ערוך השולחן אורח חיים תרנב
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרנב | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
סימן תרנב סעיף א[עריכה]
מצות לולב ביום ולא בלילה, דכתיב: "ולקחתם לכם ביום הראשון" – ביום ולא בלילה (מג א). וכן כתיב (שם): "ושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים" – ימים ולא לילות (שם).
ואינו דומה לסוכה דכתיב "בסכת תשבו שבעת ימים" – וגם לילות בכלל, זהו משום דכתיב "תשבו" – כעין תדורו. וגם ילפינן ממלואים, דכתיב: "תשבו יומם ולילה שבעת ימים" (שם).
ובעיקר הדבר אינו דמיון, דהתם המצוה תמידיות שפיר גם הלילה נכלל ביום, כדכתיב: "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". מה שאין כן בלולב, דהמצוה היא רק לרגע דנוטלו, ויוצא בו. ואי סלקא דעתך דיוצא גם בלילה – הוה ליה למיכתב "ולקחתם לכם בראשון" ולא "ביום הראשון". אלא שמע מינה דאתי לאורויי ביום ולא בלילה.
סימן תרנב סעיף ב[עריכה]
וזמנו מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. אך מצוה מן המובחר ליטלו מנץ החמה, דכל המצות הנוהגות ביום – לכתחילה זמנם מהנץ.
אך אם עשאם מעמוד השחר – יצא, כדתנן סוף פרק שני דמגילה דמעמוד השחר – יממא הוא.
וזה שכתב רבינו הבית יוסף בסעיף א: וזמנו הוא משתנץ החמה – הכוונה זמן המובחר, כדמסיים בעצמו:
- ואם צריך להשכים לצאת לדרך – נוטלו משעלה עמוד השחר.
עד כאן לשונו.
ואף על גב דזמנו כל היום, מכל מקום זריזים מקדימים למצות, ונוטל מיד כשתנץ החמה. אך אם לא נטל שחרית – יטלנו כל היום כולו. ובין השמשות יטלו בלא ברכה (מגן אברהם), אף ביום ראשון.
סימן תרנב סעיף ג[עריכה]
ודע דהטור והשולחן ערוך כתבו דעיקר מצותו בשעת ההלל.
והוא דבר תימה, דמקודם אמרו דזריזין מקדימין ומברכין מיד בהנץ. והרי ההלל הוא הרבה אחר הנץ! ועוד: דלא שמענו אף מיותר מהדרים שימתינו מלברך עד ההלל.
אלא דכוונתם כן הוא: דאם יש לו האתרוג והלולב רק לשעה אחת, ואם יברך בבוקר לא יהיה לו בעת ההלל – מוטב להמתין על הלל ולברך אז, כדי לנענע ב"הודו" ו"אנא" כתקנת חכמים. אבל מי שיהיה לו גם להלל – פשיטא שיותר הידור לברך בסוכה בבוקר ולנענע, ואחר כך יטלנו לבית הכנסת לזמן ההלל. וכך נהגו גדולי עולם וכל ישראל.
(או כוונתם דעיקר מצותו: שגם בעת ההלל יטלנו.)
סימן תרנב סעיף ד[עריכה]
איתא בגמרא (מא ב):
- כך היו אנשי ירושלים נוהגים: אדם יוצא מביתו ולולבו בידו, הולך לבית הכנסת ולולבו בידו...
ואמרו שם שאפילו בעת קריאת שמע ותפילה אוחזו בידו. ואף על גב דשארי דברים אסור להחזיק בידו בעת קריאת שמע ותפילה, אבל הך מצוה דחביבא עליה – לא אתי למיטרד (טור).
ועל פי זה כתב רבינו הרמ"א (סעיף א) דהמדקדק יאחוז הלולב בידו כשנכנס מביתו לבית הכנסת, גם בשעת התפילה. וכן יחזירו לביתו, כדי לחבב המצוה. עד כאן לשונו.
וכתבו דאם אינו מדקדק תמיד במעשיו – מיחזי כיוהרא אם עושה כן (ט"ז). ונראה לי דאין זה אלא על להחזיקו בשעת התפילה דמיחזי כיוהרא, שבטוח הוא שהמצוה לא יטרידנו. אבל לעניין להביאו בעצמו לבית הכנסת, ולהחזירו לביתו מבית הכנסת – וודאי דבזה לא שייך יוהרא, כמו שמטלטל הטלית והסידור. ודבר זה על כל אדם לעשות, וכך חובתינו, וכך יפה לנו.
סימן תרנב סעיף ה[עריכה]
כתבו הטור והשולחן ערוך:
- אסור לאכול קודם שיטלנו. ואם שכח ואכל, ונזכר על שולחנו ביום הראשון שהוא מן התורה – יפסיק, אפילו יש שהות ביום ליטלו אחר שיאכל. ומיום ראשון ואילך, אם יש שהות ביום – לא יפסיק, ואם לאו – יפסיק.
עד כאן לשונו. ומבואר דאפילו בשארי ימים שהם מדרבנן – אסור לאכול קודם הנטילה. ויש מסתפקין בטעימה אי שרי. ונראה לי דשתיית חמין – וודאי מותר, אפילו ביום ראשון, כמו קודם התפילה.
ויש מי שרוצה לומר דיום שני – דינו כיום ראשון, משום ספיקא דיומא (ט"ז). ואין זה הכרח, דכבר נתבאר בסימן תרמט דכל החומרות שבראשון אינן בשני, עיין שם.
ומי שאין לו אתרוג – יכול לאכול. ואם ממתין שיבא לו האתרוג – ימתין עד חצות בסעודה קבועה, אבל אכילת עראי יכול לאכול (עיין מגן אברהם).
וכתב רבינו הרמ"א דאם התחיל לאכול יותר מחצי שעה קודם זמן חיובו – אפילו ביום ראשון אינו צריך להפסיק, בדאיכא שהות ביום. עד כאן לשונו. ויש מי שחולק בזה (ט"ז). אך אין דבר זה מצוי, דאיך משכחת לה שיתחיל לאכול קודם עמוד השחר? ואם היה מוכרח לזה מפני חליו – פשיטא שאינו צריך להפסיק.
והרי"ף והרמב"ם לא הזכירו כלל מכל דינים אלו. וכבר תמה הרא"ש על זה, עיין שם.
(שהרי כל זה הוא בגמרא לח א. ונראה לי דסבירא ליה כרבי זירא שם: מצוה לאפסוקי, ואי לא פסיק – יטול בין הערבים. וזהו פשוט, ולא הוצרכו לבאר. ומאי דאמר רבי זירא אחר כך: הכא ביום טוב שני, מדקתני: מי שבא בדרך – לא סבירא ליה. וכקושית התוספות שם דיבור המתחיל "מדקתני", שמצינו לשון זה גם בשופר, עיין שם. וסבירא ליה דרבי זירא לתרוצי לרב ספרא קאתי, ולא להלכה. וכן משמע מרש"י, עיין שם היטב. אבל לפי האמת אין זה דיוק. וכיון דהרי"ף והרמב"ם דחו לה לגמרי – לכן אין להחמיר בזה הרבה. ודייק ותמצא קל.)