פרשת דרכים דרוש א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דף זה הוסב אוטומטית מטקסט מוקלד. יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.


<< · פרשת דרכים · דרוש א · >>

דרך האתרים דרוש ראשון -- אם האבות יצאו מכלל בני נח או לא[עריכה]

בראשית רבה פרשת וישב פרשה פד סי׳ (?) וז״ל

"וישראל אהב את יוסף...וישנאו אותו" רשב״ל בשם ראב"ע "לכו וראו מפעלות אלהים" וכתיב בתריה "הפך ים ליבשה". למה וישנאו אותו? כדי שיקרע הים לפניהם, ע״כ.

ממדבר קדמות אשא עיני בחקירה אחת עמדו עליה המפרשים ז"ל מערכה מול מערכה, אם קודם מתן תורה מאחר שנימול אברהם וקיים כל המצות ואפילו ערובי תבשילין כמ״ש רז"ל, אם יצאו מכלל בני נח לגמרי ואפילו להקל או לא.


והנה מהר"ש יפה ז״ל פרשת ויגש פ׳ צג סימן (?) אהא דאמרינן התם א״ר סימון אמר לו בנימוסות שלנו כתוב ואם אין לו ונמכר בגניבתו, וזה יש לו לשלם הקשה שהרי קיימא לן דבן נח נהרג על שוה פרוטה ולא ניתן להשבון, ומי הוציאם מדין זה כל שלא ניתנה תורה עדיין? ותירץ שבני ישראל יצאו מדין בני נח אף להקל משנבדל אברהם במילה, ע״כ.    וכן כתב הרב הנזכר בפר׳ בראשית פ׳ טז סימן (?) ד״ה גילוי עריות מנין ודבק באשתו וז״ל איכא למידק למאן דיליף כל עריות בבני נח, היכי נסיב יעקב שתי אחיות? ותירץ דאחר שנימול אברהם, נבדל הוא וזרעו מדין שאר בני נח. וכשנשא יעקב שתי אחיות וגיירן-- לית בהו איסור קורבה דהו״ל כגר שנתגייר דמדין תורה לית ביה איסור קורבה ונושא אפילו אחותו, ע״כ.

והדבר פשוט שכל זה הוא אי אמרינן דיצאו מכלל בני נח לגמרי חשיבי רחל ולאה כגר שנתגייר דלית ביה קורבה, אך אם לא יצאו מכלל בני נח להקל איך הותרו לו רחל ולאה כיון דלבני נח חשיבי עריות?

  • ויש סעד לזה מדאמרינן בב״ר סדר וישלח פרשה עט סימן (?) וז״ל "ויחן את פני העיר" נכנס בערב שבת עם דמדומי חמה מבעוד יום וקבע תחומין מבעוד יום, הדא אמרה ששמר יעקב השבת קודם שניתן, ע״כ.
  • גם בפרשת מקץ פרשה צב סימן ד אמרינן "וטבוח טבח והכן"-- אין "והכן" אלא שבת, כמה דאת אמר "והיה ביום הששי והכינו"; הדא אמרה ששמר יוסף את השבת, ע״כ. וקשה דהא קיי״ל בפ״ד מיתות דבן נח ששבת חייב מיתה דכתיב ויום ולילה לא ישבותו, וא״כ איך שמרו יעקב ויוסף את השבת, אלא ודאי דיצאו מכלל בני נח אפי׳ להקל.


[ ומהא דאמרינן בב״ר פרשה טז סימן(?) "ויניחהו בגן עדן"-- נתן לו מצות שבת היך מה דאת אמר "וינח ביום השביעי". "לעבדה"-- ששת ימים תעבוד. "ולשמרה"-- "שמור את יום השבת לקדשו" ע״כ. -- אין להוכיח כלל, משום דעדיין לא נאמרה אזהרה זו ד"יום ולילה לא ישבותו" ומשום הכי שמר אדם הראשון את יום השבת.

גם מההיא דאמרינן בב״ר פרשה צד סימן ג ז״ל ר״ל בשם ר׳ יוחנן בר שאול, אמר להם אם יאמין לכם הרי מוטב, ואם לאו אתם אומרים לו בשעה שפירשתי ממך לא בפרשת עגלה ערופה הייתי עוסק הה״ד "וירא את העגלות ותחי רוח יעקב", ע״כ. -- אין ללמוד מכאן דהיה להם דין ישראל אפילו להקל, דאם לא כן מי התיר ליעקב ויוסף לעסוק בפרשת עגלה ערופה, והלא הלכה רווחת עכו״ם שעסק בתורה היה(?) חייב מיתה, ולא הותר להם ללמוד אלא בשבע מצות דידהו כדאיתא בפרק ד׳ מיתות משום דמידי הוא טעמא אלא משום דכתיב "תורה צוה לנו משה מורשה" לנו מורשה ולא להם וחייבים עליה משום גזל; ואיכא מאן דאמר משום גילוי עריות, ואל תקרי מורשה אלא מאורשה. וכל הני טעמי לא שייכי אלא מסיני ואילך שניתנה תורה, אבל מקמי הכי לא שייכי כלל, באופן דאין להכריח סברת מהר״ש יפה ז״ל דדין ישראל היה להם אפילו להקל, כי אם מההיא דיעקב ויוסף ששמרו את השבת וכדכתיבנא. ]


וראיתי להרא״ם פרשת שמות אהא דאמרינן אמול ואצא -- סכנה היא לולד שכתב ז"ל

אך קשה היאך הותר לעבור על מצות עשה דמילה משום סכנת הולד, והלא עדיין לא ניתנה תורה דכתיב בה וחי בהם ולא שימות בהם עד שיתיר במקום סכנה? ואע״פ שאברהם אבינו קיים כל התורה כולה כדאיתא ביומא כו', ומסתמא מסר אותה לבניו אחריו כמו שדרשו גבי וירא את העגלות שהיה עוסק בפרשת עגלה ערופה כשפירש ממנו -- הוה מצי להחמיר על עצמו לקיים גם המצות שאינן מכלל השבע מצות; אבל להתיר המילה שנצטוה עליה במקום סכנה שעדיין לא ניתנה תורה להתיר במקום סכנה מי מצי להקל?, ע״כ.

ומה שיש לעמוד בדברי הרא״ם הללו עיין לקמן בדרוש שני. הרי מבואר מדבריו דס״ל דמה שקיימו כל התורה הוא דוקא להחמיר עליהם אבל לא להקל מעליהם ממה שחייבים ב״נ, אלמא דס״ל דלא יצאו מכלל ב״נ להקל.


שוב ראיתי שדבר זה הוא מחלוקת קדום בין אבות העולם, הובא ברמב״ן ז״ל פרשת אמור (כד, י) בענין מגדף דכתיב ביה "בתוך בני ישראל" ודרשו בתורת כהנים (אמור פרשה יד מ"א) מלמד שנתגייר. והקשה הרמב״ן דלמאי אצטריך שנתגייר, הא קיימא לן דעכו״ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כמוה? וכתב שחכמי צרפת אמרו כי טעם הגירות היה מפני שהיה קודם מתן תורה, והיה משפטו לילך אחר הזכר ממ״ש באומות הלך אחר הזכר, וכאשר נולד זה לא מלו אותו כי מצרי היה בדינו, אבל כשגדל נתגייר לדעתו ונימול.    והרמב״ן השיב עליהם וזה לשונו: ואין דעתי כן, כי מעת שבא אברהם בברית היו ישראל, ובגוים לא יתחשבו; וכמ״ש בעשו ודילמא ישראל מומר שאני. ומה שאמרו שנתגייר הוא שנכנס לברית מילה וטבילה והרצאת דמים בשעת מתן תורה ככל ישראל.., יעוי"ש.   -- הרי מבואר שדעת חכמי צרפת הוא כדעת הרא״ם ז״ל שקודם מתן תורה לא יצאו מכלל בני נח להקל ולפיכך הוצרך להתגייר משום דקיימא לן באומות הלך אחר הזכר, אך הרמב״ן אזיל לשיטת הר״ש יפה שהאבות יצאו מכלל בני נח אף להקל.

( ולדעתי הראיה שהביא הרמב"ן ממ״ש גבי עשו ודילמא ישראל מומר שאני הוא ראיה חותכת, וכן נראה דיש להכריח ממ״ש פרק המוכר פירות דף ק. תנא הלך בה לארכה ולרחבה קנה דכתיב "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה", ע״כ. ואין ספק שמדין חזקה נגעו בה, והרמב״ם בפ״א מהלכות מכירה ובפ״א מהלכות זכיה ומתנה כתב שאין העכו"ם קונה בחזקה, ואם אמרת דלא יצאו מכלל בני נח איך קנה אברהם בחזקה? )


  • וראיתי להתוס׳ פרק מי שמת דף קמא. אהא דאמרינן "וה׳ ברך את אברהם בכל"-- ר׳ יהודה אומר שהיתה לו בת ובכל שמה, שהקשו ואם תאמר למה לא השיאה ליצחק למאן דאמר בפרק ד׳ מיתות דעכו״ם מותר באחותו, ע״כ. כנראה דאזלי לשיטתם דלא יצאו מכלל בני נח עד שבאו להר סיני.   ואני תמיה דהן לו יהי דנימא דלא יצאו מכלל בני נח -- הוא דוקא להקל מעליהם חומרות דבני נח! אבל שיהיה להם דין בני נח לגמרי זו לא שמענו. והרי בפרק ג דיומא דף כח: ובשלהי קידושין אמרינן קיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה שנאמר "עקב אשר שמע אברהם בקולי...", ותו אמרינן התם דקיים אפילו ערובי תבשילין שנאמר תורותי אחד תורה שבכתב ואחד תורה שבעל פה. ואיך יתכן דמה שאסר אברהם אבינו על עצמו וקבע לו ה׳ שכר על הדבר למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ללכת בדרכיו שישיא לבנו אהובו את אחותו שעתידה תורה לאסור וענש עליו כרת?!
  • והתוס׳ בפרק ד׳ מיתות דף נז: ד״ה לנערה המאורסה כתבו שסיפר הכתוב בגנותו של לוט בדבר שעתידה תורה לאסור דאמרינן עכו״ם מותר בבתו, ובפרק כהן משיח אמרינן גבי לוט ושתי בנותיו, הם שנתכוונו לדבר מצוה-- "וצדיקים ילכו בם", הוא שנתכוון לדבר עבירה-- "ופושעים יכשלו בם" ע״כ. הרי שקראו הכתוב ללוט פושע במה שבא על בתו אף שהיא מותרת לו לפי שעתידה תורה לאסור וא״כ איך יתכן שישיא אברהם ליצחק את אחותו? ואף למ״ש הרמב״ן בפרשת תולדות עלה דההיא דשמר אברהם אבינו כל התורה עד שלא ניתנה והקשה מיעקב שנשא שתי אחיות, ותירץ שאברהם אבינו שמר כל התורה בארץ ויעקב נשא האחיות בחוץ לארץ כי המצות משפט אלהי הארץ, יעוי״ש. הנה התירוץ הזה לא יצדק גבי יצחק שהרי יצחק לא הורשה לצאת מא״י לח״ל, וכדאמרינן בב״ר סדר תולדות פרשה סד סי׳(?) וז״ל "גור בארץ הזאת" א״ר אושעיא אתה עולה תמימה, מה עולה תמימה אם יצאה חוץ לקלעים נפסלת, אף אתה אם יצאת חוץ לארץ נפסלת, ע״כ. ואברהם אבינו ידע כל זה ומטעם זה אמר לעבדו רק את בני לא תשב שמה, וכמ״ש מהר״ש יפה בסדר חיי שרה פרשה נט סי׳ יד ד"ה בן בני, יעוי״ש.


