פלא יועץ/ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

טומאה[עריכה]

ראוי לאדם לזהר מכל טמאה, שהטמאה מטמטם את הלב כמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא לט א) על פסוק (ויקרא יא מג) ונטמתם בם, והינו מה שלבנו מטמטם סתום אטום וחתום חדל להשכיל להיטיב בעוונותינו הרבים, ובעבור טמאת ארץ העמים וכדומה, לפחות הלא טוב לבחר הרע במעוטו ולהזהר מאשר בידנו לזהר. וכבר כתבנו בסמוך ערך טהרה קצת דברים המטמאים שצריך לזהר ולטהר, אמנם יש עוד דברים שצריך לזהר שלא יטמא בהן אזכיר קצת מהן את אשר ישנו בזכרוני כעת, ישמע חכם ויוסיף לקח: כתב בספר ברית עולם שהוא הגהות על ספר החסידים, סימן תלה. יהודי אחד הלך בחצר בית עכו"ם, כשיצא שמע בת קול שאמרה, אותי השלכת אחרי גוך, והתענה כל ימיו. והרב חסד לאברהם כתב, הנכנס בערכאות של גויים או בבית תפלותם וכיוצא (כגון בתי עכו"ם שיש בהן עבודה זרה) הרי הוא בכנפי הסטרא אחרא ומטמאין אותו מעט מעט ולא ידע כי בנפשו הוא וכו', עין שם. ואם בעל נפש אתה ושמת את הדברים האלה על לבבך עורה והקיצה מתרדמת היצר הרע הפורש רשת לרגלך בבלי דעת, ומזה תקיץ ותקיש לכמה ענינים שנעשו כהתר ודי בזה, עד כאן לשונו. ובזהר הקדוש פרשת ויחי אמרו, נכרי עובד עבודה זרה מסאב איהו, ומאן דיקרב בהדה יסתאב. הנה כי כן מה טוב למי שהוא מיושבי בית המדרש שיוכל לזהר שיזהר מלגע בעובד עבודה זרה כל האפשרי: וכן יש לזהר מלגע בנבלה וכל דבר טמא ושלא לילך בין המתים. ואזהרה שמענו מגורי האר"י ז"ל שלא לילך לבית הקברות כי אם לקבורת מת, ולכן אני נמנע מלילך בתשעה באב וכדומה. וביותר צריך לזהר ולהתרחק מאשתו נדה שאמרו בזהר הקדוש דלית מסאבו בעלמא כמסאבו דנדה דסאב כלא מלגו ומלבר נפשא וגופא, ומיד דקרב לגבה דלג מסאבותא עלוהי, דכתיב (ויקרא טו כד) ותהי נדתה עליו. וההוא בר דאוליד לבתר, רוח מסאבא שריא עלוהי. ואם באשתו אמרו קל וחמר באשת אחרים, ונכתב עוד בזה לקמן בערך נדה בסיעתא דשמיא: ובזהר הקדוש פרשת תזריע אמרו, עכו"ם עובדי עבודה זרה בנין בנינים לפרצופיהו ולגעוליהו, וכד שרן למבני אמרי מלה, וכיון דאתדכר בפמיהו סלק עלה רוח מסאבא, וכד אסתלק עבידתא ברוח מסאבא אסתלק. ועל דא מאן דבני בנין כד שרי למבני בעי לאדכרא בפמה דלפלחנא דקדשא בריך הוא בני, וכדין סיעתא דקדשא בריך הוא שרי עלוהי ושרי עלה קדשתא, וקרי עלה (איוב ה כד) וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך. ולבעי לאדכרא מלה בפמה כד איהו בני, וכדין ולא תחטא, ואם לאו הא זמין לביתה סטרא אחרא וכל זמנא דההוא בנין להוי קים דילה הוא ויכיל בר נש לאתזקא: עוד שם אמר רבי אלעזר בכל עובדוהי דבר נש לבעי לה דלהוון כלהו לשמא קדישא לאדכרא בפמה שמא קדישא על כל מה דאיהו עביד דכלא הוא לפלחנה ולא ישרי עלוהי סטרא אחרא בגין דאיהו זמין תדירא לגבה בר נש ויכיל לאשראה על ההוא עבידתא. זה תכן דברי הזהר הקדוש. ישמע חכם, והיו הדברים האלה לטוטפות בין עיניו ולזכרון, שיהא שם שמים שגור בפיו על בנין הבתים ועשית מלבושים ואכילה ושתיה ומשא ומתן ובכל מעשיו בפה מלא אמור יאמר שעושה לעבודת השם יתברך, ובזה וטהרו וקדשו מטמאות הסטרא אחרא: ומכלל האמור אתה תשמע, כי לא טוב עושים הקונים או שוכרים בתים או לוקחים מלבושים עשויים מעכו"ם שעשו לעצמם או מאנשים שאינם מהגנים, שאינם יודעים לזהר בזה. ואף אם הוא בזול, כנגד מה שמפסיד לפי דברי הזהר הקדוש הנאמרים באמת ביקר גדול הם עומדים, ויתן איש את כל הון ביתו באהבת השם יתברך, וטוב מעט בכונה מהרבות בלא כונה:

טעם[עריכה]

טוב טעם דעת מה המצוה ומה טעם יש בה, ולא יעשה מצות אנשים מלמדה, כי על זה כעס הקדוש ברוך הוא ואמר על ידי ישעיה הנביא (כט ג) יען כי נגש העם הזה וכו', ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלמדה, לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא וכו', רחמנא לצלן. ולפעמים שהמצוה בלי ידיעת טעם היא כגוף בלי נשמה, כגון מצות ציצית שצונו יוצרנו וגלה טעמו ואמר, וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' וכו', למען תזכרו וכו' (במדבר טו לט). ואם לא יתן לב לזכר, נמצא שלא קים כונת יוצרנו ומה בצע בהנחת ציצית שלו, וכן על זה הדרך בהנחת תפלין ובשאר מצוות. דוק והעמק בזה ותראה איך מי שאינו יודע טעם המצוות, כמעט הוא ערם מן המצוות. ומי שאין לו לב לדעת, שאול ישאל, ויתאבק בעפר רגליהם של חכמים למען ילמד: ומתו: עלת הנמשך מידיעת טעמי המצוות, שיבוא להתקדש במתר לו, כגון אסור דרבית שאסרה תורה, ולפם טעמא, שרצה הקדוש ברוך הוא שיעשו חסד חנם והלואת חן וחסד, ראוי למשך ידו אף מלהלוות בתורת עסקא, אם אפשר לו, וכן כמה דברים. ועוד מתועלת ידיעת טעמי המצוות, שיוכל לקים אף המצוות, שאין בידו לקימן, כגון מצות הקרבת קרבנות, שהטעם הוא, למען יתן אל לבו, שכן היה ראוי להעשות בו, ויכנע לבבו. הנה כי כן גם עתה יכול לקים זבחי אלקים רוח נשברה וכל כיוצא בזה, כי יתן האיש אל רוחו, ישמע ויוסיף לקח. ובמצוות, שאין בהם טעם, יחשב שרצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. ומה טוב ומה נעים, שקדם עשותו המצוה יוציא בפיו מה המצוה הזאת, ומה טעם יש בה, ואיך ראוי לעשותה, זהו דרך ישרה להרוצה להיות עובד אלקים עבודה שלמה. ואיתא בש"ס (ירושלמי ברכות פ"ה, ה"א), דידיעת טעם הדבר מועיל לזכרון, אבל לפעמים לא טוב לגלות טעמי הדינין לעמי הארץ, שמא יגרם להם לפרק על באמר, אני ארבה ולא אסור, או כשלא יכנס למחו אותו הטעם, ולא ידעו תועי רוח בינה, שדברי תורה ודברי סופרים חיים וקימים לעד ולעולמי עולמים:

טרדא[עריכה]

טרדא הוא דבר המפסיד כל העבודה, והאדם השלם מבעי לה למיתב דעתה וישליך על ה' יהבו, ובעת הבא לו טרדת הלב, יחשב באהבת ויראת ה', וידמה לאדם, שיש לו עסק להרויח אלף אלפים דינרי זהב, שאם קוראים אותו למקום אחר להרויח פרוטה, יתן בקולו קול עז ויאמר הניחו לי שאיני מפנה, יש לי עסק רב, ואיני חושש על אבדת פרוטה, שאין לי פנאי להשגיח עליה. ומה גם שאם הוא ישא משא דבר ה', השם יתברך ישא משאו, וקוי ה' יחליפו כח (ישעיה מ לא). וכבר אמרו במדרש (שוחר טוב תהלים י"ז) משל על זה, שאחד היה יושב בטבריה, והיה לו שדה בצפורי, ואחד מצפורי היה לו שדה בטבריה, עד שאמרו זה לזה שמר לי ואשמר לך. כך היראת שמים הוא בארץ, שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, והלחם מן השמים. אמר הקדוש ברוך הוא שמר לי ואשמר לך. ויסתכל האדם על בניו ובני ביתו, איך אינם מטרידים דעתם על הפרנסה ועל שום דבר להיותם סמוכים על אביהם, שהוא בשר ודם, כמוהו כמוהם, ואומרים מה לנו ולצרה, אבינו שיחיה. אנו, שיש לנו לסמך ולהשען על אבינו שבשמים על אחת כמה וכמה, כזאת וכזאת החי יתן אל לבו, וחיי נחת יחיה, וידבק בקונו ובעבודת השם יתברך שמו:

טבע[עריכה]

