ערוך השולחן אורח חיים תריח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תריח | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני חולים ביום הכיפורים
ובו שבעה עשר סעיפים:

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח

סימן תריח סעיף א[עריכה]

דע דבמשנה (פב א) ובגמרא ובפוסקים מבואר דאכילת החולה ביום הכיפורים תלוי ברופאים ובחולה עצמו. כמו ששנינו במשנה שם: חולה – מאכילין אותו על פי בקיאין. אם אין שם בקיאין – מאכילין אותו על פי עצמו.

ואיך הדין כשאין שם רופא, והחולה אינו אומר כלום, כמו שכן הוא ברוב המחלות? וידענו שהחולה יאמר תמיד להחמיר, ואין להעמיד על דבריו.

והיה נראה לומר דכל הדינים שיתבארו, הם בחולים שאין אנו יודעים אם יש בהם סכנה אם לאו. אבל בחולי של סכנה – אין כאן לא שאלה ולא דיעות, ופשיטא שאין מניחין לו להתענות, דאין לך סכנה יותר מזה!

ומה נקרא סכנה, כשאין כאן רופא? נראה דכשמוטל במיטה, ואינו יכול לירד ממנה – הוי חולה שיש בו סכנה. וכן אם הוא מבעלי השחפת שקורין סוחאטק"א או דע"ר – הוי סכנה. ואפילו אם יש ספק אצלינו – הרי ספק פקוח נפש גם כן דוחה שבת ויום הכיפורים.

סימן תריח סעיף ב[עריכה]

האמנם מדברי הרמב"ם בפרק שני דין ח לא נראה כן, שכתב: חולה שיש בו סכנה ששאל לאכול ביום הכיפורים, אף על פי שהרופאים הבקיאים אומרים שאינו צריך – מאכילין אותו וכו'. עד כאן לשונו.

הרי דאפילו ביש בו סכנה הצריך לאמירת החולה שצריך לאכול, אך אפשר לומר דזהו במקום שהרופאים אומרים אינו צריך. אבל כשאין כאן רופאים – אין אנו צריכים גם לאמירתו שצריך, אלא סתמא מאכילין אותו.

וכן נראה עיקר להלכה למעשה. ואין לתמוה דאם יש בו סכנה – איך יאמר הרופא שאינו צריך? דזה לא קשיא כלל, דיש כמה חולאים שאין צריכין לאכול, והעדר האכילה לא תזיק להן. ואמנם זה תלוי בחכמת הרופא שמבין המחלה, ומבין שמחלה זו אינה דורשת אכילה ושתייה. אבל בסתמא, כשאין רופא לפנינו, אם יש בו סכנה – מאכילין ומשקין אותו כבכל יום, אך בפחות פחות מכשיעור אם מספיק לו, כמו שיתבאר לפנינו.

ויש חולאים שכל רפואתם הוא בריבוי אכילה, כמו בעלי השחפת שקורין סוחאטק"א, או דע"ר, דבאלו לא יספיק פחות פחות מכשיעור, וצריכין ליתן להם הרבה כאוות נפשם, דזהו רפואתם.

סימן תריח סעיף ג[עריכה]

וזה לשון הטור:

חולה שצריך לאכול, אם יש שם רופא בקי שאומר: אם לא יתנו לו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן – מאכילין אותו על פיו. ואין צריך שיאמר "שמא ימות". ואם אין שם רופא – מאכילין אותו על פיו, שמאחר שהודיעוהו שהוא יום הכיפורים, והוא שואל לאכול – אין צריך לדקדק עליו יותר וכו'.

עד כאן לשונו. ודקדק לומר "חולה שצריך לאכול" להורות דלאו בחולה שיש בו סכנה דווקא קאמר, וכדברי הרמב"ם, אלא אפילו באין בו סכנה, והוא אומר שצריך לאכול – מאכילין אותו (ב"ח). דהנה יש חולאים שהולכים בשוק, ובאלו וודאי בסתמא אין מאכילין, אלא כשהרופא אומר שצריך, או הוא עצמו אומר שצריך. אבל בחולאים של סכנה, כגון החולי המוטל במיטה – אין צריך לשום אמירה, אלא אפילו בסתמא מאכילין אותו, וכמו שכתבנו.