וכי תאמר בלבבך לדידן נמי תיקשי מההיא דפרק ד׳ מיתות דף נח. שנחלקו ר״א ור״ע, דלר״א אחותו מאמו אסורה לבני נח ולא אחותו מאביו משום דאין אבות לעכו״ם, ולר״ע אף אחותו מאמו שרייא לבן נח. והקשו לר״ע מדכתיב "וגם אמנם אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי" מכלל דבת האם אסורה, ע״כ. ולדידן דקיים אברהם אבינו כל התורה תיקשי; דהיכי קאמר "אחותי בת אבי היא" דאכתי איך נשאה מאחר שעתידה תורה לאסור?   --הא לא קשיא כלל מתרי טעמי:

  • ( א )חדא-- דאברהם לא בא אלא להציל עצמו מקושיית אבימלך דאיך אמר דשרה היא אחותו והנה היא אשתו, והם מאמרים סותרים; דאחותו אסורה לבן נח. ולזה השיב אברהם דאין זה מאמר סותר דאחותי בת אבי היא ולא בת אמי ומותרת היא לבני נח משום דאין אבות לעכו״ם. ואבימלך לא ידע שקיים אברהם כל התורה, ולפי האמת מותרת היתה לאברהם אף בדיני ישראל שהרי בת אחיו ה ק היתה, אלא שאברהם לא בא אלא לתקן דבריו שאמר שהיא אחותו ואיך היתה אשתו והשיב דיתכן שתהיה אחותו ותהיה אשתו מאחר שאינה אחותו מאמו.
  • ( ב ) ועוד דאף דנימא דאבימלך ידע שאברהם היה מקיים התורה עד שלא ניתנה, שפיר השיב אברהם "אחותי בת אבי היא" משום דקיי״ל דגר שנתגייר מותר מן הדין באחותו, וכן בכל העריות משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, וכדאיתא בפ״ב דיבמות דף כב. ובפרק נושאין על האנוסה (דף צז:). ומיהו בעריות שהיה אסור בעודו עכו״ם אסור אף לאחר שנתגייר שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, וכדתניא גר יש לו שאר האם ואין לו שאר האב. כיצד נשא אחותו מן האם-- יוציא. מן האב-- יקיים.. . וטעמא הוא: דאחותו מן האם שהיתה אסורה לו אף בעודו עכו״ם -- יוציא, שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה; אבל אחותו מן האב יקיים משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. וא״כ מן הדין אף ששרה היתה אחות אברהם-- שריא ליה, דכיון שנתגיירו שוב אין להם אחוה וכקטן שנולד דמי, וכמ״ש לעיל בשם מהר״ש יפה בטעמא דאיך נשא יעקב שתי אחיות.

אלא דמ״מ אם היתה אסורה שרה לאברהם קודם שנתגיירו מדין בני נח --אף שנתגיירו-- אכתי אסורה לאברהם שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, ולזה האשים אבימלך לאברהם; דכיון שהיא אחותו איך היא אשתו? דאף שנתגייר וכקטן שנולד דמי -- מכל מקום אכתי אסורה ליה מטעמא דשלא יאמרו, ולזה השיב אברהם דהא לא קשיא כלל, משום "דאחותי בת אבי היא אך לא בת אמי"-- ומעולם לא היתה אסורה לבני נח וא״כ לא שייך כאן גזרה כלל, וכפי דין תורה מותרת היא לו כיין שנתגיירו.   אלא דלר״ע דס״ל דאין חילוק בין אחותו מאביו לאחותו מאמו (דבכלהו ליכא איסורא לבני נח) הקשו בגמרא דלאיזה תכלית אמר אברהם אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי. הכלל העולה דלכ״ע קיימו האבות התורה עד שלא ניתנה, אלא דלהרא״ם לא יצאו מכלל בני נח להקל עליהם מדין בני נח אלא להחמיר עליהם מדין תורה.


שוב ראיתי דמחלוקת זה קדום ונחלקו בו חכמי התלמוד; דבפרק ד׳ מיתות (דף נח:) אמרינן אמר ר׳ חנינא עו״ג שהכה את ישראל חייב מיתה שנאמר ויפן כה וכה דרא כי אץ איש דך את המצרי, ופרש״י דך את המצרי משום דהכה את העברי, וא״כ על כרחץ לומר דס״ל דיצאו מכלל בני נח לגמרי . שם כד, ח. . שם כ, יב. מצותי. . שמות ב, יב. . יבמות צח. . עיין מהרש״א ח״א יומא כח: ד״ה דהא פשיטא דבן נח המכה לבן נח הכירו אינו חייב מיתה, ואם איתא דלא יצאו מכלל בני נח כי אם להחמיר איך הותר למשה רבינו להרוג את המצרי כיון שכפי דיני בני נח לא היה חייב מיתה, אלא ודאי דס״ל לתלמודא דידן דיצאו מכלל בני נח לגמרי אפי׳ להקל. ובשמות רבה פרשה א סי׳ (?) אמרינן וז״ל כיון שידע הנוגש שהרגיש בו החזירו לעבודת פרך והיה מכה אותו ומבקש להורגו כר, אמר משה ודאי זה חייב מיתה כמו שכתוב ומכה אדם יומת, ע״כ. וכתב שם מהד״ש יפה אבל לולא זה מפני מה שהיה מלקהו ומרדהו לא היה לו משפט מות, ומ׳׳ש הרא׳׳ם ע״ר רש״י שפירש ומלקהו ומרדהו ואמר ואפילו הכי קטליה דא״ר חנינא עו׳׳ג שהכה את ישראל חייב מיתה כדאיתא בפרק ד׳ מיתות, אפשר דפליג מדרש זה עלה וס׳׳ל דהיינו בתר מתן תורה שנבדלו ישראל לשבח, אבל מתחלה כולהו בני נח חשיבי וליכא מיתה אלא לשופך דם האדם, ע״כ. הרי דס׳׳ל למדרש דלא יצאו מכלל בני נח לגמרי להקל.

ובש״ר פרשה ד סימן א אמרינן ח״ל, נקי כפים זה משה, אשר לא נשא לשוא נפשו זה נפשו של מצרי, שלא הרג את המצרי וראה שחייב מיתה והרגו. p עד שעמד עליו ב וכתב שם מהר״ש יפה כי לא הרגו על מה שהיה מכה את העברי לבד אלא על ענינים נסתרים וכר שראה את המלאכים ונמלך בהם והיינו שהודיעוהו מה שבא על אשתו, ולכן אמרו שעמד עליו בדץ וראה שחייב מיתה והרגו כר, דס׳׳ל שלא היה חייב מיתה על הכאת העברי כי לא הכהו מכת מות. ואע׳׳ג דאמרינן בפרק ד׳ מיתות תתחייב מיתה משום דסוטר לועו של ישראל חייב מיתה ס״ל דאכתי לא הוו רק בני נח, ופליג אההיא וס׳׳ל כההיא דלעיל פרשה א סימן (?) דס״ל דחשיבי כבני נח, עכ״ל. הרי דס״ל דלדעת המדרש לא יצאו מכלל בני נח לגמרי, באופן שמחלוקת זה אם קודם מתן תורה יצאו ישראל מכלל בני נח לגמרי או לא יצאו לגמרי נפתח בגדולים ונסתיים בגדולים, דתלמודא דידן אזיל בשיטת הרמב״ן ומהר״ש יפה, והמדרש אזיל בשיטת חכמי צרפת והרא״ם ז״ל.

ובפ״ק דחגיגה אמרינן דרש רבא מאי דכתיב מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב,' 5 בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב שנאמר" נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם, וכי אלהי אברהם ולא אלהי יצחק ויעקב אלא אלהי אברהם שהיה תחילה לגרים, וכתבו התוס׳ תחילה לגרים שנצטווה ,על המילה טפי מכל אותם שלפניו. ולפי מה שכתבנו דתלמודא דידן ס״ל דאברהם יצא מכלל בני נח לגמרי ובגדם לא יתחשב ואפי׳ להקל, וכמ״ש הרמב״ן אין צורך למ״ש התום׳, אלא הוא כפשוטו דומיא דכל גרים דעלמא שיוצאים מכלל בני נח לגמרי כך אברהם יצא מכלל בני נח לגמרי. ובש״ר פרשה א סי׳ (?) איתא שמשה רבינו נמלך במלאכים ואמר להם חייב זה הריגה אמרו לו הן. וכתב מהר״ש יפה שנמלך במלאכים וחקר בחלקי הסותר כה וכה אם חייב מיתה על הכאתו כעו״ג המכה ישראל שחייב מיתה, או שמא אץ עתין ישראל בכלל דץ זה עד שבאו לסיני. והמלאכים השיבו לו הן דחייב מיתה משום דמימות אברהם יצאו מכלל בני נח דש להם ת ן ישראל, והסכימה דעתו דעת עליץ לדברי המלאכים והכה את המצרי כדין עו״ג המכה את ישראל שהיה חייב מיתה.

וכזה יובן מאמר ח״ל בב״ר פרשה צח סי׳ (?) ח״ל, אז חללת יצועי עלה," רבנן אמרי אמר לו יעקב איני לא מרחקך ולא מקרבך אלא אני תולה אותך ברפיון עד שיבא משה שכתוב בו ומשה עלה אל האלהים, מה שדעתו רואה לעשות בך עושה, כיון שבא משה התחיל מקרבו שנאמר" יחי ראובן, ע״כ. רש לדקדק במה נסתפק יעקב אבינו שאמר איני לא מרחקך ולא מקרבך, יעוד יש לדקדק במה שתלה ספק זה במשה רבינו דמה שייכות יש לו בדבר הזה של ראובן. אמנם על פי הקדמתנו יבא על נכון דהנה מודעת זאת דפילגשים הם בלא קידושץ, ואם כן בלהה שהיתה פלגש יעקב לא חשיבא אשת יעקב מאחר שלא קדשה, ומשנה שלימה שנינו נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו וה״ה פלגש אביו, וכל זה הוא בישראל דוקא אבל בבני נח דלית בהו קידושין אלא בבעילה תליא מילתא דפשיטא היא שחייב על פלגש אביו משום אשת איש ומשום אשת אב.

והנה יעקב נסתפק אם יצאו מכלל בני נח לגמרי דש להם רץ ישראל או לא יצאו, דאם יצאו אין על ראובן עץ אשר חטא דלא חשיבא בלהה אשת יעקב, ואם לא יצאו מכלל בגי נח יש על ראובן חטא דאשת איש ואשת אב. חהו שאמר יעקב לראובן איני מרחקך דשמא יצאו מכלל ב״נ, ואיני מקרבך דשמא לא יצאו מכלל ב״נ, ער שיבא משה שהוא ג״כ עמד בחקירה זו ושאל למלאכים אם חייב המצרי מיתה כדץ עו׳׳ג המכה את ישראל משום דמימות אברהם יצאו מכלל ב״נ עד סיני, והשיבו לו המלאכים הן דחייב מיתה משום דיצאו מכלל ב״נ, ועשה מעשה על פיהם והרג את המצרי, וא״כ משה הוא יקרבך דכיון תפשט לו הספק וגזר אומר דיצאו [מכלל] כ״ג א״כ אץ לראובן עץ אשר חטא במעשה בלהה ומש״ה אמר משה יחי ראובן.