חיובא רמיא על כל אדם להתנהג על פי הטבע בשמירת בריאותו והרוחת פרנסתו, וכמו שכתבתי לעיל בערך דעת. אבל עינינו הרואות, שהרבה עשו כן ולא הועילו, אף על פי שהתנהגו על פי הטבע ושמרו מאד בריאותם והשתדלו מאד להרויח בכל מיני חריצות והעלו חרס בידם. ומזה חיב אדם להאמין ולזכר מה שאמרה תורה (דברים ח יח) וזכרת כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל. וכל מה שיארע לאדם על פי הטבע, אם טוב ואם רע, הכל הוא בגזרת אל עליון על פי מעשיו של אדם, אלא שאם יצא מן השורה וגרם רעה לעצמו על פי הטבע, נהי שהדבר גזור מן השמים אבל הרי זה מתחיב בנפשו ועתיד לתן את הדין על שעשה שלא כהגן: וזו חקירה עמקה, שאין עליה תשובה מחמת קצר השגת האדם ועמק הלכות בורא עולם, כי יתאמץ לבב אנוש באמר, אם הרעות על פי הטבע גם כן הם בגזרת עליון, אם כן למה יענש על שיצא מן השורה על זה וכיוצא בזה אמרו (חגיגה יג, א) במפלא ממך אל תדרש, ועל זה תני תנא (אבות ג טו) הכל צפוי והרשות נתונה. ופרש הרמב"ם ז"ל, שהקדוש ברוך הוא יודע הכל אבל אין ידיעתו מכרחת ויכול האדם לעשות מה שלבו חפץ, ועל כן עתיד לתן את הדין על שיצא מן השורה. ועל דבר זה צריך להיות האדם חזק באמונתו, להאמין באמונה חזקה, שהאמת כן, ושהצור תמים פעלו, צדיק וישר הוא, ומה שמפלא ממנו דבר זה הוא לפי שאין ידיעתו כידיעתנו, וגבהו דרכיו מדרכינו. וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב ד), ולכן אפלו אם באה לו רעה על ידי בני אדם רעים, והם עתידים לתן את הדין לפי שהם בחירי ברצון, אף על פי כן, מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו, שהם גרמו לו. ראיה לדבר גלות מצרים, דכתיב (בראשית טו יג) ידע תדע כי גר יהיה זרעך, וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי. וכתיב (ישעיה י ה) הוי אשור שבט אפי. יכתיב (שמואל ב טז י) ה' אמר לו קלל. וכתיב (דבריט כב ח) כי יפל הנפל ממנו. וזה ברור ומפרסם: גם כי יבא חלי או הפסד על האדם בדרך טבע, יאמין באמונה שלמה, שעוונותיו גרמו לו, ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ה, א) אם רואה אדם, שיסורין באים עליו, יפשפש במעשיו. וכבר שמעתי על איש אחד בעל מעשים, ירא אלקים וסר מרע, מאנשי דורנו, שזה היה דרכו כאשר ארע לו איזה הפסד במשאו ומתנו או על כל אבדה שאבד ממנו תכף היה חוזר מן השוק לביתו ומתודה ובוכה באמר עוונותי הטו אלה, אבל עתה בעוונותינו אין איש שם על לב, אלא מפשפשים למצא הדבר דרך טבע, זה החלי בא לו בסבה זו וסבה זו, זה ההפסד בא לו בסבה זו וסבה זו, ואינו נותן לב כלל לפשפש במעשיו ולשוב בתשובה. וגם הבאים לנוד לו ולנחמו, זה דברם, כך דרך העולם, הרעות הולכות בעולם, רבים שתו וכדומה, ואין איש שיאמר לו, שהתוכחות באות על עוון. וכן ראוי בזמן הזה, שאם יאמר לו כך, שעוונותיו גברו, נמצא דאתא לנחומי וצעורי קמצער, ואיכא משום איבה: והן אמת, שכן היו מנחמים גם כן בדורות הראשונים, וכן ראוי לנחם על מיתת נפש, שמת לו מת, בר מנן, שאז בודאי מצדיק עליו את הדין וזוכר עוונותיו. ואם יאמר לו גם כן חברו, שעוונותיו הרגו את הנפש, בשרו עליו יכאב, ונפשו עליו תאבל מאד, ויכול לבא לידי סכנה, חס ושלום, מרב צער, ולכן צריך להוציא מעט מדעתו ולדבר לו דברים המישבים את הלב, אבל ביסורין הבאים עליו בגופו או בממונו, ראוי לומר לו, שאינו דרך מקרה, אלא הכל גזור מן השמים בתוכחות על עוון מגלגול זה או מגלגולים שעברו. וכן מצינו בחסידים הראשונים כדמיתי בש"ס (ברכות ה, ב) דרב הונא תקיפו לה (החמיץ לו) ארבע מאה דני דחמרא, עילו רבנן לגבה, אמרו לה, לעין מר במלתה, דלא חשיד קדשא בריך הוא דעבד דינא בלא דינא. ובדורות יתומים אלו, כגון אנן יתמי דיתמי, אין צרך לעין, כי מכף רגל ועד ראש אין בנו מתם, רק זה דרך אדם ישר, שבבוא אליו רעה כל דהוא, בין בגופו, בין בממונו, בין בכבודו, תכף חיב להראות בעצמו, שהוא מרגיש שאינו דרך מקרה, ובזה יתרצה עבד אל אדוניו, שתכף אמור יאמר העבד נסח זה או כזה כפי צחות לשונו, אפלו בלעז: רבונו של עולם, ידעתי חרפתי ובשתי וכלימתי, כי הרבה הכעסתיך, ובמשפט יסרתני בגופי (או יאמר: בממוני. או: בכבודי). אנא ה' אלקינו ואלקי אבותינו, תבוא לפניך תפלתנו וכו'. עד ואתה צדיק על כל הבא עלינו, כי אמת עשית וכו'. ולך ה' חסד, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו לכפרת עוונותינו ולהדריכנו לעבודתך. ובכן, אנא האל, אב הרחמן, כרחם אב על בנים רחם עלינו. עזרנו אלקי ישענו על דבר כבוד שמך, והצילנו וכפר על חטאתינו למען שמך. ותקננו מלכנו בעצה טובה מלפניך, למען נלך כדרך טובים, וארחות צדיקים נשמר. ויהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך, ה' צורי וגואלי: ואז ישמח ה' במעשיו ויאמר ה', חמו בריה דאית לי בעולמי, איך מקבלים היסורים ומצדיקים עליהם את הדין, ושב ורפא לו. אבל אם אינו נותן לב, ותולה הדבר במקרה, כבר דינו מפרש מפי הגבורה בפרשת בחקתי, דכתיב (ויקרא כ״ו:כ״ז-כ״ח): ואם תלכו עמי קרי, והלכתי עמכם בחמת קרי ויספתי ליסרה אתכם וכו'. וכבר כתבו המפרשים כי הטבע גימטריא אלקים, להורות כי הכל בהשגחתו יתברך שמו. ומה טוב לגדר בעדו, כשרואה יסורין באים עליו, יקבל בכל תקף למשך ידו מאיזה דבר, אשר לא טוב עושה, ולקים איזה דבר טוב, שלא היה עושה, ובזה יתרצה כמקריב קרבן אשה:

טרף[עריכה]

כמה גדולים דיני טרפות! אשרי איש ירא את ה', שיוכל לזהר שלא לאכל מבהמה שהורה בה חכם שהיא טרפה, אף על פי שרבא דרבא של הפוסקים מכשירים, למחש בעי. וזה החסידות עדיף טפי מכל מיני חסידות שבעולם כדכתיב (משלי כג ב) ושמת שכין בלעך אם בעל נפש אתה; כי מאד צריך לזהר מכל צד נדנוד אסור ולהחמיר בענין הנוגע באכילה ושתיה, כי כל עמל אדם לפיהו (קהלת ו ז), שאם יפגע באסור, נמצא הגוף גדל באסור ומשוי אנפשה חתיכא דאסורא, ורוח הטמאה היא שורה עליו, ואין דרך ומבוא לרוח קדשה שתשרה עליו, ומתוך כך מרעה אל רעה יוצא, ואינו יכול להבין ולהשכיל, לשמע ללמד וללמד ולכון ליראה ולאהבה את ה' הנכבד ולשמח בעדן חדוה, שמחה של מצוה, ולהתעצב בעדן עציבותא כדת מה לעשות: וכבר ספר הרב החסיד של"ה, שכשנפטר מרבו שלמדו חכמה, שאל ממנו, שילמדנו ארחות חיים, שיזכה בהם לחיי העולם הבא. ואמר לו, שיזהר בשלשה דברים, שיתקדש מאד בשעת תשמיש בקדשה ובטהרה ומחשבות טהורות, כדי שלא יהא יסוד הולד רעוע ונבנה באסור חס ושלום, שגורם לו שלא יוכל להשיג כל כך ארחות חיים, וכן שיזהר מאד באסור אכילה, כדי שלא יהא הגוף נבנה באסור, ושיברח מאה שערים של התר, כדי שלא יכנס באחד של אסור. ועל כגון זה אמרו (חולין מד, ב) איזהו תלמיד חכם, הרואה טרפה לעצמו, שאף על פי שהוא מקל לאחרים, יחמיר על עצמו לצאת ידי כל הדעות: והנה בקשי יוכל להמצא בהמה, שתהא נקיה מכל דבר רע ושתהא כשרה אלבא דכלי עלמא, ומי יוכל לעמד על המשמר על זה, לכן הנאני מנהג חסידים ואנשי מעשה, שראיתי שלא היו אוכלים כי אם בשר עוף. אבל הדבר הקשה שצריך גם כן שיוכל לעשות גם את זאת שלא יסעד בבית אחר. אשרי אנוש יעשה זאת ויזהר בכל צד נדנוד אסור אכילה ושתיה, וזוכה לסיעתא דשמיא. ועקר המצוה הזאת מטלת על השוחטים ועל המורים יאחזמו רעד בבואם לבדק משום אסור טרפה, וילמדו חפוש מחפוש בבדיקת הראה ולדעת כל הדינים וכל הסברות, ויפחדו מאד וייראו מהאל, שלא להאכיל טרפות לישראל חס ושלום, ובמקום ספקא ופלגתא ילכו לחמרא, ובפרט בממון עכו"ם לא יבקרו לכחא דהתרא. זוהי דרך ישרה:

טורח[עריכה]

הוא כלל גדול לכל היהידות ולכל עניני וקניני העולם הזה, שאי אפשר להרויח בלי טרח, ולפי הטרח הגדול כך הרוח גדול, אך נגד הרוח, אם הוא גדול, הטרח מהבל ימעט, ואדרבא, יערב ויבסם. הנה כי כן מי שהוא מחשב שכר מצוה ורוח עשות אדם נחת רוח ליוצרו, בודאי שכל מין טרח וסגוף יקל בעת משקל, ויהא זריז ונשכר, והחלש יאמר גבור אני, וכל אשר בכחו לעשות יעשה. על זה נאמר (משלי ב ד, ה) אם תבקשנה ככסף, אז תבין יראת ה'. וכמו שצריך שיקל בעיניו מאד לטרח טרחא של מצוה, או בשביל להרויח כל קבל דנא, צריך שיכבד מאד עליו להטריח על אחרים אפלו טרחא כל דהוא אי איכא למחש שיכבד עליהם. צא ולמד ממצוה שצותה התורה (ויקרא יט לב) מפני שיבה תקום והדרת פני זקן. ואפלו הכי אמרו (קדושין לג, א) מאן דמקיף חיי. דהינו שעובר בדרך אחר כדי שלא להטריח את העם שיעמדו מפניו. ובמקום אחר אמרו במדרש (במדבר רבה טו יז), שראוי לחכם לכון לעבר לפני העם כדי שיעמדו מפניו, ויקימו מצוה ויעשו נחת רוח ליוצרנו, ויקבלו שכר טוב בעמלם. ואמרתי אני פשר דבר, שהכל לפי מה שהם בני אדם, שאם הם חפצים במצוות ואינו עליהם לטרח אז יעבר לפניהם, אבל אם חושש, שאינם חפצים במצוה, והוא לטרח ולמשא עליהם, אז מאן דמקיף חיי: ומזה יש ללמד גם כן אפן ההנהגה, שיתנהג אדם עם בניו ועם אשתו ועם כל אדם, שאם רואה שהם אוהבים וחפצים לשרתו כדי לקים מצוה המטלת עליהם או משום אהבת חסד, אז יצוה עליהם לשרתו, אבל אם רואה, שכבד עליהם מחמת שאין חפצים במצוות, ואם עושים הוא מחמת כסופא, או מחמת שהם משעבדים לו ועושים על כרחם שלא בטובתם, אז לא יטריח ולא יכביד עליהם, אלא הוא ישרת את עצמו בכבודו. ובפרט כשבני הבית או משרתיו ישנים, ראוי ביותר לחוס עליהם שלא להעירם משנתם, אלא הוא בעצמו יעשה צרכו וצרכיהם, ולמצוה תחשב עשות חסד עם כל אדם, אפלו עם אשתו ובני ביתו. והכל לפי העת והזמן ולפי טבעם ומדותיהם של בני ביתו, שאם עליהם יכבד ועליו אינו כבד, מוטב שיטרח הוא מעט, ולא יהא עליהם לטרח, ויכבד ה' במה שחננו להיות קל ברגליו ושלא להיות עצל, ויעשה חסד עם כל אדם: אבל אם כבד עליו הדבר מאד, או שצריך לבטל ממלאכת שמים, או שהוא דבר שלא יוכל עשוהו אז מכרח הוא להטריח על אחרים. ומה שאמרו (כתובות צו א) כל המונע תלמידו מלשמשו, הרי זה מונע ממנו חסד ופורק ממנו יראת שמים, זהו בתלמיד הגון שהוא חפץ לזכות במצוות, אז מצוה לזכותו במצוה רבה כזו ששכרה יראת שמים, כדכתיב (ויקרא יט לב) והדרת פני זקן ויראת מאלקיך, ואין לך חסד גדול מזה. וזה נוהג אצל כל אדם, שאם רואה שחפצו ורצונו לשרתו ולטרח לפניו בחשבו שלמצוה תחשב לו ורוצה לעשות נחת רוח ליוצרו, אז מצוה לזכותו ולעשות רצונו כרצונו, כי רצונו של אדם זהו כבודו, וכבוד שמים מתרבה, שמניהו יתקלס עלאה. ועל דרך שאמרו (ויק"ר לד ח) שיותר ממה שהעשיר עושה עם העני, העני עושה עם העשיר. שהעשיר נותן רצי כסף לעני, והעני מזכהו לחיי העולם הבא כן הדבר הזה, שיותר טובה עושה הנעבד עם העובד ממה שעושה העובד עם הנעבד, שהעובד עובד מעט בגופו, וזוכה לעשות נחת רוח ליוצרו ולרב טוב. אך לא למראה עיניו ישפט, שמראה לו סבר פנים יפות שהוא רוצה לשרתו, למחש בעי דילמא משום כסופא עבד, ולא יאבה ולא יקבל עד שיהא הדבר ברור לו כי בלב שלם עושה, מחמת שהוא מחשב שכר מצוה ורוצה לעשות נחת רוח ליוצרו. ואפלו זה לא יקבל ממי שהוא שונה הלכות ואינו תלמידו, שהרי אמרו (מגילה כח א) אסור להשתמש במי ששונה הלכות, דאיכא למחש דעל כל פנים חלשא דעתה, רק אם עושה מעצמו לרצונו, שאז מתר. ואם הוא דבר שאינו לפי כבודו ואית לה זילותא, לא יקבל, כדאמרו בש"ס (שם) אי רגילת שאתה נושא משאוי מוטב, ואי לאו אתיקורי אנא בזילותא דידך לא בעינא: ולא לענין השרות בלבד הוא שצריך לשקל בפלס ומאזני משפט כדבר האמור, אלא הוא הדין לכל מין דבר שריצה לבקש מחברו, וכל מין התערבות שיהיה לו עם חברו, צריך לחוש מאד, שלא יהיה עליו לטרח ולמשא כבד, ויחזיק לכל אדם כאלו אינם חפצים חסד, ואפלו טרחא מועטת יכבד עליהם כאלו מאריך טרחא, ויש אשר משא כבד של אחרים יקל עליו נגד שכר מצוה. ולא יכביד כלל על שום אדם, עד שיהא הדבר ברור אצלו וירד לסוף דעתו של אדם, וימצא חן בעיני אלקים ואדם:

טענות[עריכה]

הטוען טענות שוא ומדוחים הוא שנאוי ומשקץ בעיני אלקים ואדם, כי נכרים דברי אמת, והשומע שחברו טוען עליו טענות שקר, שניו יחרק באמר, אין החי מכחיש את החי, ואיך לא תבוש ולא תכלם, וכן אם רוצה להתנצל בדחיות שוא ומדוחים, יכעס עליו גם כעס באמר, מה אתה סובר, האם חבריך אוכלים תבן וכבהמות נדמו, שאין מבינים ערמותיך ומרמותיך, ואז יחרה אפו של חברו וחמתו בערה בו, ואש להבת המחלקת עולה. וכבר אמרו סימן, כזב"י בת נשיא מדין, ואמת (אמת) יסוד בנין. וצא ולמד ממדת קוננו, דכתיב (ירמיה ב לה) הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי. וזה היה החלוק בין שאול לדוד, כי שאול בקש להתנצל ואמר (שמואל א, טו ט) אשר חמל העם על מיטב הצאן וכו'. ועל כן נענש מיתה. אבל דוד שאמר חטאתי, תכף אמר לו הנביא (שם ב, יב יג) גם ה' העביר חטאתך לא תמות. והנה לא צריכא למימר שאסור לטען טענות שקר, שעובר על מה שאמרה תורה (שמות כג ו) מדבר שקר תרחק. אבל לפעמים אפלו טענות אמת לא טוב לטען אם יודע בחברו, שאינו מקבל טענה שתיקה יפה, או יאמר, אמנה חטאתי, וסלח נא אנכי מבקש. ככה יעשה האיש אשר שלום יבקש:

טעות[עריכה]

אין אדם בעולם שלא יטעה, כמאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קטז יא) כל האדם כוזב. ואינו בושה לאדם לומר שטעה, אבל להיות מחזיק בטעותו ולומר שלא טעה, זהו בושה וכלמה. ממה נפשך, אם אינו מכיר בטעותו, נמצא שהוא טפש ובער כמו שפרשו על פסוק (שם עג כב) ואני בער ולא אדע. פרוש לא אדע שאני בער, אז בהמות, תרתי הייתי. ואם הוא מכיר בטעותו, והוא בוש להודות ורוצה להחזיק בטעותו, הרי זה מוסיף אולת וכלמה על בשתו, כי נכרים דברי אמת, שהוא רוצה להחזיק בטעותו במשאות שוא ומדוחים, וכל השומע יצחק לו ויכיר רע מדתו, אבל הוא סובר, שבני אדם אינם יורדים לסוף דעתו ושיוכל להטעותם בדבריו. וגם זו מדה רעה היא באדם, שהוא חכם בעיניו יותר מכל אדם, על זאת יחרקו שן השומעים למה מחזיק אותם נמשל כבהמות, ולמה יש לו מדה רעה זו להחזיק בטעותו. אבל מודים דרבנן הינו שבחיהו. ומי לנו גדול ממשה רבנו עליו השלום, וכתיב (ויקרא י כ) וישמע משה וייטב בעיניו. הודה ולא בוש. וכן מצינו איתנים מוסדי ארץ, שהיו דורשים ברבים ואומרים, דברים שאמרתי בפניכם טעות הם בידי (שבת סג ב). ואפלו אם נראה לו בושה להודות, מוטב שיבוש בעולם הזה ולא יכלם לעולם הבא. לכן יהא אדם ירא שמים ומודה על האמת, לכבוד ה' אל אמת:

טיול[עריכה]

