צדקת הצדיק/נז
העגמת נפש שיש לאדם על עבירות שעשה – הם ממש יסורי־גיהנם על אותה עבירה, ולכן אמרו בספ"ק דברכות (יב:) דהמתבייש בה מוחלין לו[1], כי כבר סבל עונש גיהנם.
ומי שזוכה, מן השמים מזכירים לו בכל עת עבירות שעשה ומתמרמר עליהם עד שסובל שיעור גיהנם המגיע לו ע"ז בעולם הזה, וזהו הפרעון מן העבירות שנפרעים מן הצדיקים בעולם הזה, כי בעונשי עולם הזה ממש יש משפטים אחרים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מו"ק כח.): "חיי, בני ומזוני – לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא". וזה שאמר דוד המלך ע"ה: "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי; שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי" (תהלים כג, ד); ודאי לא חשב שיהיה בגיהנם לעתיד לבא, כמ"ש (ברכות ד.) דקרי לנפשיה "חסיד", ועיין שם[2].
ועל־כל־פנים לא היה פותח פיו לשטן ח"ו אם חשש שמא יגרום החטא. רק ר"ל כשהיה הולך בגיהנם בעולם הזה, כשהיה הולך בעצבות ומרה שחורה על חטאיו, ועל־ידי עצבות – השכינה מסתלקת[3], ויוכל לבוא לידי רע, כנודע. ועל זה אמר (תהלים כ"ג, ד'): "לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי", "אתה" אינו מדרגת השכינה הנקרא "אני", כנודע שמסתלקת בעצבות, רק מדרגת קוב"ה הנקרא "אתה", זהו "עמדי" – גם בעת העצבות, שמצדו הוא ההתעוררות לכך:
- ^ (ברכות יב, ב) ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב: כל העושה דבר־עבירה ומתבייש בו – מוחלין לו על כל עונותיו, שנאמר: "למען תזכרי ובשת ולא יהיה לך עוד פתחון פה מפני כלמתך בכפרי לך לכל אשר עשית, נאם ה' אלהים" (יחזקאל טז, סג).
- ^ (ברכות ד, א) "לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני" (תהלים פו, ב) – לוי ורבי יצחק: חד אמר: כך אמר דוד לפני הקב"ה: "רבונו של עולם לא חסיד אני? שכל מלכי־מזרח ומערב ישנים עד שלש שעות, ואני 'חצות לילה אקום להודות לך'" (תהלים קיט, סב); ואידך: כך אמר דוד לפני הקב"ה: "רבונו של עולם לא חסיד אני? שכל מלכי־מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני – ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה".
- ^ (שבת ל, ב) ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות־ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר: "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'" (מלכים ב ג, טו).