לדלג לתוכן

ערוך השולחן אורח חיים רעא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

קיצור דרך: AHS:OH271

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רעא | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני קידוש על היין
ובו ארבעים ושניים סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא
כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב


סימן רעא סעיף א

[עריכה]

שנינו בברייתא בפסחים: (ק"ו.) "זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ ח) - זוכרהו על היין בכניסתו". דזכירה כתיב על היין - 'זכרו כיין לבנון', (הושע יד ח) 'נזכירה דודיך מיין' (שיר השירים א ד) (תוספות). ונראה דקידוש על היין אסמכתא הוא, (שם) ועוד אפשר לומר דקידוש על היין דבר תורה, אבל הך דהמברך צריך שיטעום - זהו מדרבנן. (שם)

ונסתפקו רבותינו בעלי התוספות אם קידוש על היין דבר תורה או מדרבנן, והרמב"ם בריש פרק כ"ט כתב:

"מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר: (שמות כ ח) "זכור את יום השבת לקדשו", כלומר זכרהו זכירת שבת וקידוש. וצריך לזכר[י]הו בכניסתו וביציאתו: בכניסתו בקידוש היום, וביציאתו בהבדלה... ומדברי סופרים לקדש על היין ולהבדיל על היין וכו'"

עכ"ל.

הרי כתב מפורש דמן התורה יוצא בדברים בלבד. ולפי זה מן התורה יצאנו ידי חובה בתפ(י)לה, בברכת 'רצה במנוחתינו' שברכנו 'מקדש השבת', והקידוש שעל הכוס הוא מדרבנן. ובמכילתא איתא: 'זכור את וגו' - קדשהו בברכה', וכן פסיקא להו לגדולי האחרונים דזהו מדרבנן, (מג"א סק"א והשג"א סימן ס') וכן כתב הסמ"ג בעשין, (כ"ט) דמן התורה הוא בדברים בעלמא ע"ש.

סימן רעא סעיף ב

[עריכה]

אבל מדברי רש"י בברכות (ב':) שכתב: "קידוש היום מצות עשה שהזמן גרמא הוא, 'זכור את יום השבת לקדשו' - זכרהו על היין" עכ"ל, משמע להדיא שהוא מן התורה, וכן כתב המפרש ריש נזיר (ד'.), דקידוש על היין מושבע ועומד מהר סיני הוא ע"ש. וכן כתב הר"ן בפסחים שם, דקידוש היום על הכוס הוה דרבנן, וקידוש הלילה - הוי דאורייתא, דדרשא גמורה היא.

וכן מוכח מדבריו בפרק ב' דשבת, שאומר הש"ס: (שבת כג ב) דנר חנוכה עדיף מקידוש היום, משום פרסומי ניסא. והקשה הר"ן היכי דחינן קידוש היום דאורייתא מפני נר חנוכה דרבנן, ותירץ שיכול לקדש על הפת ע"ש. ואי סלקא דעתך דמן התורה יוצא בדברים בעלמא בתפ(י)לה, אין התחלה לקושיתו. (ע"ש באנשי שם ואינו כן ודו"ק) ולדבריו לאו דווקא יין, דהוא הדין פת, מיהו על איזה דבר צריך לקדש מן התורה. ובשם הראב"ן הביאו דעל היין דווקא הוי מן התורה, דדרשא גמורה היא 'זכרהו על היין', וכן כתב באור זרוע הגדול. (סימן כ"ה)

סימן רעא סעיף ג

[עריכה]

ולעניות דעתי נראה ראיה לדעה זו ממאי דאמרינן בפסחים (קי"ז.):

"אמר רב אחא בר יעקב: צריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש היום, כתיב הכא: 'זכור את יום', וכתיב התם: 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים'"

ע"ש.

ועתה, אי סלקא דעתך דמן התורה יוצא בתפ(י)לה - הוה ליה לתקוני להזכיר יציאת מצרים בתפ(י)לה, דזהו עיקר הקידוש מן התורה. ואפילו אם נאמר דזהו אסמכתא בעלמא הזכרת יציאת מצרים, מכל מקום היכי שבקינן לעיקר קידוש מן התורה. אלא וודאי דגם מן התורה אינו יוצא בדברים בעלמא.

וכן מבואר מירושלמי ברכות ריש פרק אלו דברים שאומר שם רבי זירא דנלמד מדברי שניהם: מבדילין בלא יין ואין מקדשין בלא יין ע"ש, דלאו דווקא יין אלא הוא הדין שאר משקה. והנה בתקנתא דרבנן מפורש בירושלמי שם פרק אין עומדין דגם הבדלה הוי על הכוס, ורבי זירא בעצמו אומר שם שתקנו גם בתפ(י)לה גם על הכוס, אלא וודאי דמדאורייתא קאמר, דקידוש גם מן התורה צריך איזה דבר, לפיכך החמירו ביין דווקא. אבל הבדלה - די בתפ(י)לה מן התורה, לפיכך לא החמירו בה להצריך דווקא יין.

סימן רעא סעיף ד

[עריכה]

וזה לשון הבה"ג (ד' י"ב:):

"מחייבינן לקדושי ליומא דשבתא וליומי טבא בצלותא ועל כסא דחמרא, דכתיב: 'זכור את יום השבת לקדשו' - זכרהו על היין בכניסתו, מכאן סמכו חכמים לקידוש היום מן התורה. אין לי אלא שבת, חג המצות מניין - ת"ל 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים' (דברים טז ג). חג שבועות מניין - ת"ל 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים' (דברים טו טו). חג הסוכות מניין - ת"ל 'וזכרת וגו' '.
ואף על גב דמידכר בקידושא - צריך לאדכורי בצלותא ובברכת המזון. מאי טעמא, 'זכור' 'וזכרת כי עבד וגו' ' - תרין קראי כתיבי, ואתו מועדות ילפינן משבת: מה שבת בתפ(י)לה ועל הכוס, אף יום טוב בתפ(י)לה ועל הכוס"

עכ"ל.

ולא קחשיב ראש השנה, דאין צריך דרשא, דבהדיא אקרי 'זכרון תרועה' (ויקרא כג כד), וכיון דהדרשא הוא מלשון 'זכרון' - פשיטא דראש השנה דמי בזה לשבת. ומלשונו משמע דהוה דרבנן, שהרי אומר: 'מכאן סמכו וכו', ועוד דמשוי שבת ליום טוב, וקידוש ביום טוב וודאי דהוי מדרבנן, כמ"ש המ"מ שם דין י"ח. (מג"א סק"א)

וקידוש היום הוי גם כן דרבנן רק מפני כבוד היום, ולכן לא תקנו בו דברים, דעיקר הקידוש הוא בלילה בכניסת שבת, כמ"ש הראב"ד שם פרק כ"ט ע"ש.

סימן רעא סעיף ה

[עריכה]

נשים חייבות בקידוש היום - דבר תורה, ואף על פי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, משום דאיתקש 'זכור' ל'שמור', והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה, ד'שמור' הוא בלא תעשה, ועל לא תעשה נשים מצוות - איתנהו גם בזכירה. (ברכות כ':)

וכתב רבינו הב"י בסעיף ב': ש"מוציאות את האנשים, הואיל וחייבות מן התורה כמותם" עכ"ל. ואפילו להסוברים דקידוש על הכוס מדרבנן, דמן התורה יוצאים בתפ(י)לה - מכל מקום שוים האנשים והנשים, וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. וגם נשים כן הוא, דמן התורה יוצאות בתפ(י)לה, ועל הכוס חייבות מדרבנן, אם כן עומדים בחדא דרגא וביכ(ו)לתן להוציאם.

ויש רוצים לומר שאינן מוציאות אנשים, כמו במגילה לקמן סימן תרפ"ט. (רש"ל וב"ח) ואינו עיקר, דבשם כיון דברבים הוא - זילא מילתא, כמ"ש התוספות בסוכה (ל"ח.), מה שאין כן בקידוש, וכן כתבו מפרשי הש"ע. (הט"ז והמג"א סק"ב)

סימן רעא סעיף ו

[עריכה]

ונראה לכאורה דאימתי מוציאין זה את זה - כששניהם התפללו או שניהם לא התפללו, דחיובם שוה. אבל אם האחד התפלל והשני לא התפלל - אין המתפלל מוציא ידי חובת של מי שלא התפלל, לדעת הפוסקים דמן התורה יוצאים בתפ(י)לה, ואם כן מי שהתפלל חיובו רק מדרבנן, ומי שלא התפלל חיובו מן התורה, ולא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא.