גם זה יצר הוא באנוש, שבימות הקין מרבים העם לרעות את עצמם בגנים תחת עץ רענן, על שפת הנהרות והיאורים, ומרבים שם לאכל ולשתות ולשמח שמחת הוללות, ויש שהם להוטים הרבה אחר תענוגי והבלי העולם הזה, והם מקדימים לילך קדם תפלת שחרית, ומבטלים תפלה בצבור ובבית הכנסת, ונמשכים אחר אכילה ושתיה מרבה, עד שהלילה הולך אחר היום, והכל הבל ורעות רוח. וכמה עברות נמשכות מזה, כאשר יראה העומד על המשמר בכל סעודות מרעות, שרעותי"ה מובאות אחריה רעה אחר רעה, ונוסף גם הוא בטיול, שהרי אמרו בזהר הקדוש שאסור לנו לראות דבר המשמח את הלב, שעשן שרפת בית המקזדש על העינים: וכבר יש מקום פטור וקצת מצוה לטיל, כגון אם הוא חולה מחלי המרה שחורה, או שהוא עצב ולבו אטום, יוכל לטיל מעט פעם ביובל עם שנים או שלשה אנשים גברי בדיחי במקום שמרחיב לבו של אדם כדי שישכח עצבו, ויהא לבו רחב רחב, ומיד נקרי בתורה, ויוכל להבין ולהשכיל ולעבד את בוראו עבודה שלמה בהיותו בריא, אולם באפן שמעשיו לשם שמים, אז אולי ה' יחשב לו למצוה, כשלא יהא שם שום נדנוד אסור ושום חסרון מצוה. אבל האיש השלם, שהוא דבק בה' באהבה רבה ימאס בכל אלה, ולא ימצא קרת רוח וטיול טוב ותענוג גדול יותר מהיותו יושב בבית המדרש, כמאמר רבותינו ז"ל בית המדרש הוא פרדס לצדיקים ומאסר לרשעים, אבל מי שאינו דבק כל כך בה', צרך הוא לו כפעם בפעם לתן חלק ולעשות מעט רצון יצרו לכבוד יוצרו דוקא, והוא דבר המסור ללב ואלקים יחקר את זאת וכזאת, כי הוא יודע תעלומות לב:

טהרה[עריכה]