סימן תריח סעיף ד[עריכה]

ועוד למדנו מדבריו שאין צריך שיאמר הרופא שאם לא יאכל – ימות. אלא אפילו אמר שיכבד עליו החולי, וממילא שיוכל להסתכן על ידי זה – מאכילין אותו.

ולא עוד אלא אפילו שגם זה אינו אומר בהחלט, אלא אפשר שיכבד עליו החולי – גם כן מאכילין אותו, דכלל גדול הוא: ספק נפשות להקל, ואסור להחמיר בעניין זה.

וחולה שצריך לאכול ואינו רוצה – מאכילין אותו בעל כרחו. ומייסרין אותו בדברים שהוא מחוייב על פי התורה לאכול, ואם לא יאכל וימות – הוי כמאבד עצמו לדעת, ואין לו חלק לעולם הבא.

וכן אין שום הפרש בין רופא ישראל לאינו ישראל לעניין הדינים שיתבארו, וכן בין רופא איש לאשה.

סימן תריח סעיף ה[עריכה]

ואם הוא אומר שצריך, אפילו מאה רופאים מומחים אומרים שאינו צריך –שומעין לחולה, דלב יודע מרת נפשו. ואפילו אם אומרים שהמאכל יזיק לו – שומעין לחולה (מגן אברהם סעיף קטן ג בשם רדב"ז).

ואף על גב דלעיל בסימן שכח דכשהחולה אומר דצריך לרפואה פלונית, והרופא אומר שתזיקיהו, שומעין לרופא – זהו מפני שברפואות וודאי הרופא בקי טפי. אבל בעיקר אכילה – וודאי החולה יודע בעצמו יותר, כשאומר שצריך (אחרונים).

אבל הדבר תמוה, דלפי הנראה אפילו שלא ביום הכיפורים אם החולה מבקש לאכול, והרופא אומר שהאכילה תזיק לו – אין נותנין לו. וכן הוא מעשים בכל יום. שהרי גם זה מהלכות הרופאים להבין שהאכילה תזיק לו. והרבה פעמים אנו רואים שהחולה מבקש דבר המזיק לו, ואין נותנים לו על פי ציווי הרופא. וכי מפני שעתה יום הכיפורים מיגרע גרע?! בתמיה.

ובשלמא כשהרופא אומר אינו צריך, כלומר: שיחיה בלא זה – שומעין מפני הספק לחולה, כיון שגם לדעת הרופא לא תזיק לו האכילה. אבל כשאומר שהאכילה תזיקנו – איך אפשר להאכילו, אפילו בלא יום הכיפורים, וכל שכן ביום הכיפורים? וצריך עיון גדול.

סימן תריח סעיף ו[עריכה]

ונראה לעניות דעתי דהגדולים שאמרו דין זה – אין זה בחולה המוטל במיטה. דבחולה כזה – פשיטא ששומעין לרופא כשאומר שהאכילה תזיקנו. ואף בחול כן הוא. ורק כשאומר שלא תזיק ולא תתקן, והחולה אומר שינזק אם לא יאכל בזה – אמרו חכמינו ז"ל ששומעין לחולה, ולא כשהרופא אומר שתזיק לו האכילה.

ודברי הגדולים בבעלי מיחושים ההולכים בשוק, אלא שיש להם מיחוש חזק בלב, או בראש, או במעיים, כמו מחלת השחפת וכדומה. דבזה האדם בעצמו בקי יותר בטבעו מהרופא המבקרו לפרקים, ואין ביד הרופאים הלכות ברורות בבעלי המיחושים, כידוע. בזה שומעין לחולה אפילו כשהרופא אומר שתזיקנו, מפני שהחולה בעל המיחוש – בקי יתר בטבעו מהרופא.