אך לפי זה לא מצאנו ידינו ורגלינו בכל המשפחות, שהבעל הבית מקדש ומוציא אשתו ובנותיו וכלותיו, אף על פי שלא התפללו. אמנם האמת דזהו רק בברכת הנהנין וברכת המזון, ולא כן בברכת המצות, שאחד יכול להוציא את חבירו אף שכבר יצא ידי חובתו, מטעם ד'כל ישראל ערבים זה בזה', כדאיתא סוף פרק ג' דראש השנה, ולכן איש ואשה יכולין להוציא זה את זה בכל גווני.

ויש מי שרוצה לומר דאשה אינה בכלל ערבות, (דגמ"ר) ודבר תמוה הוא. והרא"ש שכתב סברא זו בריש פרק ג' דברכות, אינו אלא במצוה שאין להאשה שייכות בזה ע"ש, אבל במה שהיא מחוייבת - שוה היא לגמרי לאיש. (וכן כתב הגרע"א בגליון הש"ע ובתשובות)

סימן רעא סעיף ז

[עריכה]

דבר פשוט הוא שהקטן אינו מוציא את הגדול ואת האשה, שהרי אינו בכלל חיוב, ואף כשהוא בן י"ג ויום אחד, אם לא ידענו בבירור שהביא שערות - אינו יכול להוציא את האשה כשלא התפללה, מפני שאז חיובה מדאורייתא, ובדאורייתא לא אמרינן חזקה שהביא סימנים, כמ"ש בחושן משפט סימן ל"ה לעניין עדות. (מג"א ססק"ב)

אך כשהתפללה - אין חיובה אלא דרבנן, ובדרבנן אמרינן חזקה זו. ואף שיש סוברים דקידוש על הכוס דבר תורה כמ"ש - מכל מקום בזה אנו יכולים לסמוך על הסוברים דמן התורה די בתפ(י)לה, מפני שגם בעיקר דבר זה דלא אמרינן בדאורייתא חזקה זו יש לפקפק קצת. (עיין תו"ס ב"ב קנ"ד. ד"ה 'ועוד', ובנודע ביהודה אה"ע סימן ס"א, ובח(י)בורינו אור לישרים סימן ח' אות ג')

סימן רעא סעיף ח

[עריכה]

ודע דלמי שסובר לעיל בסימן קצ"ג דגם בלשון הקודש אינו יכול להוציא לאחרים אלא אם כן מבין הלשון, אבל כשאינו מבין - אינו יוצא אלא אם כן אומר אחריו מלה במלה, דבכהני גווני אף כשאינו מבין - יצא, אם כן הני נשי דידן דרובן אינן יודעות בלשון הקודש אינן יוצאות בקידוש, אלא אם כן אומרות מלה במלה אחרי המקדש, ואין המנהג כן.

אמנם באמת בארנו שם סעיף ד' דהעיקר כדעת רש"י, דבלשון הקודש - אף מי שאינו מבין יוצא בשמיעה בעלמא, ומהמנהג ראיה לדברינו ע"ש.

סימן רעא סעיף ט

[עריכה]

איתא בפסחים (ק"ה.): כבוד יום קודם לכבוד לילה, שאם אין לו יין הרבה או מיני מגדים שיהיה לשתי הסעודות - כבוד יום קודם, דעל העונג מצווה יותר ביום מבלילה.

וראיתי למהרש"ל (יש"ש גיטין פ"ד סימן נ"א) שקורא תגר על העולם שאוכלים דגים בלילי שבת ולא בבוקר, דכיון דכבוד יום קודם - הוה ליה להניח לסעודה שנייה, וכן היה הוא נוהג ע"ש.

ולעניות דעתי נראה ללמד זכות, דלכן פירשו רש"י ורשב"ם לעניין יין הרבה ומיני מגדים כמ"ש, ולמה לא פירשו סתם לעניין מאכלים טובים, דמיני מגדים היינו פירות, כדכתיב: 'פרי מגדים'. משום דזהו וודאי דמאכלים שאי אפשר להיות ביום כמו בלילה, כמו דגים חמים או מרק ובשר חם, שבהכרח כשנשארים על יום מחר יתקלקלו מהטעם הקודם, דהא זהו עיבור צורה שבקדשים - פשיטא שאין לנו להניח מלאכות בלילה מפני שאי אפשר כן למחר. ואם כן פת חטים לא נאכל בלילה, שהרבה טוב הפת בלילה יותר מביום כידוע.

אלא שזה וודאי לא צוותה תורה לבלי לאכול בלילה מפני שאין למחר כיוצא בזה, ולכן פירשו לעניין יין ופירות דלא יתקלקלו עד למחר - בזה כבוד יום קודם. ולכן דגים חמים שהעולם מחבבים אותם יותר מן קרים, וזה אי אפשר להיות ביום - לכן אנו אוכלים זה בלילה, וכן מרק חם וטוב. וכנגד זה אנו מטמינים בתנור על למחר מאכלים שצריכים הרבה הצטמקות, וכן הקוגי"ל לכבוד יום, ושפיר עבדי עמא קדישא.

(ובזה אתי שפיר הזוהר יתרו (ד' קנ"ז) שהביא המג"א סק"ד וזה לשונו: "בעי לסדר פתורא בלילא דשבתא בנהמא ובמזוני, רי"א אפילו ביומא דשבתא נמי" עכ"ל. וקשה, מאי 'אפילו', הא כבוד יום קודם. ולפמ"ש הכי פירושו: דבעי לסדר פתורא בלילא בנהמא ובמזוני, אף על פי שהלחם והמזונות של לילה טובים משל יום, משום דהם חמין. ואם כן הייתי אומר, דביום השבת כיון דאי אפשר כשל לילה, לא לסדר כלל אלא יאכל דבר מה - קמ"ל דכל מה שאתה יכול להכין תכין)

סימן רעא סעיף י

[עריכה]

והא דכבוד יום קודם - זהו בשארי דברים מצ(ו)רכי סעודה. אבל אם אין לו אלא כוס אחד יין - קידוש הלילה קודמת לשל יום, דעיקר הקידוש הוא בלילה כמ"ש. ולכן אם אין ידו משגת להכין יין לקידוש ולהכין צ(ו)רכי סעודה לכבוד הלילה ולכבוד היום ולקידוש היום - מוטב שיקנה יין לקידוש הלילה ממה שיכין צ(ו)רכי הסעודה, או ממה שיקנה יין לקידוש היום.

אמנם לחם קודם לכל דבר, שלא יהא רעב ולאכול לקיום הג' סעודות. ונראה דגם קידוש היום קודם לשארי מאכלי היום, לבד לחם. ויש מי שאומר דאפשר דכבוד היום עדיף מקידוש היום, דהקידוש הוא מפני הכבוד. (עיין מג"א ססק"ג) אבל העיקר כמ"ש, וכן מבואר מירושלמי שהביאו תוספות בפסחים (קי"ג.) שאומר: 'איזהו כבוד יום - בורא פרי הגפן' ע"ש. (וכן כתב הא"ר וגם המג"א ספוקי מספקא ליה ע"ש)

סימן רעא סעיף יא

[עריכה]

כתב רבינו הב"י בסעיף א': "כשיבא לביתו ימהר לאכול מיד" עכ"ל, והיינו לקדש כדי שיזכור שבת בכניסתו, (מג"א סק"א) וממילא דיאכל מיד, משום קידוש במקום סעודה, ואפילו קודם שתחשך, (ט"ז סק"א) ויכול לאכול על ידי קידוש זה, (שם) וכבר בארנו בזה בסימן רס"ז ע"ש. ופשוט הוא דאם אינו יכול עדיין לאכול - שיוכל להמתין איזה שעות בלילה. (מ"ע בתשובות)

וראיתי מי שכתב שיקדש דווקא קודם לילה, כי בתחלת ליל שבת הוא מזל מאדים, ובסוף יום ו' הוא מזל צדק - לכן יקדש בצדק. (מג"א שם) ולעניות דעתי הוא תמוה, דחס ושלום לומר שאנחנו תחת המזלות, ואדרבא ראיתי בקדמונים שהאומות הקדמונים היו יושבים בשבת בחשך ובוכים, מפני שהמזלות של שבת מורים לרעה. והקב"ה צוה אותנו להיפך, להדליק הרבה אור ולהתענג עצמינו, להראות שאנו למעלה מהמזלות. ואותנו לקח ד' להוציאנו ממערכת השמים, ואיך נאמר כזה וצע"ג, והבוטח בד' חסד יסובבנו.

(המג"א שם הביא ירושלמי ריש ברכות שדרך לאכול שעה או שתים בלילה ע"ש, אמנם ע"ש בפירוש חרידים דשתים הוא שתי חלקי שעה, ומטעם דבתי כנסיות היו בשדות רחוק מהעיר, ועד שיבואו נמשך הזמן ממילא, ואדרבא מדתירץ שם באילין כופרנייא ע"ש - משמע דמצוה לאכול מקודם ודו"ק)

סימן רעא סעיף יב

[עריכה]

כיון שהגיע זמן קידוש, דהיינו משחשיכה, אפילו לא קיבל שבת עדיין - אסור לאכול או לשתות אפילו מים ואפילו טעימא בעלמא, עד שיקדש, מפני כבוד השבת. דשבת קבעא נפשה בהגיע זמנה, אף שלא קיבל שבת עדיין, וחלה עליו חובת קידוש, ואסור לו לטעום כלום עד שיקדש. אך להדיח פיו - אין קפידא, כיון שאינו מכוין לטעימא. (מג"א סק"ה)

ואם קיבל שבת מבעוד יום - אסור לו לאכול ולשתות ולטעום עד שיקדש, כיון דקיבל שבת. ויכול לקדש ולאכול ולהתפלל ערבית אחר כך, ובלבד שיהיה יותר מחצי שעה לזמן קריאת שמע של ערבית, דאם לא כן הרי אסור לאכול מצד קריאת שמע, כמ"ש בסימן רל"ב.

ודע, דאפילו אם אין לו רק כוס אחד של יין ורוצה להניחו על ברכת המזון - הקידוש קודם, אפילו למאן דסבירא ליה ברכת המזון טעונה כוס, אף על גב דבהבדלה אינו כן, כמ"ש בסימן רצ"ו. (שם) ואפילו יכול לקדש על הפת - לא יעשה כן, אלא יקדש על היין, ויברך ברכת המזון בלא כוס.

סימן רעא סעיף יג

[עריכה]

ולא לבד שאסור להתחיל לאכול ולשתות בהגיע זמן קידוש, דזה גם בהבדלה כן, אלא אפילו היו מסובין לאכול מבעוד יום, דבכהני גווני בהבדלה כשהתחיל בשבת לאכול מבעוד יום - אין צריך להפסיק, אפילו נמשך הסעודה כמה שעות בלילה, אבל בקידוש אינו כן, דמפני כבוד השבת - צריך להפסיק מסעודתו ולקדש.

אך אין צריך להפסיק לגמרי בעקירת שלחן ובברכת המזון, אלא פורס מפה ומקדש, כלומר כמו בכל שבת שמביאין הלחם משנה קודם קידוש, ומניחין אותו על השלחן ופורסין עליו מפה ומקדש כמו שיתבאר, כמו כן עושין עתה, והכי איפסקא הלכתא. (פסחים ק'.)

סימן רעא סעיף יד

[עריכה]

וכיון שהוא עומד באמצע הסעודה כיצד יעשה בברכת בורא פרי הגפן של קידוש ובברכת המוציא: דעת המאור והסמ"ג שמקדש בלא ברכת הגפן, ואוכל בלא ברכת המוציא, כיון שהוא באמצע הסעודה.

אבל הרי"ף כתב: "פורס מפה ומקדש, ואחר כך מברך המוציא, וגומר סעודתו ומברך ברכת המזון". ומבואר מדבריו דהגפן אין צריך, והמוציא צריך, וכן כתב הבה"ג. והטעם: דברכת המוציא הוה הקידוש הפסק, דכיון דנתקדש היום - אסור באכילה, (רא"ש) וכיון שאסור באכילה ומחוייב לעשות קידוש - שני דברים אלו מחייבין אותו לברכת המוציא. מה שאין כן ברכת הגפן שהוא קודם קידוש, אף על פי שאסור לשתות, מכל מקום מדעדיין לא הפסיק בקידוש - אין צריך לברך. ודבר זה מפורש בירושלמי ברכות (פ"א הלכה ה') שאין צריך בורא פרי הגפן ע"ש, וממילא מובן דאם מקדש על הפת שאין צריך המוציא, דזהו כברכת בורא פרי הגפן.

והטור הביא דיעה שגם ברכת הגפן צריך לברך קודם קידוש, והטעם דכיון דאסור לשתות - ממילא דחל עליו חיוב ברכה, דזהו כהפסק גמור, ולא מצאנו מפורש מי שיסבור כן. (עיין ב"ח וט"ז סק"ה ואינו מוכרח) וגם אפילו ימצא מי שיסבור כן - לא חיישינן לזה, כיון שהוא נגד הירושלמי, ועוד דהא חזינן דלא הוי כהפסק גמור, מדלא מחייבינן ליה לברוכי ברכת המזון, אלא דלעניין המוציא - חשיב הפסק מפני הקידוש והאיסור ביחד כמ"ש, והוה כנמלך, כלומר כמו מי שגמר מלאכול ונמלך לאכול עוד - דצריך לברך המוציא, והכי נמי כן הוא.

ומכל מקום דעת הרמב"ם בפרק כ"ט דין י"ב כהמאור והסמ"ג ע"ש, ולדינא פסק רבינו הב"י בסעיף ד' כהרי"ף, מפני שהרא"ש פסק כן, ובדברי הרמב"ם נסתפק בספרו הגדול ע"ש, וכתב דעת המאור והסמ"ג בשם יש אומרים ע"ש. (ומדברי המ"מ שם מבואר דדן קל וחומר מהגפן להמוציא שאין צריך ע"ש ודו"ק)

(וכתב המג"א סק"ח דגם על היין שבתוך המזון אין צריך לברך, דאין הפסק בין כוס של קידוש משתייתו לשתיית יין שבתוך המזון ע"ש. ופשוט הוא דזה מיירי כששתה יין בתוך הסעודה דמבעוד יום, דאם לא כן - פשיטא דמברך על היין, אבל כשמקדש על הפת - לא יברך)

סימן רעא סעיף טו

[עריכה]

כל זה שנתבאר הוא בעומד באמצע סעודתו דמבעוד יום. אבל אם גמר הסעודה, כתב הרמב"ם שם וזה לשונו:

"היה אוכל וגמר אכילתו עם הכנסת שבת - מברך ברכת המזון תחלה, ואחר כך מקדש על כוס שני. ולא יברך ויקדש על כוס אחד, לפי שאין עושין שתי מצות בכוס אחד, שמצות קידוש ומצות ברכת המזון שני מצות של תורה הן"

עכ"ל.

ולשון הש"ס (שם ק"ב:): 'לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות' ע"ש, ומלשון הרמב"ם משמע דרק בשני מצות של תורה לא אמרינן כן, ולפי זה לשיטתו דבדברים בלבד יצא ידי קידוש מן התורה, אם קידש בדברים - יכול לעשות שניהם על כוס אחד. וכל שכן בברכת אירוסין ונשואין, דשניהם הוי הברכות מדרבנן - יכולים לעשות על כוס אחד. ולא כן כתבו שם רבותינו בעלי התוספות והרא"ש ע"ש.

ואפשר דגם הרמב"ם לאו דווקא נקיט 'של תורה' אלא משום דכן הוא האמת בכאן, דשניהם של תורה, כתב כן, והוא הדין בשני מצות דרבנן, כיון דהטעם הוא דלא ליחזי עליו כמשא. (רשב"ם שם, ורש"י ותוספות בסוטה ח'., אך בסוטה חשיב שם רק של תורה, ועיין ברכות מ"ט., וצ"ע ודו"ק)

סימן רעא סעיף טז

[עריכה]

ואין לשאול הא בעינן קידוש במקום סעודה, דיש לומר דהסעודה שמקודם כשמקדש מיד - מיחשב במקום סעודה. (ר"ן שם)

וכתבו הטור והש"ע בסעיף ו': ד"צריך להזכיר של שבת בברכת המזון, אף על פי שמברך קודם קידוש" ע"ש, ואף על פי שלא אכלו בלילה כלל. ואף שנתבאר בסימן קפ"ח דאזלינן בתר התחלת הסעודה - יש לומר דשבת שאני, כיון דהיא קבעה נפשה - בהכרח להזכיר של שבת. ועוד כיון דיקדש מיד - ממילא דעתה חל עליה חיובי דשבת.

(עיין מג"א סקי"ד שכתב דזהו מפני הספק, והט"ז סק"ח מדמה למי שלא התפלל בערב שבת, דמתפלל שתים של שבת ע"ש, ואיני יודע הדמיון. ולעניות דעתי נראה כמ"ש, אך גם ברא"ש כתוב כן, וצריך לומר כדברינו מפני שחלה שבת עליו, ולפי זה הכל אחד ודו"ק)

סימן רעא סעיף יז

[עריכה]

ובאמת רבינו הרמ"א כתב דיש אומרים דאינו מזכיר של שבת, דאזלינן בתר תחלת הסעודה, וכן עיקר עכ"ל. ובתוספתא דברכות שנינו דמזכיר של שבת, וזהו כשאכלו גם בלילה, ולא כשגמרו בעוד יום. ולכן אם באמת אכלו גם משחשיכה - פשיטא שצריך להזכיר. (מג"א סקט"ו)

ודע, דיש מחלוקת אם יטעום מכוס של ברכת המזון קודם שיקדש, דיש מי שסובר דאינו שותה ממנו עד לאחר קידוש, ויש מי שסובר שמברך עליו ושותה, (שם סקט"ז) וממילא דאין לברך על הכוס של קידוש (שם).

סימן רעא סעיף יח

[עריכה]

וכל זה הוא לשיטת הרמב"ם, דמברך ברכת המזון ואחר כך קידוש היום. ואף לדיעה זו יש סוברים דמחוייב לאכול מעט קודם[1] הקידוש, כדי שיהיה קידוש במקום סעודה, ולא לסמוך על הסעודה שקדמה להקידוש.

אמנם דעת הרא"ש לגמרי לא כן, אלא גם בגמר סעודתו אינו מברך ברכת המזון תחלה, אלא פורס מפה ומקדש ומברך המוציא ואוכל מעט, ואחר כך מברך ברכת המזון, וכן יש לעשות אם אירע כן, לאפוקי נפשיה מפלוגתא.

ודע דאף לדעת הרמב"ם אינו אלא כשכבר נטל ידיו למים אחרונים, אבל כל זמן שלא נטל ידיו, אפילו אמר 'הב לן ונברך' - פורס מפה ומקדש. והחולקים סברי, דאף בנטל מים אחרונים - פורס מפה ומקדש. אמנם בכהני גווני פשיטא שצריך לברך 'בורא פרי הגפן' על הקידוש, וגם יטול ידיו ויברך 'על נטילת ידים' ו'המוציא', (שם סקי"ח) דאחר מים אחרונים כבר הופסקה הסעודה שלפניה.

סימן רעא סעיף יט

[עריכה]

כתב הרמב"ם בפרק ד' מברכות דין ח':

"היו שותין ואמרו: 'בואו ונברך ברכת המזון' או 'בואו ונקדש קידוש היום' - נאסר עליהם לשתות עד שיברכו או יקדשו. ואם רצו לחזור ולשתות קודם שיברכו או יקדשו, אף על פי שאינם רשאים - צריכים לחזור ולברך תחלה 'בורא פרי הגפן' ואחר כך ישתו. אבל אם אמרו 'בואו ונבדיל' - אין צריכין לחזור ולברך"

עכ"ל.

ורבינו הב"י בסעיף ה' העתיק דין זה בקידוש בלבד, ומדברי הרמב"ם מבואר דגם ב'בואו ונברך ברכת המזון' - אסור לשתות, ולא כן פסק רבינו הב"י לעיל סימן קע"ט, ד'בואו ונברך' אינו אוסר השתייה, אלא דצריך לברך ע"ש, וכבר בארנו שם סעיף ד' דעתו בזה ע"ש. (ועיין ט"ז סק"ו)

וזה דמבואר מדבריו דבקידוש היום צריך לומר 'בואו ונקדש', אבל בלא זה מותר - זהו מבעוד יום, אבל משחשיכה, אפילו לא אמרו 'בואו ונקדש' - נאסרו בשתייה, דשבת קבעא נפשה, (ובזה מתרצים השגת הראב"ד שם) ואפילו בספק חשיכה צריכים להפסיק, (מג"א סק"י) ובדין הבדלה יתבאר בסימן רצ"ט בס"ד.

ובדין זה כשאמרו: 'בואו ונקדש' וצריכים לקדש - אין צריך לברך 'בורא פרי הגפן' על הכוס של הקידוש, (שם) ומכל מקום יזהר שלא לבא לידי כך, משום דיש בזה דיעות שונות, ובאמת מימינו לא שמענו שיעשו כן.

סימן רעא סעיף כ

[עריכה]

מי ששכח לקדש עד אחר ברכת המוציא, ונזכר קודם שאכל - יקדש על פת זה ואחר כך יאכל, ולא יקדש על היין, דאם כן תהיה ברכה זו ד'המוציא' לבטלה, דאחר כך לא תועיל כיון שהפסיק בקידוש. ופשוט הוא דאם אכל ההמוציא - יפסיק מסעודתו ויעשה קידוש על היין. ואם אין לו רק פת - יקח לחם משנה שלם ויקדש בלא ברכת המוציא.

וכן אם אפילו לא אכל עדיין ההמוציא, אך כבר חתך החלות - יקח חלה אחרת שלימה ויצטרף לשלימה השנייה אם חתך אחת, או ב' חלות אחרות אם חתך שניהם, ויעשה קידוש. ויראה לי דבשני חלות אחרים צריך לברך גם המוציא, שהרי לא היו לפניו כלל בעת שבירך המוציא, וגם לא היה דעתו עליהן. (עיין מג"א סקי"א וכוונתו כמ"ש)

אבל בהבדלה, אם אירע כן שעשה המוציא ושכח להבדיל, ונזכר קודם שאכל - צריך לאכול פרוסת המוציא, שהרי הבדלה אי אפשר על הפת, ותהיה ברכתו לבטלה. ולכן מוטב לאכול מעט קודם הבדלה מלגרום ברכה לבטלה, ואחר כך יפסיק ויבדיל. ויש מי שאומר דגם בהבדלה לא יאכל, ויבדיל מקודם ואחר כך יברך שנית המוציא ויאכל, אף על גב דתהיה הברכה הראשונה לבטלה, משום דאסור לאכול קודם הבדלה. (שם סקי"ב בשם ריצב"א) אבל רבינו הרמ"א בסעיף ה' פסק כמ"ש מקודם ע"ש.

סימן רעא סעיף כא

[עריכה]

אף על גב דאסור לטעום קודם קידוש, מכל מקום אם טעם ואפילו אכל - מקדש אחר כך מיד כשנזכר אפילו בלילה, דקיימא לן (שם ק"ז.): 'טעם - מקדש, טעם - מבדיל'. ונראה לי דאף אם במזיד עשה כן - מכל מקום מקדש או מבדיל אחר כך.

ומי שלא קידש בלילה, בין בשוגג בין במזיד - מקדש למחר ואומר הקידוש של לילה, לבד 'ויכולו' שאינו אומר, ד'ויכולו' אינו אלא בכניסת שבת, לפי שבתחלת הלילה גמר הקב"ה מלאכתו. ושמא תשאל דאם כן איך אומרים 'ויכולו' כשמקדשין כמה שעות בלילה, דאין זה שאלה, דכל הלילה אחת היא.

ונראה דכשמקדש למחר - יוצא גם בקידוש של יום, ואין צריך לקדש על של יום בפני עצמו, וקידוש אחד עולה ללילה וליום.

סימן רעא סעיף כב

[עריכה]

צריך שתהיה מפה על השלחן תחת הפת, ומפה אחרת פרוסה על הפת, וכן המנהג בכל תפוצות ישראל, ומעריכין זה מבעוד יום.