וראיתי להרא״ם פרשת קדושים על פסוק איש אשר יקח את אחותו חסד הוא, שכתב רש״י ז״ל ת״ל, ומדרשו אם תאמר קץ נשא אחותו חסד עשה המקום לבנות עולמו שנאמר עולם חסד יבנה. וכתב הרא״ב ת״ל, דש לתמוה על המדרש הזה שממנו נראה שאילו לא היה שם חסד העולם, לא היה מניחו הבורא יתברך לישא את אחותו וא״כ איך הניח את השבטים שישאו אחיותיהם אליבא דר״י דאמר תאומות נולדו עם כל שבט ושבט ונשאום, ועמרם איך נשא את דודתו, דעקב איך נשא שתי אחיות, וליכא למימר שיעקב אבינו גיירן וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, דא״כ למה אמר יעקב איני מברך שנשאתי שתי אחיות' כשאמרו לו טול וברך. אבל ממ״ש הרמב״ן בפרשת תולדות ששמירת המצות ששמרו האבות אינו אלא בא״י לבד דעקב בח״ל נשא האחיות, וכן עמרם את דודתו, כי המצות משפט אלהי ה א ח הם אע״פ שהתהרנו בחובת הגוף בכל מקום. הנה זה הטעם יספיק גם לשבטים שנשאו אחיותיהם מפני שהשבטים לא היו יושבים אז ב א ח רק דרך עראי כי כבר נגזר עליהם גזירת כי גר יהיה זרעך, אבל קץ היה מקום דירתו ב א ח כי משם הוצבר העפר שממנו נברא אביו כר ושם נולד קץ ונשאר שם, עכ״ל.

ודברי הרא״ם הללו נפלאו ממני, חדא במה שהוקשה לו מאגדה זו דחסד הוא תלמד ממנה דלבני נח אסירי האחיות דאיך נשא יעקב שתי אחיות, תראה דס״ל דהא בהא תליא דמאן דאסר האחות לבני נח אסר נמי שתי אחיות. ולא ידעתי היכן רמיזא דהא ר׳ אליעזר דסבר דאחותו אסירא ליה ומ״מ שתי אחיות אינם עתה לבני נח, והרי הרמב״ס ז״ל ה פסק דהאחות p בפ״ט מהלכות מלכים אסורה לבן נח ואפ״ה לא מנה אלא שש עריות דאסורות להם, אלמא דשתי אחיות לא אסירי לבני נח, וכ״כ רש״י בפרק ד׳ מיתות" בסוגיא זו דר״א יעוי״ש.

נם מה שהקשה הרא״ם דאיך השבטים נשאו אחיותיהם אליבא דר״י, גם בזה לא ידעתי כוונתו, דאף דנימא דחסד עשה המקום עם עולמו במה שהניח לקין לישא את אחותו היינו לפי שהיתה אחותו מן האם, דאף מאן דאסר אחותו לבני נח היינו דוקא אחותו מאמו אבל אחותו מאביו שרייא משום דאין אבות לעו״ג כדאמק לעיל. ואם כן אפשר שבני לאה נשאו תאומות השבטים של שאר האמהות, והשבטים של שאר האמהות נשאו תאומות השבטים של בני לאה שאץ אבות לעו״ג, ואי קשיא לא קשיא אלא לאותה אגדה שדרשו על פסוק ושאול בן הכנענית בן דינה שנבעלה לכנעני, דשמעץ איך נשא את דינה שהיא אחותו מאב ואם. אבל לאגדה זו דר״י דאמר תאומות נולדו עם כל שבט ושבט ונשאום ל״ק כלל אהך דרשה דחסד הוא, וכ״כ הרא״ם עצמו בפרשת ויגש יעוי״ש.

נם מה שהקשה דעמרם איך נשא דודתו ה״נ לא קשיא כלל משום דיוכבד היתה אחות קהת מן האב ולא מן האם, תו שרייא לבני נח כל שלא היתה אחות קהת מן האם. והכי איתא בפירוש בפרק ד׳ מיתות 68 שהקשו למאן דאמר דאחות אביו אסורה לבני נח מדכתיב 69 ויקח עמרם את יוכבד דודתו, מאי לאו דודתו מן האם, ותירצו לא דודתו מן האב. ומה שדרשו הכא חסד הוא על מה שנשא קץ את אחותו היינו משום שהיתה אחותו אף מאמו, אבל קורבה דמצד האב לא אסור לבני נח דאץ אבות לעו״ג. עוד אני תמיה בדברי הרב דאף דנימא דגם ב׳ אחיות אסירי לבן נח היינו באחיות מן האם אבל באחיות מן האב ולא מן האם פשיטא דשרי, דומיא דאחותו ואחות אביו דאסירי לבני נח ואפי׳ הכי לא אסירי אלא בשאר דמצד האם אבל בשאר דמצד האב ולא מצד האם לא אסור, וא״כ אף את״ל דב׳ אחיות אסירי לבני נח היינו דוקא באחיות מן האם, וא״כ מאן אמר לן דרחל ולאה היו מאם *אחת אימא דשתי נשים נשא לבן.

והנה ל ת ח כל זה סבור הייתי לומר דהרא״ם ס״ל כסברת התוס׳ דאית להו דר״א דדרש על כן יעזוב איש את אביו' דהיינו אחות אביו, ואת אמו דהיינו אחות אמו, מודה דבאחותו אפילו מאמו לא אסר לבני נח, ופליג עם רש״י דאית ליה דלר״א דאסר לבן נח אחות אביו כ״ש אחותו מאמו. והשתא כיון דס״ל כהתוס׳ לזה הוקשה לו דהך אגדה דחסד הוא דמשמע דס״ל דאחותו אסירא לבן נח כמאן אתיא, אי כר״א איהו לא אסר אלא אחות אביו ולא אחותו, ואי כר״ע הא לא אסר אלא חייבי מיתת ב״ד ולא חייבי כריתות כמבואר שם בסוגיא. אלא על כרחץ לומר דלא אתיא אלא כחכמים דקאמרי התם הרבה עריות יש שאץ ב״ד של ישראל ממיתין עליהם ובן נח מתהר עליהן, ופרש״י הרבה עריות יש כגון כל חייבי כריתות בן נח מתהר עליהם דלרבנן איתרבו בני נח מאיש איש לכל האמור בפרשה. וכיון דלחכמים בני נח מתחרים על כל העריות כישראל משום הכי הוקשה לו מיעקב ועמרם והשבטים.

אמנם מלבד הדוחק שיש בתירק זה דאיך סתם הרא״ם קושייתו אליבא דהתוס׳ מאחר דאליבא דרש״י דבל יומא ויומא שמעתתיה בפומיה לא קשיא כלל, דלדידיה הך אגדה דחסד הוא אתיא כר״א דאית ליה דאחותו אסירא לבן נח. ועוד ג״ל דאף לחכמים רם״ל דבל חייבי כריתות בן נח מוזהר עליהם הוא דיקא בקורבה דמצד האם, אך קורבה דמצד האב כ״ע לא פליגי דלית להו קורבה. וראיה לדבר דבגמרא הקשו מדכתיב ויקח עמרם את יוכבד דודתו ותירצו דודתו מן האב היתה. ואם איתא דלחכמים אף בקורבה דמצד האב נצטוו בני נח, מה יענו חכמים בקרא דויקח עמרם את יוכבד דודתו, אלא ודאי דאף אליבא דחכמים לא הוזהרו בני נח אלא בקורבה דמצד האם, אבל בקורבה דמצד האב לא משום דאץ אבות לעכו״ם. וא״כ אף דנימא דאגדה הלזו דחסר הוא אתיא כחכמים עדיץ כל מה שהקשינו להרא״ם ז״ל במקומו עומד, דליכא קושיא מיעקב ועמרם והשבטים, דאיכא למימר דכל הני לא היתה קורבתם מצד האם כי אס מצד האב וכדכתיבנא. עוד אני תמיה בדברי הרב דאיך הכריח מאגדה זו דחסד הוא דאחותו אסורה לבן נח והוקשה לו מהשבטים איך נשאו אחיותיהם, דהא בגמרא בפרק ארבע מיתות עלה נח: הביאו אגדה זו להקשות למאן דאמר אחותו שרייא ותירצו ביק דאשתרי אשתרי, ע״ב. וא״ב ליכא לאוכוחי מאגדה זו דס״ל דאחותו אסורה לבן נח דאיכא למימד כיון דאשתרי אשתרי, ואע״ג דלרבי אליעזר דאית ליה דאחותו אסורה לבני נח אתיא אגדה זו כפשוטה דדוקא לקין הותרה אחותו משום חסד הא לאו הכי אסורה, מכל מקום כיון דאגדה הלזו סובלת שני פירושים ואיכא למימר דס״ל כיון דאשתרי אשתרי ליכא לאקשויי עלה מהשבטים.

עוד יש לדקדק בדברי הרב במה שרצה לצדד על יעקב דמה שנשא שתי אחיות הוא משום דיעקב אבינו גיירן וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ודחה זה משום דאם כן למה אמר יעקב אבינו איני מברך שנשאתי שתי אחיות 73 כשאמרו לו טול וברך, ע ״כ. דמה מייתי מהתם דעל כרחץ אותה אגדה פליגא אהך אגדה דחסד הוא דאילו מהבא משמע דבן נח אסור באחותו, ואילו בערבי פסחים 73 אמרינן שאמר יעקב איני מברך לפי שנשאתי שתי אחיות שעתידה תורה לאוסרן, אלמא דבן נח מותר באחותו. ואולי כוונת הרב היא תהי דפליגי בדינא אם בן נח מחהר באחותו או לא, מ״מ אם איתא שגיירן היכי קאמר איני מברך לפי שעתידה תורה לאוסרן, הא אפי׳ מדין תורה גר מותר בשתי אחיות משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. עוד אני תמיה במה שרצה ל ת ח כל מה שהקשה עם מה שכתב הרמב״ן בפרשת תולדות יצחק ששמירת המצות ששמרו האבות אינה אלא ב א ח ישראל לבד כי המצות משפט אלהי ה א ח הם כר, דמלבד שהרב עצמו בפרשת תולדות יצחק הביא כל דברי הרמב״ן הללו ותמה עליהם דאם אץ המצות חובה אלא ב א ח לבדה, מה זה שאמת בפרק ערבי פסחים כשאמרו ליעקב אבינו טול וברך, אמר איני מברך מפני שנשאתי שתי אחיות והלא לא חטא בזה כלום מכיון שנשאן בחוצה לאח, ולא ידעתי למה כאן נתיישבה דעתו בדברי הרמב״ן הללו. צוד אני תמיה על הרב דעד כאן לא קאמר הרמב״ן ששמירת המצות ששמרו האבות אינה אלא ב א ח לבד, אלאעלה דמה שדרשו ת״ל 7 5 ששמר אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה ואפי׳ עירובי תבשילץ, והוקשה לו דא״כ איך הקים יעקב אבינו מצבה תשא שתי אחיות ועמרם נשא את דודתו, ואיך אפשר שיהיו נוהגים היתר במה שאסר אברהם אבינו על עצמו והוא יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ללכת בדרכיו, לזה ת י ח שמה ששמרו האבות התורה עד שלא ניתנה לא היה אלא ב א ח לבד. אבל כפי סברת הרב דהכריח מאגדה זו דחסד הוא דבן נח אסור באחותו ואסור בשתי אחיות, מה הפרש יש בין א ח ישראל לח״ל, וכי שבע מצות שנצטוו בני נח ב א ח נצטוו ולא בח״ל הא ודאי לא ניתן להאמר דבר זה. ואף שאץ צורך להביא ראיה לזה שהדברים הם פשוטים מצד עצמם, יש להכריח זה ממה שהקשו בגט׳ 76 מעמדם שנשא את דודתו והוצרכו לומד שהיתה אחות אביו מן האב ולא מן האם, ולמה לא תירצו דעמרם נשאה בח״ל, אלא ודאי דלגבי מה שהחהרו בני נח אץ חילוק בי! א ח ישראל לח״ל וזה פשוט. באופן שדברי הרב הללו נפלאו ממני.