טהרה מביאה לאדם לכל דבר שבקדשה, כי ידוע, שרצון נפש הישראלי ליראה ולאהבה את השם הנכבד והנורא ולדבקה בו ולעבדו עבודה שלמה ולקים כל המצוות כדת מה לעשות בעדן חדוה חדוה, ששון ושמחה ימצא בה, ובעדן עציבותא, עין במר יבכה ובמרירות יאנח בלב נשבר ונדכה כדת מה לעשות. אבל מה יעשה האיש, שאין לבו מסור בידו, ואינו יכול לעשות רצון אביו שבשמים כרצונו, ואין לבו מתעורר ליראה ולאהבה ולעצב ולשמחה מה זו עושה, טמאת ארץ העמים וטמאת גוף ונפש הן הם מסכים, המבדילין בינינו לבין אבינו שבשמים, ועינינו חשכו מראות מה למעלה כדי להתעורר, כי האיש המתעורר באיזה דבר בפתע פתאום, בין לשמחה בין לעציבותא, הינו משום דאף על גב דאיהו לא חזי, מזלה חזי (מגילה ג א) את אשר נגזר עליו מלמעלה או על קרוביו. וכן בשעת עבודה לפעמים אדם מתעורר לעבד עבודתו עבודה שלמה, בעדן חדוה חדוה, ובעדן עציבותא עציבותא, והינו לפי שאותו יום או באותה שעה יש לו זכות תולה, ומגלין לו מה למעלה: ומאחר שטהרת הגוף גורם טהרת הנפש, הנה כי כן ראוי לזהר מאד בטהרת הגוף, אולי יוכל להתחזק בתורה ויראה ואהבה ושמחה ועבודה שלמה. ואם על ידי הטהרה ירויח כל דהוא בעבודת הבורא, די לו לאדם לטרח אלף אלפים טרחות ולהוציא כמה הוצאות על כך. ולכן אל ישוב מפני כל לטבל במקוה טהרה, כל אשר יוכל לשם תשובה לטהר מטמאת עוונותיו ובפרט לטהר מטמאתו אם נטמא בשום דבר, לא יעבר, כי טהור טהור יקרא. הקדוש ברוך הוא טהור ומשרתיו טהורים, והעובד את ה' בטהרה הנה שכרו טובה כפולה: וידוע, שחמורה טמאה היוצאת מגופו, ולכן לו בכח יגבר לטבל לקריו, דהינו כששמש מטתו, וכל שכן וקל וחמר אם ראה קרי לאנסו, שראוי לזהר מאד, ולא יעבר מלטבל אולי תהוי ארכא לשלותו. וכבר כתבו גורי האר"י ז"ל, שמי שארע לו שראה קרי, חס ושלום, אם יטבל תכף באותו יום וישוב אל ה', ירחמהו וימחה המזיק שנברא מעוון קריו. ומי האיש אשר לא יחוס על נפשו ויחיש מפלט לו. והאיש הירא את ה' הנכבד והנורא, יירא ויזחל מלהזכיר שם ה' האים והנורא בעוד טמאתו בו, ועל זה הנזהר נאמר (שמואל א ב ל) כי מכבדי אכבד: ואזהרה שמענו לטבל כשהולך לבית הקברות לקבורת מת וכדומה, כדי שלא יתאחזו בו הקלפות ורוח הטמאה, שאם הוא טמא מצא מין את מינו ונעור. וכן ביותר צריך לזהר כשחוזר מבית הקברות תכף יטבל להעביר רוח הטמאה מעליו: ובכלל הטהרה, שטהר ידים יוסיף אמץ. ויטל ידיו קדם כל למוד וכל תפלה, ואין צריך לומר שיזהר מלגע תוך האזן ותוך החטם או בכנה או במקומות המכסים בשעת התפלה ובשעת הלמוד ובבואו לברך או לעת האכל, כי אפלו לא נגע אלא בראש אצבע אחת, הרי נטמאו ידיו, וחיב בנטילת ידים, כאשר חכמים הגידו, ולא יעבר על דברי חכמים בדבר קל, כי יגדל ענשו מצד קלות הדבר. וביותר צריך לזהר במקום שאין חסרון כיס ולא טרחא גדולה, כי יקצף האלקים על קולו וחבל את מעשה ידיו, וטורפין לו תפלתו, ותושיה נדחה ממנו: וכן צריך לזהר בטהרת המלבושים שלא יהא בהם לכלוך וטנוף צואה, או מי רגלים או שכבת זרע, ובזה צריך להזהיר גדולים על הקטנים שיקנחו אותם יפה כדי שחפץ ה' בידם יצליח, ויזכו לכתרה של תורה. וכן הגדולים צריכים לזהר בקנוח באותו מקום. ושבח אני מנהג הנוהגים לקנח במים, שהוא מקנח יפה, אבל המקנחים בניר או בסמרטוט, חוששני שאי אפשר להם לקנח יפה. וידוע שצואה בפי הטבעת לכלי עלמא אפלו כל דהוא מעכב, ותפלתו תועבה, חס ושלום (שו"ע או"ח סי' עו סעיף ה): וכן צריך לזהר בטהרת המקום שהוא מתפלל או לומד או מברך, שיהא נקי ובר מכל צואה ומי רגלים, וביותר צריך לזהר במקום שיש תינוקות קטנים, יעמד על המשמר ויבדק יפה יפה, ויהא זהיר וזריז לבל יכנס חס ושלום, בגדר כי דבר ה' בזה וכו' (במדבר טו לא) ובגדר ובזי יקלו (ש"א ב ל), ותהיה תפלתו ולמודו וברכותיו תועבה, חס ושלום. ואזהרה מטלת על האשה יותר מן האיש, וכל איש יזהיר את אשתו על זה, וכל כיוצא בזה, יום ליום יביע אמר ויודיע חמר שבו, למען ישמרו ולמען יעשו: וכן צריך לזהר בטהרת גופו, שלא יהא כלי מלא צואה, ולא יעבר מלבדק עצמו בכל בקר ובכל עת שהוא צריך, כי ידוע, כי המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו את נפשתיכם (מכות טז, ב). נמצינו למדין, שמטמא את הנפש. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (תענית יא, א) לעולם יראה אדם כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו, שנאמר (הושע יא ט) בקרבך קדוש. ואמרו בזהר הקדוש דכי היכי דתשרה שכינתא עלוהי מבעי לה לאזדהרא באתדכאותא דגרמה ואתדכאותא דמשכנה. ופשיטא, כי אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא, לא יקרב אלא אל האיש אשר הוא טהור. ומצוה גוררת מצוה, כי הבא לטהר בטהרת גופו ומלבושיו, מסיעין אותו מן השמים להבין ולהשכיל בתורה ולעבד עבודתו עבודה שלמה, וליראה ולאהבה את ה' הנכבד והנורא יראת ה' טהורה: ואם לעולם הטהרה במקוה היא טובה, על אחת כמה וכמה בערבי שבתות וערבי ימים טובים וערב ראש חדש, שצריך לעשות הכנה ולהיות כלי מוכן לקבל הארה ותוספת קדשה, היורדת היא למטה בימים אלו, ומזיו שפעתם ימשך קדשה על נפשו, רוחו ונשמתו, וישאר הארתם לכל הימים. ואזהרה שמענו מגורי האר"י ז"ל לטבל גם בשחרית יום שבת קדש, כי יש תוספת נפש רוח נשמה מבחינת יום השבת. ואמרו שהאיש אשר לא היה טהור ולא יטבל, לא יחול עליו תוספת נפש רוח נשמה. ומי שמע כזאת, ולא יאזר חיל לטבל, ולא יעבר למען לא יאבד טובה הרבה. רק אם הוא אנוס דרחמנא פטרה: