עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/9

יא. כתב הרמב"ם בפ"ב דין י"א בעה"ב שקצר כל שדהו ולא הניח פאה ה"ז נותן מן השבלים פאה לעניים ואינו צריך לעשר ואם נתן להם רוב הקציר משום פאה ה"ז פטור מן המעשרות וכן אם דש ועדיין לא זרה נותן להם הפאה קודם שיעשר אבל אם דש וזרה ברחת ובמזרה וגמר מלאכתו מעשר ונותן להם מן הפירות המעושרין שיעור הפאה הראויין לאותה שדה וכן באילנות עכ"ל ונתבאר בסעיף ג': יב. עוד כתכ אין שוכרין פועלים עכו"ם לקצור מפני שאינן בקיאין בלקט ופאה ואם שכר וקצרו את כולה ה"ז חייבת בפאה עכ"ל וזהו תוספתא פ"ג והרבותא בזה דלא תימא דזהו כמו שקצרוה לסטים שיתבאר דפטורה מן הפאה דזהו כשקצרו לעצמן אבל קצרוה בשביל ישראל חייבת (ירושלמי פ"ב הל׳ ה׳) ונראה דאם הבעה"ב עומד עליהם כל שעת הקצירה ומורה אותם איך לקצור דמותר לשכור אותם כשאין פועלין ישראלים מצויים: יג. עוד כתב אסור לפועלים לקצור את כל השדה אלא מניחין בסיף השדה כשיעור הפאה ואין לעניים בה כלום עד שיפרישנה בעה"ב מדעתו לפיכך עני שראה פאה בסוף שדה אסור ליגע בה משום גזל עד שיוודע לו שזהו מדעת בעה"ב עכ"ל וזהו בתוספתא פ"ב רק בשם אומר עד שיוודע לו שהיא פאה ע"ש כלומר דשמא הניח הפאה בקצה אחר וגם לשון הרמב"ם צריך לפרש כן שהרי באמת א"צ רצון הבעה"ב לפאה דבע"כ מוציאין מידו כמ"ש הרמב"ם עצמו בפ"א דין ח׳ וז"ל כל מתנות עניים אלו אין בהן טובת הנאת לבעלים אלא העניים באים ונוטלין אותן על כרחין של בעלים ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו עכ"ל וזהו ג"כ בתוספתא שם (ובחולין קל"א:) אלא דה"פ דאם אין רצונו ליתן כלל נוטלין בע"כ שהתורה זיכתה להם אמנם כשרוצה ליתן אין לעניים ליטול קודם שהקצם לשם פאה וייחד זה הקצה לשם פאה ונראה דילפינן זה מקרא דלעני ולגר תעזוב אותם והקפידה התורה שהבעה"ב יאמר את זה אני עוזב לשם פאה ועמ"ש בסי׳ י"ד סעי׳ ה':

יד. כתב הרמב"ם (פ"ב דין י"ג) בעה"ב שנתן פאה לעניים ואמרו לו תן לנו מצד זה ונתן להם מצד אחר זו וזו פאה עכ"ל והיא תוספתא שם ומאד תמיהני דהא בב"ק (כ"ח.) בדין דעביד אינש דינא לנפשיה במקום פסידא מקשה מברייתא זו דבעה"ב שהניח פאה מצד אחד ובאו עניים ונטלו מצד אחר זה וזה פאה ואמאי לינקוט פיזרא וליתיב ומתרץ רבא דרק לפוטרו מן המעשר קאמר כדין הפקר אבל אינו מחוייב ליתן שניהם להעניים ואיך פסק בסתם דזו וזו פאה ואין לומר דסובר שזהו ברייתא אחרת ופירושה דלקחו עניים שלא מדעתו דאיך אפשר לומר כן דפשיטא דגזל גמור הוא וכן פירשו שם רבותינו בעלי התוס׳ דנטלו מדעתו ע"ש (והגר"א הגיה בתוספתא כמו בגמ׳) וא"כ דברי הרמב"ם צע"ג (ע׳ רדב"ז וצ"ע וברמב"ם דלא כהברייתא ע"ש): טו. מי שאמר הרי זו פאה וגם זו פשיטא דשניהם הוי פאה אף שיש בהראשונה כשיעור ואפילו אמר הרי זו פאה וזו ג"כ שתיהן פאה דזה שאמר וזו הוי כמו יד המוכיח דכוונתו דגם זו לפאה ואע"ג דבנדרים (ו':) הוי בעיא דלא איפשיטא פסקו הרמב"ם בפ"ב דין י"ג והרשב"א שם לחומרא דהוי ספיקא דאורייתא ויש מי שחוכך בזה (ר"ן שם) דכיון דדררא דממונא הוא אין מוציאין מחזקתו של בעה"ב ואע"ג דבספק ממון עניים אזלינן לחומרא כמו בחורי הנמלים שבתוך הקמה שיתבאר זהו מפני שהקמה בחזקת חייב קיימא כדאמרינן בחולין (קל"ד.) משא"כ כשכבר נפטר בעיקר הפאה (שם) וטעם דיעה ראשונה נ"ל דכיון דילפינן התם מעני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו הוי ספיקא לחומרא בדבר שיש עיקר חזקת חיוב אע"ג שלפי עיקר הפאה היה נפטר מ"מ כיון שלפי דבריו עשה חזקת חיוב עדיין בספק הולכין לחומרא (ולא דמי לפרה דשם דאין בה חזקת חיוב כלל ע"ש ודו"ק): טז. אמרינן בנדרים שם תניא מניין שאם רצה אדם לעשות כל שדהו פאה עושה ת"ל פאת שדך כלומר מדלא כתיב פאה שבשדך (ר"ן) ולאו דוקא כל שדך ממש דודאי קודם שהתחיל לקצור לא שייך לשון לא תכלה אלא כלומר דאפילו קצר