עוד יש לדקדק בדברי הרא״ם הללו במה • שצדד לומר דמה שנשא יעקב שתי אחיות הוא לפי שגייק וקיי״ל דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, שהרי הוא עצמו כתב בפרשת שמות 77 וכתבנו דבריו לעיל דמה שקיימו האבות התורה עד שלא ניתנה, הוא דוקא להחמיר על עצמם לקיים עליהם גם המצות שאינם מכלל השבע מצות אבל לא להקל מעליהם ממה שאסור לבני נח, וא״כ כפי דבריהרב דשתי אחיות אסירי לבני נח א״כ מה מועיל מה שנתגיירו וקבלו עליהם לשמור כל התורה עד שלא ניתנה להקל מעליהם איסור דשתי אחיות, שהרי קודם הגירות כפי דבריו היו אסורות ליעקב ואם כן איך יתכן שיועיל הגירות להקל מעליו.

ויש ליישב דברי הרב דהכי קאמר, וליכא למימר שיעקב אבינו גייק וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, דודאי לא מהני הגירות להקל עליו ממה שהיה אסור לבני נח. והביא ראיה ממה שאמר יעקב איני מברך מפני שנשאתי שתי אחיות, ואם איתא שהגירות מהני אף להקל הא אץ ביעקב עץ אשר חטא במה שנשא שתי אחיות מאחד שגייק וקי״ל גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, וליכא למימר שאותה אגדה ס״ל שיעקב אבינו לא גייק ומשום הכי לא רצה לברך, דהא פשיטא ליה להרב דכ״ע מודו שיעקב אבינו לא היה נושא אשה אלא אם כן היתה מתגיירת ומקבלת כל מה שקבל אברהם אבינו על עצמו וצוה לבניו וביתו אחריו ללכת בדרכיו, אלא על כרחץ לומר דאף שגייק מ״מ לא רצה לברך משום דהגירות לא מהני להקל אלא להחמיר. ופ״ם לא נתקררה דעתי בזה, דליכא למימר שאותה אגדה דערבי פסחים ס״ל דטעמא דלא מהני מה שגיירן יעקב הוא משום דלא מהני גירות להקל, שהרי סיימו שם בטענת יעקב שנשאתי שתי אחיות שעתידה תורה לאוסק, ואי אמרת בשלמא דאיסור זה דשתי אחיות היה נוהג בבני נח ניחא, דלא מהני הגירות להקל מדץ בן נח. אבל כיץ דאין איסור זה נוהג אלא בישראל, מהיכא תיתי שלא יועיל הגירות להקל מעליו במה שרצה להחמיר ולקיים התורה קודם שניתנה הוא כך p מאחר דאחר שניתנה התורה ה דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. אלא ודאי על כרחץ לומר שכוונת הרב באומרו וליכא למימר שיעקב אבינו גייק כר, טעמו הוא או משום דס״ל דלא נתגיירו, והכריח זה ממה שלא רצה יעקב אבינו לברך, או דס״ל דגירות לא מהני לומר דכקטן שנולד דמי אלא לאחר שניתנה תורה ואנו מצווים לקיימה אם כן המתגייר כקטן שנולד דמי, אבל קודם מתן תורה דמה שהיו מקיימים התורה היה מרצונם כמי שאינו מצווה ועושה לא חשיב כשנתגיירו להחשיבם כקטן שנולד, והכריח זה הרב ממה שלא רצה יעקב אבינו לברך דאי חשיב גירות מה שנתגיירו קודם מתן תורה הא אץ ביעקב עץ אשר חטא במה שנשא שתי אחיות. ואם כן הדרא קושיין לדוכתא דלמה לא דחה הרא״ם סברא זו דמה שנשא יעקב שתי אחיות הוא משום דגייק וקיי׳׳ל דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, משום דגירות לא מהני כי אם להחמיר לא להקל ממה שהיו מצווים מדין בני נח מאחר דהרב סבור דשתי אחיות אסירי לבני נח. הן אמת דבשני מקומות שהביא הרא״ם אגדה הלזו דערבי פסחים לא הביא הך סיומא דקאמר שעתידה תורה לאוסק אלא בקיצור שלא רצה לברך לפי שנשא שתי אחיות. ואפשר דהך אגדה ס״ל כחכמים דס״ל דאף איסור דשתי אחיות נוהג בבני נח, ולפ״ז אפשר לצדד ולומר שכוונת הרא״ם באומרו וליכא למימר שגיירן כר הוא משום דגירות לא מהני להקל, והכריח זה ממה שלא רצה יעקב לברך לפי שנשא שתי אחיות.

וכזה נבאר קצת פסוקים דישעיה סי׳ כט לכן כה אמר ה׳ אל בית יעקב אשר פדה את אברהם לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו, כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי, והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו, ע״כ. דש לדקדק בפסוקים אלו טובא חדא במה שאמר לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחודו, דמהיכא תיתי דבשביל שאמר יעקב אשר פדה את אברהם יבוש יעקב ופניו יחורו עד שהוצרך לומר לא עתה יבוש יעקב כר. ועוד במה שסיים כי בראותו מעשה ידי בקרבו וגו׳ דנהי דהשבטים הם גדולים בחכמה ובמנין מכל מקום פשיטא דגדולת יעקב היא למעלה מהם, ורבותינו ז״ל קראוהו ליעקב בחיר שבאבות, ואם כן איך אמר שלא יבוש יעקב בשביל ראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו. ועוד יש לדקדק דמה שסיים והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו מה היא הכוונה.

ונראה רזה יובן עם מה שכתבנו לעיל בשם מהר״ש יפה שהקשה למאן דאמר דכל העריות האסורות לישראל אסורות לבני נח היכי נסיב יעקב שתי אחיות, ותיח דאחר שנימול אברהם נבדל הוא תרעו מבץ שאר בני נח, וכשנשא יעקב שתי אחיות וגיירן לית בהו איסור קורבה דהו׳׳ל כגר שנתגייר דמדץ תורה לית בהו איסור קורבה ונושא אפילו אחותו, ע״כ. וכבר כתבתי לעיל דתירוץ זה מועיל אי אמרינן דיצאו מכלל בני נח לגמרי חשיבי רחל ולאה כגר שנתגייר דלית בהו קורבה, אך אם לא יצאו מכלל בני נח לגמרי להקל עליהם פשיטא דלא הותרו לו רחל ולאה כיץ דלבני נח חשיבי עריות. ואם כן יש לחקור למ״ד דלא יצאו מכלל בני נח להקל למאן דיליף כל העריות בבני נח היכי נסיב יעקב שתי אחיות, לזה צריך לומר התירוץ האחר שתיח שם מהר״ש יפה דיעקב על פי הדבור נסבינהו. וכן כתב הר״ש יפה בפרשת דצא יעקב פרשה ע סי׳ (?) אההיא דאמרינן דאמר ליה יעקב מה את סבור ממק אתית בעי מינך, לא אתית אלא בגין תרתין טלייתא, ע״כ. וכתב שם הרב ואין להקשות איך ביקש מעצמו לישא שתי אחיות דעל פי הדבור נשאן, ע״כ. וכן כתב בפרשת בראשית פרשה יא סי׳ ח ת״ל ולי אפשר לומר דיעקב על פי הדבור נשאן לצורך קיום י״ב שבטים, ע״כ.

והכלל העולה ממה שכתבנו דלמ״ד דישראל יצאו מכלל בני נח לגמרי קודם מתן תורה התירוץ ליעקב איך נשא שתי אחיות הוא משום דגיירן וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ולמ״ד דלא יצאו מכלל בני נח לגמרי התירוץ ליעקב איך נשא שתי אחיות הוא דעל פי הדבור נשאן. והחילוק שיש כץ ב׳ התירוצים הללו הוא דאי אמרינן ריצאו מכלל בני נח לגמרי והטעם שנשא שתי אחיות הוא משום דגיירן, הוא תירוץ פשוט לכל באי עולם כשישאלו איך נשא יעקב שתי אחיות, התירוץ הוא מבואר שכבר יודעים הכל שהאבות לא היו לוקחים נשים בגיותם, ופשיטא שגיירן יעקב וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. אך אי אמרינן שלא יצאו קודם מתן תורה מכלל בני נח לגמרי ומה שנשא יעקב שתי אחיות היה על פי הדבור, הנה תירוץ זה הוא נעלם דלא ידעו אלא ה׳ שהוא המצוה, וכל באי עולם לפי פשוטן של דברים יקשה בעיניהם איך נשא יעקב שתי אחיות.

והנה המבחן לידע אם יצאו ישראל מכלל בני נח לגמרי או לא הוא הצלתו של אברהם אבינו מאור כשדים, שהרי בני נח אינם מוזהרים על קדוש ה׳ וכדאיתא בגמרא, וקיי״ל דכל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג אם נהרג הרי זה חובל בעצמו ועובר על מה שכתוב וגם את דמכם וגר, ואם אברהם אבינו ניצול בשביל זכותו על כרחין לומר דיצאו מכלל בני נח לגמרי אפילו להקל ומשום הכי מסר עצמו על קדושת ה׳ כדין ישראל שמוזהר על קדושת ה׳, וה׳ הצילו כדרך שמציל לכל הצדיקים המוסרים עצהן על קדושת ה׳ וכמו שעשה לחנניה מישאל ועזריה. אך אם נאמר שלא ניצול אברהם בשבילו כי אם בשביל יעקב, וכדאיתא בב״ר פרשה סג סי׳ ב ר׳ שמואל בר רב יצחק אמר, אברהם לא ניצול מכבשן האש אלא בזכותו של יעקב כו׳ הה׳׳ד לכן כה אמר ה׳ אל בית יעקב אשר פדה את אברהם, יעקב פדה את אברהם. לפי זה על כרזזין לומר שלא יצאו מכלל בני נח לגמרי כי אם להחמיר, וא״כ אברהם עשה במה שמסר עצמו לכבשן האש דהא p שלא כ בני נח אינן מצווץ על קרוש ה׳, משום הכי לא ניצול בשבילו אלא בשביל יעקב.

עוד נקדים מ״ש בגמרא בקדושין כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו הדין ליה בנים שאינן מהוגנים שנאמר בה׳ בגדו כי בנים זרים ילדו. ואמרינן במדרש הביאו הראנ״ח פ׳ מסעי כל הנושא אשה הגונה הקב״ה מוציא מהם בעלי הוראה שנאמר אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות, ואין יחיד אלא לשון גדולה שנאמר כמעט שכב אחד העם, ואומר ומי כעמך ישראל גד אחד, ע״כ. למדנו מכאן שהמבחן לראות אם האשה שלקח היא הוגנת הם הבנים שאם הם הגונים היא הוכחה שהאשה הוגנת לו.