ובזמן הש"ס שאכלו על שולחנות קטנים, ולפני כל אחד היה שלחן - היו מעריכים על השלחן שעמד במקום אחר, ואחר הקידוש היו מביאים השלחן לפניו, ולא היו צריכים לכסות הפת. אבל עכשיו שהשלחן גדול ועומד תמיד במקום האכילה והחלות - מוכרחים להיות על השלחן בעת הקידוש, כי היכי דתיהוי הסעודה בעת הקידוש, שזהו יקרא דשבתא. ולכן בהכרח לשום על החלות מפה, כדי שלא יראה הפת בושתו, שאין מקדשין עליו. ולפי זה לאחר קידוש - יכול להסיר המפה.

אבל הטור כתב עוד טעם: שזהו זכר למן, שהיה מכוסה מלמעלה ומלמטה. ולפי זה צריכה המפה להיות עד אחר המוציא, וכן המנהג. ויש שמביאין החלות לאחר קידוש, וזה אינו מספיק רק לטעם שלא יראה הפת בושתו, ואין נכון לעשות כן, וגם במקדש על הפת צריך להיות כן.

סימן רעא סעיף כג

[עריכה]

ומקדש על כוס מלא יין שלא יהיה פגום, וטעון כל מה שטעון כוס של ברכת המזון: שיהיה הכוס שלם, וצריך שטיפה מבחוץ והדחה מבפנים, ומלא ושלא יהיה היין פגום, כמ"ש בסימן קפ"ג, ודבר זה צריך גם בקידוש של שחרית וגם בהבדלה. כללו של דבר: כל מה שצריך בכוס ברכת המזון צריך גם באלו, וכן בקידושי יום טוב.

והמקדש מקבלו בשתי ידיו, ואוחזו בימינו לבדו, ומגביהו מן השלחן טפח, ונותן עיניו בהכוס כמ"ש שם, ואומר 'ויכולו'. ואף על פי שאמרו בבית הכנסת - צריך לחזור ולאמרו על הכוס, כדי להוציא חיוב זה דויכולו, להעיד על הקב"ה במעשה בראשית, את בניו ובני ביתו שלא אמרוהו עדיין, כגון שלא היו בבית הכנסת, ואחר כך מברך 'בורא פרי הגפן' וקידוש.

סימן רעא סעיף כד

[עריכה]

אם צריכים לעשות קידוש מעומד או מיושב - אינו מבואר להדיא לא בגמרא ולא בפוסקים, ומשמע דאין קפידא. ומרמב"ם סוף הלכות סוכה מבואר להדיא שעשו מיושב, מדכתב שם דבלילה ראשונה של סוכות צריך לעשות הקידוש מעומד, כדי שלא לישב קודם ברכת לישב בסוכה, והראב"ד השיג עליו, דגם אז עושין מיושב ע"ש. הרי מבואר להדיא שהיו עושין מיושב.

וכן מבואר מתוספות ברכות (מ"ג.): דכל דבר של אכילה או שתייה שצריך להוציא אחרים בברכתו - צריך להיות מיושב, וגם בהבדלה כתבו שטוב יותר לעשות מיושב ע"ש, שמע מינה שהיו עושין מיושב.

וחכמי הקבלה כתבו לעשות מעומד, וכן היה נוהג האריז"ל, (פרי עץ חיים דף צ"ח:) והיה אוחז הכוס כנגד החזה ומקדש מעומד, (שם) דברכות של הכלה צריך להיות מעומד, ושבת אקרי כלה כמו שאומרים: 'בואי כלה בואי כלה'. (סידור של"ה ע"ש)

ומדינא אין קפידא, וכבר כתבו התוספות שם דאף כשעושין מעומד, אם כולם מכינים עצמם לשמוע - יוצאים בברכתו גם מעומד ע"ש, ורק 'ויכולו' לדברי הכל נכון לעשות מעומד, כיון דזהו עדות. אך גם בזה יש שאין עומדין רק אצל 'יום הששי ויכולו השמים', שראשי תיבות הם שם הויה ברוך הוא, ועומדים לכבודו.

סימן רעא סעיף כה

[עריכה]

וזה לשון רבינו הב"י בסעיף י':

"ואומר 'ויכולו' מעומד, ואחר כך אומר 'בורא פרי הגפן', ואחר כך קידוש"

עכ"ל. ומשטחיות לשונו משמע דאחר ויכולו צריך לישב. ורבינו הרמ"א כתב על זה וזה לשונו:

"ויכול לעמוד בשעת הקידוש, ויותר טוב לישב. (מפני דברי התוספות שהבאנו) ונוהגים לישב אף בשעה שאומר 'ויכולו', רק כשמתחילין עומדים קצת לכבוד השם, כי מתחילין 'יום הששי (כלומר אף על פי שהפסוק מתחיל מויכולו) ויכולו השמים', ונרמז השם בראשי תיבות. וכשמתחילין יתן עיניו בנרות, ובשעת הקידוש בכוס של ברכה, וכן נראה לי"

עכ"ל.

ויתן עיניו בנר ובכוס, ונתינת עין בכוס הוא מדינא, כבכל כוסות של ברכה, ובנר הוא עניין נסתר, משום רפואה לעינים. (עיין מג"א סקכ"ג) ואם שכח לומר 'ויכולו' קודם קידוש - אומרו תוך הסעודה על הכוס. (שם סקכ"א)

והנה תיבות 'יום הששי' הם סוף פסוק ד'וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי' (בראשית א לא) ולכן יש נהגו לומר בלחש כל הפסוק הזה, ומתחילין מן 'יום הששי' בקול רם. והטעם: כדי שלא תהיה ההתחלה באמצע פסוק, ונכון הוא.

סימן רעא סעיף כו

[עריכה]

מניין התיבות של קידוש נמצא בספרי הקבלה, שצריך להיות ע' תיבות: ל"ה בויכולו ול"ה בהברכה, ועם 'יום הששי' הוה ע"ב, כנגד שם ע"ב שהוא צירוף שם הויה ברוך הוא. וברכת 'בורא פרי הגפן' אינו בחשבון, שהוא ברכת היין, וכן הוא בזוהר ויקהל (דף ר"ז:) ע"ש.

ולפי זה אין צריך לומר 'כי הוא יום' ולא 'כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים'. אמנם אנחנו נוהגים לאומרם, וחלילה לשנות שום נוסחא. (מג"א סקכ"ב) וברש"י (כתובות ז':) ובתוספות (פסחים ק"ד:) נזכר 'כי הוא יום בקידוש' ע"ש.

(ועיין מחה"ש סקכ"ב, ולעניות דעתי נראה גם כן דלנוסחתינו אינו נחשב ראשית הברכה וסוף הברכה במספר התיבות, כמו ברכת 'בורא פרי הגפן' וחסר י"א ובכאן נוסף עשרה, והם ע"א כנגד סנהדרין דמשה על גביהן, וכן הוא בסנהדרין שלמעלה ודו"ק)

סימן רעא סעיף כז

[עריכה]

בזה שאומרים בקידוש 'זכר ליציאת מצרים', ומפורש כן בפסחים (קי"ז:), טרח הטור בזה, דהא שבת הוא זכר למעשה בראשית. ופירש דא'מקראי קודש' קאי, תחלה למקראי קודש שהם זכר ליציאת מצרים. ובשם הרמב"ם[2] כתב שהשבת עצמו זכר ליציאת מצרים, כי ביציאת מצרים נתברר שהוא יתברך אלוקי קדמון ומחדש וחפץ ויכול, וזהו עצמו בשבת ע"ש.

אבל האבן עזרא כתב כפשוטו, דשבת עצמו הוא זכר למעשה בראשית, ושביתת העבד בשבת הוי זכר ליציאת מצרים, ודבר זה מפורש בדברות האחרונות: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" וגו'. (דברים ה יג - יד)

סימן רעא סעיף כח

[עריכה]

יש מי שכתב דלכן אין אומרים בתפלת שבת: 'אתה בחרתנו מכל העמים', משום דעל השבת נצטוו במרה, ועדיין לא בחר בנו לגמרי עד אחר נתינת התורה, (ט"ז סקי"ג בשם ארחות חיים) ולכן יש מתרעמים על הנוסח 'כי בנו בחרת וכו'. ואני תמה על טעם זה, דאם כן גם בפסח לא נאמר 'אתה בחרתנו', שהרי נפקדו על הפסח במצרים קודם מרה. ועוד, שהרי מזמן יציאת מצרים נבחרנו כדכתיב: "ולקחתי אתכם לי לעם וגו'" (שמות ו ז). ועוד, דכבר בארנו בריש סימן רמ"ב דעל שבת שייך יותר לומר שבחר בנו, מפני שבשבת כל הברואים שייכים, שהיא זכר למעשה בראשית, מה שאין כן המועדים אין להם שייכות כלל ע"ש.

