עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/22

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
הדף הזה לא עבר הגהה

ואגדר קאי ש"מ דצריך דווקא שיהו נוגעין בגדר:

ד. וי"א להיפך דהשאלה היתה אם כעלי במכתש כלומר שצריך שיהו דווקא מוסבכין בגדר עצמו או כותש על גבי גדר מלמעלה ואין נוגעין בגדר ופשיט לה מדקתני סער כותש ולא גדר כותש ש"מ דאפילו כותש על גבי גדר ואינם נוגעים בהגדר (ר"ש ושנו"א וכ"מ מהרא"ש). ודע דזה שכתב הרמב"ם גדר גבוה אע"ג דמחיצה די בי"ט גובה כוונתו דסתם אילנות גבוהות יותר מי"ט וא"כ בהכרח יהיה שער כותש ולזה כתב מחיצה גבוה אמנם אם באמת האילנות רחוקים הרבה מן הגדר די בי"ט (כנלע"ד):

ה. ודע דבירושלמי שם אמרו והוא שיהיו בתוך ד׳ אמות לגדר והן שיהיו בתוך עשרה טפחים בין נוף לנוף ממטע עשרה לבית סאה עכ"ל ונראה דה׳׳פ דאימתי שער כותש מחשיבן כאחת כשהאילנות עומדין בתוך ד׳ אמות לגדר ושההרחק מנוף שבצד זה לנוף שבעבר השני לא יהיה מרחק י"ט אבל אם הם חוץ לד׳ אמות או שמרחק הענפים י"ט לא מהני שער כותש ודינם כשתים והרמב׳׳ם ז"ל לא הזכיר מזה כלום וצ"ע (וכ"כ הגר"א בשנו"א ובמה"פ כתב דס"ל להרמב"ם דזה אינו לפי המסקנא ותמיהני דעניינא דכותש הוא מקודם ע"ש ושנאמר דפלינ על הקודם לא משמע כן ע"ש ואולי ס"ל להרמב"ם דסימנא בעלמא הוא דבכה"ג יכול להיות שער כותש אבל אי חזינן דגם ביותר מזה הוי שער כותש הוויין כאחד וצ"ע לדינא):

ו. החרובין גם גדר אינו מפסיק בהם מפני שהם גבוהים הרבה מאד וענפיהם רבים וגבוהים ושנינו שם במשנה דבחרובין כל הרואין זה את זה כלומר דכשעומד אצל חרוב זה רואה החרוב השני נחשבין כשדה אחת כן פירשו המפרשים וכן הרמב"ם בפי׳ המשנה אבל בחיבורו שם כתב החרובין כל שאדם עומד בצד חרוב זה וחבירו עומד בצד חרוב זה ורואין זה את זה הרי הן כולן שדה אחת ופאה אחת לכולן עכ"ל ונראה שחזר בו מפירושו מפני שלשון רואין זה את זה משמע דאשני בני אדם קאי:

ז. אם החרובין עמדו בשלש שורות לאורכן

והראשונים רואים את האמצעיים וכן האמצעיים רואים את הראשונים אבל הראשונים אין רואין זה את זה מפריש מן הראשים על האמצעיים וכן להיפך אבל לא מן הראשים על הראשים ויראה לי דדווקא בחרובין משום דהצטרפותן הם בריחוק מקום זה מזה בעינן שיהו רואין זה את זה אבל בשארי אילנות הנטועים כמה בבית סאה אף אם יש אילנות הרבה עד שאין רואין מהראשון אל האחרון לית לן בה וכ"ש בתבואה וזרעים אף שהשדה גדולה הרבה ואין רואין מתחלתה לסופה לית לן בה דאל"כ הו"ל לחכמי המשנה להזכיר זה דכיון דנמשכין יחד או קרובין זל"ז הכל רואין ששדה אחת הן משא"כ בחרובין:

ח. וכן זיתים אין הגדר מפסיקן מטעם שכתבנו בחרובין אך בזיתים שנינו במשנה דשם שיעור אחר והיינו דכל מה שישנם ברוח אחת מרוחות העיר כגון זיתים שיש במזרחה של עיר או במערבה של עיר הרי הן כשדה אחת ופאה אחת לכולן ובירושלמי שאל היאך מכוונין הרוחות ואומר לרוח של עיר ולכן אם העיר עומד במשולש אף הרוחות כן (שנו"א) ומביא בירושלמי דשל בית רבי היו להם ד׳ בדין לד׳ רוחות העיר ונתנו פאה מכל בד ובד בפ"ע וזה שלא תקנו לרוחות העולם משום דלזה צריך מדידה ידוע ואין הכל בקיאין במדידה ומ"מ נ"ל דאם העיר עגולה או כקשת בחצי עיגול דאין רוח שוה להעיר דבהכרח למדוד לרוח העולם (כנלע"ד):

ט. כתב הרמב"ם ספ"ג הבוצר את מקצת כרמו מכאן ומכאן כדי להקל מעל הגפן עד שימצאו שאר האשכולות ריוח ויוסיפו הוא הנקרא מידל וכבר בארנו שהבוצר מרוח אחת אינו מידל ולפיכך נותן מן הנשאר פאה הראויה לכל ואע"פ שבצר לשוק אבל אם הידל למכור בשוק אינו נותן פאה לזה שהידל הידל להביא בביתו נותן מן הנשאר שהניח לדרוך פאה אחת הראויה לכל עכ"ל וזהו ממש כדין מדל בזרעים שנתבאר בסי׳ ד׳ סעי׳ י"ד וט"ו ע"ש (והדין שכתבנו שם מירושלמי בעיבה ע"מ להדל לא שייך באילנות לפי׳ הר"ש שבארנו שם והכ"מ הביא זה בכאן ולא אבין והרמב"ם מפרש לה

אבצירת