ערוך השולחן אורח חיים ריט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קיצור דרך: AHS:OH219

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן ריט | >>

סימן זה בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (לבוש · משנה ברורה)

דיני ברכת "הגומל", וארבעה צריכים להודות
ובו שלושה עשר סעיפים:

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג

סימן ריט סעיף א[עריכה]

אמרו חז"ל (נ"ד:): "ארבעה צריכין להודות: יורדי הים, הולכי מדבריות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא”.

וכולן מפורשין בתהילים (ק"ז): "הודו לד'... יאמרו גאולי ד' אשר גאלם... תעו במדבר... ויצעקו אל ד'... וידריכם... אל עיר מושב יודו לד' חסדו... יושבי חשך וצלמות... ויזעקו אל ד'... יוציאם מחשך וצלמות... יודו לד' חסדו... ויגיעו עד שערי מות ויזעקו אל ד'... יודו לד' חסדו... יורדי הים באניות... ויצעקו אל ד'... יודו לד' חסדו... וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו”.

סימן ריט סעיף ב[עריכה]

ביאור הדברים כמ"ש בריש סימן הקודם, שכל חיותינו וקיומינו הם על פי נסים ולא בטבע, כמו שאנו אומרים: "על נסיך שבכל יום עמנו וכו'”, והמתבונן בחיי עמנו בני ישראל באריכות גליותינו וגודל פזורינו ראה יראה בעינים פקוחות כי ד' שוכן בקרבנו תמיד כמו שהבטיחנו בתורתו הקדושה: "ואף גם זאת וגו'”, וזהו מאמרם ז"ל: "גלו לבבל שכינה עמהם וכו'”.

כלומר שהכל רואים שקיום בני ישראל אינו בטבע כלל וכלל, ואף גם בהדורות העושים מעשים לא טובים עם כל זה שכינתו לא סר ממנו, כדכתיב: "השוכן אתם בתוך טומאותם". אלא שמייסר אותנו ועל זה נאמר: "יסור יסרני י' ולמות לא נתנני", וזהו כלליות מצבינו בכלל ובפרט.

סימן ריט סעיף ג[עריכה]

אך הנסים נחלקים לשני קצוות עם דרך המיצוע, והיינו הקצה האחד כשהנסים גלוים ויוצאים מגדר הטבע לגמרי, כמו נסי מצרים וכדומה, ועל כאלו צריכים לברך ברכה: 'שעשה נסים לאבותינו' או 'שעשה לי נס', וזהו הדינים המבוארים בהסימן הקודם.

והקצה השני הנסים הכרוכים לגמרי בהטבע, כמו כל פרנסתינו וכל קיומינו. ועל זה לא שייך ברכה פרטית, ויוצאים בהתפלות התמידיות שמזכירים בם הודאה: "מודים אנחנו לך... ועל נסיך וכו'”.

סימן ריט סעיף ד[עריכה]

ויש עוד מין שלישי והוא ממוצע בין הנסיות ובין הטבעיות, והיינו שהעניין הולך בטבע אבל יוצא מעט מגדר הטבע אל טבע הנסיות. לדוגמא: העובר ארחות ימים, וזהו טבע אמנם כאשר יקומו רוחות וסערות קשה על פי הטבע שתנצל הספינה, ומכל מקום אינה יוצאה מגדר הטבע לגמרי כמובן, וכל שכן הולכי מדבריות שהם בסכנה עצומה, וכן היושב בבית האסורים והחולה שתקפה עליו מחלתו.

ולכן לברך לשון נס אי אפשר, ורק נותן תודה פרטית להשי"ת על הדבר הזה, ומצדיק עליו הדין בהברכה שהיסורים שהגיע לו הוי מפני חטאיו, והצלתו הוא גמולת טובה מהש"י אף לחייבים.

סימן ריט סעיף ה[עריכה]

וסימנך: "וכל החיים יודוך סלה" וחיים ראשי תיבות חולה יסורים ים מדבר. ומברך: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב". והשומעים עונין 'אמן' ואומרים: "מי שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה", וזהו כעין תנחומין וברכה לנפש שסבלה יסורין.

