פרי עץ חיים שער הזמירות פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


בהגיעך לב"ש, אז תאחז הטלית בב' צדדין, שהם נגד פניך, ביד ימין. ותכוין, כי הלא ב"ש הוא ביצירה, דוגמת הטלית, רק שהטלית מעשה, וב"ש דיבור, כמבואר אצלינו, וכ"כ בזוהר ח"ב דף ר"ב ענין ב"ש:

ברוך שאמר והיה העולם - א"ל. ברוך הוא - רחום. ברוך אומר ועושה - וחנו"ן. ברוך גוזר ומקיים - אר"ך. ברוך עושה בראשית - אפי"ם. ברוך מרחם על הארץ - ורב חסד. ברוך מרחם על הבריות - ואמ"ת. ברוך משלם - נוצ"ר חס"ד. ברוך חי לעד - לאלפי"ם. ברוך פודה - נושא עו"ן, ברוך שמו - ופשע. ברוך אתה ה' אלהינו - וחטא"ה. ברוך אתה ה' מלך - ונק"ה. בתשבחות בחירק תחת התי"ו, על משקל תפארת:

והנה מכאן עד יוצר הוא עולם היצירה. וכבר ידעת, כי בכל א' מד' עולמות אבי"ע, יש בהם א"א ואו"א וזו"ן. אמנם מב"ש ועד מלך מהולל בתשבחות, (א) הנה הוא י"ג ברוכים, נגד י"ג ת"ד דא"א, כי ברכה זו היא בא"א, דאיהו רישא בלא גופא. אמנם הוא כולל שרשי זו"ן, דמיניה נפקין וביה תליין, לכן הוא כולל פ"ז תיבות, כי הם י"ג ת"ד דא"א, וט' ת"ד דז"א, כי אלו הם שם כ"ב אותיות דברכת כהנים כנודע בפרשת נשא, וס"ה שעולה אדני, הרי פ"ז. והם ב' שמות, כ"ב אותיות, וס"ה. ובהם נכללין א"א וזו"ן, אבל הכל בתוך א"א, דמתמן נפקו, וז"ס ראשו כתם פז. לכן צריך לומר מעומד, כי הוא רישא דא"א:

(א) מע"ח - דע, כי בברכה שוין עליונים ותחתונים, כי נמשך מזון ופרנסה ע"י הברכות, לכן העליונים אומרים ברוך כבוד ה' ממקומו, ותחתונים אומרים ימלוך ה' לעולם וכו'. לכן ב"ש והיה העולם, ר"ת בשוה, לרמז כי עליונים ותחתונים שוין בברכה. שבח שאומרים מהש"ר לפני כסא כבודו י"ת, יש לאומרו בכל יום, ויש בו פ"ז תיבות, והוא כתם פז עם כולל, וראוי לנו לאומרו, קודם כתם פ"ז דב"ש, וזהו נוסחו - האדרת והאמונה וכו':

צמח - מכאן שאין לשנות אפילו בשבת וי"ט, שבשבת כ"י הוא בראש אותו עולם, ששם בחינת השבת, וכן בי"ט, ולכן התחיל ברכה זו בשוה בכל הימים:

(ב"ש, הוא בהיכל ק"ק שבראש היצירה, וזהו ראשו כתם פז. והנה היצירה הוא ו', ובמלוי הוא וא"ו, גימטריה י"ג. לכן יש י"ג ברוך, בברוך שאמר (ב):

הגהה (ב) מהרנ"ש - נראה לע"ד נתן, כי מלת כתם, ר"ת כתר ת"ת מלכות. שהם א"א זו"נ. אבל הוא הכל תוך א"א, והם נכללין בראשו שהוא א"א:

מהרנ"ש - נלעד"ן, שטוב לכוין בעת שאומרים ב"ש בזה היחוד, ראש"ו כת"ם פ"ז, שם מ"ה ומ"ב, גי' פ"ז. והמוציא מפיו נבלות הפה, גורם שתתהפך מן לבנה אל נבלה, וז"ס נבל שמו, ונבלה עמו, ועניות ירדוף אחריו. ופ"ה אד"ם, גי' ק"ל. וז"ס מי שם פה לאדם, כי פ"ה אד"ם, גי' ק"ל והפוגם בו עונשו גדול. והאומר בשיר ובנבל, גורם שזרוע שמאל של סמא"ל, תמשיך הלבנה למטה אליו, ואוי לו, לכן צריך להזהר הרבה בזה:

אמנם ג' שמות יש לת"ת, וג' למלכות. כי ת"ת ומלכות נקראו שמש וירח, בבריאה חמה, ולבנה ביצירה, וחרס וסהר בעשיה. נמצא שהמלכות כוללת ביצירה אלו פ"ז תיבין, ולכן נקרא לבנה, כי לבנה גי' פ"ז:

אך דע, מה שנקרא פ"ז, הוא, כי הנה מן כ"ב ת"ד דא"א ודז"א, כ' מהם בזכר לבד, ולא בנקבה, והב', הם אפילו בנקבה ג"כ:

והענין, כי סוד הפנים דא"א, וסוד הפנים דז"א, הם ב' תקונים, תרין תפוחין, מכלל הכ"ב תיקונים. ואמנם ישנם ג"כ בנקבה, כי גם הנקבה יש לה בפנים תרין תפוחין, משא"כ בשאר התיקונים, שהם בסוד הזקן, ולא שייכי אלא בא"א ובז"א, ולא בנוקבא, כי הנוקבא אין לה זקן, הרי כי כ' מהם זכרים, והב' ישנם ג"כ בנוקבא:

והנה גם שם ס"ה הרומז לאדנ"י, והוא כנגד היסוד והמלכות, כנודע בזוהר, ס' אינון וה' אינון, כנזכר בפרשת לך לך דף צ"א. והוא, כי הס' בסוד יסוד כולל כל ו"ק, כל א' כלול מיו"ד גי' ס'. וה' מצד המלכות הנקראת ה'. נמצא, כי ג"כ בשם אדנ"י, ס"ה. ס' זכרים וה' נקבות. והרי, כי הכ' והס' הם זכרים, ואותיות הב' והה' הם נקבות. וזהו פ"ז, כי הפ' זכרים, והז' נקבות. גם דע, כי בכוונות הפ"ז שפירשנו, הוא סוד חיצוניות שבו, כי הלא הוא בסוד הזקן והשערות:

אך יש כוונה אחרת בסוד הפ"ז, זה בסוד הפנימית שבתוכו. והוא סוד שם הו"יה במילוי אלפין, שהוא ביצירה. כמו שהודעתיך בכריעה שלישית של מודים במנחה של ערב שבת, ושם זה במילואו גי' מ"ה. והנה, בסוד חשבון אותיות הם מ"ב אותיות כנודע, ד' אותיות הפשוט, וי' אותיות המילוי, וכ"ח אותיות אחרים דמילוי המילוי, הרי מ"ב ומ"ה, הרי פ"ז. לכך צריך לומר בפה עמו, ולא בפי עמו. כי בפה גי' פ"ז תיבות שבנוסח זה:

גם צ"ל בתשבחות בחירק, ולא בשורק. גם צ"ל מרחם על הבריות, ניקוד שב"א בב"ית, בחירק הרי"ש, חולם ביו"ד, כנזכר בזוהר בסדר היכלות:

(ניקוד הויות של ב"ש בפתיחה וסיום, הכל בחולם. נ"א, יכוין לנקוד חולם בההין, וי"ו בקמץ):