וכזה נבא לביאור הכתובים כה אמר ה׳ אל בית יעקב אשר פדה את אברהם, כלומר יעקב אשר פדה את אברהם, דבשביל יעקב ניצול אברהם מכבשן האש, וכ׳׳ת זו אליה וקוץ בה דנהי ח ה הוא שבח גדול ליעקב דבשביל זכותו ניצול אברהם, מכל מקום מוכח מזה מדלא ניצול אברהם בשביל עצמו ש״מ דלא יצא מכלל בני נח לגמרי, ואם כן היה עולה על הרעת שיבוש יעקב מזה שהרי אין לו תשובה ניצחת לשואלין אותו מפני מה נשא שתי אחיות, שאם ישיב שעל פי הדבור נשאן זו היא תשובה נעלמת, שלא ידע בה שום אדם ונעלמה מעיני כל חי בלתי לה׳ לבדו. לזה אמר לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחודו, לפי שהתשובה שיש לו שעל פי הדבור נשאן היא גם כן גלדה ומפורסמת לכל, כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו כולו זרע אמת מטע ה׳ להתפאר על כרחם יודו רעל פי ה׳ נשאן. דאם איתא דשלא מהדין נשאן איך נולדו לו בנים כאלו, וא״כ על כרחם יקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו, דאמרו גזרת מלך היא ואץ לנו עסק בנסתרות. וזו היתה כוונת הזקנים באומרם לבועז יתן ה׳ את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה וגו׳, דמאי שייטיה דרחל ולאה בברכה הלזו. והנה ח״ל אמרו דטעם הגואל שאמר 3 , לא אוכל לגאול פן אשחית את נחלתי, שאמר חם לי ליטלה איני מערב פסולת בבני, ולא היה יודע שכבר נתחדשה ההלכה מואבי ולא מואבית. הרי שהגואל היה סבור שרות היתה אסורה לבא בקהל. ומצינו ג״כ דבזמן שאול היה מחלוקת בדבר,ודואג היה סבור שגם מואבית אסורה לבא בקהל. והנה כבר הקדמנו שהמבחן לדעת שהאשה שלוקח האדם אם היא הוגנת לו הם הבנים, וממה שראינו שמי יעקב היו צדיקים זרע אמת ידענו שמה שלקח יעקב רחל ולאה מאת ה׳ היתה לו. וזהו כוונתם באמרם לבועז אל תצטער שאתה לוקח אשה דאית בה קצת פקפוק בדבר, כי על כן לא לקחה הגואל, לפי שה׳ יתן את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה וגר, דכי היכי דהתם הראה ה׳ איך אותו הדווג היה דבר נאה ומתקבל מאת ה׳ מן השמים הכי גמי כה יעשה הי, וכן היה שנולדו ממנו אנשים צדיקים ויצא משם כל זרע המלוכה.

ועל פי זה יובן מאמר רז׳׳ל בסוף רות רבתי 95 וז׳׳ל, ר׳ אבא בר כהנא פתח רגזו ואל תחטאו, 96 אמר דוד לפני הקב׳׳ה עד מתי הם מתרגדם עלי ואומרים לא מפסול משפחה הוא ולא מרות המואביה הוא, אמרו בלבבכם על משכבכם, אף אתם לא באתם משתי אחיות אתם ראו מה עיקרכם ודומו סלה, ואף תמר שלקחה יהודה זקנכם לא מפסול משפחה הוא, ע״כ. דש לדקדק במאמר זה טובא, חדא שאם בני דורו היו מתרגדם על דוד והיו אומדים לו שהוא מפסול משפחה שבא מרות המואביה לפי שהיו סבורים שגם הנקבות הם בכלל האיסור, מה הועיל לדוד באומרו שגם הם באים מבי אחיות הרי אותו הפגם שוה בכל, ואף דוד הוא בכלל אותו הפגם ונוסף גם הוא שבא מרות המואביה. עוד יש לתמוה במה שסיים דוד ואמר ואף תמר שלקחה יהודה לא מפסול משפחה הוא, דמלבד שטענה זו איננה מעלה ארוכה למחלתו זאת, ועוד דבפגם זה אץ בו שום דופי לישראל כי אם לדוד.

והנראה אצלי הוא שבני דורו של דוד היו רוצים לומר שגם הנקבות היו בכלל האיסור, וכך היתה סברת הגואל וסברת דואג וכמו שכתבנו למעלה, ודוד היה רוצה להכריח איך הדין הוא דמואבי ולא מואבית ממה שראינו שיצאו מאותו הזיווג כולם צדיקים, ואם היה פסול משפחה באותו הדווג לא היה הזרע מאותו הזיווג שלשלת יוחסץ שכולם צדיקים. אך אנשי דורו היו חולקים בהכרח זה והיו אומרים דהן לו יהי דרות היתה אסורה לבא בקהל אפשר דיצאו ממנה צדיקים.

וזהו מה שאמר דוד עד אימתי הם מתרגזים עלי ואומרים שאני בא מפסול משפחה ואומרים שרות היתה אסורה לבא בקהל, ואע״פ שרואים שיצאו ממנה צדיקים אץ זה הכרח בעיניהם. לזה אמר להם א״כ אתם באים ג״כ מפסול משפחה דהיינו משתי אחיות, ומי מודיע הדבר דח״ו דיעקב נשא שתי אחיות באיסור, בראותו ילדיו משם למדנו דאותו הזיווג היה מאת ה׳ מן השמים. ואם כן הכא נמי בדידי יש לכם להודות כי אותו הזיווג של רות היה נאה ומתקבל ממה שראיתם שיצאו ממנה אנשים צדיקים. וכ׳׳ת מנא לן דברחל ולאה היה איסור בדבר באותו דווג אימא דמה שנשא יעקב שתי אחיות הוא משום דנתגיירו וקיי״ל דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, והאבות יצאו מכלל בני נח אף קודם מתן תורה, ואם השיבי גרים גמורים ואין להם עוד אחוה כלל. לזה אמר דא״כ דאתם סבורים דקורם מתן תורה יצאו מכלל בני נח אם כן תמר שלקחה יהודה לא מפסול משפחה היא. והענק הוא דטעמא דתמר הצדקת שהותר לה לשכב עם חמיה הוא משום דעד ואונן שמשו שלא כדרכן, ובבני נח אין האשד. נקנית בבעילה שלא כדרכה, ואם כן לא חשיב יהודה חמיה דמעולם לא היתה תמר אשת ער ואונן וכמו שנאריך בזה לקמן, וא״כ על כרחין לומר דקודם מתן תורה לא יצאו מכלל בני נח ומשום הכי הותרה תמר ליהודה, וא״כ אזדא ליה תירוצא דאיך נשא יעקב שתי אחיות, דליכא למימר משום דנתגיירו דקודם מתן תורה לא שייך לומר גר שנתגייר כקטן שנולד דמי מאחר דלא יצאו מכלל בני נח, אלא על כרחין לומר דעל פי הדבור נשאץ, ומי מודיע הדבר שעל פי הדבור נשאן ולא שחס ושלום באיסור נשאן, הבנים שיצאו מאותו הזיווג שהיה כולו זרע אמת, ואם כן על כרחכם לומר שבהיות הזרע זרע אמת מורה על הזיווג שאין בו שום פסול כלל, אם כן זה ההכרח עצמו שייך בדידי, דעל כרחין רות המואביה בהיתר לקחה בועז ממה שראינו שיצאו ממנה, אנשים צדיקים וכמו שכתבנו.

ומעתה אשא עיני לפרש מאמר הקדום, ונקדים מאמר ח״ל במדרש אבכיר הביאו מהר״ש יפה פרשת בשלח פרשה כא סי׳ ז ד״ה ער ח״ל, והמים להם חומה, מלמד שירד 0״מ ואמר רבש״ע לא עבדו ישראל ע״ז במצרים ואתה עושה להם נסים מה הללו עובדי עכו״ם אף הללו עובדי עכו״ם, אמר לו הקב״ה שוטה שבעולם והלא לא עבדוס אלא מתוך שעבוד ומתוך טירוף דעת ואתה דן שוגג כמזיד ואונם כרצון, ע״כ. ויש לדקדק במאמר זה טובא חרא במה שקרא ה׳ לס״מ שוטה שבעולם שלא יצדק לו תואר זה ואינו אלא חכם להרע, ובשאר מקומות ראיתי לח״ל שמכנים אותו בשם רשע. עוד קשה מאי דעתיה ד 0״מ שרצה לקטרג על ישראל וכי לא ידע שישראל היו אנוסים ושוגגים ופטורים מן הדין. ועוד יש לדקדק במה שהשיב לו ה׳ והלא לא עבדום אלא מתוך השעבוד דהיינו שהיו אנוסים, ומתוך טירוף הדעת דהיינו שהיו שוגגים דתרי טעמי נינהו, וכדמסיים ואתה דן שוגג כמזיד ואונם כרצון, דלמאי אצטריכו תרי טעמי והלא במאמר אחד יכל לפוטרם מן הדין, או מטעם שהיו שוגגים או מטעם שהיו אנוסים.

אמנם נראה דפירוש הענין כך הוא, דהנה מודעת זאת דבן נח אינו מצווה על קדוש ה׳ אך ישראל מחהרים על קדושת ה/ ובמצות שדינם ליהרג ולא לעבור אם עברו ולא נהרגו נענשים על זה עונש גדול, כדאמרינן בפ״ק דמגילה שאלו תלמידיו לרשב״י מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור כליה, והשיב להם מפני שהשתחוו לצלם, והרי מה שהשתחוו לצלם היה באונס דנבוכדנצר כדכתיב ומאן די לא יפל ויסגוד וכו׳ יתרמא לגו אתון נורא יקידתא, הרי דישראל שעבד עכו״ם באונם חייב מיתה לשמים, , תו היא חומרא שיש p בבני ישראל מה שאץ כן בבני נח. ואלו ב שוגג הוא בהפך כדאמדינן בפ״ב דמכות דף ט. לפיכך גר ועכו״ס שהרגו נהרגין, ופי׳ רש״י לפיכך אשבע מצוות בני נח קאי, וקי״ל אזהרתו זו היא מיתתו לפיכך גר תושב או עכו״ם שהרגו נהרגין ואפי׳ בשוגג שאין בני נח צריכין התראה כדאמרינן בסנהדרין. נמצא שוגג יש חומרא כבן נח מה שאין כן בישראל, וגבי אונם הוי איפכא. א מ ו ד מעתה דכבר ידע ס״מ שישראל עבדו עכו״ם במצרים מתוך שעבוד ומתוך טירוף הדעת דהיינו שהיו אנוסים ושוגגים, אלא שהיה מסופק בדבר אם יצאו מכלל בני נח לגמרי אף להקל, או דלמא דלעולם חומרא דבני נח אית להו. ומשום הכי כשבא לקטרג קטרג אף שידע שהיו אנוסים ושוגגים, משום דאם באנו לפוטרם מטעם אנוסים יהבינן להו חומרא דישראל דנענשים על האונס, ואם באנו לפוטרם מטעם שוגגים יהבינן להו חומרא דבני נח דקי״ל דנהרגין על השוגג.

ואמדינן בפרק אלו טרפות דף מג: הרוצה לעשות כדברי ב״ש עושה כדברי ב״ה עושה, מחומת ב״ש ומחומת ב״ה עליו הכתוב אומר הכסיל בחשך הולך. ומשום הכי כשבא ס״מ לקטרג על ישראל אף שהיו שוגגים ואנוסים מטעם דיהבינן להו חומת דישראל וחומרי רבני נח, אמר לו הקב״ה שוטה שבעולם כיון שאתה רוצה לתפוס חומרי דישראל וחומרי דבן נח עליך נאמר הכסיל בחשך הולך, דאתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון, היתכן דבהצטרפות שני דברים הללו בבת אחת שיתחייבו, דלא ימנע אם יש להם דין ישראל הרי הם פטורים מטעם שהם שוגגים, ואס דין בני נח יש להם הת פטורים מטעם שהם אנוסים,

עו ד נקדים מה שאמרו בב״ר ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם, מה אמר ר״מ אומר חשודים הם בניך על אבר מן הח׳, ע״כ. והנה הרא״ם הקשה בזה ' דא״כ למה לקה יוסף על זה והלא לא הגיד לאביו אלא מה שראה. ועוד איך אפשר לומר שהשבטים עשו כן. ותיח הרב ז״ל שהשבטים כדין היו עושים אלא שיוסף היה טועה בדין והיה דן אותם שעשו שלא כדין, והוא שהשבטים היו חותכים בשר מבית השחיטה בצורה מפרכסת ומניחץ אותה עד שתמות ואח״ב היו אוכלין אותו כדי שיבריאו, ויוסף היה סבור שכיון שחותכין אותה בעודה מפרכסת יש בו משום אבר מן החי. ואין הדבר כן משום דאפי׳ לרב אחא בר יעקב דאמר דאית ביה משום אבר מן החי, הני מילי בעכו״ס משום דעכו״ם לית להו שחיטה אלא אפי׳ בנחירה בעלמא סגי, וכיון דבמיתה תליא מילתא אינה יוצאה מידי אבר מן החי שהם מוזהתם בו ער שתמות, אבל בעודה מפרכסת לא. אבל בישראל דבשחיטה תליא מילתא, כיון דשחט בה שחיטה מעליא כבר יצאת מידי איסור אבר מן החי.