אמנם האמת דבכל יום שייך לומר 'אתה בחרתנו', וראיה ברורה לזה שהרי אנו אומרים בכל יום בברכת התורה: 'אשר בחר בנו מכל העמים וכו'. והטעם דבשבת יש הקדמות אחרות בתפ(י)לה השייך לשבת לבד, כמו 'אתה קדשת' וכן כל תפלות שבת כידוע. אבל ביום טוב אין לנו מה להקדים זולת 'אתה בחרתנו' שהוא עניין כולל בכל יום ובכל עת ובכל שעה. ובקידוש אנו אומרים 'כי בנו בחרת', וזהו טעם על הקודם: על מה שאמרנו 'ושבת קדשו באהבת וברצון הנחילנו, זכרון למעשה בראשית'. וקשה, אם כן הרי זה שייך לכל הברואים, לזה אומרים: 'כי בנו בחרת' - לתת רק לנו את השבת, וכמ"ש בסימן רמ"ב. וביום טוב בקידוש אומרים: 'כי בנו בחרת' גם כן על קודם: 'וקדשנו במצותיו' מפני מה - מפני 'כי בנו בחרת', אבל באמת בשבת שייך זה יותר מבכל המועדים, וכמ"ש שם. (כן נראה לי ברור בס"ד)

סימן רעא סעיף כט

[עריכה]

כתב רבינו הב"י בסעיף י"א:

"אם אין לו אלא כוס אחד - מקדש בו בלילה ואינו טועם ממנו, שלא יפג[י]מנו, אלא שופך ממנו לכוס אחר וטועם יין של קידוש מהכוס השני, ולמחר מקדש במה שנשאר בכוס ראשון. ואם לא היה בו אלא רביעית בצמצום ונחסר ממנו בלילה - מוזגו למחר להשלימו לרביעית.
והיינו דווקא כשיש לו כוס אחר להבדלה, שאם לא כן - מוטב שיניחנו להבדלה שאי אפשר בפת, משיקדש עליו ולא יהא לו יין להבדלה. ואם יש לו שני כוסות מצומצמים אחר המזיגה - יקדש בלילה באחד ויבדיל על השני, ולא יקדש ביום, דקידוש הלילה עדיף"

עכ"ל.

ויש חולקין במה שכתב: 'שיטעום מהכוס השני', דהטעימה צריך להיות מרביעית, אלא להיפך, שיטעום מהראשון ואחר כך מוסיף עליו מהכוס השני. (מג"א סקכ"ד) וכן במה שכתב דהבדלה עדיף מקידוש - חולקין עליו, דקידוש עדיף. (שם סקכ"ה) ונראה דזהו קידוש הלילה, אבל של יום - הבדלה עדיפא.

ופשוט הוא דאם יש לו שכר על הבדלה - דאז אפילו קידוש היום עדיף מהבדלה, (שם) דהבדלה אפשר על השכר ולא קידוש, דנפשו של אדם קצה בשחרית בשכר. (שם) וכן מפורש בירושלמי ריש פרק 'אלו דברים': דמבדילין בלא יין אלא על השכר, ואין מקדשין בלא יין ע"ש. ואף שנראה דמיירי בקידוש של לילה - מכל מקום ראיה גדולה היא. מיהו זה וודאי, דאם אין לו רק שכר - שמקדשין עליו אם הוא חמר מדינה.

סימן רעא סעיף ל

[עריכה]

והנה מדברי רבינו הב"י שכתב: "ולמחר מקדש במה שנשאר בכוס ראשון", למדנו דאף על גב דאין לו כוס מלא - מקדשין עליו אם רק יש בו רביעית. והא דבעינן מלא - היינו בדאפשר, אבל בדלא אפשר - מקדשינן גם כשאינו מלא.

וגם למדנו ממה שכתב: "שיטעום כוס של קידוש מהכוס השני", משמע דאף על גב דבעינן מלא לוגמיו או רוב רביעית, מכל מקום בשעת הדחק, כגון שלא ישאר רביעית על קידוש דלמחר או להבדלה - יוצאין בטעימה בעלמא. ויש מי שפירש דגם כאן מיירי שיש מלא לוגמיו יותר מרביעית ושותהו, (ת"ש ומ"ב) ולא נהירא כלל, דאם כן איזה לשון 'טעימה' הוא ו'טעימה' הוא טעימה בעלמא, כמו 'טעמו - פגמו'.

והא דאמרינן בגמרא: "המברך צריך שיטעום" גם כן תלוי: אם אפשר - ישתה מלא לוגמיו, ואם אי אפשר - רק הטעימה מעכבת. (וכן כתב בא"ר) ועוד דבגמרא (פסחים ק"ה:) אומר: "שמע מינה המברך צריך שיטעום, ושמע מינה טעמו פגמו" ע"ש, וכמו דפגום נעשה בכל שהוא, כמו כן הך דצריך שיטעום - גם כן כן, דחדא לישנא הוא, וכן משמע להדיא בברכות. (נ"ב.)

ואמת שמדברי התוספות שם בפסחים נראה כדברי היש מי שפירש ע"ש, אמנם מדברי רש"י ורשב"ם שם, להדיא לא נראה כן, וכן מפורש במרדכי שם ע"ש.

(דבאמת מנא ליה לתוספות לומר דהא דתני: 'אין לו אלא כוס אחד' מיירי שיש עוד מלא לוגמא יותר מכוס אחד. והמרדכי כתב להדיא: 'משום דאי אפשר לצמצם - בעל כורחו שיש מעט יותר' ע"ש, אבל לא מל(ו)א לוגמיו, דמנא ליה לפרש כן ולדייק מזה. אך המרדכי כתב שם דדיחוי דרב אשי הוא מטעם זה, דצריך שישתה מלא לוגמיו, ובכאן ליכא. לפיכך אינו דיוק, שהטעם הוא משום טעמו פגמו ע"ש. אך לפי דברי התוספות שם, רב אשי לדחויא קאתי שאין ראיה, ולדינא לא יחלוק, ולפי זה צ"ע בדין. זה ובשעת הדחק יש לסמוך על לשונו של הב"י, דכן משמע מרש"י ורשב"ם, ויכולין לצאת בשעת הדחק בפחות מזה ודו"ק) (מזיגה לא שייך ביינות שלנו)

סימן רעא סעיף לא

[עריכה]

כתב הרמב"ם בפרק כ"ט דין ט':

"היה מתאוה לפת יותר מן היין או שלא היה לו יין - הרי זה נוטל ידיו תחלה, ומברך 'המוציא' ומקדש, ואחר כך בוצע ואוכל... ומי שנתכוין לקדש על היין בלילי שבת, ושכח ונטל ידיו קודם שיקדש - הרי זה מקדש על הפת, ואינו מקדש על היין אחר שנטל ידיו לסעודה"

עכ"ל.

וכתבו הטעם, דכיון שנטל ידיו - הרי גלי אדעתיה דפת חביב לו יותר, דאם לא כן לא היה נוטל ידיו מקודם. (ר"ן וכ"מ) ואיני מבין הטעם, דהא באמת שכח ונטל ידיו, ואלמלי נזכר - לא היה נוטל, ואם כן למה לא יקדש על היין, אם לא שנאמר משום הפסק הקידוש בין נטילת ידים להאכילה, וזהו כפירוש רשב"ם בגמרא (פסחים ק"ו:). או דיש לומר הטעם דמיחזי כנוטל ידיו לפירות, דהרי זה מגסי הרוח (רשב"ם שם).

סימן רעא סעיף לב

[עריכה]

ורבינו הב"י כתב בסעיף י"ב:

"אחר שקידש על הכוס - נוטל ידיו ומברך 'על נטילת ידים'. ואם נטל ידיו קודם קידוש - גלי אדעתיה דריפתא חביבא ליה, ולא יקדש על היין אלא על הפת"

עכ"ל.

והנה לפי לשון זה ניחא הטעם, שהרי לא כתב 'ושכח', וכן הוא לשון הרי"ף ע"ש, ויש לומר דבאמת היה כוונתו לקדש על הפת, משום דעתה חביב לו הפת יותר מהיין, ואם כן דינא הכי - שיקדש על מה שחביב ליה. אבל הרמב"ם שכתב: שנתכוין לקדש על היין ושכח ונטל ידיו - בוודאי אי אפשר לפרש טעם זה, אלא כמ"ש.

