי מחיצות המעורבות העשוין כמין ג"ם.
והנה אי אמרינן דמה דבעי ר' סימון ור' יהושע בן לוי, דבסוכה של שתי מחיצות מפולש צריך לתקן דופן השלישית ע"י פס ד', הכוונה היא דמדאורייתא צריך בזה פס ד', נדחו דברי הנ"ל, והקושיא במקומה עומדת, מנ"ל להתוס' והר"ן דאם סיכך במבוי מצד הלחי ולפנים ולצד הבתים לא סיכך דסגי בלחי טפח, דלמא בסיכך על גבי מבוי מצד הלחי ולפנים ולצד האמצעי לא סיכך לא מהני לחי של טפח ובעי פס ד', ואפ"ה לא מצי הגמרא למינקט מגו בכה"ג, דכיון דבעי מדאורייתא פס ד' לא אמרינן מגו דהוי דופן לשבת הוי נמי דופן לסוכה, כיון דלענין שבת בא הלחי להתיר תיקון מדרבנן, משא"כ לענין סוכה דבעי פס ד' מדאורייתא, וכמ"ש התוס' אלחי משהו. מזה מוכח דס"ל להתוס' ור"ן דין של ר' סימון משמיה דר' יהושע בן לוי דהוצרכו בשתי מחיצות מפולשות תיקון של פס ד', ולא מהני בזה טפח שוחק, זה הוא רק מדרבנן כמו טפח שוחק, ושפיר מוכח דבסיכך על גבי מבוי מצד הלחי ולפנים ולא סיכך לצד הבתים ג"כ סגי בטפח שוחק, ולא בעינן פס ד' כדינו של התוס' והר"ן.
ולפ"ז יש לתרץ קושיא אחרת, דלפי מה שכתב רש"י בד"ה ואילו סוכה דשבת וכו', דהא דקאמר הש"ס ואילו סוכה דשבת סגי בלחי, קאי אשני מחיצות מפולשים זו כנגד זו. א"כ קשה קושית מהרש"א מאי קאמר הש"ס דאילו סוכה דעלמא בעי טפח שוחק, הא במפולש ממש בעי פס ד', והכי הו"ל להש"ס למימר דאילו סוכה דעלמא בעי פס ד'. ונלע"ד, דהנה י"ל דרש"י ס"ל דסתם לחי הוא משהו, דלא כמו שמתרצים התוס' דמיירי בלחי טפח, ואפ"ה לא קשה לרש"י קושית התוס', דמה ענין סוכה שהמחיצות הוא מדאורייתא למבוי שהוא מדרבנן, די"ל דרש"י ס"ל דאותו לחי מהני להתיר רק מדאורייתא, ולא כמו שהבינו התוס' דרש"י קאי אליבא דרבי יהודה דסבירא ליה מחיצות דאורייתא, אלא די"ל דרש"י קאי אפילו אליבא דרבנן דב' מחיצות אסורים מדאורייתא, ולחי מהני להשלים מחיצה השלישית, דלחי משום מחיצה ומתיר במקום שהיה אסור מדאורייתא, ושפיר אמרינן מגו דהלחי משהו מהני להתיר לענין שבת במקום שהיה אסור מדאורייתא, מהני נמי לענין סוכה, אף דמדאורייתא בעי בסוכה טפח.
והנה הרא"ש [סימן ז'] כתב וז"ל, הרב האלפסי השמיט מימרא זו כו', והיינו טעמא משום דפסק דבעי נמי צורת הפתח, ומילתא דפשיטא היא כיון דאיכא ג' מחיצות מעלייתא דאמרינן מגו וכו'. וכוונת הרא"ש היא, אף דסבירא ליה להרי"ף דבעי צורת הפתח, עכ"פ איכא נפקותא במה דאמרינן מגו לענין טלטול מדרבנן, דאי אמרינן מגו דהוי דופן לסוכה מותר לטלטל אפילו מדרבנן, ואי לא אמרינן מגו אף דמדאורייתא מותר בשלש מחיצות, עכ"פ מדרבנן אסור, לזה כתב הרא"ש דמלתא דפשיטא היא כיון דהוי מחיצה דאורייתא פשיטא דאמרינן מגו להתיר באיסור דרבנן.