עוד כתב הרא״ם דאיכא מ״ר בגמי דאפי׳ לעכו״ם שת אפילו בעודה מפרכסת, ואע״ג דלעכו״ס כמיתה תליא מילתא וכל זמן שהיא מפרכסת יש בה משום אבר מן החי אפילו הכי שרי משום דליכא מידי דלישראל שת ולעכו״ס אסור, וא״כ כיון דלישראל שת משום דבשחיטה תליא מילתא אף לעכו״ם דבמיתה תליא מילתא לית ביה משום אבר מן החי משום דליכא מידי דלישראל שת ולעבו״ם אסור. נמצא דלרב אחא בר יעקב דמפליג דלישראל שת ולעכו״ם אסור, טעותו של יוסף היתה שלא חלק חילוק זה והיה סבור שגם לישראל יש בו משום אבר מן החי כיון שהיא מפרכסת, ולאידך מאן דאמר דאחד עכו״ם ואחד ישראל שרי, טעותו של יוסף היה שלא ידע דין זה דליכא מילתא דלישראל שרי ולעכו״ס אסור.

והרב מהר״ש יפה ז״ל הקשה עליו ואמר דכפי דברי הרב יוסף לא טעה כדין, ומן הדין היה שאסור להם בשר מפרכסת אם הדין כרב אחא בר יעקב דמחלק בין ישראל לעכו״ם, שהרי בני יעקב תורת בני נח להם אלא שאח״כ נתחדשה הלכה לישראל למישרי להו משום דבשחיטה תליא מילתא. והנה כוונת הרב ז״ל היא דאף שבני יעקב קיימו כל התורה מכל מקום לא יצאו מכלל בני נח להקל אלא להחמיר, ומשום הכי הקשה דאדרבה השבטים היו טועים שהיו סבורים שיצאו מכלל בני נח אפי׳ להקל. ולא ידעתי למה שכח תלמודו שכתבנו לעיל משמו דס״ל משנימול אברהם אבינו יצא הוא תרעו אחריו מכלל בני נח אפילו להקל וחזקנו זרועותיו מההיא דיעקב ויוסף ששמרו את השבת, ולפי זה השבטים כדין עשו במה שחתכו בעודה מפרכסת ואכלו אליבא דרב אחא בר יעקב משום דס״ל דיצאו מכלל בני נח אפילו להקל. עוד הקשה עליו דאף למאן דאמר דאחד ישראל ואחד עכו״ם דמותרים במפרכסת, היינו אחר שהותר לישראל הותר ג״כ לעכו״ם משום דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו״ם אסור, אבל מעיקרא הוה אסור, ע״כ.

ודעת הרא״ם הוא, דהא דאמרינן דאחד משום p עכו״ם ואחד ישראל מ ו ת דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו״ם אסור, היינו דעל כרחך מעולם לא נאסר לבני נח, דאי נאסר לבני נח איך יתכן שאחר כך יהיה מותר לישראל ובן נח ישאר באיסורו,מי איכא מידי דלישראל שדי ולעכו׳׳ם אסור. וכן פרש״י בפ״ד מיתות עלה נט. , ח״ל, ליכא מידי דלישראל שרי ולעכו״ם אסור, שכשיצאו מכלל בני נח להתקדש יצאו ולא להקל, ע״כ. משמע דמטעם דלהתקדש יצאו ולא להקל אנו מכריחים דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו״ם אסור, וא״כ מעולם לא נאסר לבני נח מפרכסת משום אבר מן החי, משום דישראל כשיצאו מכלל בני נח להתקדש יצאו ולא להקל. ואף מהר״ש יפה בדרך אפשר אמר שאחר כך הותר לבני נח, וכמבואר בדבריו.

וראיתי להרב מהר״ש יפה שכתב בשם רבו ז״ל שטעות יוסף היה שראה את אחיו אוכלים בן פקועה בלא שחיטה דשרי כדאיתא בפרק בהמה המקשה,,. 11 ויוסף לא ידע שהיה בן פקועה, עכ״ד. ונוראות נפלאתי על הרב איך נתיישבה דעתו בשיטת רבו, שהרי כל מה שהקשה להרא״ם קשה גם כן לשיטת רבו, שהרי בן פקועה דכשרה בלא שחיטה הוא דוקא לדידן דבשחיטה תליא מילתא ואפילו מפרכסת שרי, א״כ בן פקועה דחשיבא כשחוטה בשחיטת אמו ולא בעיא שחיטה ואין בה משום אבר מן החי משום דחשיבא כמפרכסת, אבל לבני נח דבמיתה תליא מילתא ומפרכסת אסור להו איך יתכן דבבן פקועה ליכא איסור דאבר מן החי, מי גרע בן פקועה ממפרכסת. וא״כ מה שהקשה הרב לרא״ם דיוסף לא טעה בדין ומן הדין היה שהיה אסור להם מפרכסת אם הדין כרב אחא בר יעקב דמחלק בין ישראל לעכו״ם, משום דבני יעקב תורת בני נח להם כר, קושיא הלזו בעצמה שייכא לשיטת רבו, דודאי דלשיטת רב אחא בר יעקב דמחלק בין ישראל לעכו״ם במפרכסת, בן פקועה אסור למי נח ויש בה משוס אבר מן החי, וא״כ יוסף לא טעה ברין, ומן הדק היה אסור להם בן פקועה משום אבר מן החי.

נ 0 מה שהקשה דאף למ״ד דאחד ישראל ואחד עכו״ם דמותרים במפרכסת דהוא דוקא אחר שהותר לישראל הותר ג״כ לעכו״ם אבל מעיקרא הוה אסור. גם קושיא זו שייכא לשיטת רבו, דאף דנימא דבן פקועה דאין בו משום אבר מן החי אף לעכו״ם משום דליכא מידי רלישראל שרי ולעכו״ם אסור, הוא דוקא אחר שהותר לישראל הותר גם כן לעכו״ם, אבל מעיקרא הוה אסור. כללו של דבר אין חילוק כלל בין מפרכסת לבן פקועה, ולא ידעתי למה נשא פנים לרבו. עו ד אני תמיה בשיטת רבו הלזו דמוקי לטעותו של יוסף בבן פקועה שלא היה יודע שהיה בן פקועה, דהא פשיטא לי דהא דבן פקועה דשרי בלא שחיטה הוא דוקא דלא בעיא שחיטה, אבל נחירה בעיא, ואי לא אסיר משום לא תאכלו על הדם. 3 , , שהרי כתב הרמב״ם בפ״א מהלכות שחיטה דין ב ת״ל, ואסור לאכול מן השחוטה כל זמן שהיא מפרכסת, והאוכל ממנה קודם שתצא נפשה עובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל לא תאכלו על הדם, ע״כ. ופשיטא דלא גרע בן פקועה ממפרכסת, ואף דחשיבא כשחוטה בשחיטת אמה, מכל מקום קודם שתצא נפשה אסירא משום לא תאכלו על הדם דומיא דמפרכסת. וא״כ מה הוא שראה יוסף באחיו, אם ראה שהיו חותכין ממנה קודם שתמות, אם כן נמצא שגם השבטים טעו, ת ה י דלית בה משום אבר מן החי הא איכא משום לא תאכלו על הדם. ואם חתכו לאחר נחירה ה ת אץ כאן להא דאבר מן החי, והיה לו להביא דבה רעה שאוכלים נבילות כיון שלא ידע יוסף שהיה בן "פקועה.

פוף דבר לא מצאתי קורת רוח בשיטת רבו דמהר״ש יפה. והנכון הוא מה שכתב הרא״ם דטעותו של יוסף היה במה שראה את אחיו שהיו חותכין בשר מבית השחיטה בעודה מפרכסת. אך מה שקשה לשיטת הרא״ם ז״ל הוא, דאיך יתכן שיוסף הגדול מאחיו בחכמה, וכדאמרינן 7" כי בן זקונים הוא ל ו 8 " שכל ההלכות שמסרו שם ועבר ליעקב מסרן לו, וא״כ איך יהיה טועה בדין שהיו בקיאין בו אחיו, וכבר הקשה קושיה זו מהר״ש יפה להרא״ם ז״ל.

והנראה אצלי דיוסף והשבטים כולם היו בקיאים בדין וסלקא להו שמעתתא אליבא דהלכתא, וס״ל כרב אחא בר יעקב דאית ליה דמפרכסת שת לישראל משום דבשחיטה תליא מילתא ואסור לבני נח משום דלדידהו במיתה תליא מילתא, וכמו שפסק הרמב״ם בפ״ט מהלכות מלכים דין יב יע״ש. אך מחלקותם של השבטים עם יוסף היה, דהשבטים היו סוברים שיצאו מכלל בני נח אף להקל דש להם דין ישראל גמור אף להקל, וכמו שכתבנו לעיל בשם מהר״ש יפה, ומשום הכי היו אוכלים מפרכסת כיון דשת לישראל. אך יוסף מרוב חסידותו היה סובר דלא יצאו מכלל בני נח להקל, ולעולם חייבים בחומרות בני נח ובחומרות ישראל.

ובזה יובן מאי דאמרינן בפ״ק דסוטה עלה י: הכר נא א״ר חמא בר חנינא בהכר בישר לאביו בהכר בשתהו, בהכר בישר הכר נא הכתונת בנך היא,בהכר בשתהו הכר נא למי החותמת וגר, ע״כ. ויש לדקדק דמה ענין זה לזה וכי גזרה שוה דהכר הכר קא עביד. ונראה דזה יובן עם מה שהקשו המפרשים ז״ל בענץ זה דתמר עם יהודה, דנהי דיהודה לא ידע שהיתה כלתו ומשום הכי בא עליה, וכדכתיב ויחשבה לזונה כי כסתה פניה, אך תמר הצדקת מי התיר לה לשכב עם חמיה ולהכשיל לאותו צדיק שיבא על כלתו. ובפרט לר׳ מאיר דאמר דכל העריות שישראל מוזהרין בני נח נמי מחהתן, דליף לה מרבוייא דאיש איש, וכמו שהארכנו בזה לעיל, א״כ מה תענה תמר למעשה זה. ואיך יהודה לא חרה אפו לשורפה באש, דהא איכא תרתי לריעותא, שזנתה, ועוד שהיה הזנות עם חמיה. וזה לי ימים נסתפקתי בעכו״ם שבא על אמו שנהרג עליה, אם כיון לקנותה בביאה זו אי חשיבא אשת איש, ונ״מ לאחר שבא עליה שחייב משום בא על אשת איש, או דלמא כיון דעל אותה ביאה חייב מיתה לא מהני לקנות בה. , וראיתי לאחד מחכמי אשכנז שכתב דטעמא דתמר הוא דאמרינן בפ״ד מיתות עלה נח: א״ר אלעזד א״ר חנינא בן נח שבא על אשתו שלא כדרכה חייב שנאמר ודבק ולא שלא כדרכה, ע״כ. ובפרק ד׳ אחין עלה לד: אמרינן דער ואונן שלא כדרכן שמשו, ואם כן כיון שער ואונן שלא כדרכן שמשו א״כ לא קנו את תמר לאשה מאחר שבאותה ביאה נתחייבו מיתה דומיא דלדידן אין קדושין תופסין בחייבי מיתה, וא״כ לא היתה אשת ער ואונן ולא חשיבא כלתו דיהודה, עכ״ד. ומכאן יש ללמוד לנדון שלנו דבן נח שבא על הערוה לא קנאה, ודוק.

והנה כל זה הוא בבני נח, דאלו בישראל קונה אותה בביאה בין כדרכה בין שלא כדרכה. ותמר היתה סבורה שדין בן נח יש להם כל זמן שלא ניתנה תורה, וא״כ ער ואונן לא קנו את תמר לאשה שהרי בני נח אין להם קדושין כי אם בבעילה תליא מילתא, יאותה בעילה כיון שהיתה שלא כדרכה דחייב עליה מיתה לא קנאה באותה בעילה. וזהו כוונת המאמר בהכר בישר לאביו בהכר בשרוהו, דזה המאמר סובר דלא יצאו מכלל בני נח, וא״כ בדין היה אומר יוסף שהיו אוכלים אבר מן החי במה שהיו אוכלים מפרכסת, דאף שמותר לישראל מ״מ לבני נח אסור משום דלדידהו במיתה תליא מילתא. וזהו שאמרו בהכר בישר דכל טעמו של יהודה במכירת יוסף הוא לפי שהיה סבור שהוא יצא מכלל ב:• נח לגמרי, ויוסף שהיה אומר שלא יצאו מכלל בני נח היה פוגם בכבודם שלא היה דן אותם בדין ישראל גמור, וכמו שכתבתי לעיל. ולזה כדי להורות לו שהיה טועה בדין, ולפי האמת לא יצאו מכלל בני נח בהכר בשרוהו שאמרה לו תמר הכר נא למי החותמת והפתילים וגר, ומה טענה היא זו להציל את נפשה, ואדרבה תגדל חמת יהודה במה שהכשילה אותו לבא על כלתו. אלא ודאי שטענת תמר היתה, דקודם מתן תורה לא יצאו מכלל בני נח, ואם כן לא חשיכא כלתו כיון שער ואונן שמשו שלא כדרכן, ומשמיא הסכימו לדעתה דיצתה כת קול ואמרה ממני יצאו הדברים כבושים, ופשיטא דמשמיא לא היו מחטיאים את יהודה לבא על כלתו. ואע״ג דהדאב״ע עלה דקרא דויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו 27 ' כתב דמעשה דתמר קודם למכירת יוסף, כבר סתר שם הרא״ם ז״ל את דבריו יעו״ש, ומהר״ש יפה בסדר וישב פרשה פה סי׳ ג האריך בזה וכתב דח״ל הם חלוקים בזה, איזה מעשה קדם יעו״ש.

ובזה יובן מאי דאמרינן בפ״ק דסוטה עלה ז: אמר רב שמואל בר נחמני א״ר יונתן מאי דכתיב, יחי ראובן ואל ימות וזאת ליהודה, כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין עד שעמד משה ובקש עליו רחמים, אמר לפניו רבש״ע מי גרם לראובן שיודה יהודה וזאת ליהודה מיד שמע ה׳ קול יהודה, ע״כ. ופירש רש״י ז״ל מי גרם לראובן שיודה במעשה יצועי אביו, יהודה שהודה במעשה תמר, וכן היא מסורת בידיהם. ומדרש אגדה דר׳ תנחומא כשאמר יהודה צדקה ממני' 2 , עמד ראובן ואמר בלבלתי יצועי אבי, ע״כ.

ויש לתמוה דמה עלה בדעתו של ראובן'שלא להודות על חטאתו ולבקש מחילה מה׳ עד שהודה יהודה.ועוד מד. נתחדש לו במד. שהודה יהודה להודות גם הוא שהרי יהודה הודה כדי שלא תשרף, שהרי לפי דעתו כיק שממנו היתה מעוברת לא היתה חייבת מיתה, ואם כן איך יעלה על הדעת שלא יודה יהודה וישפוך דם נקי חנם. אבל ראובן מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר. אך מה שכתבנו יובן, וקודם כל דבר יש לחקור דאיך עשה אותו מעשה ראובן לשכב עם אשת אביו, תו היא מן העריות שממהרים עליהם אף בני נח, וכמ״ש הרמב״ם בפ״ט מהל׳ מלכים דין ה. ומה שנראה בזה הוא עם מ״ש בפ״ב דסנהדרין מאי נשים ומאי פילגשים א ר״י א״ר נשים בכתובה וקדושין פילגשים בלא כתובה ובלא קדושין, ע״כ. מו היא גי׳ הרמב״ם פ״ד מהל׳ מלכים דין ד, וכן הוא דעת הרמב״ן פרשת חיי שרה בפסוק ולבני הפילגשים יע״ש. והנה חילוק זה דנשים לפילגשים הוא לדידן דאית לן קדושין, א״כ כל שלא קידשה בביאה אף שהיתה אצלו זמן רב לא חשיבא אשתו ונקראת פלגש, אך לבני נח דלית להו קדושין כי אם בבעילה תליא מילתא כיק שלקחה ובא עליה חשיבא אשת איש, דלא מצינו בבני נח שיכוין בבעילה לשם קדושין אלא משלקחה לאשה ובא עליה חשיבא אשת איש. , ומאי דכתב הרמב״ם בפ״ט מהל׳ מלכים דץ ו בן נח חייב על מפותת אביו ועל אנוסת אביו הרי אמו מכל מקום, דמשמע דוקא משום אמו חייב אבל משום אשת אביו לא. הא לא קשיא כלל דדוקא אנוסה או מפותה שלא היתה כוונתו לקחתה לו לאשה אלא במקרה בעלמא בא עליה פשיטא דלא חשיבא אשת איש משום דבעינן שתהיה כוונתו לקחתה לו לאשה בבעילה זו, אבל המייחד לו אשה ובא עליה פשיטא דמשעה שבא עליה חשיבא אשת איש, דלא גרע מבן נח שייחד שפחה לעבדו שנהרג עליה משום אשת חברו, וכמו שכתב הרמב״ם ז״ל שם.

איבדא דאיכא למידק מהא דאמרינן בב״ד פרשה יח סי׳ (?) ח״ל, ד׳ אבהו בשם ר״י אמד בני נח על הנשואות חייבים ועל הארוסות פטורים, ר׳ יונה בשם ר״ש אמר זונה שהיא עומדת בשוק ובאו עליה שנים הראשק פטור והשני חייב משום בעולת בעל, וכי נתכח הראשון לקנותה בבעילה, הדא אמרה בעילה בבני נח קונה שלא כדת, ע״כ. הרי דמוכח מהכא דלא בעינן שיתכוין לקנותה אלא כל שבא עליה חשיבא אשת איש, ואם כן יש לתמוה על הרמב״ם דמפותת אביו ל״ל משום אמו תיפוק ליה דאפילו אינה אמו חייב עליה משום אשת אב דחייב עליה אפילו לאחר מיתת אביו.

שו ב ראיתי מקור דין זה דהרמב״ם בגט׳ בפרק ז׳ דסנהדרין דף נח. שהקשו לר״ע דאמר אמו אמו ממש היינו באשתו ולא באשת חבירו, ותירצו אמו מאנוסתו, ע״כ. ואפשר דדוקא אנוסתו לא חשיבא אשתו אך מפותה חשיבא אשתו וכפשט דברי המדרש, והכי דייקי דברי הגמרא דלא נקט אלא אמו מאנוסתו ולא אמו ממפותתו, ואם כן יש לתמוה על הרמב״ם דכתב דחייב במפותת אביו משום אמו דתיפוק ליה משום אשת אב. שו ב ראיתי שדין זה הוא מחלוקת בירושלמי פ״ק דקדושין הלכה א דגרסינן התם על הבעולות הם חייבים ואינם חייבים על הארוסות, מלתיה דר׳ אליעזר אמרה והוא שנתכוון לקנותה, מלתיה דשמואל אמרה אפילו לא נתכוון לקנותה דאמר ר׳ יונה בשם שמואל זונה עומדת בחלון באו עליה שנים הראשון אינו נהרג והשני נהרג על ידו, ע״כ. ולפי זה הרמב״ם פסק כר״א, ומש״ה לא חייב כמפותה כי אם משום אמו, וצריך טעם למה פסק כר״א ולא כשמואל. והנה בריש פרק נושאין על האנוסה תנן נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו ופשיטא דהוא הדין פלגש אביו למ״ד פילגשים בלא קדושין. ובפ״ו דיומא דף סו: אמרינן שאלו את ר״א פלוני מהו לעוה״ב, וכתבו התוס׳ פירש ר״ח אבשלום שבא על פילגשי אביו מהו לעוה״ב, מי ס״ל הא דא״ר נשים בכתובה וקדושין פילגשים בלא כתובה ובלא קדושין, ע״כ. הרי דלמ״ד פלגשים בלא קדושין ליכא איסורא בפלגש אביו. והא דאמרינן בב״ר פרשה לח סימן א דאחיתופל התיר גילוי עריות משום דאמר בא אל פלגשי אביך. כבר עמד על זה מהר״ש יפה בפרשת נח פרשה לב סימן א וכתב דאולי סבירא ליה להך אגדה כר״י דסבירא ליה לא יגלה כנף אביו היינו אנוסת אביו ומפותת אביו, עד כאן. אבל אגן קי״ל כרבנן' דמוקמי לקרא דלא יגלה כנף אביו בשומרת יבם של אביו כדאיתא התם. וא״כ אי אמרינן דקודם מתן תורה יצאו מכלל בני נח לגמרי, אם כן לא חטא ראובן בעון גילוי עריות כלל, 'אך אם לא יצאו מכלל בני נח אם כן חשיבא בלהה אשת יעקב, וא״כ נכשל ראובן בע 1ץ דא״א ועץ דאשת אב, ותרוייהו מעריות שמוזהרים עליהם בני נח נינהו.

והא דאמרינן בגמרא פרק ה׳ דשבת דף נה: פחז כמים אל תותר' ר״א אומר פזתה חבתה זלתה. ר״י אומר פסעת על דת חטאת זנית. רבן גמליאל אומר פיללת חלתה זרחה תפלתך. ר״א המודעי אומר זיעזעת הירתעת פרחה חטא ממך, ע״כ. ופרש״י לר״א ור״י חטא, לר״ג ולר״א המודעי לא חטא. אפשר לומר דפליגי באותו מחלוקת קדום שכתבנו אם יצאו מכלל בני נח לגמרי או לא יצאו, דמ״ד דחטא ס״ל דלא יצאו מכלל בני נח, ומ״ד דלא חטא ס״ל דיצאו מכלל בני נח. א״נ דכולי עלמא אית להו דיצאו מכלל בני נח לגמרי, אלא דפליגי במחלוקת רש״י והרמב״ם דמ״ד דחטא ס״ל כרש״י דפלגשים בקדושין ובלא כתובה, ומ״ד דלא חטא ס״ל כהרמב״ם דפלגשים בלא קדושין. א״נ דכ״ע יצאו מכלל בני נח ופלגשים בלא קדושין ופליגי במחלוקת ד׳ יהודה ורבנן ומ״ד דחטא ס״ל כר״י דאוסר אנוסת אביו ומפותת אביו מדכתיב ולא יגלה כנף אביו, ומ״ד דלא חטא ס״ל כרבנן דאמרי דנושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו ומוקמי לקרא דלא יגלה כנף אביו בשומרת יבם של אביו, ודוק.