מיהו על כל פנים לשיטה זו - אין ליטול ידיו קודם שמקדש על היין, ואם נטל - לא יקדש אז על היין, וזה מסכים למנהגינו שמקדשים על היין ואחר כך נוטלין לידים, וכשמקדשין על הפת - נוטלין לידים תחלה.

ובכהני גווני לא הוי הפסק, כיון שאסור לאכול עד שיקדש, וכן 'ויכולו' לא הוה הפסק בין נטילת ידים להמוציא, כיון דכן הוא סדר הקידוש, ולא גריע 'מהבא מלח הבא ליפתן' דלא הוי הפסק, כמ"ש לעיל בסימן קס"ז ע"ש, וכל שכן קידוש שמעכבת האכילה לגמרי מדין גמור. ואף כי דעת רבינו תם שלא לקדש על הפת, כמובא בתוספות ורא"ש שם, אבל הרמב"ם ורוב רבותינו חולקים עליו, וכן הוא המנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל.

סימן רעא סעיף לג

[עריכה]

אבל רבינו הרמ"א כתב:

"ויש אומרים דלכתחלה יש ליטול ידיו קודם הקידוש ולקדש על היין, וכן המנהג פשוט במדינות אלו, ואין לשנות רק בליל פסח"

עכ"ל, משום דההגדה הוי הפסק גדול. אבל קידוש - לא הוה הפסק, אף כשמקדש על היין.

וזה בנוי על שיטת ר"ת, שאין מקדשין על הפת, ומוכרח לפרש בגמרא שם פירוש אחר, דאפילו כשמקדשין על היין - נוטלין תח(י)לה, מטעם דאין קידוש אלא במקום סעודה, כמבואר בתוספות ורא"ש שם ע"ש.

וזה היה בזמנו, אבל בזמנינו וכמה דורות שקודם לנו לא ידעו ממנהג זה, ובאמת גם הטור תמה על זה המנהג, וכל גדולי הפוסקים לא הסכימו לזה. (עיין ב"י וב"ח וט"ז סקי"ד שלא הסכימו לזה) ובאמת למה נניח שיטת רוב הפוסקים, ורבינו הרמ"א מפני שכן היה המנהג בימיו, מפני שתפסו שיטת ר"ת לעיקר - כתב כן, אבל הדורות שאחריו הכריעו להלכה כרוב הפוסקים. (עיין מג"א סקכ"ז)

סימן רעא סעיף לד

[עריכה]

כתב רבינו הב"י:

"צריך לשתות מכוס של קידוש כמל(ו)א לוגמיו, דהיינו כל שיסלקנו לצד אחד בפיו ויראה מל(ו)א לוגמיו, והוא רובו של רביעית. ואם לא טעם המקדש וטעם אחד מהמסובין כמל(ו)א לוגמיו - יצא, ואין שתיית שנים מצטרפת למלא לוגמיו, ומכל מקום מצוה מן המובחר שיטעמו כולם.
ויש אומרים דכיון שבין כולם טעמו כמלא לוגמיו - יצאו, דשתיית כולם מצטרפת לשיעור. והגאונים סוברים שאם לא טעם המקדש - לא יצא, וראוי לחוש לדבריהם. ודווקא בקידוש, אבל בשאר דברים הטעונים כוס - מודים הגאונים דסגי בטעימת אחר"

עכ"ל, והדברים צריכים ביאור.

סימן רעא סעיף לה

[עריכה]

ונראה דהעניין כן הוא, דהנה זה מוכח להדיא בעירובין (מ':) דכוס של ברכה - אין עיכוב אם אין המברך שותהו אלא אחר, שהרי אומר שם לעניין יום הכיפורים, למאי דהוה סבירא ליה שיש לברך שהחיינו על הכוס, ואומר שם: 'היכי עביד, אי מברך עליה ושתה ליה, כיון דאמר זמן - קבליה ליום הכיפורים, ואסור ליתביה לינוקא וכו'. ופירש רש"י דהא דאמרינן המברך צריך שיטעום - לאו דווקא מברך, דהוא הדין אחר, דטעמא הוא משום דגנאי לכוס של ברכה שלא יהנה אדם ממנו לאלתר, שתהא הברכה שלא לצורך וכו', עכ"ל.

אלא הגאונים אמרו דקידוש שאני, מדאמרו בפסחים (ק"ז.): "המקדש וטעם מלא לוגמיו - יצא, ואם לאו - לא יצא", משמע דהמקדש עצמו צריך לשתות וליהנות כמלא לוגמיו. ואמת שאינו מובן, דהא כן אמרו בכוס של ברכה: 'המברך צריך שיטעום' (ברכות נ"ב.), ועם כל זה יכול אחר לשתות, ואם כן גם כאן כן הוא. והרשב"ם שם פירש כן וזה לשונו: "המקדש וטעם מלא לוגמיו... והוא שלא טעם אחד מכל המסובין, אבל טעם אחד מהן - יצאו כולם, ואף על פי שלא טעמו" עכ"ל, וכן הוא דעת רוב הפוסקים. (עיין ב"ח שכתב הטעם שכתבנו, והט"ז סקי"ח כתב הטעם משום דקידוש דאורייתא ע"ש, ואינו מובן, דגם ברכה לבטלה הוי כאיסור דאורייתא, ומה עניין זה לזה)

סימן רעא סעיף לו

[עריכה]

וטעם דעה ראשונה שאין מצטרפין המל(ו)א לוגמיו משתיית שנים: טעמם משום דפחות ממל(ו)א לוגמיו אין בה הנאה גמורה, ואנן בעינן שיהנה אחד מהם הנאה גמורה. (טור) אבל הריטב"א כתב בעירובין (ע"ט:) בשם התוספות, שמצטרפין שתיית כמה מהמסובין לכמל(ו)א לוגמיו. והטעם פשוט, דוודאי יש הנאה גם ממעט יין, ולכן מברכין אף על כל שהוא, משום שאסור ליהנות בלא ברכה.

ונראה לעניות דעתי ראיה ברורה שמצטרפין למלא לוגמיו, שהרי אפילו במאי דכתיב מפורש בתורה מצות אכילה - מכל מקום מצטרפין כשרבים נכנסים במצוה זו, והיינו דבלחם הפנים כתיב בפרשת אמור: "ואכלוהו במקום קדוש", וכל אכילה היא בכזית כידוע, ומכל מקום אמרו חז"ל בריש פרק ד' דיומא: שהגיע לכל כהן כפול, והוא פחות מכזית כפירוש רש"י שם, אלא בעל כורחנו דאכילות כולם מצטרפות ע"ש.

ועוד יש ראיה משם דלא על כל המסובין מוטל חיוב לטעום מהכוס, שהרי אמרו שם דכהנים צנועים משכו את ידיהם ולא אכלו כלל ע"ש. וקשה, הא התורה צותה לאכול, אלא וודאי כיון דלכלל הכהנים צותה תורה - אין הכוונה שכל אחד מחוייב לאכול, אלא שבין כולם יתאכל, ויוצאים במה שאחרים אוכלים. ואם כן קל וחומר בקידוש, דלרוב הפוסקים - על הכוס מדרבנן, ואפילו אי דאורייתא - אין בה מצוה מפורש על שתייתה, כבלחם הפנים על אכילתה.

סימן רעא סעיף לז

[עריכה]

קידש וקודם שיטעום הפסיק בדיבור - חוזר ומברך 'בורא פרי הגפן', ואין צריך לחזור ולקדש. אך אם דיבר דברים השייכים לענייני הקידוש, ואפילו דברים השייכים לענייני הסעודה - לא הוי הפסק, דקידוש הוי צורך סעודה, והוה כמו 'גביל לתורא' בסימן קס"ז או 'הבא מלח ותבלין' שבשם. (מג"א סקל"א)

וכתב רבינו הב"י בסעיף ט"ו: דהוא הדין אם נשפך הכוס קודם שיטעום ממנו - יביא כוס אחר ויברך עליו 'בורא פרי הגפן', ואין צריך לחזור ולקדש עכ"ל. וביאר בספרו הגדול וזה לשונו: "דמאי דאמרינן: אם לא טעם - לא יצא, היינו לומר דלא יצא ידי מצוה כתקונה, ויש סעד לזה ממ"ש הטור בשם בה"ג, וכן כתב באורחות חיים" עכ"ל.