סימן תריח סעיף ז[עריכה]

אם החולה אומר שאינו צריך לאכול, והרופא אומר צריך – שומעין לרופא, ומאכילין אותו. והרמב"ם הוסיף בזה לומר: והוא שיהיה רופא בקי, עיין שם. ואיני יודע מאי קא משמע לן – הא כל רופא שבעניין זה הוא ברופא בקי, כמו שהרמב"ם בעצמו התחיל לומר מקודם: זה חולה וכו' ששאל לאכול, אף על פי שהרופאין הבקיאין אומרים וכו', עיין שם. והרי בדינים שאחר כך ברופאים נגד רופאים – אינו מפרש תנאי זה, דסתם רופא הוא בקי.

(והמגיד משנה כתב שהזכיר "בקי" לפי שגם במשנה הוזכר "בקיאין", עיין שם. ותמיהני: הא גם הרמב"ם הזכיר זה מקודם, כמו שכתבתי.)

סימן תריח סעיף ח[עריכה]

ונראה לי דדבר גדול השמיענו בזה. דהנה בירושלמי (פרק שמיני הלכה ד) אומר על משנה זו:

חולה אומר יכולני לצום, ורופא אומר איני יודע – ר"א בשם רבי יוחנן: נעשה ספק נפשות, וספק נפשות להקל.

עיין שם. אבל הש"ס שלנו לא סבירא ליה כן, שהרי דווקא כשרופא אומר צריך סבירא ליה דשומעין לרופא, ולא בספק. משום דהש"ס שלנו סבירא ליה דאמירת החולה יש בה ממש, משום דמכיר את עצמו. ורק כשהרופא אומר להיפך – בהכרח תלינן, דתונבה הוא דנקיט ליה, כדאיתא בגמרא. כלומר: שאינו בדעתו. אבל כשהרופא מסתפק הוי אמירתו וודאי, ואין ספיקו דרופא מוציא מוודאי שלו. והירושלמי סבירא ליה דאמירתו אינו כלום, ולכן גם בספיקו דרופא – הוי ספק נפשות.

והנה לפי הירושלמי, אף אם הרופא אינו בקי כל כך – מכל מקום כשאומר "צריך" – על כל פנים הוה ספק נפשות, שהרי לא גרע וודאי דאינו בקי מספיקו דבקי. אבל לפי הש"ס שלנו אינו אלא בבקי. ולזה דקדק הרמב"ם לומר: והוא שיהיה רופא בקי, כדי להוציא מן הירושלמי. וזהו דעת הרמב"ם.

סימן תריח סעיף ט[עריכה]

אבל הרמב"ן, והר"ן, והמגיד משנה הביאו זה הירושלמי, ופסקו כן. וכן כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ה: אם החולה אומר אינו צריך, והרופא מסופק – מאכילין אותו. אבל אם הרופא אומר אינו צריך והחולה אומר איני יודע – אין מאכילין אותו. עד כאן לשונו.

ד"איני יודע" של החולה וודאי לאו כלום הוא, דמאין לו לידע? והנה לעניין דינא, אף שבארנו דהרמב"ם לא סבירא ליה כן, מכל מקום הלכה כהירושלמי, כיון דהני רבוותא פסקו כמותו, וספק נפשות להקל.

ולכן לפי מה שבארנו ברופא שאינו בקי, כשאומר "צריך" – הוה כבקי שאומר "איני יודע". ולכן באומר "צריך" – הוה אפילו באינו בקי.

(והבית יוסף בסעיף א שכתב "בקי" – נראה דאינו סובר כן. ולמעשה נראה לעניות דעתי להקל בספק נפשות. ודייק ותמצא קל.)

סימן תריח סעיף י[עריכה]

אם רופא אחד אומר שצריך, ואחד אומר "אינו צריך" – מאכילין אותו, דספק נפשות להקל. והוא הדין שנים כנגד שנים, ושלשה כנגד שלשה. ואפילו אותן שאומרים שאינו צריך הן בקיאין יותר – לית לן בה, ומאכילין.