והנה ראובן היה סבור דיצאו מכלל בני נח לגמרי, שהרי הוא ג״כ היה מהשונאים את יוסף על שהיה מוכיחם שהיו אוכלים אבר מן החי, אך כיון ששמע ראובן ליהודה שהודה לתמר ואמר צדקה ממני, ועל כרחך הטעם שהודה יהודה הוא משום דס״ל דלא היתה נחשבת תמר אשת ער ואונן משום דבאו עליה שלא כדרכה, וא״כ ס״ל ליהודה דלא יצאו מכלל בני נח, באותה שעה חזר ראובן והודה על חטאתו דכיץ דלא יצאו מכלל בני נח אם כן יש על ראובן עץ אשר חטא במה שבא על פלגש אביו ודוק.

ובזה יובן מאמר ח״ל בב״ר סדר מקץ פרשה צב סי׳ ח ח״ל, דמצא הגביע באמתחת בנימץ, כיץ שנמצא הגביע אמרו לו מה גנבא בר גנבתא, אמר להץ גברא דיוסף יש כאן שעירים יש כאן שמכרו אחיהם אתמהא, ע״כ. וראיתי בתגחומא נוסחא אחרת דגרים הכי היו עומדץ ומחבטץ לבנימץ על כתפיו ואומרים לו אי גנבא בר גנבתא כר. ויש לדקדק דמה טעם היו מחבטין על כתפיו היה להם להכותו בידיו או ברגליו כמשפט, ואי מקרה היה לאיזה תכלית למדו אותנו ת״ל שהמכות שהכו השבטים לבנימין היו על כתפיו.

ונראה דזה יובן עם מה שאמרו בב״ר סדר ויחי פ׳ צט סי׳ א למה תרצדון הרים גבנונים, , ר״ע פתר קרא בשבטים בשעה שאמר שלמה לבנות בית המקדש היו השבטים רצים ומדיינים אלו עם אלו זה אומר בתחומי יבנה וזה אומר בתחומי יבנה, א״ל הקב״ה שבטים למה תרצתן, כולכם שבטים, כולכם צדיקים, אלא גבנונים מהו גבנונים גנבים, כולכם הייתם שותפים במכירתו של יוסף, אבל בנימין שלא נשתתף במכירתו של יוסף יבנה בתחומו הה״ד ההר חמד אלהים לשבתו. וכתב שם מהר״ש יפה שהטעם שנדחה יוסף אף שלא היה בו עוץ אשר חטא שהוא היה הנמכר, דמאחר שנדחו השבטים מפני מכירת יוסף אינו נכון שיזכה יוסף בדבר לפי שנענשו על ידו יעוי״ש. והנה ידוע הוא דמה שזכה בנימין שיבנה בית המקדש בתחומו הוא מברכתו של משה שאמר' ובין כתפיו שכן שפירושו שיבנה בית המקדש בתחומו, וכמו שדרשו

וזהו כוונת המאמר דבשעה שנמצא הגביע באמתחת בנימין התחילו השבטים והיו מחבטין לבנימין על כתפיו, כלומר כתפים אלו מפני מה זכו לבנות בית המקדש בחלקך ולא בחלקנו משום דאנחנו גנבים במכירתו של יוסף ואתה לא נשתתפת עמנו לפיכך זכית שיבנה בית המקדש בחלקך, לפיכך היו מחבטין על כתפיו ואומרים לו אי גנבא בר גנבתא, כלומר הלא גם בך נמצא עון גניבה מפני מה יבנה בית המקדש בחלקך מאחר שאתה גנבא בר גנבתא. ובזה נבא לביאור המאמר אמר להם גברא תוסף יש כאן כוי, ופירש שם מהר״ש יפה דהכונה היא היש כאן אדוני יוסף אשר מכרתם אותו, היש כאן שעירים ששחטתם וטבלתם כותנתו בדמו ואיך אתם מחרפים אותי, ע״כ.

ויש לדקדק דמה טענה היא זו של בנימין דבשלמא השבטים עשו מה שעשו בשביל מה שהיה מביא דבתם רעה אל אביהם, אבל בנימין אין לו תשובה כלל דמאחר שהטיב עמו המושל וכדכתיב ותרב משאת בנימן ממשאות כולם חמש ידות, איך מלאו לבו לגנוב הגביע. ועוד מה הוא זה שרצה בנימין לחרף אותם כשעירים לא היה לו להזכיר אלא עיקר המכירה, גם מה שסיים המדרש אתמהא לא ידעתי אם הם דברי בנימין או דברי בעל האגדה, ולכל הצדדים יש לדקדק דמה תימה יש כאן.

והנראה דהכונה היא דכבר נתבאר לעיל דמחלוקת השבטים עם יוסף הוא, דיוסף היה אומר שאחיו היו אוכלים אבר מן החי, וח״ו שהשבטים נחשדו על כך, אלא מה שהיו אוכלים היה מפרכסת קודם שתצא נפשה, וכמו שכתב הרא״ם, ומפרכסת הדין הוא דלישראל שת ולעכו״ם אסור. והשבטים היו סבותם שיצאו מכלל בני נח לגמת והת הם כישראל גמור, ומשום הכי היו אוכלים מפרכסת דשת לישראל, ויוסף היה סבור דלא יצאו מכלל בני נח כי אם להחמיר, ומשום הכי אמר שהיו אוכלים אבר מן החי כיון דלעכו״ם אסור דלדידהו במיתה תליא מילתא, וכמו שנתבאר כל זה לעיל, ומשום הכי וישנאו אותו ומכרו אותו לפי שפגם בכבודם שלא יצאו מכלל בני נח ואין להם דץ ישראל גמור. ובסדר וישב פרשה פד סי׳ ז אמתנן אמר לו הקב׳׳ה אתה אמרת חשודין בניך על אבר מן החי, חייך אפי׳ בשעת הקלקלה אינם אלא שוחטים וישחטו שעיר עזים., הת שההוראה איך לא צדק יוסף בדבה שהיה מביא שהיו אוכלין אבר מן החי אלא שהשבטים צדקו בדבריהם הוא מה ששחטו שעיר עזים.

והנה מצינו שהשבטים אמרו לאשר על הבית אשר ימצא אתו מעבדיך ומת וגם אנחנו נהיה לאדוני לעבדים, ויוסף השיבם ויאמר גם עתה כדבריכם כן הוא אשר ימצא אתו הוא יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום. ובפרשה צב סימן ח הביא מהר״ש יפה בשם המדרש גם עתה כדבריכם כן הוא, והלא לא השיבם כן, א״ר אידי אמר להם יפה אמרתם וכך הוא הדין עשרה בני אדם שנמצא ביד אחד מהם הגניבה הוא נהרג והשאר ניתנים בסירה שיאמר להם אלולא שקבלתם ממנו לא היה גונב ואני איני עושה כן אלא אשר ימצא אתו יהיה לי עבד, ע״כ. והנה דין זה שפסקו השבטים והסכים יוסף עמהם שכך הוא הדק דאשר ימצא אתו ומת, הוא מדין בני נח דקיי״ל דנהרג אפילו על פחות משוה פרוטה ואינו ניתן להשבון. וכן מה שאמרו וגם אנחנו נהיה לאדוני לעבדים הוא מנמוסי בני נח, אך בישראל אינו חייב הגנב כי אם בתשלומין. והכי איתא בפרשה צג סי׳ <ה) [ו] שאמר לו יהודה ליוסף בתורתנו כתיב ואם אין לו ונמכר בגנבתו תה יש לו לשלם, ע״כ. והקשה שם מהר״ש יפה והלא בן נח נהרג על שוה פרוטה, ותיח שבני ישראל יצאו מכלל בני נח להקל כו׳ וכבר כתבנו כל זה לעיל.

והנה בנימין ראה לאחיו פוסקים את הדין אשר ימצא אתו מעבדיך ומת, ויוסף מתחסד עמהם ואומר אע״פ שהדין כן אני אעשה לפנים משורת הדין שלא ימות אלא שיהיה לי עבד. על זה תמה ואמר על כרחין שהשבטים סוברים שלא יצאו מכלל בני נח לגמרי, ומשום הכי דינא יתיב וספרין פתיחו אשר ימצא אתו ומת. ואמר להם גברא דיוסף יש כאן, כלומר היש כאן אדוני יוסף אשר מכרתם אותו, ולמה מכרתם אותו לפי שהוא היה סבור שעדיין דין בני נח יש לכם, ואתם סבורים שכבר יצאתם מכלל בני נח לגמרי. גברא דשעירים יש כאן, כלומר עשיתם אותו מעשה דשעירים, אלא להחזיק בסברתכם ולהכריח שיוסף שלא כדין הוציא דבה רעה. אתמהא שדבריכם סותרים אלו את אלו, שכשהדבר נוגע לכם אתם אומרים שאין לכם דין בני נח כלל ומשום הכי מכרתם ליוסף ושחטתם שעירים להורות שהדין עמכם. וכשאין הדבר נוגע לכם אתם אומרים שלא יצאתם מכלל בני נח, שהרי פסקתם את הדין ואמרתם אשר ימצא אתו מעבדיך ומת. תהו שסיים בעל האגדה אתמהא, והן דברי בעל האגדה, כלומר תשובה ניצחת השיבם בנימין לאחיו, וכדכתיבנא.

ועל פי האמור בענין עלה בידינו ישוב המאמר הפונה קדים הם אמרו למה וישנאו אותו וכו׳. דהנה כבר נתבאר לעיל דהשבטים ויוסף היו חלוקים בעיסתם, דהשבטים הוה סבירא להו דיצאו מכלל בני נח לגמרי ויש להם דין ישראל אפי׳ להקל ומשום הכי היו אוכלים מפרכסת כיון דשריא לישראל. אבל יוסף הוה ס״ל דלא יצאו מכלל בני נח להקל ולעולם חייבים לקיים חומרות בני נח. ואהא פריך למה וישנאו אותו דאטו מאן דאמר מילי דאורייתא לקי. ואדרבה הו״ל לעשות אזנם כאפרכסת לשמוע ליוסף מאחר שהיה חכם שבכולם כדכתיב כי בן זקונים הוא. ועוד דמילתא דחסידותא קאמר שראוי לתפוס חומרות דבני נח וחומרות דישראל. לזה השיב כדי שיקרע הים לפניהם. כלומר שאם היו תופסים כל החומרות חומרא דבני נח וחומרא דישראל, היה מקום לס״מ לקטרג בשעת קריעת הים שלא יקרע לישראל מפני שהיו עובדי עבודה זרה, ואף שהיו שוגגים ואנוסים מכל מקום ראוי לתפוס חומרא דבני נח וחומרא דישראל, ומטעם שוגגים אין לפוטרם משום חומרא דבני נח, ומטעם אנוסים אין לפוטרם מטעם חומרא דישראל וכמו שכתבנו לעיל. ומשום הכי שנאו אותו דכפי סברתו לא היה הים נקרע לישראל, אך כפי סברתם שדין ישראל גמור יש להם אף להקל שפיר נקרע הים לישראל אף שהיו עובדי עבודה זרה מפני שהיו שוגגים וגבי ישראל שעבד עבודה זרה בשוגג רחמנא פטריה ולא יחשוב ה׳ לו עון כי חפץ חסד הוא ורב טוב לבית ישראל.