וכוונתו דהטור הביא בשם בה"ג: "מאן דמקדש, ומקמי דליטעם מישתעי - הדר מברך 'בורא פרי הגפן', ואין צריך לחזור ולקדש" עכ"ל. ואי סלקא דעתך דבלא שתייה לא מיקרי קידוש כלל, אם כן הא בטלה לה הקידוש קודם השתייה מפני ההפסק שדיבר בינתיים, כמו שבטלה לה ברכת 'בורא פרי הגפן'. אלא וודאי דהקידוש כשר גם בלא שתייה בדיעבד, וזה שצריך לברך 'בורא פרי הגפן' ולשתותו, דוודאי כל מה דאפשר לתקן קצת שישתה יין - מתקנינן. וכן בכאן כתב מטעם זה שיביא כוס אחר ויברך עליו 'בורא פרי הגפן', אבל אין זה עניין להקידוש.

ומזה ראיה גדולה למה שכתבנו בסעיף ל' דבשעת הדחק יוצא ידי קידוש גם בלא שתיית מל(ו)א לוגמיו ע"ש, וקל וחומר מדין זה כשלא שתה כלל, וגם בכאן מדכתב: 'נשפך קודם שיטעום', משמע להדיא דאם טעם קצת ונשפך - דאין צריך כלום.

סימן רעא סעיף לח

[עריכה]

וראיתי מי שכתב דבלא טעימת מל(ו)א לוגמיו - לא יצא כלל אף בדיעבד, ורבינו הב"י חזר בו בש"ע ממה שכתב בחבורו הגדול, ולכן כתב כאן שיביא כוס אחר וישתה, וזה הכוס הוי ממש ככוס של הקידוש, ויצא בו ידי חובת קידוש. (מג"א סקל"ב)

ודברים תמוהים הם, שהרי גם בספרו הגדול כוונתו כן, מדהביא ראיה מהבה"ג, והבה"ג מפורש כתב כן שצריך לברך 'בורא פרי הגפן' ולשתות, וגם כאן כן הוא מהטעם שבארנו. אבל מה עניין הכוס האחר להקידוש, וכבר דחו דבר זה (א"ר ות"ש), אלא וודאי דזהו דעתו של רבינו הב"י - דבלא טעימה אין המצוה כתקונה, אבל יצא ידי קידוש.

(ומה שהקשה המג"א דהא לקמן מביא בשם הא"ח להיפוך - זהו לדעת הגאונים ע"ש, ולא קיימא לן כן. ומה שמדמה המג"א כוס אחר לכוסות של המסובין - אין זה אלא תימא, דכוסות המסובין הרי היו בשעת קידוש, וכבר הושג בזה. ומ"ש המחה"ש דהם פגומין ע"ש - אין בזה ממש, דאטו מי שיקדש על כוס פגום צריך לחזור ולקדש?)

סימן רעא סעיף לט

[עריכה]

אם היה סבור שבהכוס יין וקידש עליו, ובאמת היה מים - צריך לחזור ולקדש. (שם בשם תה"ד וט"ז סקי"ט) ולא דמי לנשפך, דבנשפך מיהו על כל פנים קידש על הכוס של יין, אבל הכא לא היה יין כלל אלא מים, ועל מים אין מקדשין.

ויראה לי דווקא מים, אבל אם היה יי"ש או שכר, נהי דצריך לברך שנית 'שהכל' - מכל מקום לעניין קידוש יצא, שהרי מקדשין עליהן אם הם חמר מדינה, כמ"ש בסימן ער"ב. ואף גם במים, אם היה על השלחן עוד יין שהיה בדעתו לשתותו תוך הסעודה - אין צריך ברכה אחרת, כמ"ש בסימן ר"ו. מיהו קידוש צריך, שהרי קידש על מים ואינו כלום. (מג"א שם וכמ"ש המחה"ש)

ויש מי שאומר דבכהני גווני גם קידוש אין צריך, (ט"ז שם) ואף שמצד הסברא נראה כדעה ראשונה - מכל מקום למעשה אין לעשות קידוש אחר כשהיין היה על השלחן. (וכ"מ מהא"ר ע"ש) והדבר פשוט שמי שיש לו יין מעט, יראה לדקדק לבלי לשתות יותר ממל(ו)א לוגמיו, כדי שישאר לו יין לקידוש היום או להבדלה (מג"א סק"ל).

סימן רעא סעיף מ

[עריכה]

יש מי שאומר שאם קידש בשחרית על השכר ונשפך הכוס - אין צריך להביא כוס אחר, דהא יש אומרים דיוצאין בפת, כמ"ש בסימן ער"ב. (שם ססקל"ב) כלומר דאם בירך על יין ויש לו יין אחר - צריך להביא יין אחר, דנגד יין אין סומכין על הדעה הסוברת דדי בפת, אבל נגד שכר - סומכין. (א"ר סקל"ד)

והוא הדין בלילה כן הוא, אלא דבלילה אין מקדשין על השכר, (שם) ועוד דבלילה אין שייך לומר להביא אחר ולסמוך הקידוש עליו, דהא בלילה יש ברכת קידוש, ואם יביא כוס אחר ויברך 'שהכל' - אין זה ברכת קידוש. ושיעשה כל הקידוש - כבר פסקנו דאין צריך בנשפך, כמ"ש בסעיף ל"ז. אבל קידוש של יום שאין בו רק הברכה של המשקה - שייך לומר לצאת ידי קידוש. (עיין הגהות רע"א, וצריך לומר שזהו כוונתו)

ומכל מקום אם רצונו להביא כוס אחר של שכר - יכול להביא, ולא יברך עליו, שכבר פטרתו הברכה הראשונה, שהיא פטרה גם המשקה שבתוך הסעודה, וממילא שגם היא נפטרה מברכה. (מחה"ש דלא כת"ש) וגם ביין כשיביא כוס אחר - אין צריך לברך בורא פרי הגפן, אלא אם כן לא היה דעתו לשתות עוד יין, כמו שנתבאר. ויש מי שחולק, וסבירא ליה דכיון שנשפך השכר - מחוייב להביא כוס אחר (שם) ולא לסמוך על קידוש הפת, דרוב הפוסקים אוסרים קידוש בשחרית על הפת. ודע, דשכר לאו דווקא, דהוא הדין יי"ש ומי דבש שקורין מע"ד.

סימן רעא סעיף מא

[עריכה]

אין המסובין רשאים לטעום מכוס של קידוש קודם המקדש. במה דברים אמורים: כשהם זקוקים לכוסו של המקדש, כגון שאין לפניהם כוסות בפני עצמם, או יש להם והמה פגומים או ריקנים לגמרי, שצריכים לשפוך לתוכן מן כוס של המקדש. אבל אם יש להם כוסות של[י]מים ולא פגומים - יכולים לשתות מקודם.

ושנים שעושים קידוש, וכל אחד בפני עצמו אומר הברכה: יברך אחד והשני יענה אמן, ואחר כך יברך ולא יענה אמן בין ברכה לשתייה, דהוי הפסק. (ש"ת בשם פמ"א) וטוב יותר שאחד יברך ויכוין להוציא גם השני, והשני יכוין לצאת ויענה אמן וישתה, ולמה להם שני ברכות.

סימן רעא סעיף מב

[עריכה]

כשיש לכל אחד מהמסובין כוס שלם בפני עצמו - אין המברך צריך לשפוך מכוסו מעט לכוסותיהם. אבל כשכוסותיהם פגומים - צריך לשפוך מכוסו לשלהם. ואם יש בהם פגומים ואינם פגומים - שופך להפגומים ולא להאינם פגומים, ואם אין לפניהם כוסות כלל - שותים מעט מכוסו.

וכל זה לכתח(י)לה, ובדיעבד אינו מעכב, וכשהמברך שופך לכוסותיהן - שופך קודם שישתה הוא בעצמו, (ב"י) ואם שתה - ישתו משיורי כוס שלו.

  1. ^ נראה דצ"ל "אחר", כברמ"א. וראו בדף השיחה
  2. ^ כבר העירו שהוא ט"ס בדפוסי הטור וצ"ל הרמב"ן