ויש שסוברין דהולכין בשוין אחר היותר בקיאים, אפילו לחומרא (ר"ן, עיין בית יוסף). ולא נראה כן מהפוסקים, דוודאי לקולא יש לנו לילך אחר הבקיאים, ולא לחומרא. וזהו דעת הרמב"ן שהביא הטור, עיין שם (עיין מגן אברהם סעיף קטן ד, ונראה שיש שם טה"ד). ועיין בסעיף יג.

סימן תריח סעיף יא[עריכה]

ואם החולה, ורופא אחד עמו, אומרים שאינו צריך, ורופא אחד אומר צריך; או שהחולה אינו אומר כלום, אלא רופא אחד אומר שצריך, ושנים אומרים שאינו צריך – אין מאכילין אותו, דיחיד נגד שנים לאו כלום הוא.

אבל יש אומרים דאם היחיד מופלג בחכמה – הולכין אחר דבריו להקל, אפילו כנגד רבים (מגן אברהם סעיף קטן ה בשם הרמב"ן, וט"ז סעיף קטן ה). ויש להקל בספק פקוח נפשות.

סימן תריח סעיף יב[עריכה]

ואם שנים אומרים "צריך" – אפילו מאה אומרים שאינו צריך, ואפילו גם החולה עמהם – מאכילין אותו, דתרי כמאה. וכיון ששנים אומרים "צריך" – אין אחר דבריהם כלום.

וכן אם החולה, ורופא אחד עמו, אומרים שצריך, אף על פי שמאה אומרים שאינו צריך – מאכילין אותו. ואין אומרים דבכי האי גוונא אין דבריו של החולה כלום, משום שנגרר אחר הרופא. לא אמרינן כן.

והרופא שאומר שאינו מכיר המחלה כלל – הוה כאינש דעלמא, ואין בדבריו כלום, לא מעלין ולא מורידין. ולא דמי לספק דרופא, שנתבאר דבשם מכיר המחלה, אלא שספק בידו אם יסבול התענית אם לאו. אבל כשאינו מכיר המחלה – הרי אינו בגדר רופא לעניין זה.

מיהו אם נחלש הרבה, עד שנראה לרוב בני אדם שאצלו שהוא מסוכן אם לא יאכל – מאכילין אותו. וכל שכן בחולה המוטל במטה, שאינו צריך עליו דיעות, ובוודאי הוא בגדר חולה שיש בו סכנה, כמו שכתבתי.

סימן תריח סעיף יג[עריכה]

אבל הרמב"ם כתב שם:

מקצת הרופאים אומרים "צריך", ומקצתן אומרים "אינו צריך" – הולכין אחר הרוב, או אחר הבקיאין וכו'. ואם נחלקו הרופאים, והיו כולם בקיאים, ואלו שאמרו "אינו צריך" כמנין שאמרו "צריך" – מאכילין אותו.

עד כאן לשונו, ולמדנו מדבריו דאין חילוק בין שנים לפחות משנים, ואין חילוק אצלו בין להקל בין להחמיר, אלא דתמיד הולכין אחר הרוב או הבקיאוּת. והיינו דבשוין בחכמה – הולכין אחר הרוב, ובשוין במספר – הולכין אחר היותר בקיאין. ואם בצד אחד הוי רוב, ובהמיעוט יש יותר בקיאין – נראה דהוי כמחצה על מחצה, והולכין להקל.

אבל הטור והשולחן ערוך פסקו כמו שכתבתי מקודם. ולעניין דינא הוי כלל גדול: דבין בספיקא דדינא, ובין במחלוקת הפוסקים – הולכין בפקוח נפש להקל.

(אך נראה לי דבזמנינו שיש רופאים הנקראים פעלשארע"ס, שאין להם סמיכה מהממשלה ליתן רפואות, ורופאים שנקראים דאקטורים, שיש להם סמיכה מהממשלה – אין דברי הרופא כנגד דברי הדאקטאר כלום. ואולי לקולא חוששין לדבריו, אם הוא מומחה בעירו, דספק נפשות להקל.)

