עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/38

השלחן הלכות םאד. t D(( יב ערוף G3 בזיתים רק בזמן אגדרייגום שהחריב כל הזיתיכו ע"ש ואולי ס׳׳ל להרמב"ם דלענין דין זה הרי תמיד זית חשוב אבל בירושלמי מתבאר הסע© מפני שדרך הזיתים להבחן ולכן אץ להם שכחוז בכה"ג אבל לא בשאר אילנות (והכי איחא שם אמר• ריי בזית מליץ וכו׳ אתר ר׳ יוסי וכו׳ אלא אפילו שאל- כל הזיתים מכיון שלרכו ליבחן כנוליין וכוי ושל נזדיין היא שם מקום וסי׳ הפ"מ לחוק מיש ולפיז הוה המכין מסט החשיבות כמיש הרמבים אך אינו חשוב כזית הנטוסה לגם בעצמו לא הוי שכחה אאיכ סומל כין ג׳ מלבנים לאז הוא חשוכ אך והו ללא כהרמב"ס והר"ש בפעם לין זה אלא כיש מי כסירש שכחבנו נסעי׳ הקוד© ולרבותינו 5'ל לטעם חשיבות בלבל אינו מפסיק ודייק): יך תנן בספ"ז איזו היא שכחה בערים כל שאיבד יכול לפשוט את ידו וליםלה וברגליות משיעביר הימגה כלומר רגליות מקרי גפנים העומדים על הארץ וערים מקרי כשהגפנים מודלים על כלוגםות ועצים בגובה ולכן בערים הוה שכחה גם קודם שיעבור מכנגדה כגון שבעמדו על הארץ איגו יכול ליםלה וירד ממקוט שעמד על הארץ הוי שכחה אבל ברגליות עד שיעבור הימנה ויראה לי ממה שנתבאר בסי׳. י"א סעי׳ י׳ דגם כשיעבור הימנה אינה שכחה עד שיהא לו שהות ליטול הסמיך לה ע"ש: ובתוספתא סס"ג תניא איזהו שכחה בעריסין גדולים כל שאיגו יכול לפשוט את ידו וליטלה בעריסין קטגים כשיעבור הימגי בדלית ובדקל משירד ממנו ושאר כל האילן משיכ«נמ וילך לו בד"א בזמן שלא התחיל בו אבל א0' התחיל בו ושכחו אין שכחה עד שיבצור את כל סביביו עכ"ל וכן העתיק הרמב׳"ם שם ילכאורה תמוה דאדרבא הא בהתחיל בו כתבגו בסעי׳ ^5 לענין זית הנטופה דהוי יותר שכחה מאם לא התחיל בו ובאמת י"א דגירסא משובשת היא וצ"ל להיפך בד"א בזמן שהתחיל בי אבל אם לא התחיל וכו׳ (הריש) ולדעת הרמב"ם גלע"ד דה׳׳ם דזה שאמרנו דמשיפנה וילך לו הוי שכחה זהו כשלא התחיל אבל התחיל בו אמרינן דהליכתו אינו שכחה דאיך ישכחגו במה שכרגע עסק ולכן בעינן שיעבור הימנו ויבצור אחרים שסביב אילן המכנה דיש סאתיס אומר לא טל הלא איחאמרית אלא טל הקלתייחא כל זית שיש לו שם וכו׳ הא אס יש סאחים אינו שכחה טכיל וקשה הא בלאיה אין לו שכחה אלא אהחחיל כה קאי ולויק): יא אבל הראב׳"ד השיג עליו ולא ביאר טעמו ונראה שהלך בדרך רביגו שמשון שפי׳ המשגה באופן אחר והיינו שכל זית שלא התחיל ללקט בין נטופה בין אינו נטופה אם יש םאתים אינו שכחה ואם התחיל ללקט בין נטופה בין אינו נטופה בין יש בו םאתים בין אין בו סאתים יש שכחה וההפרש בין נטופה לאינו נטופה הוא באין בו םאתים ולא החחיל בו דנטופה לא הוי שכחה ואינו נטופה יש שכחה (ומפרש המשנה כפשסה והחוססחא חולקת ולא ילעחי לשרש הירושלמי לפירושם): כתב הרמב"ם זית העומד באמצע השורות לבדו ושלש רוחות של זיתים מקיפות אותו בשלש רוחותיו אע"פ שאין בכל שורה מהם אלא שני זיתים שכח את האמצעי אינו שכחה שהרי השורות הסתירוהו עכ"ל וזהו ביאור על משנה דפ"ז זית שנמצא עומד בין שלש שורות של שני מלבנים ע"ש וי"א דכיסוי של השורות לאו כלום הוא אלא א"כ כל שורה רחוקה מחבירתה שיעור שני מלבנים שהם ששה טפחים ודמי לשדה שעומריה מעורבבין דלא הוי שכחה (הריש) כמ"ש בסי׳ ט׳ סעי׳ י"ח דמפני העירבוב שכחן וה"נ כן הוא דמפגי גודל השטח והיא עומדת באמצע שכחה וי׳י׳א דזהו כמםויים (פי׳ חלשז ויש מי שפי׳ שיש מיגי זיתים העשוים כמלבגים שגופן חלוק לשני מלבנים והם כשני אילגות (שם/ ודע דבתוספתא תניא על זה בד"א שהוא מכירו אבל אם אינו מכירו מרדף אחריו אסילו עד מאה עכ"ל ולא הביא הרמב׳"ם זה ואולי מפני שבירושלמי הביאו זה ותלו לה במחלוקת ע"ש: ((y ולכאורה לפי הטעמים שנתבארו שייך דין זה בכל האילנות דבמה נשתנה זית בענין זה אך הרמב׳׳ם כתב ולמה אמרו זית בלבד מפני שהיה חשוב בא"י באותו הזמן עכ"ל ולפ׳י׳ז בכל אילן חשיב במדיגה כן הוא אבל הראב"ד השיגו דבירושלמי לא אמדו כן אליבא דת"ק וע"ק לי דהא בירושלמי אמריגן דהחשיבות לא היתח