עמוד:Hebrewbooks org 38168.djvu/142

םיטן טי השלדון שלא בא לידו אינו זוכה להוריש לבניו ואולי אף כשבאה לידה הוי כבא לידו אך מדבריו לא נראה כן וי"ל כיון דזהו רק צדקה אינו מוריש לבניו רק כשבא לידו דוקא (ואיש גם קושיח הכימ עיש וזהו טונת המהריימ שם): יא ויש להסתפק היכא דנפקא בסימני בגרות בנון שהיא איילונית דמקטנותה יוצאת לבגרות למי שייך ההענקה אי לאב משום דהמלאכה היתה בקטנותה כשהיתה תחת רשותו או כיון דחיוב ההענקה הוא לאחר יציאתה הרי היא בוגרת והוי שלה (מל-מ) אך בקדושין (ש"ז:) פריך מברייתא דתגיא דהעגקה של אמה העברית לעצמה ומתרץ כגון דליתיה ׳6אב ולא תירץ בכה"ג ש"מ דגם בכה"ג שייך להאב (שם): ((y תגיא בת"כ כשכיר כתושב יהיה עמך מה שכיר ביומו תחן שכרו אף זה ביומו תתן שכרו ופסוק זה הוא במוכר עצמו וכתב הראב"ד יש מפרשים דבהענקה מיירי ע"ש ולפ"ז ס"ל כר"א בקדושין (י"ל:> דגם מוכר עצמו מעניקין דו ואין הלכה כן ולכן השמיטה הרמב"ם ויש מפרשים דעל דמי ממכרו קאי שצריך ליתן לו מקודם שהתחיל בעבודה ואם לא גתן עובר בבל תלין (שם) והרמב"ם וודאי לא ס"ל כן מדלא הביא זה ויש מפרשים דהבל תלין הוי לאחר שש שנים שתיכף קודם שעבר לילה שאחריו צריך לשלם לו ואם לאו עובר בבל תלין וגם זה אלו היה הרמב"ם מפרש כן היה צריך להביאו (עמלימ): חמשה דברים יש בין מוכר עצמו למכרוהו ב"ד האחד דמכרוהו ב"ד גרצע ומוכר עצמו איגו גרצע והשגי דמכרוהו ב"ד רבו מוסר לו שסחה כגעגית ומוכר עצמו איגו מוסר והשלישי דמכרוהו ב"ד גותגין לו העגקה ולא כן במוכר עצמו והרביעי דמכרוהו ב"ד איגו גמכר אלא לשש ומוכר עצמו לכמה שירצה ואלו הד׳ דברים כבר גתבארו והחמישי דמכרוהו ב"ד איגו גמכר אלא לישראל שגאמר כי ימכר לך אחיך איגו גמכר אלא לך (ספרי) ומוכר עצמו גמכר גם לעכו"ם כמפורש בתורה: אמה 140 עחןז הלכות יובל לשלם להבע"ח (מל"מ) אבל הרמבים כתב שם םפ"ג עגק עבד עברי לעצמו ואין בע"ח גובה הימנו עכ"ל ודימה זה לצדקה שגתבאר ביו"ד ס"ם רג"ג דאין בע"ח גובה מזה ע"ש וה"נ כן הוא (שם) והגם דלשון הש"ם משמע להדיא דזה שייך לדר׳ נתן ולדברי הרמב"ם אין ענין זל"ז ם"ל להרמב"ם דםוגיא דלקמן (סיז c שאומר שם לו ולא לבע"ת ולא תלי לה בדר"ג ש"מ דלגמרי אין הבע"ת גובה מזה ורש"י ז"ל סי׳ שם דכוונתו לדר׳ גתן ע"ש והרמב"ם לא ס"ל כן וכן הסברא גותגת דהא העגקה זיכתה תורה להעבד כעין צדקה שהרי שכר עבדותו שילם לו וא"כ דיגה כצדקה וגם מהסמ"ג מבואר כהרמב"ם ע"ש (יהמל"מ האריך ונדחק כזה ולעניר נראה כתיש): ךן כתב הרמב"ם שם עגק אמה העבריה וכן מציאתה לאביה ואם מת אביה קודם שיבא לידו הרי הן של עצמה ואין לאחיה בה כלום שאין אדם מוריש זכות שיש לו בבתו לבגו עכ"ל וזה שכתב שמציאתה לאביה אע׳יג דעתה איגה נזונת ממנו ובטעם דמציאת הבת לאביה יש בגמ׳ (כתובות מיז.) טעם משום איבה ופירש"י איבה דמזונות והא לא זיין לה אך דחיישינן דשמא תחזור לבית אביה ולא יתן לה אז מזונות (תל"מ כשם מהרייט) ולא חששו זה רק כשהיא אצל אדון ולא כשמתפרנםת לעצמה (שס): ^ פשוט הוא דכשמצאה מציאה ושייך לאביה כמ"ש שצריך האב לשלם להאדון שכר זמן ביטול מלאכתה (שם) והא דמציאתה לאביה זהו כשהאדון עושה עמה מלאכה אחרת ובתוך כך מצאה מציאות אבל אם האדון צוה עליה ללקט מציאותו מציאתה של האדון כמ"ש בטור ח"מ סי׳ ע"ר ע"ש: י אך זה שכתב הרמב"ם דאם מת אביה קודם שיבא לידו הרי הן של עצמה הרבה תימא דבמשגה וגמ׳ ריש נערה שנתפתתה מוכת להדיא דאף שלא בא לידו מ"מ כיון שהחיוב ברור הוי שלו ואף בקגם אמריגן שם אם רק עמדה בדין הוי שלו וכשמת שייך ליורשיו (מלימ) וצ"ל דהעגקה שאגי דכיון דזהו רק דרך צדקת כל