ואינו מברך עד שיצא מהצרה לגמרי: יורדי הים עד שיעלה ליבשה, הולכי מדבריות עד שיגיע לתוך הישוב, ומי שהיה חולה ונתרפא עד שיצא לשוק, ומי שיצא מבית האסורים עד שיצא נקי לגמרי ממשפטו ולא שיצא על ערבות. ואין חילוק בין אם היה חבוש מחמת ממון ובין מחמת נפשות.

סימן ריט סעיף ו[עריכה]

כיון דכתיב: "וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו", לכן אמרו חז"ל דצריך לברך בפני עשרה דאקרו קהל, ותרי מינייהו רבנן ונקראו זקנים בלשון הכתוב, ומיעוט זקנים שנים.

והרמב"ם בפרק י' כתב שמברך בעמידה, ונראה לי טעמו דכיון שמברך בפני עשרה ואכל בי עשרה שכינתא שריא, אינו מדרך ארץ לישב. ומטעם זה נראה דנהגו לברך ברכה זו אחר שעולה לתורה, דאז וודאי יש בין העשרה איזה לומדים והוא מעומד.

וכל זה אינו לעיכובא, שאם אין ביניהם תרי רבנן - יצא (מרדכי). והטור כתב דגם בלא עשרה יצא, ויש אומרים שלא יצא, וטוב לברך פעם אחר בפני עשרה בלא שם ומלכות. ונכון ליזהר שלא להתעכב בברכה זו יותר מג' ימים אחר שיכול לברך, ואם השומעים לא ענו מי שגמלך וכו' גם כן אינו מעכב (מג"א סק"ב).

וקטן אין לו לברך ברכה זו, ונשים נהגו שלא לברך, ואין בזה שום טעם ורק מפני שהמנהג הוא לברך בעת קריאת התורה לכן מדמים שאין הנשים חייבות בברכה זו, ולכן נכון שיברכו. ואולי מפני דכתיב: "בקהל עם", ונשים לא מקרו קהל, ולברך בפני אנשים אינו מדרך ארץ, ולכן נמנעו מזה (ועיין מג"א).

סימן ריט סעיף ז[עריכה]

אם בירך אחד 'הגומל' בשביל עצמו ונתכוין להוציא גם את חבירו שחייב בברכה זו, וחבירו שמע הברכה ממנו וכיון לצאת בו - יצא אפילו בלא עניית 'אמן', כיון שהמברך גם כן חייב בברכה זו, וכמ"ש בסימן רי"ג ע"ש.

וכבר כתבנו שלא להתעכב בברכה זו יותר מג' ימים, אמנם בדיעבד אם איחר יש לו תשלומין כל זמן שירצה. ונראה לי דאם הפליג זמן רב עד שנשכח העניין, אין לו לברך עוד ואבד הברכה (יש אומרים עד ה' ימים).

סימן ריט סעיף ח[עריכה]

כתבו רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף ד': "אם בירך אחר ואמר: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר גמלך כל טוב", וענה 'אמן' – יצא, וכן אם אמר: "בריך רחמנא (מרא) מלכא דעלמא דיהביך לן", וענה 'אמן' – יצא. ואין זה ברכה לבטלה מן המברך אף על פי שלא נתחייב בברכה זו, הואיל ואינו מברך רק דרך שבח והודאה על טובת חבירו שמשמח בה" עכ"ל.

כלומר דברכת הודאה הוי כברכת הנהנין, דאין אחד מברך בעד חבירו כשהוא בעצמו לא נתחייב בה, ולפי זה יש לומר דהוי ברכה לבטלה ואינו מוציא החייב בה. ולזה אומר דאינו כן, ואם האיש הזה שמח הרבה על הצלתו של זה, יכול לברך ברכת ההודאה על טובת חבירו ואינה ברכה לבטלה, ולכן כשענה 'אמן' יצא, אבל בלא עניית 'אמן' לא יצא.

ואינו דומה להדין הקודם שיצא גם בלא 'אמן' לפי שהמברך נתחייב בה, מה שאין כן כאן שמברך בעדו בהכרח שיענה 'אמן'.

סימן ריט סעיף ט[עריכה]

ומזה למדו דאשה שנתחייבה בברכת 'הגומל' יכול הבעל לברך בעדה, ולכן כשילדה ונצולה מן הסכנה יכול הבעל לברך: 'שגמלך כל טוב' והיא תענה 'אמן', דאין לך אהבה ונוגע בטובתה יותר ממנו דאשתו כגופו (ב"ח ומג"א סק"ד), דלא כיש מי שמפקפק בזה (עיין בית יוסף וט"ז סק"ג), ומכל מקום אין המנהג כן.

ודבר פשוט הוא שאחר שאינו קרוב ואינו אוהבו כגופו כאב לבן או בן לאב ואחיו וכיוצא בזה, אלא שמברך עליו כדי שיתראה כאוהבו - הוי ברכה לבטלה וזה אינו יוצא בה (ט"ז שם).

סימן ריט סעיף י[עריכה]

כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ז': "באשכנז וצרפת אין מברכין כשהולכין מעיר לעיר, שלא חייבו אלא בהולכי מדבריות דשכיחי ביה חיות רעות ולסטים. ובספרד נוהגים לברך, מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה. ומיהו בפחות מפרסה אינו מברך, ואם הוא מקום מוחזק בסכנה ביותר, אפילו בפחות מפרסה" עכ"ל.

ובזמנינו לא שייך כלל ברכת 'הגומל' אפילו בנסיעות רחוקות, אם לא דרך הים ומדבריות. אבל ביבשה ובישוב לא שייך ברכת 'הגומל' בזמנינו, ומימינו לא שמענו מי שיברך ברכת 'הגומל' בבא מן הדרך המורגלת, ורק תפלת הדרך שבסימן ק"י יש חיוב לאומרה בכל מקום, כמ"ש שם.

סימן ריט סעיף יא[עריכה]

עוד כתב בסעיף ח': "בכל חולי צריך לברך, אפילו אינו חולי של סכנה ולא מכה של חלל, אלא כל שעלה למטה וירד, מפני שדומה כאלו העלוהו לגרדום לידון. ואין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע ובא מזמן לזמן ובין שאינו קבוע" עכ"ל.

כלומר אף על פי דבמיחוש קבוע כמה פעמים נתרפא מזה, מכל מקום כיון שעלה למטה וירד - צריך לברך, דלאו בכל שעתא מתרחש ניסא (מג"א סק"ז).

ורבינו הרמ"א כתב על זה: "ויש אומרים דאינו מברך רק על חולי שיש בו סכנה, כגון מכה של חלל, וכן נוהגין באשכנז" עכ"ל, וכן החולה שמוטל במטה יותר מג' ימים צריך לברך (ט"ז סק"ח). ויש שכתבו שהעיקר כדברי רבינו ב"י (ב"ח ואליה רבה סקי"ג ועיין מג"א סק"ח), והמנהג כדברי רבינו הרמ"א.

סימן ריט סעיף יב[עריכה]

עוד כתב בסעיף ט': "הני ארבעה לאו דווקא, דהוא הדין למי שנעשה לו נס כגון שנפל עליו כותל או ניצול מדריסת שור ונגיחותיו, או שעמד עליו בעיר אריה לטורפו, או אם גנבים באו לו או שודדי לילה וניצול מהם וכל כיוצא בזה, כולם צריכים לברך 'הגומל'. ויש אומרים שאין מברכין 'הגומל' אלא הני ארבעה דווקא, וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות" עכ"ל.

ובאמת בלא הזכרת שם ומלכות אינה ברכה כלל, והאחרונים כתבו שיש לברך על כל דבר סכנה כשניצול הימנה, וכן המנהג הפשוט ואין לשנות (לבוש וט"ז סק"ז ומג"א סק"י), וגם עתה המנהג כן.

סימן ריט סעיף יג[עריכה]

בעניין ברכת הנסים שבסימן הקודם: אם צריך לברך גם ברכת 'הגומל' יש דעות שונות, כמבואר בספרו הגדול של רבינו הבית יוסף, ושם הביא בשם הריב"ש שצריך לברך גם ברכת 'הגומל', ומשמע שדעתו נוטה לזה ע"ש (וכ"מ דעת המג"א בסימן רי"ח סקי"ב ע"ש).