מהחברים - ברוך שאמר והיה העולם - לרדל"א. ברוך הוא - רישא דאי"ן ברוך עושה בראשית - רישא דאריך אנפין. ברוך אומר ועושה - אבא. ברוך גוזר ומקיים - אמא. ברוך מרחם על הארץ - ז"א. ברוך מרחם על הבריות - נוקבא. ברוך משלם שכר טוב ליראיו - רמז לכתר דבריאה, ששם יש שכר לפעולתו. ברוך חי לעד - אבא דבריאה. ברוך פודה ומציל - בינה דבריאה. ברוך שמו - ז"א דבריאה. ברוך אתה י"י - מלכות דבריאה, ועם כתר דעולם היצירה המשולבים הוי"ה אדנ"י. ובזה מתעורר השפע מן הטהירו לרדל"א, וכן מזה לזה על הסדר. האל אב הרחמן - חכמה דיצירה. המהולל - בינה דיצירה. משובח ומפואר - זעיר אנפין דיצירה. בלשון חסידיו - דאינון נשמת ישראל המתחסדים עם קונם ונמסרין על קידוש שמו. ועבדיו - זה עשר כתות דמלאכים, הנמצאים בעולם הזה. ובשירי דוד עבדך - יסוד ומלכות. נהללך ה' אלהינו - אריך אנפין דעשיה. בשבחות - הם ה' חסדים. ובזמירות - הם ה' גבורות. ונגדלך - אבא דעשיה. ונשבחך - אמא. ונפארך - זעיר אנפין. ונמליכך - נוקבא. ויש זיין ווין בר"ת, ממלת ובשירי דוד עבדך עד ונמליכך, מספרם מ"ב, שבכח מ"ב הוא ממשיך לעולם עשייה. ונזכיר שמך מלכנו אלהינו יחיד - יסוד זעיר אנפין, הרומז לכל העולמות בכלל. ח"י העולמים - שכבודו מלא ומחיה את כולם. מלך משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול - שקילוסו תמיד ונצחיית בעוה"ז ובעה"ב. בא"י מלך - זעיר אנפין דאצילות. מהולל בתשבחות - מג' עולמות בי"ע שכולם מקבלין ממנו ומשוררין לפניו. ויכוין הוי"ה זו, זכרים קמצין נקבות בחולם. שכל עולם יצירה הוא בזעיר, הרומז לחולם. ומכ"ש מה שתחתיו, מושפעים מן הראשונים העליונים, שהם חו"ג. וב"ש רומז לאצילות, כי הוא עדות לישראל, המעידין עליו יתברך. ובמאמרו נעשו ד' עולמות, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, וכל אשר בהם, ועל זה נאמר, נפל פתקא מן שמיא:

ברוך שאמר, מעומד. ובזה ממשיכין י"ג מדות של רישא דאין מפנים לאחור, שהוא א"ת ב"ש כנודע, והרמז לרדל"א. כי אעפ"י שהוא ראוי להיות תמיד פנים בפנים, הנה עתה לצורך זעיר ונוקבא, יספיק שיבוא השפע ממקומו בסוד הארה, שיוכלו העולמות התחתונים ליהנות ממנו, ועל ידם יגיע אלינו:

וב"ש, הוא רומז לעולם יצירה, נגד א"א ראשו כתם פ"ז כנ"ל, לראש עולם יצירה, שהוא מעורר למעלה לז"א דאצילות המקנן ביצירה. וכן עולם עשייה מתעורר למלכות דאצילות. וכן תיקוני עולם בריאה, מעורר אמא דאצילות. ותקוני אצילות מעוררין לאבא, דאתנהיר ממזלא. נמצא, התעוררות זה מגיע למעלה בתלת רישין, ומהן יוצאין שפע רב לזו"נ, שיכינו עצמם לזיווג אחר הנסירה. מהחברים - ברוך שאמר, ידוע מפסוק והמלך שלמה ברוך, שהוא זעיר אנפין, שהוא מלך שהשלום שלו, וכאן רומז לז' מדות תחתונים דרדל"א, ז"א שבו. שאמר - ש, גי' מצפ"ץ, תמורת הוי"ה. ויותר נכון לדרוש, כי ש', אלהים ביודי"ן, שהוא בנצח אמא. א"מ שבאמצע המלה, הם ממש יסוד דאמא, והם גימטריא י"ה הוי"ה, כי כל יסוד יש בו הוי"ה קו האמצעי, וי"ה, הם הו"ה, דאינון ב' יסודים, מלובשים זה בזה, וכן אל"ף מ"ם יו"ד ה"י יהו"ה זה וזה במילוי עם ב' כוללים, הם גימטריא אלהים באלפי"ן שהוא ביסוד. ר' - אלהי"ם ברבוע, הוד דאמא:

ונודע, כי אמירה ודיבור שניהם במלכות, אלא שהדיבור לשון קושיא מלכות שבמלכות בלי מיתוק, ואמירה ממותקת מיסוד שבמלכות מהדבוק עטרה ליסוד, שהוא אמירה שפה לפיו סביב, וכאן רומז במלה זו לג' מלכיות שבנה"י דאמא:

והיה. הוא צירוף ח' של הוי"ה, ואעפ"י שהוא בבריאה, מ"מ עכשיו מאיר ביצירה, בסוד הארת מוחין לזו"נ דאיהו ו"ה, מן אמא דאינון י"ה:

העולם. עולם ז"א, דנפיק מאמא שהיא ה', ואיהו נמי ז"א ו' גופא, ותיקונו ע', שהוא ז' ספירות בכללות י', מחסד עד מלכות, ופרצופיו ב' - ישראל בחג"ת דאיהו ל', ויעקב בנה"י דאיהו ס', ובשבח זה יורד השפע דרך העולמות לג' מלכים של נה"י דאמא הנ"ל, וכנ"ל:

ברוך הוא. כבר אמרנו כי ברוך הוא רומז לרישא דאי"ן, כי ה' דא א"א, שכל קומתו של אין גנוזה בתוכו, ו' דא ז"א שברדל"א, העושה תיקונים לרישא דאי"ן, ג"ט קר"ע פ"ח. א' הוא הגלגולת של רישא דאין, בשליש כתר שלה העודף על רישא דא"א, שאל"ף מתחלק י"ו י"ו ומשם התחלת ל"ב נתיבות החכמה, ובשבח זה יורד השפע דרך המעלות, לג' יסודות שבנה"י דאמא, לצורך ז"א:

ברוך עושה בראשית. רישא דא"א, כי בינה נקרא מעשה בראשית, שכחה מתפשט עד סוף עשיה, כיון דדינין מתערין מינה ואין קיום הקליפות שבעולם השפל אלא מהם. ובשבח זה יורד השפע דרך המעלות לג' אדנ"י שבנה"י דאמא, לצורך ז"א:

ברוך אומר ועושה, הרי או' ומ', רומז לפרצוף עליון דאבא, שהוא בנוי מד' ספירות של זרוע ימין דאריך אנפין, דאינון חו"ב חו"ג שבו הרי מ' פתוחה, ויש עמהם קנ"ה חכמה מימין, גרון דא"א שהוא כתר אבא, ושתי ספירות בכח לבד, וחצי ת"ת של זרוע ימין, וחלק ת"ת שבא"א עצמו מצד ימין עד החזה, הרי ב' ספירות אחרות בלתי משולבים, שכנגדן מם פתוחה שהוא בכח תוך מ' פתוחה שבמלת אומר:

ר'. רומז לפרצוף תחתון של יש"ס, שהוא ראשית בנינו של ז"א, ונקרא ישראל כמוהו, אלא שזה סבא וזה זוטא. ושאר אותיות יש א"ל, רמז לאבא חכמה, שהוא יש מאין ואל חסד א"א. א"כ כולו שנקרא אל, בסוד ייא"י דס"ג שבא"א:

ועושה. רמז לאמא, שאין פעולה משלמת לאבא אלא על ידיה, כנ"ל בסוד עושה בראשית, ובשבח זה יורד שפע דרך מעלות, לג' הויות שבנה"י דאמא, לצורך ז"א:

ברוך גוזר ומקיים. אמא, דאיהי פומא ממלל רברבן דגזיר גזירין. פי', חותך השפע מלמעלה, לצורך הז"א. ועוד, גוזר ומשריש הקליפות מכח הדינין הקדושים, כמ"ש בגזירת עירין פתגמא, וקיומו של ז"א בכלי אבא, אבל תלוי באמא שהיא קרובה אליו. ובשבח זה נכנסת נקודת ת"ת שבנה"י אמא, לראש הז"א, והוא משפיע בכחו זה, לכתר יצירה ולכתר עשיה:

ברוך מרחם על הארץ. זו"נ שרחמו עליו, ומתגבר לחב"ד ברחמיו, שכח גבורות שבנה"י דאמא הנכנסים עתה לראש ז"א, וממנו לחב"ד דיצירה, וחב"ד דעשיה, ע"כ מהחברים:

והנה מכלל רמ"ח איברים יש מהן ט' בראש, לפי שהוא לבדו כולל כל תיקונים דז"א. ואלה ט' כלולים מי', הרי צ'. חסר מהם ג' שהם שרשין חב"ד עצמן, שהם קשורים בפרקי אמצעי אמא ומתוקנים ממנה, ומה שנשאר ממנו הוא ראשו כתם פז. ומלת כתם עולה ת"ס, נגד ג' מילוי אהיה עולין תנ"ה, וג' שמות וב' כוללים א' לשמות וא' למספרן, הרי ת"ס, שהם בנה"י דאמא בפרקין ראשונים, קס"א בנצח, קמ"ג ביסוד, קנ"א בהוד. וכשאנו פותחין בברוך שאמר בבוקר, מתעורר פרק נה"י דאבא, להוליכם בנה"י דאמא, ומתחילין פרקי ראשונים דאבא, להכנס בראש ז"א דאצילות דעשיה, ומיכאל משורר עמהן, ומעורר המוחין לזעיר אנפין בט' תיקונים, וזהו הרמז בברוך שאמר וכו':

מזמור לתודה הוא בסוד או"א דיצירה. כי כל הקרבנות הוא למטה בעשיה, אך קרבן תודה הוא למעלה ביצירה עד או"א, משא"כ בשאר הקרבנות, כי הם נעשים לתקן קטרוג הקליפה שבעשיה, ולכן כל הקרבנות בטילים חוץ מקרבן תודה. (לפי שכל הקרבנות באו על חטא, לכן הם למטה במקום שיש אחיזה לקליפות, אבל קרבן תודה אינה באה על חטא, לכן הוא למעלה ביצירה, ואינו אלא שבח ותודה). וזהו עבדו את ה' בשמחה, כי את ה', באבא. בשמחה, היא אמא. ועבדו, בסוד מטטרו"ן ו"ק שהוא עבד, בסוד עבודו את או"א. וזהו דעו כי ה' הוא אלהים, הם או"א. ונלענ"ד חיים, כי דעו הוא לשון זיווג, כמו שנא' וידע אדם את אשתו:

מזמור לתודה הוא מ"ב תיבין, מלבד מלת מזמור שאינו עולה בחשבון, שבו נברא שמים וארץ. (ג):

הגהה (ג) מהר"ן צריך לכיון ב"מזמור ל"תודה ה"ריעו, ר"ת גי' ע"ה, מנין ג' "אלהים שבגרון, וג' הויות במלואן, הרי ס"ט אותיות, והם ו' שמות, גי' ע"ה. "לה' "כל "הארץ, ר"ת גי' נ"ה, תכוין להמשיך מן ע"ה הנז', שהוא בגרון, לת"ת שהוא שם מ"ה, וי' אותיות, הרי נ"ה. ס"ת מזמור לתודה הריעו, גי' א"לף למ"ד הוי"ה, ולהמשיך משם אל אדנ"י, שהוא בר"ת "לתודה "הריעו "לה'. מזמור, גי' רצ"ג, שהוא אלהים דאחוריים שלו גי' ר', ותמשיך מן ג' א"ל שבדיקנא דא"א, שהוא התיקון הא', להמשיך אל אלהים הנז', שהוא הז"א, הרי רצ"ג. לתודה, גי' ד' אלפין של מילוי ד' אהי"ה כנודע, לעשות כתר אל לאה. הריעו, גי' רצ"א, שהוא אלהים דאלפין. לה' גי' אל הוי"ה. כל הארץ, גי' קפ"ד קס"א, ושם שלו כפלמד, גי' קע"ד, שהוא ב' אלהים וב' כוללים, והנקודה יוצא מר"ת, מזמור לתודה הריעו לה' כל, והניקוד עולה ס"ח, מנין אהי"ה הוי"ה אהי"ה, ע"כ מוהר"ן:

כתב הרב רבי ישראל סרוג, הריעו לה' כל הארץ, ר"ת הלכה. כי מיום שחרב בהמ"ק אין להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה, והוא פנימיותה הנכלל בד' אותיות השם, והוא המכוין באמרם, תורה לשמה, אל השם המתלבש בהלכה ומאיר בתוכו, למי שישים אליו לבו, ואז רוחו ונשמתו אליו יאסוף שיאיר כולם בעיונו, אלמא הלכה לבד בלתי הסוד אינה מספקת. והני ד' אמות גופייהו, אי גמירי להו אינשי בהדי הלכה אין, אי לא, לא השלימו מצותן. עוד, ארבע אמות, גי' תש"ך, וכן תמים דרכו עם אותיות הא"ל, הרי שנו"ת חיים. והנה תש"ך הוא ע"ב דא"א בכללות עשר, והיינו גי' פום ממלל רברבן, שמדבר בפשט ומכוון לרזי תורה. "של "הלכה בגי' שמים, דא ז"א, וכן השכינה, ששניהם נכללין בכוונת לשמ"ה, וכן עולה לשמה ע"ה מ"ק:

עוד ארבע אמות של הלכה, גי' אלף רבתא בכללות עשר, היינו אלף קי"א, סוד אי"ק מקור האותיות, הכולל כל התורה כולה. וכשם שכל הקרבנות בטלות לעתיד לבא חוץ מן התודה, כן כשנחרב בה"מ, כל השלימות בטלה, חוץ מד"א של הלכה, כדקאמרן שאין בטלות לעולם. וז"ס סמיכות הפסוק זה לתחלתו, שהוא מזמור לתודה. והכוונה, כי אחר חרבן חזרה המלכות אב"א, לד"ס תחתונות שהוא תנה"י, והקב"ה מפורש כאן בסוד מלכות, שאין לה אלא ד' אמות של הלכה, שהיא הכלה. ובזכותם נזכה במה דכתיב, "הקיצה "לפקוד "כל "הגוים, ר"ת הכלה, וזה הטעם שאסור לילך אחורי אשה בד"א שלה, כי שם מקומה, ותופסת כל שיעור הזה, ואין לגרוס בה דינין ח"ו:

עוד, ד' אמות, הם הוי"ה ואהי"ה, שהם גי' אמ"ה ע"ה, והנה שיתוף ע"ב עם קס"א, אמה א'. וס"ג עם קס"א, אמה שנית. ומ"ה עם קמ"ג, אמה ג'. וב"ן עם עם קנ"א, אמה ד'. וז"ס הזוגות הללו - רג"ל דר"ך פק"ח ר"ג, וביארנו במקום אחר. והם גי' ארבע אמות, בתוספות ד' מלואים - מ"ו ל"ז י"ט כ"ו, עכ"ל:

יהי כבוד וכו'. עד תהלה לדוד, שהם ח"י אזכרות, הוא סוד ט"ט מן מטטרו"ן. והענין, כי הנה אכתריאל הוא הבריאה, אכתריאל הוא באריך אנפין. י"ה באבא, ה' צבאות באמא, כנזכר בסבא על פסוק שארה כסותה ועונתה, שעונה טמירא היא, בסוד ה' צבאות. אמנם מטטרו"ן הוא ביצירה, בסוד ו"ק דזעיר אנפין לבד, ולא למעלה בא"א ובאו"א, לכן יש ו' אותיות נגד ו"ק. אמנם ט"ט שבמטטרו"ן הם ברישא דז"א, בסוד ט' תיקוני דיקנא דיליה, והם כפולים ט' מעילא לתתא, וט' מתתא לעילא. ולכן יש בפסוקים אלו ח"י הויו"ת. והנה שר העולם כבר ידעת שהוא מטטרו"ן, ופסוק זה של יהי כבוד, אמרו רז"ל ששר העולם אמרו. והבן זה:

הפסוקים של יהי כבוד, תמצא שהם י"ח פסוקים, ובהם ח"י שמות הרמוזים בח"י עלמין, שמקבלת חיות ושפע רב מאילנא דחיי, וזהו חי חי וכו'. וכל זה להטיל לחקל תפוחין קדישין, לכן יש בו קל"ז תיבות, והכולל, הרי חק"ל. והשפע נתמלא מאלו ד' הויו"ת וג' אהי"ה במילוי, גי' תרפ"ז. וכן ראשי פסוקים אלו עולין תרפ"ו. הוא סוד פותר, כי יוסף נקרא פותר, ובזה נעשה כתר לחקל תפוחין קדישין. ולזה ס"ת דח"י פסוקים אלו, גי' כתר עם ח"י עצמו, לרמוז שהוא סוף כל הדרגין. ונקרא כתר, בסוד אבן מאסו הבונים, ובסוד אני ראשון ואני אחרון. וזה הכתר, הוא כלול מכ"ב אתוון הנרמז בתהלה לדוד, לכן צריך לומר מיד תהלה לדוד אחריו בלי הפסק, אפילו בשבת:

אמנם נלע"ד כפי הנזכר, צ"ל הפסוק של והוא רחום יכפר עון וכו' אפילו בשבת, לאפוקי מקצת אנשים שאין אומרים זה הפסוק, וא"כ אינם משלימים הענין הנז"ל. (ד):

הגהה (ד) מהר"ן. לפי זה צריך לומר הפסוק רבות מחשבות ג"כ, לאפוקי קצת אנשים שאין אומרים זה הפסוק, שהרי עם זה הפ' מכוון קל"ז תיבות. והוי"ה אחת שהוא יותר, הוא כמו ברכת המינים שאינם מכלל הח"י ברכות והיא ברכה בפ"ע. ועוד כתב מהר"ן זלה"ה כי ט"ט ממטטרו"ן, רומזים בעת שא"א משפיע הט' תיקונין שלו לבד בט' תיקונים דז"א, אזי יש לז"א ח"י תיקונים עכ"ל. עוד כתב, כי ח"י ברכות הם נגד ט' פנימית ג' כלים וג' מוחין וג' נשמות, וגם הם מקיפים עד"ז, והם נגד ט' דז"א דעשיה. ונלע"ד, שכן הח"י הויו"ת שבכאן, הם נגד ט"ס דז"א דיצירה עם המקיפים שלו. עוד צריך לכוין בזה היחוד, יהי כבוד, גי' א"ל הויה. כבוד ה', גי' נ"ח, והוא יוד הי ואו הה. לעולם, גימטריא רבוע ס"ג עם י' אותיות. לעולם ישמח גי' תקמ"ד רבוע אהי"ה דיודי"ן. ישמח ה', גי' שכינה ע"ה. ה' במעשיו גי' ג' מלואי אהי"ה. ר"ת כל הפסוקים גי' הוי"ה אדנ"י. עיין ביחודים עוד מה שחסר כאן. ע"כ הגה"ה:

כתב בליקוטים, כי יעקב בחר לו י"ה. הנה יעקב הוא מאור יסוד אבא, הנכנס תוך ז"א, והכלי שלו הם אחוריים דאבא, שנפלו בזמן שבירת הכלים. והנה אבא עצמו, הוא המעלה אותם אחוריים, כי היסוד דאבא שיורד תוך ז"א, עולין לקראתו אחורים שלו, כי הוא אורו ממש המלבישין אורו של יעקב, וז"ש כי יעקב בחר לו יה, שהוא אבא, בוחר ובורר והעלה לו ליעקב. ובזה ישראל לסגולתו, כשמזדווג יעקב עם רחל, אז הם נעשין כמו סגול עם יעקב, ע"כ ליקוטים. והוא רחום וכו'. ה' הושיעה וכו':