סימן תריח סעיף יד[עריכה]

כתבו הטור והשולחן ערוך סעיף ז:

כשמאכילין את המעוברת או החולה – מאכילין אותן מעט מעט, כדי שלא יצטרף לשיעור. הילכך מאכילין אותו כשני שלישי ביצה בינונית, ומעט יותר, וישהו כדי אכילת ארבע ביצים, ולא פחות מן שלוש ביצים. ואחר כך יאכל עוד מעט. וכן לעולם, כדי שלא יאכל ככותבת בכדי אכילת פרס.

ולעניין שתייה, שנתבאר בסימן תריב דמשערין לכל אחד כפי מלא לוגמיו שלו – יש לבדוק בהחולה כמה הוא מלא לוגמיו דידיה, וישתה מעט פחות מזה השיעור, וישהה בין שתייה לשתייה כדי אכילת ארבע או שלוש ביצים, ולא פחות מן כדי שתיית רביעית, שכן הוא לדעת הרמב"ם כמו שכתבתי שם, ואחר כך ישתה עוד. וכן לעולם. ואנחנו נוהגים ליתן מידה להשואל לאכילה ולשתייה, ושיעור "אכילת פרס" אנו משערים לששה ושבעה מינוטי"ן.

סימן תריח סעיף טו[עריכה]

ודבר פשוט הוא שכל זה הוא כשזה מספיק להחולה. אבל אם אמדוהו שצריך הרבה בבת אחת, או שהחולה אומר כן, או שיש להם ספק אם זה יספיק לו – מאכילין אותו כל צרכו, ומשקין אותו כל צרכו, בלא דקדוקים.

וכמעט ידוע לנו דהחולאים המוטלים במיטה, וכן היולדת – יספיקו להם השיעורים האלו על פי הרוב. אבל בעלי השחפת, שקורין סוחאטק"א או דע"ר – אלו רפואתן לאכול הרבה, ואין מדקדקין בהם.

והרמב"ם וכן הרי"ף לא כתבו כלל דין זה, מפני שבש"ס לא נמצא דין זה לעניין יום הכיפורים. אלא זהו בכריתות (יג א) לעניין מעוברת שהריחה ריח איסור, דמאכילין אותה פחות פחות מכשיעור. ולמדו מזה הרא"ש והטור והשולחן ערוך גם לעניין חולים.

אבל הרי"ף והרמב"ם יסבורו דזהו רק במעוברת שהריחה הריח, ואין האכילה אצלה העיקר, ולא כן בחולה. ולעניין מעוברת כתב הרמב"ם דין זה בפרק ארבעה עשר ממאכלות אסורות דין יד, עיין שם. והמנהג כהטור והשולחן ערוך.

(ולא נהגינן כמו שכתב המגן אברהם סעיף קטן ח בשם הב"ח.)

סימן תריח סעיף טז[עריכה]

ומי שאחזו בולמוס, והוא חולי שבא מחמת רעבון, וסימנו שעיניו כהות ואינו יכול לראות – מאכילין אותו עד שיאורו עיניו. ואם אין שם מאכל של היתר – מאכילין אותו של איסור. ואם יש כאן שני מיני איסורים – מאכילין אותו הקל הקל תחילה. וביארם הרמב"ם בפרק ארבעה עשר הלכה טז ממאכלות אסורות. ואנחנו בארנו זה ביורה דעה סימן פה. ואם צריך לבשר, אם מאכילין אותו נבילה או שחוטה – נתבאר לעיל סימן שכח.

סימן תריח סעיף יז[עריכה]

חולה שאכל ביום הכיפורים, ונתיישב דעתו בענין שיכול לברך – צריך להזכיר של יום הכיפורים בברכת המזון. והיינו שיאמר "יעלה ויבא" כמו בתפילה, ויאמרנה ב"בונה ירושלים" כמו בכל יום טוב. ואם חל בשבת אומר "רצה והחליצנו".

וגדולי האחרונים מפקפקים הרבה בדין זה, שהרי לא היום גורם האכילה, אלא מחלתו גרמה לו, ולמה יזכור יום הכיפורים בברכת המזון (ט"ז, ומגן אברהם סעיף קטן י)? ולא ידעתי איך החולים נוהגים בזה. מיהו קידוש וודאי אינו צריך (שם).