ולפ"ז מתורץ קושיא הנ"ל, די"ל דס"ל לרש"י דאף לר' סימון הכשר פס ד' במפולש הוא רק מדרבנן, וא"כ לא הוי מצי למנקט דאילו בסוכה דעלמא בעי פס ד' ובסוכה דשבת סגי בלחי מטעם מגו, דהא לפי מה שכתבתי הלחי בא להתיר במפולש לענין שבת במקום שהיה אסור מדאורייתא, ופס ד' לענין סוכה הוי רק מדרבנן, א"כ זה לא איצטריך לאשמועינן דפשיטא דאמרינן מדאורייתא לרבנן כסברת הרא"ש הנ"ל, ומש"ה נקט הש"ס דאילו בסוכה דעלמא בעי טפח שוחק, הכוונה דהטפח דבעינן בסוכה הוי בודאי מדאורייתא, ובסוכה דשבת לא בעי טפח וסגי בלחי משהו, ומשום מגו דהוי מחיצה לענין שבת במקום שהיה אסור מדאורייתא מהני נמי לענין סוכה אף שהטפח הוא דאורייתא, אמנם דזה דוחק הוא דלא הו"ל למינקט טפח שוחק.
ומעתה נבוא לתרץ קושיית המג"א שהתחלנו בו. דהנה איתא במסכת שבת (דף צ"ח ע"א) אמר רב שמואל בר יהודה אמר רב אבא אמר רב הונא אמר רב המעביר ד' אמות ברה"ר מקורה פטור. ולפ"ז קשה מאי קאמר רבא וכן לשבת, הא לענין שבת ליכא כאן איסור דאורייתא ומותר לטלטל בלא מחיצות כלל, דהא הוא מקורה בסכך הסוכה, ולענין סוכה צריך מחיצות דאורייתא, וא"כ פשיטא דאמרינן מגו דאורייתא לדרבנן, והא מילתא דפשיטא כמ"ש הרא"ש הנ"ל לתרץ דברי הרי"ף שהשמיט הך דרבא משום דהוי מילתא דפשיטא, וא"כ גם על רבא קשה. אך יש לומר דרבא אתי לאשמועינן דאם סיכך במבוי מלחי ולפנים ולצד הבתים לא סיכך כגוונא דכתבו התוס' ומותר לטלטל לפנים מהמבוי במקום דליכא סכך, ואמרינן מגו דהוי דופן לסוכה לענין סוכה הוי נמי דופן לענין שבת, ומותר לטלטל בכל המבוי אף שלא תחת הסכך משום דהוי ד' מחיצות.
והנה רבא נקט במילתייהו שנים כהלכתן ושלישית אפי' טפח, ועל זה קאמר וכן לשבת, ואם כן צ"ל דרבא ס"ל דאף מפולש סגי בטפח, וא"ל דרבא אשמועינן שסיכך במבוי כמין ג"ם לאורך המבוי כמ"ש המהרש"א, אם כן מאי אתי רבא לאשמעינן דתחת הסכך פשיטא דמותר דהוי מקורה, וחוץ לסכך באמת אסור דהא ליכא ד' מחיצות. אמנם הא תינח אי אמרינן דד' מחיצות בעינן מדאורייתא, אם כן שפיר יש לומר דאיירי במבוי שיש לה ג' מחיצות אפילו מדאורייתא אסור לטלטל רק מכח מגו, אבל אי אמרינן דבג' מחיצות מותר לטלטל מדאורייתא, אז אכתי קשה מה אתי רבא לאשמועינן דמלתא דפשיטא דאמרינן מגו דאורייתא לרבנן כנ"ל, דהא אף שלא במקום הסכך מותר לטלטל מדאורייתא, ועל כרחך צ"ל דמיירי במבוי מפולש וסיכך עד חצי המבוי, ושפיר אמרינן מגו להתיר חוץ לסכך במקום שהוא אסור מן התורה, ואם כן על כרחך איירי רבא בסוכה מפולש שאין לה מחיצות אף בסוף הכתלים הנמשכים מחוץ לסכך רק ברחוק מהם, ואפילו הכי נקט רבא שלישית טפח דהוי דופן לסוכה, ומוכח שפיר כדברי השו"ע, ודו"ק.